הסבתא של הגן

שאול גורן

בזה אחר זה נעמדו ההורים לברך ולהודות לסבתא של הגן. היא הנהנה בנימוס וליטפה את ראשם של הקטנטנים שהתמסרו לידיה הרכות. היא התכוננה למפגש הזה במשך ימים רבים, רצתה לפרוק את שעל ליבה, לספר את מה שהסתירה במשך כל אותה שנה. אך כשהעיניים היו נשואות אליה שפתיה לא זזו, ורק עיניה של האישה החזקה שבחייה הבוגרים מעולם לא בכתה הוצפו דמעות אשר זלגו בלי מעצורים.

*

ילדי גן תאנה מכנים את רוזי 'הסבתא של הגן'. הגברת החביבה שמתחילת השנה הגיעה בכל יום שישי כדי לאפות יחד עם ילדי הגן חלות שוקולד לשבת, הפכה במהרה לחלק בלתי נפרד מהצוות. כך קרה גם לפני החגים, כי הרי בכל חג יהודי יש מה לאפות. הסבלנות, האהבה שהרעיפה על הילדים ומבטה המרגיעה הפכו את נוכחותה לחגיגת אפיה שילדי הגן חיכו לה בשקיקה.

רוזי השתתפה בפרויקט שנולד באגף החינוך העירוני, אשר שיבץ פנסיונרים בגני הילדים מתוך מחשבה שלאוכלוסייה המבוגרת יש את היכולת לתרום. כך לפחות נכתב במקומון העירוני, למרות שהקרדיט לאגף החינוך המנומנם היה מוגזם. מי שיזמה את הרעיון הייתה רוזי, שבשיחה מרגשת עם ראשת העיר הסבירה שהיא מגיעה ממקום בו זה פועל באופן מצוין כאשר האוכלוסייה המבוגרת מעניקה מניסיונה ומאהבתה לזאטוטי העיר, ומהצד שני לומדים הקטנטנים לא להירתע, לכבד ולעזור למבוגרים. הרעיון מצא חן בעיני ראשת העיר, בעיקר כי לא דרש תקציב מיוחד, והיוזמה יצאה לדרך בתחילת השנה. 

בימי שישי, בשעת האיסוף, השיחה בין הורי הגן הממתינים מחוץ לשער עסקה בשבחים לרוזי, בעיקר לנוכח הריח המתוק שעלה מהגן והטריף את דעתם. היו הורים שביקשו תמורת תשלום מאפה לסוף השבוע והשמועה עשתה לה כנפיים ברחבי השכונה. המשפחות זכו בעוגה ביתית מצוינת ומצד שני פרגנו בתשלום הוגן לגברת המבוגרת והנחמדה. 'תאמיני לי אם אני ואת פותחים קונדיטוריה, אנחנו נרוויח מיליונים' הייתה שומעת לא פעם את אחד ההורים מתרגש מהמאפה שקיבל. לאף אחד מהם לא היה מושג שרוזי ניהלה במשך שני עשורים את אחת הקונדיטוריות המצליחות ביותר במיאמי. אבל כמי שהייתה רגילה לשמור את עברה בסוד היא נהגה להשיב בחיוך מנומס. רק שלא ינברו בעברה, גם כך לא היה מדובר בגאווה גדולה.

*

אל העיר חזרה אחרי קרוב לשלושה עשורים. דווקא בשיא הצלחתה העסקית ותוך ניהול חיי משפחה נעימים, גמלה בליבה החלטה שעליה לחזור אל המקום ממנו ברחה. היה עליה לפגוש מישהו יקר, לפני שכבר יהיה מאוחר. בצער נפרדה מדיוויד, בעלה השני, וחזרה לישראל. דיוויד לא התווכח ולא מנע מבעדה לחזור, הוא הכיר אותה מספיק שנים וידע שאי אפשר לשנות את החלטתה. למרות כל זאת הוא לא ציפה שיום לאחר שסיפרה על כוונתה לעזוב היא כבר תעלה על טיסה לישראל. זו הייתה דרכה, כמו בפעמים הקודמות, לעזוב מהר מבלי להשאיר זמן לחרטה. אבל הטריקים הישנים שהאמינה שיסייעו לה לצלוח את המשבר לא פעלו הפעם. 

