"בקיצור, הדבר שהכי מוריד את החשק לסקס זה לדעת מה הן ההשלכות שלו... ושכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה..." הוא סגר את הדיון. השתיקה השתלטה על החלל הקטן בו היינו ארבעתנו. אף אחד מאיתנו לא המשיך את הוויכוח ולא בגלל שהטיעון של ג'רמי היה כל כך משכנע, אלא שבאמת כל אחד מאיתנו לקח אותו לאן שהוא רצה. או לא רצה. תלוי איך מסתכלים על זה. ישבנו על מזרונים, שנפרשו על רצפת מתכת. נשענים על הקירות המעוגלים של מבנה דמוי קופסת אקמול. קר כשאחת משמשות החלונות, המלוכסנים כלפי חוץ, פתוחה, מחניק כשכולן סגורות ושוב קר כשאחת פתוחה. וחוזר חלילה. במעגל. היינו במצב צבירה מינימלי. מצב בו הגוף מצמצם פעילות למינימום ההכרחי ומונע ממך לעשות כל פעולה שאינה הישרדותית או ילדותית. במצב זה, המוח מתעל את מעט האנרגיה העודפת, בלי סינון, ישירות לחלל הפה. כך אתה מוצא עצמך שוכב על מזרן דהוי ומעוך, ללא תזוזות משמעותיות, מדבר שטויות ומנשנש שניצל ובורקס שנשארו מארוחת שישי, שהופרשה מהמטבח של החטיבה. חשוב לומר, צריך להגיד תודה לרס"פ שלנו, שבזכות הקשרים שלו, "סידר" שנקבל אוכל מהמטבח של החטיבה ולא נאכל מנות קרב. פחות חשוב לומר, שאחרי שסגר את "עסקת המאה" הוא נעלם וחזר ביום האחרון כדי להזדכות על הנשק. לעין הבלתי מיומנת נראה שמידי פעם רונן קם כדי למתוח את אבריו. בפועל, הוא "זורק" מבט לכל היקפה של טבעת החלונות המלוכסנים שסביבנו ומתעכב מעט על החלון הפונה אל הגיא שבחוץ ושכרגע מוסתר על ידי החשכה. רונן "שומר" כרגע ולכן מחויב יותר מכולם לזהות ולהתמודד ראשון עם אירוע שיסבך את כולנו בדיוק באותה מידה. עם הזמן, כחייל, מתפתחת יכולת לעשות את המינימום הנחוץ כדי שבמקרה הצורך תוכל לומר שלא כשלת ולא תקבל מהסביבה יחס מאשים, אלא תצטרך להתמודד רק עם רגשות האשם של עצמך. רונן מתיישב וחוזר לשיחה שמשלבת נאיביות של גיל 24, בלבול של גיל 29 והבנה מתנשאת של גיל 36. אחרי חצי שעה רונן תופח לי על הרגל, מוסיף "יאללה, עלית. אני הולך לישון." וניגש להתעסק בתיק שלו. אני נעמד ומתחיל לסדר את החלל. שחר וג'רמי קמים בכדי לעזור. אט אט נראה ששחר ורונן עסוקים יותר ויותר בסידור טרום השינה שלהם ופחות בבלאגן המשותף שכולנו יצרנו. אחרי שהחלל מוכן להתבלגן מחדש, ג'רמי ואני נגשים לאחד החלונות המלוכסנים, מרימים את השמשה ומדליקים סיגריה של תחילת משמרת. "ג'רמי? אתה לא הולך לישון?" רונן שואל מתוך שק שינה שעשה הסבה לא מוצלחת לשמיכת פוך "החלפתי אותך לפני 4 שעות, לא?". ג'רמי נושף את העשן אל מחוץ לחלון "כן. אבל הוא בן מחזור!" הוא מצביע לכיווני ומסביר "אני לא אתן לו להיות משמרת שלמה לבד..." אין על ג'רמי!

