חבצלת רטובה
מאת: אילנית שרף ויגודסקי
מסת״ב: 978-965-7803-13-4 ISBN
דאנאקוד: 128-134
שנת הוצאה: 2023
יש עוצמה ומקוריות גדולה בשירתה של אילנית שרף ויגודסקי – היא שמחה, בלתי צפויה, משחקית, מתריסה, אנרגטית, מלאת הומור ומשוחררת מהתניות וציפיות מוקדמות. ויגודסקי לא כותבת באחד הסגנונות המקובלים בשירה העברית לדורותיה – כמו הזועם-פוליטי, או הדחוס-אינטלקטואלי, הרליגיוזי-נרגש, או השקול-מעוצב – אלא בסגנון שבמידה רבה היא התקינה לעצמה, סגנון שאפשר לכנות: חומרי. ואולי: פלסטי. מילים הם חומרים בשבילה, והיא חושבת עליהן כמו שציירת, פסלת, אמנית מיצג או וידיאו ארט חושבת על חומרי היצירה שלה: משהו שכדי להפיק ממנו אמנות צריך לערבב, למרוח, לשפוך, להטיח, למתוח, ללוש, לחתוך, למוסס, למולל, לצלם, לתעד, להקפיץ, להרקיד, לדובב, לערום בערימה, לבנות ממנו מגדל, לקבור באדמה, לראות איך הוא מגיב למוזיקה, לאור, לחושך, לחשמל, לאש – עד שהשיר נוצר.
לפעמים שיריה של ויגודסקי פשוט עוקבים במילים – וכמה שיותר מקרוב – אחר תהליך חומרי הקשור במישרין לאמנות פלסטית, כמו השיר הנפלא "הגבס מרגיש", שמתאר שיעור בתבניות גבס; ולפעמים, כמו בשירי "הניסויים" הנסיוניים שלה, הם עוקבים אחרי תהליך אמנותי מפונטז – יצירת מיצג וכו' – שהדרך היחידה שלו להתממש היא במילים. ובמקרים אחרים השירים פשוט מידמים לציור או לפסל – לפעמים ציור פיגורטיבי עם קווי מתאר ברורים, ולפעמים ציור פרוע יותר, מלא תנופה, תנועה ואנרגיה. אלא שרוב השירים אינם עוסקים באמנות פלסטית אלא מחילים טכניקות וטקטיקות של אמנות פלסטית על כתיבת שירה מסורתית יותר – בלדות, שירי אהבה, שירי כאב, פואמות, מחזורים, ואפילו תחנונים והמנונות – כאשר האופי החומרי של השירים מתגלה בעיקר במוזיקליות הפרועה שלהם, העקלקלה לעיתים, בנטייתם להשתעשע בתבניות של חרוז ומשקל, דקדוק ומצלול, כאב ועונג, משיכה ודחיה, עד שהמילים חושפות את התחתית הכפולה שלהן, את החומר הרגשי והמוזיקלי שממנו הן עשויות.
אפשר להצביע על שני מניעים עיקריים המפעילים את יצירתה של ויגודסקי. הראשון הוא סקרנות, רצון עז לחקור ולגלות מה אפשר לעשות במילים ועם מילים, והשני דומה לזהירות או הגנה עצמית: התגוננות מפני הבורות והתהומות שמאיימים על החיים – פרידה, אובדן, מחלה, כישלון, רעב, טירוף, מוות. השירים שויגודסקי כותבת הם לפעמים גשרים שהיא בונה כדי לטפס מעל הבורות האלה, ולפעמים סולמות או חבלים שבאמצעותם היא מנסה לנוע מתוכם והלאה. בכל מקרה מדובר במשהו חומרי מאוד – גשר, סולם, חבל – ולא תמיד השירים מאפשרים הבחנה ברורה בין פחד להסתכנות, ובין ניסיון להישמר לניסיון ללכת עד הסוף, על הקצה.
"חבצלת רטובה" הוא ללא ספק אחד מספרי השירה המפתיעים והמסעירים ביותר שנכתבו בעברית בעשור האחרון, והוא ראוי לכל תמיכה אפשרית שתקדם את הוצאתו לאור.
אלי הירש - ינואר 2021