תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
על גברים וגרביים
מליסה נבו
ביישוב בו היא התגוררה, היה נהוג כבר מזה זמן מה לקבל את פני החיילים מהגדודים השונים אשר עשו את דרכם לחזית הצפונית.
כשהתקבלה ההודעה על הגעת גדוד חדש היא הגיבה כהרגלה בהיענות מלאת טוב לב. הפעם ביקשו להכין עוגות. מכיוון שזו לא בדיוק החוזקה שלה, היא רתמה את בנה וחבריו לביצוע המשימה והמשיכה בהכנות לארוחת השישי. לאחר מכן התקבלה בקשה נוספת לאפשר לחיילים להתקלח בבתי היישוב. היא נרשמה לקבוצה 'מקלחות לחיילים', והמתינה. בינתיים היא קרצפה את המקלחת וסדרה את המגבות, ארבעה במספר על מדף. כחלוף שעה, המתנדבים והמתנדבות תודרכו להגיע לנקודת האיסוף של הגדוד. היא החנתה את רכבה ויצאה אל האולם. ריח של נשקים משומנים לקראת מלחמה הלם בחושיה ונחיל ירוק של חיילים מזוקנים התגלה לה בתוכו בערבוביה קולית, קקופונית למדיי. מעט נבוכה היא שאלה את השומר בכניסה מי החיילים שצריכים מקלחת לאחר כמה קריאות רמות, החלו להגיע הארבעה שלה. היא בירכה אותם לשלום, הציגה את עצמה ושאלה לשמם. הם פטפטו מעט במהלך הנסיעה הקצרה אל ביתה אשר במעלה ההר. היא הציעה להם לשבת ומשהו חם לשתות. בינתיים העוגות נאפו בתנור ובנה הגיש להם פרוסה מהבילה. בסלון ביתה ישבו ארבעה גברים, כבר לא זרים, מנהלים ביניהם שיחה חרישית רגע לפני שבת. היא המשיכה להכין את החלות שלה, עבור משפחתה ועבור החיילים. לאחר סיום סבב המקלחות היא החזירה אותם לאולם עם חלות לשבת ושתי עוגות. וליבה היה קל.
למחרת היום עם צאת השבת התקשרה אליה חברתה שמארגנת ביישוב את כל מה שאפשר לארגן. וביקשה ממנה עזרה. "מותק, את פנויה? מה מצבך"? "מעולה, שותה תה במרפסת, נהנית מהשקיעה. מה את צריכה, יפתי?" , היא השיבה. "תקשיבי, החיילים זה פשוט זוועה, שבעים גברים ישנים במקום הזה והריח נוראי, יתאים לך לבוא איתי לשטוף להם את הרצפה?" היא ענתה לה, מופתעת, "הרגע סיימתי להתקלח, וקצת מאוחר, אבל אם זה מה שצריך אני מגיעה". "טוב, אז תעברי דרכי עם דלי ומגב ואני אביא סמרטוטים ומנקה רצפות". "בסדר גמור" ,היא ענתה לה, וסגרה את הטלפון באנחה. "אין מה לעשות", היא אמרה בליבה, היא האמינה מאז ומתמיד שאם עושים משהו, אז עד הסוף, וקמה מהכורסא בחוץ אל חדר השינה. תוך 5 דקות היא כבר הייתה ברכב עם טרנינג משופשף וקצת גמור מאקונומיקה וחולצה בהתאם.