אני בוהה בחשיכה שבחוץ ושותק. ג'רמי חולק איתי בפרוטרוט עניין אישי ביותר ואני קשוב לכל מילה. אין צורך שהביט בו או שהגיב בסיום. יותר משג'רמי רוצה לספר לי, הוא רוצה לספר, לי. אני בסך הכל פרצוף מוכר, ויחסית חביב עליו, שהוא יכול לספר לו את הצרות הגדולות ביותר שלו, בידיעה, שככל הנראה, לא נתראה שוב בחודשים הקרובים ועד אז הצרות הנוכחיות כבר התחלפו באחרות. אנחנו ממשיכים לדבר על מה שהיה, על מה שעכשיו ועל מה שהיה. שחר ורונן שרועים לרגלנו. הם לא ישנים וג'רמי ואני יודעים זאת. את שחר, המבוגר מבנינו, אנחנו מכירים כבר שנים ולמדנו שכשחר ישן, אתה יודע את זה. כולם יודעים את זה. את רונן אנחנו לא מכירים, זה הקו הראשון שלו בפלוגה, אבל הנוקשות בה גופו מוטל על המזרון מסגירה אותו. 

צלצול טלפון קטע את הסיפור של ג'רמי. לאחר שחיטט בתיק המונח ליד ראשו שחר מביט על הצג, מגלגל את עיניו בייאוש, שוקל לשנייה לא לענות ולהשתמש בנכוחות שלו פה כתירוץ, מושלם אך חסר ביסוס לחלוטין, בכדי לא להתמודד עם העולם. "כן" הוא ענה בחוסר חשק. השיחה מתנהלת כמצופה. לפחות כפי שג'רמי ואני ציפינו. רונן עדיין לא התרגל, אבל גם הוא ילמד שכשאתה פה ויש לך חיים אמיתיים בבית, אתה לא יכול לחכות עם שיחות הטלפון "לרגע המתאים". לאחר ששחר ניתק את השיחה השתיקה שוב השתלטה על החלל. אחרי דקת נצח ג'רמי שבר הדממה, "שחר, אני יכול לשאול אותך שאלה קשה?". שחר, בשכיבה, הישיר מבט אל ג'רמי וענה בחדות שנובעת מניסיון בשיחות האלו משולבת בעצבים שהגיעו עם שיחת הטלפון "ג'רמי, תשאל מה בזין שלך, אבל תזכור, אין דבר כזה שאלות קשות. יש שאלות שהשואל לא מבין את התשובה עליהן". ג'רמי חייך כמבין "קלטתי אותך, כלומר תשאל פעם אחת, אבל אל תחפור. אוקי. למה התגרשת? אני לא מבין? אני זוכר שיחות טלפון שלך ש... שהתנהלו אחרת. הן היו הרבה יותר מביכות דרך אגב.. " רונן פולט צחוק נערה בת 14 שנכנסה בטעות לשירותי גברים וכאילו בשביל להשלים את העניין הסתיר את פיו בעזרת אצבעות שתי ידיו. אני סתם חייכתי כי נזכרתי בשיחות שג'רמי דיבר עליהן. "אבל איך הגעתם לזה? איך הגעת מלהביך אותנו בצורה אחת להביך אותנו בצורה אחרת לגמרי..." גם שחר חייך. אין על ג'רמי! העקיצה הצליחה לקרר, במעט, את הכעס. "תראה, אם אתה מחפש עצה, אז השאלה שלך לא נכונה. אתה לא תלמד כלום מהסיפור שלי. הסיפור שלי הוא הסיפור שלי. ולך? לך יהיה סיפור אחר לחלוטין. אבל בשביל לא לשלוח אותך הבייתה