יעל פנקס

נולדתי ב1949 ב"כפר מונֶש" שבעמק חפר . כפר שיתופי שהקימו בשנת 1946 יוצאי יחידת המודדים של הצבא הבריטי שגם אבי נמנה עם חבריה, וחקלאים מכפר ויתקין . ב- 1952החליטו הוריי לעזוב את הכפר עם שני ילדיהם (אחי הגדול , שהיה הבן הבכור של הכפר, ואנוכי) ולעבור להתגורר בעיר חדרה, שם נולד אחי הקטן . 

ילדותי ונעוריי עברו ללא אירועים מיוחדים. בת "סנדוויץ" בין שני אחים. הוריי שהיו ציונים נלהבים, הגיעו לארץ בגיל הנעורים שלהם מגרמניה בשנת 1935 . הם לא הכירו זה את זו . שניהם הצטרפו , כל אחד בנפרד, לקיבוצים של ה"שומר הצעיר", והכירו ביניהם אחרי שהנוער החלוצי מגרמניה משני הקבוצים שבהם שהו ,התאחד למען הכשרתם בהקמת קיבוץ חדש (קיבוץ ה' בפתח תקווה). לאחר התפרקות גרעיני הנוער, וחזרתם כל אחד לקבוץ האם, החליטו הוריי לעזוב כל אחד את קיבוצו ולהתחתן. הם עברו לירושלים, אבי רצה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה העברית. באותה עת חיפש הצבא הבריטי באוניברסיטה העברית בחורים מוכשרים ליחידת המודדים, ואבי חשב שזו יכולה להיות הזדמנות ללמוד מקצוע שממנו יוכל להתפרנס בעתיד. לאחר שחרורו של אבי ב1945 מהצבא הבריטי, שהו הוריי שנים אחדות בכפר מונַש, ואז החליטו לעזוב ולהעתיק את מקום מגוריהם לעיר חדרה שם עבד אבי בתור מודד עצמאי. הוריי הקדישו את חייהם לטיפוח המשפחה ולביסוסה הכלכלי בתנאים הקשים ששררו בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה. 

מהכפר הגעתי לחדרה בגיל שלוש. גרנו בבית משפחת זודקביץ בדמי מפתח. עם תום לימודי בבית הספר היסודי, החלטתי ללמוד בבית ספר חקלאי בעיר, בגלל האווירה החופשית שבו, והשילוב בין לימודים לבגרות, עם עבודה חקלאית. אהבתי את הרעיון של חיי שיתוף ורציתי לחיות בקיבוץ. בחרתי להתמחות בעבודה בפרדס. עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא. השירות הצבאי נחלק בין שהות בקיבוץ יסעור בגליל המערבי שם עבדתי בפרדס , ובין שירות ב"גדוד-סיור" בסיני בתקופת "מלחמת ההתשה" בתור פקידת שלישות. 

אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי את לימודיי בבית הספר לפיזיותראפיה שהיה ממוקם בשטח בית החולים "אסף הרופא". עם תום הלימודים פרצה מלחמת " יום הכיפורים". בזמן המלחמה התנדבתי לעבוד בתור פיזיותראפיסטית בתחילת דרכה במחלקת הכוויות בבית חולים "איכילוב". תקופת המלחמה הייתה קשה עבורי, וחשפה אותי למראות קשים, שהותירו בי חותם עמוק. אחרי המלחמה החלטתי לא לחזור לעיר ילדותי, אלא להשתקע בפתח תקווה ולעבוד בבית חולים בלינסון. עבדתי שם כ-11 שנים. בעקבות בקשתם של הוריי המזדקנים חזרתי להתגורר בחדרה. התחתנתי, ילדתי שני ילדים, התגרשתי, ונשארתי בחדרה. הורי ליוו אותי ותמכו בי בתקופה שלאחר הגירושים ,ועל כך אני אסירת תודה להם. 

התמחיתי ב"שיקום גריאטרי". עבדתי ב"בית אבות "עד 120" , וב"מרכז יום לקשיש" בחדרה. ערכתי ביקורי בית מטעם קופ"ח, ובמקביל עבדתי במוסד לאנשים עם צרכים מיוחדים. הענקתי טיפולי פיזיותראפיה לדיירי המקום הסובלים מנכויות נוירולוגיות מולדות. אני אוהבת את המקצוע, ובמשך כל שנות עבודתי דאגתי לעבור השתלמויות רבות במקצוע .. 

את הכתיבה גיליתי לאחר גרושיי. בעקבות המאמץ שלי להבין את התהפוכות המתחוללות בנפש ילדיי שחוו את הגירושים, התחלתי לכתוב שירים לילדים שהוריהם התגרשו. ב 1998 עבר אבי "אירוע מוחי", שגרם לי לטלטלה-נפשית. בעקבות זאת הפסקתי לכתוב שירים, והתמקדתי בכתיבת סיפורים קצרים. (הסיפור הראשון היה על אבי). השתתפתי בכמה סדנאות כתיבה שבהן הוקנו לי כלים נכונים לכתיבה. היום אני גמלאית,וסבתא לנכד מתוק בן שנתיים וחצי שמעניק לי אושר רב בזמן הקצר שאני בחברתו. אני ממשיכה לעבוד הן בטיפול בקשישים בביתם, מטעם חברת כוח אדם (עפ"י "חוק סיעוד"), והן בתור פיזיותראפיסטית בחברה פרטית, המעניקה שירותי פיזיותראפיה שיקומית בבית המטופלים ,לאחר שחזרו הביתה מניתוח אורטופדי, או לאחר שחלו במחלה נוירולוגית . 

זה ספרי הראשון . ליקטתי את הסיפורים שכתבתי במשך שנים למגירה . עכשיו החלטתי להוציאם לאור ולהקדישם להוריי שמילאו תפקיד מאוד משמעותי בחיי ובחיי ילדיי – לאבי ז"ל, ולאמי שתיבדל לחיים ארוכים, לרגל יום הולדתה ה99. 

היום ממרום גילי, אני יכולה להשקיף על תקופות החיים שעברתי עד כה ועוברת גם עכשיו, ולראות אותן במבט אינטרוספקטיבי הבוחן כיצד אירועים בחיי שטלטלו את נפשי, הצמיחו בי ראייה חדשה ומפוקחת , המאפשרת לי להמשיך את חיי.