מרחב זמן שאבד
מאת: מיכל פרי
 
מסת״ב: 978-965-7803-22-6  ISBN
דאנאקוד: 128-143
שנת הוצאה: 2023
 
 
"מרחב זמן שאבד", הוא יצירה פואטית המעניקה ביטוי למכלול הרבדים של הקיום האנושי המורכב מניגודים השלובים זה בזה. 
התודעה האנושית מתקיימת בשלושה מישורי, מצבי תודעה:  תודעה ערה, תודעת החלום (בשינה) והתת מודע (פעיל ברקע בערות ובחלום). אלו שלושת מצבי קיום או מרחבי קיום המתהווים בתוך ציר הזמן: הפנימי (שאינו נמדד), והחיצוני (הנמדד).
 
בשיריה משלבת המשוררת בין מרחבי הקיום ומרחבי התודעה ועוברת ממרחב למרחב, ממצב קיום למצב קיום, מתיאורי טבע וסביבה חיצונית לחלום, . כאשר העבר משתקף בתוך חווית ההווה, ומחשבות העתיד נכנסות ומתערבבות, ולפעמים ללא הבדל או הבחנה בתנועה בין מצב למצב.
 
"לְפֶתַע אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ גּוּשׁ שַׁיִשׁ. / הַפַּסָּל הַלֹּא-נִרְאֶה גִּלֵּף אֶת דְּמוּתִי / וְשִׁחְרֵר אוֹתָהּ מְעֻצֶּבֶת לִפְרָטִים./ אֲנִי מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת אֵבָרַי - / יָדַיִם, רַגְלַיִם, גּוּף, רֹאשׁ... " (גוש השיש, עמ' 18 ).
 
האחר (בד"כ האנשים הקרובים למשוררת, האב, האם, הבת) ביצירתה של מיכל פרי נמצא ומתפוגג בעת ובעונה אחת בתוך עולמה שגם הוא בעצמו קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת. המשוררת מדברת על נשימת האוויר, והיא בעצמה אויר 
 
"אֲנִי מְזִיזָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה, / בְּרַעַשׁ חֲרִיקָה, / אֶת כִּסֵּא הַנַּדְנֵדָה./ בָּאֲוִיר הָרֵיק/
בּוֹטֶשֶׁת נִשְׁמָתִי  / בִּגְבוּלוֹת הַתְּפִיסָה." (באוויר הריק עמ' 33)
 
המוות חלק בלתי נפרד מהווית עולמה של המשוררת, היא יראה ממנו ומנהלת אתו יחסים. תפיסת המציאות (הקיום) מהולה באשליה (ריקות, כיליון ומוות) 
"...שָׁרָשִׁים מְרַחֲפִים / יוֹנְקִים אֵשׁ בְּרִיאָה. / שְׁקִיעוֹת הֲפוּכוֹת / נוֹפֵי תּוֹדָעָה / הָאֵשׁ אוֹחֶזֶת וְאֵינָהּ מַרְפָּה,/ שׂוֹרֶפֶת וּמְכַלָּה. / הַזְּמַן מִתְפּוֹגֵג לַאֲוִיר. / הַזִּכָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר לְאֵפֶר לָבָן. / פֹּה הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלִּי הִיא אָמְרָה / נְטוּלַת שֹׁרֶשׁ. / אֲחִיזָתִי בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת / בֶּעָלִים הַנָּעִים לְאָן." 
(נופי תודעה, עמ' 9).
 
הכל נארג לרקמה אחת. המראות הפנימיים והמראות החיצוניים, התת מודע הצף ממחשכי התודעה, החלום והתודעה הערה, שלושת מצבי התודעה משתלבים זה בזה בשורות השירה, והופכים למארג חוויתי של יצירה פואטית מקיפה ועמוקה. הזמן הוא סוג של מרחב בתוכו מתרחשת חווית החיים. מרחב שיש לו ממשות בהווה, כאשר העבר הופך לתמונת חלום חסרת ממשות שהולכת ונחלשת בתודעה, והעתיד הוא חלום שעדיין לא הוגשם והוא חלק מהידיעה על הסוף הקרב, המוות המחכה ואורב לכולם.
כלומר הקיום בהווה ממקם את האדם בתוך כלא של חלום, חלום העבר חסר הממשות וחלום העתיד שגם הוא נטול ממשות. 
החלום הוא תנועה של התודעה בתוך עצמה עם עצמה, התודעה חסרת הממשות הזו מקיפה את כל רגעי החוויה. 
  וכפי שאילן שיינפלד , העורך של הספר "מרחב זמן שאבד", אמר על שירתה של מיכל פרי:
"השילוב בין מוחש למופשט בלשון השיר של מיכל פרי יוצר שורות נפלאות. כך, למשל: 
"הִיא שְׁזוּרָה בְּחוּטֵי בָּשָׂר לְבָנִים, / צְחֹרָה כַּשּׁוֹשַׁנָּה. / עֲלֵי כּוֹתַרְתָּהּ / כְּכֶתֶר זוֹהֲרִים עַל רֹאשָׁהּ.
בְּתוֹכָהּ דָּמִים / בָּרֶחֶם מְרֻכָּזִים." (רקמת תחרה לבנה עמ' 111)
ובשיר: בנותיי היפות, הבטנה, עמ' 126, 
"לַהַט דַּק מִתְפַּשֵּׁט בְּחַלְלֵי הָעוֹלָם. / עֲנָנִים לְבָנִים, רַכִּים כְּצֶמֶר כְּבָשִׂים מְשׁוֹטְטִים בָּרָקִיעַ."
הוא גם זה, המאפשר לה לגעת בדברים מופשטים כמו הזמן וחלוף הזמן, השִׁכחה והאובדן."
 
"...עָלֵינוּ לִלְמֹד לְהָסִיר אֶת הַשְּׁכָבוֹת הַמְכַסּוֹת אֶת הַלֵּב, 
אָמַר צ'וֹגְיַאם טְרוּנְגְפָּה, מַסְטֶר טִיבֶּטִי מִשְּׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים. 
הָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁקָּרָאתִי אֶת סְפָרָיו.
רָצִיתִי לִלְמֹד אֶת הַדֶּרֶךְ לָאוֹר. 
 
הַלֵּב שֶׁלִּי מְכֻסֶּה בְּבֹץ  
שָׁנִים שֶׁל דְּרִיכָה.
קָשֶׁה לִי לָלֶכֶת.
לְאָן אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת?
לְאָן הַדֶּרֶךְ מְמַהֶרֶת?
 
עָנָף בְּתוֹךְ עָנָף, גַּל מֵעַל גַּל, יוֹצְרִים 
מַרְבָד יָרֹק מְעֻטָּר אָדֹם.  
פְּרִיחַת הָאָבִיב מַעֲנִיקָה מוּצָקוּת לָאַשְׁלָיָה
שֶׁאֶפְשָׁר לִפְסֹעַ עַל הֶעָלִים הַצְּפוּפִים.
 
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַפְסִיק אֶת תְּנוּעָתוֹ
שֶׁל גַּלְגַּל הַזְּמַן, אֶת שִׁנָּיו הַחַדּוֹת,
הַנִּנְעָצוֹת בִּי מִבִּפְנִים."
 
(פרח האור הפנימי, עמ' 22)