בידיים ריקות, אני אתן לך משהו." ג'רמי שתק והקשיב. שחר שמע שדיברנו על החתונה של ג'רמי, שהתקיימה לפני 8 חודשים, ונראה שיש לו כוונה אמיתית לעזור. "אי אפשר לתקן זוגיות לבד. לא משנה מה כל אחד או אחת יעשו בנפרד, זה לא יעזור. זוגיות זה משהו שאפשר להרוס לבד או ביחד, אבל לתקן? רק ביחד. וממה שאני הכרתי, ראיתי ושמעתי, בעולם הזה האנשים מתחלקים לשניים: אלו שמנסים לתקן לבד כי הם לא יודעים שחייבים לתקן יחד ואלו שמנסים לתקן לבד כי הם לא באמת רוצים לתקן, אבל לא רוצים להתמודד עם האשמה" שחר עצר לשנייה את שצף הדיבור והמשיך "אז מה העצה פה בעצם? עכשיו, שאתם יודעים שצריך לתקן יחד, אם אי פעם תגיעו למצב שצריך לתקן ותנסו לתקן לבד, תזכרו שאתם עושים את זה כי אתם לא רוצים לתקן." שוב השתיקה משתלטת. "ואתם? ידעתם? כאילו, אני מבין שאתם ניסיתם לתקן לבד? כי לא ידעתם או כי לא רציתם?" הקול הרפה בו נשאלה השאלה המתבקשת הזו הזכיר לנו את נוכחותו של רונן. "אנחנו?" שחר הרוויח שנייה לחשיבה "אני יכול להגיד לך שאני, ואני מאמין שגם היא, ניסינו לתקן כי רצינו לתקן" הוא ענה מבלי להפנות מבט לרונן "מצד שני, ניסינו הרבה זמן, בלי הצלחה ובלי לנסות משהו אחר. אז, לך תדע...". השתיקה חזרה לחלל העגול. אחרי דקה או שתיים או עשר רונן מגייס עוד אומץ ושואל "כן, אני מבין. אבל... אבל איך זה קורה?" "קורה!" שחר עונה בפשטות. "אז מי קיבל את ההחלטה?" הסקרנות והאומץ של רונן הפכו מהר לחטטנות. שחר התיישר מעט והשעין את גבו על שק שינה מגולגל שעד עכשיו תמך בעורפו. הוא מחייך לעצמו חצי חיוך וענה כשהמבט שלו מופנה למרכז החדר ולא לאף אחד מאיתנו "אתה יודע? זה מוזר אבל משום מה, מתישהו, כולם שואלים מי קיבל את ההחלטה. כאילו שהתשובה יכולה לשנות את המציאות. אני מתאר לעצמי שלכל אחד יש את הסיבות שלו. יש את אלו שרוצים לדעת על מי לכעוס או עבור מי להיעלב, חלק שואלים כי הם אוהבים רכילות" הוא הפנה מבט מחיוך לרונן "נקרא להם "סקרנים". יש את אלה שהצטרפו בשלב מאוחר וחושבים שעדיין אפשר לעשות משהו, לפנות למי שקיבל את ההחלטה ולשכנע אותו. אבל נראה לי שפשוט לרוב אין מה לומר, אז הם פונים לשאלה הגנרית ביותר שיש. לכל אחד יש דרך אחרת לשאול "מי יזם?", "מי קיבל את ההחלטה?", "של מי היה הרעיון?", "למי נמאס?" או כל ניסוח אחר עדין יותר או עדין פחות". שלושתנו מביטים בשחר במבט שאומר "אחי, לא ענית על השאלה". שחר המשיך "אצלנו זאת הייתה החלטה