אל האולם הפעם היא פשוט נכנסה, כאילו היא תמיד מסתובבת בעולם עם דלי ומגב. מעט אחרי הכניסה קיבל את פניה חייל עם גופיה דהויה וחיוך מדבק. "הי", הוא אמר לה, "מה את עושה?", שאל. " הבוסית אמרה שהניחוח כאן לא להיט. באתי לעשות סיבוב הופעות עם מגב וסמרטוט עם ריח של בית. "מה פתאום? תני לי, אני אנקה". "הכול טוב", היא אמרה לו, חיוכה נוגה, "אל תיקח ממני את הנתינה, זה בסדר, אני מבטיחה". היא המשיכה כך, אל הכיור הזמין בחדר השירותים של האולם ובינתיים סביבה מבטים מלאי אהדה, עוקבים אחרי תנועותיה. היא התעודדה, והמשיכה עם המשימה שניתנה לה, בטוחה שבכך תלוי אושרם. בליבה כל העת תמונה של בתה החיילת המשרתת אי שם, שהייתה מספרת לה איך משפחות היו מאמצות אותה, ומעניקות לה מטוב ליבן. והיא, אסירת תודה גמרה אומר להחזיר את המחווה, כשהיא תוכל. זאת ההזדמנות שלה, כאן היא סוגרת מעגל, עם סמרטוט ביד, שהיא מעבירה מקצה אחד של האולם לקצה השני, לא מרימה את מבטה, בשלה. כמה דקות עוברות והיא מבחינה שהדלי שלה דולף מים, ובסדק בתחתית שממנו מתחילה ונגמרת הבעיה. בלית ברירה היא מחפשת סביבה את האלטרנטיבה אחרת, כשהיא חוזרת הדלי הנוסף שהיא הביאה עמה, ובו התכוונה להשתמש, נעלם. היא מפנה את מבטה, סורקת את האולם, והנה ליד הדלי עומד חייל, לא ילד, אך גם לא מבוגר. תמיר מכולם, וחיוך על פניו. הוא אוחז בידו מגב עם סמרטוט ומנגב את הצד השני של האולם. היא ניגשת אליו, החלטית, "מה אתה עושה?" ,היא שואלת. "אני לא מתכוון לתת לך לנקות לבד", הוא ענה. לזה היא לא ציפתה. "טוב, אם כך נחלק את האולם אתה בחצי הזה ואני שם, ניפגש באמצע?", היא משיבה. "בדיוק", הוא חתם. היא צוחקת בקול רם, החייל נראה משועשע. וכך מתחיל הניקוי של שניהם, הוא בזרועותיו הארוכות מושך משיכות גדולות, והיא בצעדיה הקטנים ממהרת על פני הפרקט. והניחוח הכחול מתפזר אט בחלל.
עם תום המשימה, היא יצאה לגינה הצמודה לאולם לשבת מעט עם הבחורים מהגדוד, לשמוע מי הם, ולנוח מעט, בכל זאת אולם ספורט זה לא עניין קטן. בדרכה החוצה היא נזכרה שבעצם אין להם עדיין איפה להתקלח, אז היא שאלה את החיילים שעברו על פניה אם מישהו מעוניין. מאמצע האולם, הוא שמע. הוא הגיע לכסא ביציע שעליו היא ישבה והציג את עצמו, "שמי אייל, מה שמך"? "אני יערה", היא ענתה,."נעים מאד, אתה מעוניין להתקלח הערב"? "אני אשמח", הוא השיב מחויך, "ונראה לי שגם חבר שלי ישמח, מתאים לך לחכות רגע שאמצא אותו"? "בטח", ענתה, "אני אהיה כאן". כעבור רגע אייל חזר, תמיר מכולם ולצידו החייל החייכן שהציע לה אף הוא עזרה בניקיון האולם, ככה זה בעולם, אנשים טובים הולכים יחד. "שנלך?", שאלה". "באים", ענו אייל והחייל. היא הובילה אותם אל הרכב שלה, אייל התיישב לצידה, בדרך היא נזכרה שהייתה לה בעיה עם הרכב לפני שהיא יצאה אל האולם, וזה הטריד אותה. היא שאלה את החיילים על העניין. מאחור ענה לה חייל צעיר למדי שהצטרף אליהם למקלחות, תשובה מלאת הומור וחסרת תועלת. אבל אייל נתן הסבר קצר ומשכנע, ובעיקר מרגיע, וקולו מהדהד בחלל הרכב, עמוק, ושקט. זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה לשמוע, היא הרי מסוגלת להתמודד עם הכול, כל משבר, כל גל, כל סופה, אבל תקלות טכניות שוברות אותה. כשהם יצאו מהרכב אייל פנה לבדוק את הטענה שלה והיא הבחינה לרגע באור הפנס באצבעותיו הארוכות ומחשבותיה נדדו אי שם לתוך עצמה.