הנחיתה הייתה כאוס. היא התקשתה לזהות את המקום שעזבה ושבמשך השנים התאמצה לשכוח. אך הקושי האמיתי החל כאשר החששות שלה התבררו כמוצדקות. מיד עם נחיתתה נסעה לתל השומר לבקר את יונתן, ואל חדרו, במחלקה האונקולוגית, נכנסה רק שנותר לבדו. תגובתו הייתה תקיפה, יונתן ביקש שתעזוב ושלא תחזור כי היא רק מעצימה את חוסר השקט ואת העצב שעל ליבו. הוא דאג שהיא תדע היטב על מי הוא מפיל את האשמה שהרי מומחים טוענים שהטריגר הגדול למחלה הארורה הזו הם הנפש והצער. רוזי חזרה לבקר פעמים נוספות וניסתה לדבר אל ליבו ולבקש את סליחתו, אך יונתן סירב לקבל את ההסברים. הוא לעולם לא יסלח לה, בעיקר לאור העובדה שעזיבתה ריסקה את אביו. בשנים הראשונות עוד שמרו על קשר טלפוני ויונתן הנער עוד קיווה שאימו תשוב, אבל עם הזמן הבין שהיא ויתרה עליו ובחרה בחיים אחרים. מאז ניתק איתה כל קשר ולא היה מוכן לשוחח איתה גם כשהתחננה לאורך השנים. לכולם סיפר שאימו מתה, אפילו לאשתו. 

לבסוף רוזי נכנעה וחדלה לבקר את בנה. הילד צודק, והיא תיתן לו למות בשקט.

שבוע לפני שחגג 40 יונתן נכנע למחלה הארורה. את הלוויה ליוותה מרחוק, חוששת שקרובי בעלה הראשון, יעקב, יזהו אותה ויחוללו דרמה נוספת. אין לה את הכוחות להיות שוב 'אשמה'. היא חיה עם התווית הזו כבר יותר מידי שנים והיא כבר עייפה.

*    

רוזה קליין, נולדה להורים שעלו מארה"ב, וגדלה בבית חרדי בקהילה סגורה שבעיר ערד. בשנות בגרותה חשה שאורך החיים החרדי מדכא וחונק אותה. רוזה התקשתה להתיישר לפי הקו המגזרי הכפוי, ובעיקר שלילת החופש להחליט. המשבר החריף רגע לפני שהשידוך המבהיל שיועד לה התממש. בלי הכנה מוקדמת החליטה שעליה לברוח למקום הכי רחוק מהעולם שהכירה, לעיר שעליה שמעה רק מחברים. תל אביב הייתה כמו קרוסלה. רק אחרי שנכנסים אליה מבינים שלא כולם יכולים להסתגל למהירות ועלולים בקלות לאבד כיוון. באופן מפתיע, על אף הפערים הקיצוניים מהעולם שהכירה, רוזה לא חשה מצוקה או געגועים לבית הוריה אף על פי שנאלצה במשך ימים אחדים לשוטט ברחובות ולישון על ספסל מזדמן. זו הייתה הפעם הראשונה שהפעילה על ליבה את אותם הטריקים של שכנוע עצמי ואמונה מוחלטת שהבחירה לברוח מעברה הייתה נכונה. בקור רוח מצאה את הדרך לכבות את מכונת המחשבות ולבנות חומה שתגן על ליבה מפני תחושות חרטה וגעגוע. 

למזלה, די מהר פגשה בגבר הגון והתמסרה לזרועותיו בעודה בוסר. יעקב הצנוע והביישן לא היה מרשים במיוחד ולא היה רגיל לזכות בחיבתן של נערות יפות כמו רוזה, לכן חש כמוצא שלל רב. בין בני הזוג היה פער גיליים ניכר, וחרף זאת הזוג מיהר להינשא, כל אחד ממניעיו האישיים. 

חיי הנישואים היו רדודים. בגיל עשרים רוזה מצאה עצמה מגדלת את בנם אך בעיקר לוטשת עיניים בקנאה בנשים העצמאיות שסביבה. רוזה שוב חשה שהיא נחנקת. נחנקת מהשגרה, מהיותה עקרת בית חסרת מעוף, ובעיקר נחנקת מרגשות האשם שחילחלו לא פעם שאחת מאחיותיו של יעקב התפלאה שרוזה אינה מצליחה שוב להרות. יעקב ניסה לעודד את רוחה וחשב שדי בכך שמילא את ביתם בכל טוב, אך הוא לא זיהה את התפוררות היסודות. ליבה של רוזה השתוקק למשהו אחר. הרי לא בשביל צורת החיים הזו עזבה את בית הוריה. באותם הימים התנגן ברדיו שוב ושוב שיר של הזמרת הצעירה דפנה ערמוני. "אוהבת אותך, עוזבת אותך" כישף את המחשבות שלה, דמה החל לבעבע בעוצמה בכל פעם שהתנגן, בעיקר לנוכח התשוקה שבה ביצעה הזמרת את השיר.

"רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוס כנף, 

 לעוף מעל העיר ולשוב אל חושיי,

 שוב להדליק את נשמתי ולבדי, לדעת מה איתי,

 להציל את חיי". 

רוזה הייתה זקוקה לאוויר, לחופש, לעצמאות ובתחילת העשור הרביעי לחייה היא חשה שהיא עדיין יכולה להציל את חייה. ייתכן שהעובדה שיונתן חגג באותה השנה בר מצווה והפך רשמית לגבר הקלה על ההחלטה הגורלית לעזוב הכי רחוק שיכלה. וכך בלי שום הכנה מוקדמת עלתה רוזה על טיסה ועברה לגור עם קרוביה בארה"ב. ליעקב השאירה את מילות השיר על שולחן המטבח.

גם מהמשבר הזה רוזה הצליחה להמציא את עצמה מחדש. שוב השתמשה באותם הטריקים הישנים ובניית החומה שחסמה את התחושות הקשות שאיימו לערער אותה, בעיקר נטישת בנה. את החומה הזו היה עליה לבנות כל שנה מחדש ביום ההולדת של יונתן. 

אות אחת ששינתה בשמה סייעה לה לחוש משוחררת, קלילה ומלאת אנרגיה כמו צעירה בטיול אחרי צבא. כעת שהייתה לרוזי, פרצה ממנה שובבות נערית ותלהבות שהדביקו את כל מי שפגש בה. היא פרחה בארץ החדשה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. חיוכה הכובש, תמימותה וגם קצת חוצפה ישראלית היו אלה שפתחו לה דלתות בכל מקום שאליו הגיעה. הפעם הקפידה לבחור בן זוג שיצמיח לה כנפיים, ודיוויד היה בר המזל שזכה להינשא לה. היא חשבה שהפעם מצאה את המקום שלה, אבל אצל רוזי כמו תמיד הלב גבר על המחשבות. 

* 

ככל שהזמן חלף, הקשר עם גילת הגננת התהדק, והשתיים הפכו יותר ויותר קרובות. בכל פעם שנושא השיחה התמקד בעברה, רוזי סיפרה רק על חייה עם דייויד. גילת התקשתה להבין את הסיבה שרוזי חזרה לישראל, שהרי אין לה כאן בני משפחה, או חברים קרובים. אך רוזי שמידי פעם הרהרה האם לחשוף את הסוד, מיהרה להחליף נושא מהחשש שהאמת עלולה להרחיק אותה מהגן. 

המתח גבר לקראת סוף השנה, כאשר ילדי הגן עמדו לעלות לכיתה א'. רוזי הבינה שיהיה עליה להמציא את עצמה מחדש, הרי אין טעם להמשיך להיות 'הסבתא של הגן'. היא התנדבה להגיע גם באמצע השבוע לעזור לצוות הגן, והיוזמה התקבלה בשמחה. כעת לרוזי היה יותר זמן לבלות עם ילדי הגן. קולות הילדים שבגן הרחיבו את ליבה ואף איחו במעט את השברים. הבנות הקטנטנות התחרו ביניהן מי תזכה להיות יותר זמן בחיקה של סבתא רוזי, שקלעה להן צמות במיומנות מרשימה כמו חלות של שבת. 

מבין כל הילדים, קשר מיוחד נרקם בין רוזי לבין ליבי הקטנה. הילדה המופנמת והעצובה שגם גילת התקשתה לרפות את ליבה, נהגה להיצמד אל רוזי. הגננת הניחה לעניין בשל העובדה שליבי הקטנה חוותה תקופה לא קלה ונראה שהיתה זקוקה לחיבוק חם של סבתא. רוזי מצידה ניצלה כל שבריר שניה בקרב הילדה השברירית, אלה היו רגעי אושר שאליהם ייחלה. חיבקה, דיגדגה, ובעיקר שאפה את הריח המתוק וסוף סוף זכתה לראשונה להרגיש כמו סבתא אמיתית. הרי ליבי של יונתן היא הסיבה האמיתית שבגללה התנדבה להיות הסבתא של הגן, והיא ידעה שזו הדרך היחידה לשמוע את הקטנה קוראת לה 'סבתא רוזי'.