משותפת". המבטים של שלושתנו השתנו מהר מאד ושחר הגיב אליהם באופן כמעט אוטומטי. "אני יודע. התשובה הזאת, "החלטה משותפת", לא אמינה במיוחד. מתחמקת. התחמקות מאחריות או ממבוכה. מירידה לפרטים. אתם מבינים? מחיטוט בפצעים שטרם הגלידו. התחמקות מלספר את הסיפור המלא, את האמת כמו שהיא. אני מכיר את חוסר האמונה בתשובה הזו. גם אצל אלו שמנסים להסתיר. אני רואה את הגבות המורמות קלות, את השפה המתכווצת או את השענות אחורה בייאוש על כך שלא באו על סיפוקם. לא קבלו את ה"קליימקס" שלהם. בהתחלה הייתי מנסה לשכנע. לתאר את השיחה האחרונה. אבל הפסקתי עם החרא הזה. בני אדם לא רוצים רק וודאות, אלא את הוודאות שלהם. וודאות שעונה לציפיות שלהם. אחרת החיים, כפי שהם מכירים אותם בסכנה." אף אחד מאיתנו לא הסתפק בתשובה הזו, אבל הבנו את הרמז. שחר המשיך לערער עד שהתחיל שוב לדבר מבלי שפנה לאף אחד מאיתנו "זה מוזר שגם גרושים או "גרושים בפוטנציה" שואלים את זה. מעניין אותי אם זה בגלל שאצלם לא התקבלה "החלטה משותפת" או בגלל שהם לא מבינים שלא מדובר בכלל בהחלטה. כי… האמת? התשובה לזה מתאימה יותר לשאלה "איך זה קרה?", לא מדובר בהחלטה. לפחות לא בהחלטה אחת גדולה. זה מורכב מעשרות או מאות החלטות קטנות שהתקבלו על פני שנים. שכל אחד קיבל בנפרד ולפעמים התקבלו ביחד. ההחלטה ללכת לישון אחרי ריב, ההחלטה להתעכב בעבודה למרות שצריך אותך בבית, ההחלטה לא לשלוח הודעה במהלך היום או לשלוח הודעה טכנית, מאלו שמתעסקת רק בפרוצדורה. ההחלטה לא לקרוא אחד לשני בשם חיבה, ההחלטה להירדם בסלון, ההחלטה לא לומר "בוקר טוב" או "לילה טוב", ההחלטה לא להיפרד בנשיקה ולא להתאחד איתה אחר כך. ההחלטה ללכת כשזה ברור שזה לא הזמן המתאים וההחלטה לחזור בזמן שזה שברור שזה הזמן הלא מתאים. ההחלטה להוריד את הטבעת. ההחלטה ללבוש את החולצה השנואה. ההחלטה להתנגד לעניין שלא מעניין אותך "בשיט". ההחלטות לא להחמיא, לא לפרגן, לא לשתף, לא להתלונן, לא לקטר, לא להתגאות. ההחלטה להתעלם. ההחלטה למצוא תחום עניין חדש, ההחלטה לא להתעניין ב"חדש" אצל השני. ההחלטה לא לשאול, לא להסביר, לא להציע ולא לייעץ או להתייעץ. ההחלטה לא להיות היכן שאתה כבר אינו מרגיש שייך. אין החלטה אחת. יש הרבה החלטות קטנות. החלטות קטנות מתקבלות בנפרד וביחד. על ידי כל אחד ועל ידי אף אחד. החלטות קטנות שמובילות, במודע או לא במודע, בכוונה או בלי כוונה, לשינוי גדול שכבר קיים תקופה ארוכה." 