הם התקלחו בסבבים, הפעם אייל מתיישב על האי במטבח מולה. היא מציעה לו קפה קר, ולרגע מתבלבלת בסדר הפעולות, והוא, חד מחשבה ושנון הופך כל טעות להלצה. היא מחייכת, זה משמח אותה. דווקא כאן, באמצע המלחמה, במטבח הקטן, מסביבם המולת ילדיה, החבר והחייל הנוסף, נוצר רגע אחד, שהרגיש לה נחמד. ומשהו בתוכה נפתח. היא כמובן לא הבחינה בדבר, פרט לרעד קל שעבר בגופה. היא שמרה על ליבה מאחורי שריגי ורדים קוצניים גבוהים עד גובה שאיפותיה, שורשיהם נעוצים עמוק בתהום האכזבה. היא לא נותנת לאיש לחדור, היא שומרת על מבצרה. לרגע היא הניחה את החרב. ברגע שדעתה הוסחה, התחיל סדק קטן מפורר את החומה. את זה היא כבר הרגישה. היא לא הקדישה לזה מזמנה, והמשיכה למשימה אחרת, מטפלת בילדיה, בביתה, מארחת, וטורחת, מחייכת מרוב המהומה, וליבה הומה עליה. אלה הרגעים הכי יפים בחייה, כשהבית מלא אור, מלא רעש מתוק של חיים. זה השקט שמעציב אותה לזמן מה, ברגע שהם הולכים, הבת לצבא, הגדול לעיר הגדולה, והקטנים לאביהם שהרחיק עד למרכז, הרחק מהם, הרחק מחלומם. היא ידעה לתמרן את כל המהלכים, היא הרי תמנונית, ביד אחת היא מלטפת, בשנייה היא חובשת, בשלישית היא מבשלת והרביעית מציבה גבולות. את החמישית היא שולחת הרחק אם צריך עצה ומילה טובה, או סתם שיחה ללב. השישית היא היד שיושבת איתם ללמוד, זו שמלמדת זו שמכוונת, השביעית נועדה להבריג, ולקדוח, לתקן ולאחות. את השמינית היא שומרת למחות את הדמעות, עצובות או מאושרות. הם קוראים לה אימא מאמה, והיא בשבילם בית, ואור ואדמה. אייל מתבונן, ונכנס לתמונה. מדבר עם הבת, מחבק את הבן, ויערה עומדת מביטה מהצד ולא מבינה, איך ברגע אחד, גבר אחד, לא צעיר וגם לא מבוגר במיוחד, עם עיניים חכמות שיודעות להפליג למרחק, וחיוך שיכול להעביר כל פחד, פשוט נכנס ישר דרך החומה, ישר לליבה. ובזמן שלהם יחד, הם שבים ובאים, פה זה מקלחת, ושם זה כביסה, ארוחה משפחתית ביחד, והימים חולפים, והמלחמה מחריפה. יערה יודעת שהיום קרב, והם יתקדמו אל תוך קווי האויב, אבל עכשיו זה עכשיו, ואין עבר ואין עתיד, וכל דקה היא זמן מוחשי כל כך שאין עוד מלבדה.
בלילה האחרון שלהם הם ישבו איתה, החייל החייכן ואייל והיא לרגע הייתה היא עצמה, כמו שהיא כשהיא מחוברת באמת. והיא הציעה להם קריאה בקלפים, אולי מכאן תבוא איזו נחמה. אייל התיישב מולה, ברצינות הזאת שלו, שהיא מוצאת כובשת, משהו בו מתיישב והיא מתבוננת בתופעה בחיוך מנוסה. "מה תשאל?", היא אומרת. "אין לי שאלה בעצם", הוא עונה. עוברים כמה רגעים והוא מוסיף ,ועיניו ננעלות במבטה, "אני פוחד מהקרב, אני פוחד למות, אני פוחד שלא אחזור חזרה". בליבה של יערה מתחוללת סערה, היא לא מסוגלת לכבוש את העצב העמוק שמילותיו מותירות בתוכה. היא קמה, ממלמלת סיבה סתמית והולכת לחדרה. על מיטתה היא מרשה לעצמה לרגע לבכות, ובדמעותיה הנופלות היא מבינה, קלפי חיות יכולים להיות קסם של דבר, אם אתה רוצה לדעת קצת יותר על עצמך מזווית אחרת, לא מכורה מראש. אבל מה להם ולמצב הנוראי שבו כולם נמצאים עכשיו. הרי אם היא תודה באמת, זה לא סתם עוד ערב נחמד עם חברים, זה ערב מלחמה. וליבה צונח. היא נזכרת בקלף שהיא קיבלה, ועליו כתובה תפילת הודיה. "זהו זה", היא אומרת לעצמה מנגבת את עיניה ויוצאת חזרה אל הסלון. בסבר פנים מעט יותר קודר היא פונה אליו ואומרת: "זוהי תפילה שאומרים אחרי שהתפילות מתגשמות. קח את הקלף הזה, ותאמר את הברכה כאן, אחרי שתחזור, כי אלו יהיו תפילותיי. בכל יום אדליק נרות ואתפלל גם עבורך, גם עבור חברך, יחד עם כל הגיבורים שלנו, והתפילה תשמור עליכם".