אחרי שעה שחררתי את ג'רמי לישון. אמרתי לו שהוא מייאש אותי עם בלבולי המוח על המשכנתא שהוא "רוצה" לקחת ושיש לי פודקאסט על משבר ה-"דוט.קום" שאני רוצה לסיים. ג'רמי הודה לי ונשכב. כדי לא לשקר לחלוטין הרכבתי את האוזניות והתחלתי לחפש שירים שמזכירים לי זמנים אחרים בהם הייתי "על מדים". אמרתי שלום לידידתי הוותיקה ששלטה כעת בחוץ. היא תמיד נמצאת אבל כאן אנחנו נפגשים באמת. אני מתחיל לנוע על קדימה ואחורה על ציר הזמן עם המוסיקה. בזרימה שווה המחשבות מגיעות כמו פרפרים וכל שיר מחזיר אותי לרגע אחר, מאלה תמונה ומעיר רגש שכבר לא רלוונטי. נהניתי מכל שיר, בעיקר בגלל שהזיכרונות שהעלו לא ערערו אותי. נזכרתי בזמן שכל יום היה בדיוק זהה וניסיתי להבין אם זה היה טוב או רע. נזכרתי שפעם המרתי כאב בכאב של אחרים וחשבתי האם באמת הצלחתי להיפתר מההרגל המגונה הזה. שוב טיפסתי אל סוף הדרך וכמו בפעם הראשונה, וכל הפעמים שבאו אחריה, נפעמתי מהעובדה שבסוף באמת מתרגלים להכל. אבל כשזיכרון על ההיא עם ה"לב מפלסטיק" הרים את ראשו, תהיתי האם זה באמת נכון או שבעניינים מסוימים הסוף עדיין לא הגיע. הפסקתי את המוסיקה וחוזר ל"דוט.קום". השעון המעורר של שחר חתך את דבריו של פרופ' לכלכלה שמומחה בחכמה שבדיעבד. אחרי כשתי דקות שחר עמד לצידי כשבידו האחת לפ-טופ וידו השנייה הניחה גזיה על אדן החלון המלוכסן. שחר השתמש ביד שהתפנתה כדי לטפוח לי על הכתף ואמר "יאללה לך לישון. ואל תחשוב על לעמוד לי פה על הראש כדי "להקל" עלי את המשמרת או כדי לשאול עוד שאלות מעצבנות. יש לי ים עבודה". "סבבה" עניתי, בלי להזכיר לו שאני לא שאלתי אף שאלה. שני צעדים לאחר מכן אני נשכתי ליד ג'רמי ונרדמתי בשניות. 

לאחר כמה שעות, כשאור כבר מילא את החלל המעוגל, ניהלתי קרב מאסף עם קרעים של שינה. ג'רמי עלה למשמרת שלו והוא זיהה שהתעוררתי. "קום, קום. בוא תראה קטע" הוא הצטרף והכריע את הקרב. "אני מקווה שהקפה כבר כמעט גולש..." עניתי עם עיינים עצומות. "נדאג לך. אבל בוא תראה...". התיישבתי וניסית לשכוח איפה אני. ג'רמי, שחר ורונן נשענו על אדני החלונות שפונים אל הגיא ונראה שמצאו עניין חריג בנוף שהיה שם גם אתמול, לפני שנתיים ובסבירות גבוהה יהיה שם גם מחר. לרגע ג'רמי הסיט את המבט, אבל רק בשביל להדליק את הגזייה ולהניח את הפינג'אן. ברגע שהוא זיהה שהמבנה יציב חזר לבהות דרך החלון. זרקתי את שק השינה מעלי עם הרגלים. צמיד הרגל שקניתי בסיני עמד להיקרע והבהיר לי כמה זמן עבר מאז הנסיעה האחרונה שלי. הבטחתי לעצמי ש"שבוע, "גג" שבועיים", אחרי שאני אסיים את חובתי האזרחית אסע לסוף שבוע וקמתי בחוסר חשק כדי לבדוק את הנוף. ממבט ראשון ראיתי שצדקתי, זהו אותו נוף שהיה שם אתמול, לפני שנתיים וסביר להניח שיהיה שם גם מחר. מולי נמתח גיא ארוך ועמוק שנמצא בין שתי צלעות הר ירוקות עם כתמי סלע לבנים. בראש כל צלע הר נמצא כפר שחזותו עונה לכל קלישאה שאפשר לחשוב עליה. ממרחק שני הכפרים הינם תמונת מראה אחד של השני, ממוקמים בגובה זהה, משני צידי הגיא, עד שהם נראים לי כמו שנשלפו מאגדה מיתולוגית על זוג אוהבים שהאלים הענישו אותם בכך שהפרידו אותם ומאפשרים להם להתבונן, ממרחק בלתי מושג, אחד בשני כל היום. 

"בשביל זה הערת אותי?" רטנתי וסימנתי לג'רמי עם הבוהן שאני צריך מצית. ג'רמי חיטט בכיסים תוך כדי שענה "תסתכל. תראה איזה יופי. קח את המשקפת" עברו כמה רגעים עד שזיהיתי במחזה שהשלושה בהו בו. בכל אחת מצלעות ההרים היו כמה משפחות שעשו מה, שככל הנראה, עושות משפחות בשבת בבוקר. מחצלות נפרשו על האדמה, עליהן הונחו שקיות, תיקים וצידניות, שמהם יצאו סירים וכלים. ילדים שחקו בכדור עם אבות או עם עצמם בזמן שנשים מבוגרות ניסו לשכנע אותם לאכל. 

רונן ניסה להיות מצחיק ופלט "קלטו את האבא הזה. משחק עם הבן על צלע הר. במקום הכי תלול. איזה סתום. הרי הכדור כל הזמן יתגלגל למטה". במבט מזלזל, שחר פנה לכיוונו ובבת אחת העניק לרונן סטירה קלה, עם קצות האצבעות, בקצה הראש. "הוא סתום? אתה סתום. הוא מעייף ת'ילד. למה מי רץ להביא את הכדור?". היו שם זוגות שטילו יחד באזורים שקרובים יותר לנחל וחבורת צעירים שעשו רעש שלא הפריע לאף אחד. ככל שהזמן עבר צלעות ההרים התמלאו בעוד אנשים, משפחות, זוגות. "תראה מה זה?" שחר פלט "פסטוראלי. כאילו שוויץ פה..." רונן, שעדיין לא הבין את ההתנהלות, ענה "הייתי בשוויץ. זה לא ככה..." שחר הביט בו שוב ונזכר שגם הוא היה פעם מטומטם. "נורמליזציה. מגניב." אני מסכם ומתיישב על המזרון הקרוב אלי. ג'רמי המשיך לבהות החוצה עד שפולט "בואו נצא גם. תראו איזה יום בחוץ..." שחר תקע בג'רמי מבט עצבני "תגיד לי, איפה אתה חושב שאתה נמצא? הם יצאו לפיקניק, אז הכל טוב. מה אתה חושב? שתלך בניהם ומישהו יצעק לך "חיילצ'יק, בוא בוא… מה לשים לך בפיתה?" זה לא פארק חדרה פה" הבדיחה של שחר פיצתה על הקלישאה והתחביר הגרוע. "לא אמרתי שנלך לשם. קודם כל, זה רחוק. אבל אפשר לרדת למטה, לשתות את הקפה בשמש. ואם קפה? לא נביא עוגייה?" ג'רמי הסביר. "מה? מה יקרה? לא יקרה כלום. אנחנו פה והם שם. אנחנו עם הקפה שלנו והם עם שיפודי פרגית וקבב שהריח שלהם גומר אותי. לא? והכי חשוב, אנחנו לא מעניינים אותם. לא?". "אפשר לרדת..." הקול הרפה של רונן הזכיר לנו את נוכחותו. שחר, ג'רמי ואני הסתכלנו על רונן והוא, בתגובה, משך בכתפיו וחייך. העצבים של שחר נוקזו לכיוון אחר "חביבי, אם אנחנו יורדים" הוא ענה לרונן, תוך שהוא מדגיש את המילה "אם" כדי לווסת את המהירות בה שינה את דעתו "אחד צריך להישאר למעלה. ואני אומנם השתחררתי כשאתה הייתה ב"דנה נמה" אבל אני בטוח שלמנוח "צעירות" עדיין יש משמעות". 

"אני אשאר" הכרעתי את הדיון "עוד לא התעוררתי ובכל מקרה אני צריך לעשות טלפון. אני אשאר ועוד חצי שעה אטיס את הילד למעלה".