הוא לקח את הקלף בשקט והשיחה עברה למקום אחר. בסוף אותו הערב אחרי שמכונת הכביסה סיימה לייבש את מדיהם, הוא הבחין בגרב חסרה. נבוכה היא הלכה לחפש אותה, אך כדרכן של גרביים סוררות היא נעלמה לעולם משל עצמה. היא הציעה לו זוג גרביים אחרות והוא לקח אותן ושם בתיק הקטן שעל גבו. הם נפרדו לשלום, לא מביטים זה בזה, לא באמת נפרדים.
ביום למחרת הם יצאו למלחמה, רגע לפני היא מצאה את הגרב בכלל בערימת כביסה אחרת, לא קשורה. היא שלחה לו תמונה: "האם זו הגרב האבודה?", היא שאלה. "זאת האחת", הוא ענה, "שמרי לי עליה עד שאחזור, ואחליף אותה בקלף בתמורה". היא כתבה: "בסדר, סע לשלום וחזור לשלום, אני אתפלל לשלומך". באותו היום היא שתלה גינה חדשה בביתה שעל צלע ההר, בין הדי הפגזות, ותקוות חלושות. היא התעקשה לשים שורשים לעצי פרי, וגינת ירק, ושיחי ורדים. היא תאיר מכאן ועד לארזי הלבנון, ואם צריך גם מעבר. כמו מגדלור בים, היא תזהר שיהיה לו אור באפלה. היא לא יודעת איך הוא נכנס לליבה, היא לא יודעת מה הסיבה. היא כן יודעת שהיא סומכת על עצמה, ואם משהו קורה, זה לא סתמי. אבל סיבת הסיבות זו לא היא, אז היא נותרת מעט אבודה. היא אוספת את שיערה הכסוף ברישול על ראשה, נותנת לדמעות לזלוג אל כל הסדקים הפתוחים בליבה, זה לא שורף, זה לא כואב, זה רק עצוב נורא. גבר אחד בא והלך,והגרב נשארה, אצלה.
זה לא עוד סיפור לפני השינה, ובטח לא סיפור ילדים. היא לא יודעת מה היא תזכור עם חלוף השנים, אבל לרגע אחד, באמצע המלחמה הוא היה הגבר שלמענו היא הדליקה נר בחלון, ולמענו היא התפללה חרישית. למענו היא עשתה הסכמים עם בורא העולמות והאנשים, כדי שיחזור שלם, כדי שלא יפחד, להגן עליה, ועל ביתה. ותפילת נשים נענית. רחל מבכה את בניה, והיא יושבת בפתח ביתה, עיניה משוחות בשחור, מבטה נעוץ באופק, עיניה ממתינות לסימן.
שמונה ימים היא הדליקה נרות, אפתה עוגות, ולא נרדמה. שמונה ימים היא חיכתה לאות, שמונה ימים היא שהיא לא עצמה. וביום התשיעי התקבלה הודעה בקבוצת 'מקלחות לחיילים'. "החיילים שלנו חוזרים הערב מהקרבות, אנו מעוניינים לאפשר להם מקלחות, מי יכול ורוצה"? הנה הסימן והאות. היא החלה לבכות, הם שבים הביתה, עוד רגע והם כאן.
באותו הערב היא לא הייתה שם, בביתה. למחרת היום הם כבר נסעו חזרה לביתם. היא פגשה אותו לרגע, את החייל התמיר מכולם, ולרגע אחד היא נשענה על כתפו, רק לרגע ושוב, הזדקפה. היא חזקה, היא יודעת, ואת הלב שלה היא מכירה. הם דיברו רק מעט, והיא קמה ללכת, "הגיע הזמן שלכם לשוב הביתה", היא אמרה. "יש לי חיים שלמים שמחכים לי", הוא אמר, ומילותיו המשיכו לנוע באוויר הלילה המתקרר. והיא ידעה שהיא לא יודעת עליהם כמעט שום דבר. הוא חי את חייה לזמן מה, והיא לא ביקשה מאומה. היא נתנה ללא תנאי, נתינה כל כך טהורה שהיא בעצמה הסתנוורה מעוצמת האהבה, אהבת רעך, כמוך. היא קמה ממקומה והוא קרב לחבק אותה לפרידה. "אל תחזירי לי את הגרב עכשיו, הקרב עוד לא נגמר, אנחנו לא נפרדים. אנחנו לא נפרדים". יערה נשמה עוד נשימה עמוקה בחיקו ושחררה, היא אספה את כל פיסותיה כמו אוספת את עצמה לעצמה ונפרדה, לא בעצב, לא בכאב, בהודיה שלמה על גבר אחד שהשאיר לה גרב אחת, ועל עולם שלם של גברים וגרביים ואהבה בעתות מלחמה.