החדר ריק. השלושה ירדו לחלל התחתון של המבנה. שמעתי את חריקת דלת הפלדה כשנפתחה ואת הנקישה החלשה שבסיום הניסיון לטרוק אותה. המשכתי לבהות בצלעות ההרים והתרגזתי על עצמי שמה שאני רואה חריג בעייני. השלושה התמקמו באזור שטוח כחמישים מטר מהעמדה. שחר וג'רמי התיישבו על שני כסאות פלסטיק שנזנחו והניחו רגלים על ארגז מעץ. רונן אילתר כורסא כשהשעין מזרון על סלע רחב מספיק שימש לו כמשענת. ג'רמי הדליק שוב את הגזייה והניח עליה את הפינג'אן. היה ברור שמההר רואים אותם. זיהיתי כמה שהצביעו, הפנו את תשומת הלב של מי שהיה לידם ואולי גם ילד שנופף לכיוונם. לאט לאט, כל הדמויות בתמונה חזרו להתרכז בעניינם ולא הרשו לעצמם להפריע או להיות מופרעים. שתיתי את הקפה שלי והזזתי את המבט בין השלושה לצלעות ההר בלי הפסקה.

ההיגיון שלט כמעט שעה. הכרסום הראשון בו היה קול כריזה לא מובן שהלך והתגבר. בצלעות ההרים החלה תנועה, שבעזרת המשקפת, זיהיתי שהיא כוללת קיפול וסידור החפצים, רדיפת הורה אחרי ילד שלא מבין שהחלק הטוב של היום שלו נקטע וטיפוס, מבוהל ומהיר או איטי ומתריס, כלפי מעלה. זיהיתי גם פנים מתוסכלות ושפתיים שמסננות קללות. הקול המתכתי נשמע חזק יותר ככל שהתקרב אלינו. כשזיהיתי את קצה הדגל כבר לא יכולתי להתריע בפני השלושה ובכל מקרה היה כבר מאוחר מידי. ג'יפ כבד ורועש עלה מתוך הגיא. לדפנות הג'יפ היו מחוברות שתי אנטנות ארוכות מדי שעל אחת מהן נתלה דגל גדול מדי. הג'יפ נעצר ליד השלושה וממנו יצאו, שיכורים מכח, ארבע מחברי הפלוגה שלנו. 

לא שמעתי את השיחה במלואה, אבל התוכן היה ברור. "קלטתם איך זיינו להם הפיקניק?" ו- " מרשים לעצמם... טוב לא חגגו לנו פה את הרמאדן". כולנו, אני ממקומי והם ממקומם, התסכלנו עליהם בבוז. המדים שלהם לא התאימו להם. נראה שהם נעים בין חוסר מודעות למידות שהשתנו במהלך השנים לבין מודעות יתר וניסיון להסתיר. הכוח המקרי שניתן להם, וכל הנראה לא תאם את החיים שלהם, גרם להם לחשוב שהם צודקים בגלל שהם בצד שבמקרה נולדו אליו. הארבעה המשיכו להתגאות בניצחון שלהם. הבנתי שג'רמי נעשה משועמם כשהחל לענות. הכרתי את התשובות של ג'רמי וריחמתי על רונן שבטח מותח שריר בלחי בניסיון להחניק צחוק. שחר כלל לא ניסה. ירדתי מהר למטה והספקתי לשמוע את ג'רמי שואל "ומה יקרה ביום שזה יתהפך?" השאלה הזו תפסה את ארבעת השיכורים לא מוכנים "יתהפך?" שאל אחד מהם, גבוה שעוד לא השלים עם העובדה שהוא מקריח. "כן, יתהפך. ישתנה. כשלא תהיו בצד החזק. המחליט. או שהילדים שלכם לא יהיו בו. מה יהיה אז?" הגבוה נרגע "זה לא יקרה. זה אף פעם לא היה וזה אף פעם לא יהיה." הקול החלוש של רונן שוב נשמע "אאאאה…. על השואה שמעת?". ג'רמי הסתכל על רונן במבט מרוצה בזמן ששחר הוסיף "ואני מתאר לעצמי שהשינויים הדמוגרפים, קצב הילודה וכאלה… לא מעניינים אותך?". בשלב זה ארבעה החלו לנוע ולצעוק בבת אחת. הם הזכירו מפלצת הוליוודית, בעלת ארבע ראשים, שנפגעה בבטנה והראשיה החלו להשתולל ללא סנכרון. רונן ניסה לומר ששמירה על ביטחון מלא לא אומרת לפגוע בחיי היומיום, אולי אפילו עוזרת לו אבל ההיגיון שלו נבלע בליל צעקות של "אם לא טוב לך….", "אנחנו נקבע….", "... רק כח….", "חייבים להחזיק אותם קצר….". בזמן שארבעת ראשי המפלצת השתוללו, ג'רמי מזג לעצמו עוד כוס מהפינג'אן, הביט על שחר והרים מעט את כלי המתכת כשואל "למזוג לך?". כשכל הראשים נרגעו, לקח שלוק שבסיומו שאל "כן. אבל למה?" הנמוך ביותר קפץ והטיח בג'רמי "מה למה? כי אם אני החלטתי שהם לא יעשו פיקניק בשבת הם לא יעשו. כי אם אני החלטתי שהם יהיו בבית, הם יהיו בבית." ג'רמי הסתכל עליו מלמעלה "קודם כל, אני שמח לראות שאת המחסור בקבלת החלטות בחיים האמיתיים שלך אתה משלים פה. אבל מי אתה בכלל שתחליט דבר כזה? במיוחד שהם לא עשו שום דבר שהצדיק לפזר אותם?" התשובה של ג'רמי עצבנה יותר משהייתה מובנת ולכן גררה ניסוח מחודש של הדברים שכבר נאמרו, אך בקול רם יותר. "מי אני? זה שהחליט. אני מחליט פה ואני לא צריך סיבה או לתת למישהו דין וחשבון". ג'רמי קטע אותו "אתה יודע איך קוראים לזה?" ג'רמי חיכה 3 שניות וענה לעצמו "כיבוש". הדיון לא נגמר פה, אבל עבורי הוא הספיק. הדיון לא יגמר לעולם. רציתי לספר להם על ג'רמי ועל איך הוא הציל את חיי, לפחות פעם אחת. רציתי לספר להם על הלוחם שתמיד התנדב לכל דבר. רציתי לספר להם על הגבר שעשה את הדברים הקשים ביותר, כאשר האמין בהגיון מאחוריהם. רציתי לספר להם על הבן אדם שפרץ בבכי בלילה בגלל שלאחר שסיים לפרק במכות פעיל טרור הוא זיהה שהבן של אותו "בן מוות" ראה את הכל מהחלון. רציתי אבל לא ניסיתי. חזרתי למעלה ומשם שמעתי שהקולות האחרים הצטרפו וג'רמי הסביר להם, בדרכו, שכנראה שבגלל שהם לא מצליחים לפנות את הילדים שלהם למקלחת ואין להם את הסבלנות ללמוד איך, הם מעדיפים לפנות כפר שלם מבילוי, כי זה יותר גדול והרבה יותר קל. אין על ג'רמי. הג'יפ הסתובב וחזר אל הגיא. הכריזה חזרה ועכשיו היתה ברורה יותר והבנתי שהיא דורשת ש"כולם יחזרו הבייתה מיד ויפזרו את התכנסות". דגל המדינה התנופף בכיוון ההופכי לנסיעת הג'יפ ומעולם לא ראיתי מישהו עושה בו שימוש כל כך ציני ומתסכל.

ג'רמי חזר לחדר העגול מחויך. שוב חריקת דלת פלדה, נקישה, הפעם חזקה יותר וקול בריח ננעל. רונן ושחר הצטרפו ונשכבו על המזרונים. ג'רמי ניגש אלי והדליק סגריה. "תאמין לי, בחיים זה לא יסתדר. זה המצב וככה זה יישאר" אמרתי. "תגיד" ג'רמי החל לשאול בזמן שאחרון המטיילים חזר אל הכפר שלו "אתה חושב שאנחנו לא מתקנים את זה ביחד, בגלל שאנחנו לא יודעים שחייבים לתקן את זה ביחד או בגלל שאנחנו לא רוצים לתקן?". אין על ג'רמי.

​