כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שנצנוצי אבק בשמש הן פיות , שמתגלות מולנו ורק ילדים יכולים לראות אותם. זה היה הסוד שלי ושל הרוח שהביאה שוב ושוב אבק איתה בימים חמים של קיץ ישראלי. כשגדלתי למדתי שלא כדאי לדמיין ושצריך לחיות את הכאן ועכשיו, ועם הפנטזיה על הפיות הלכו גם החלומות הקטנים והגדולים, להיות עורכת דין או ראש ממשלה. והאמת היא שפשוט אין מה לחיות בפנטזיה כי צריך ללמוד, לעשות צבא, לעבוד, להקים משפחה, והכל נראה פשוט וקל אז ככה חייתי.

 

ואז נפלת. במכה אחת הכל נהיה שחור לבן, הראש הפך כבד על הכתפיים, הידיים רעדו, התאבון הלך, הדמעות חנקו בגרון קבוע, הכאבים האחרים התגמדו וכלום לא היה משנה יותר. הייתי  צריכה ללמוד לחיות מחדש. הכל הפך נורא, והחיים נהיו משחק שמטרתו לחפש אותך; במדבקות בצד הדרך, בפרחים, בציפורים, בגשם שמתחיל משום מקום, בזריחה שצבעונית מהרגיל, בחיפושית שמתיישבת על גב ידי בביטחון. רציתי להרים אליך טלפון אין ספור פעמים ופעם אחר פעם נזכרתי, רציתי לחבק, רציתי לשאול אותך למה, רציתי לקבל רק עוד מילה חמה אחת אחרונה.

 מאז הקיץ הישראלי הדביק כבר לא אותו דבר, מה שפעם היה חום נעים על הפנים הפך סנוור מעיק, ומה שהייתה רוח מרעננת הפכה תזכורת לחיבוק שלך שלא ארגיש יותר. עם הזמן למדתי איך להמשיך, לא בלי הכאב אלא לצידו. והדיבור עליך הפך מקשה למעצים, המדבקות ברציפי הרכבת עם התמונה היפה שלך הפכו לתזכורת למה להמשיך, הסיפורים עליך חזרו להצחיק והשירים שכל כך אהבת הפכו לשירים שאני אוהבת. הימים בלעדיך פתאום הפכו שבועות ואז חודשים וכבר לא הייתה ברירה אחרת אלא לקום ולעשות השתדלות. 

מאז חזרנו לשגרה, ספק שוחקת ספק בטוחה. ובאיזה יום אחד כשהיה אחר צהריים חם ולח כמו אלו שהפסקתי לאהוב ישבתי לבד על יד החוף בתל אביב וחיכיתי לשקיעה, פתאום הגיעה סופת חול ענקית, מהסוג המגעיל שנדבק ונכנס לך לתוך העיניים גם כשאת עוצמת אותן ממש חזק. ובמשך דקות ארוכות הרגשתי אותה נכנסת לעיינים, לפה והאוזניים עם החול והחרקים.

 בסוף כמו כל דבר גם היא עברה, שפשפתי את העיינים מהחול שנכנס לתוכן, וכשפקחתי אותן ראיתי את אותו נצנוץ מוכר של אבק בשמש הישראלית, החמה, המנחמת והמחבקת.

 ניסיתי ממש חזק לדמיין ולרגע אחד קטן הלב שלי הרגיש כאלו אני שוב ילדה קטנה שמחפשת פיות ברוח, שהכל פשוט לה והחלומות שלה אפשריים, שהעולם פתוח והכל עוד לפניה. ופתאום הבחנתי בנצנוץ אחד שהתקרב אלי עוד ועוד עד שהיה אפשר לראות שהוא פרפר, לבן, קטן ונקי כאלו לא יצא מתוך ענן אבק. הוא התעופף בקלילות וענווה עד שהגיע ממש לצידי. הרוח המשיכה להציק והאבק עדיין נצנץ בשמש כשהפרפר התיישב בכיסא שלידי בנחת, כאלו יש לו משהו לומר. 

פתאום הראש הפך כבד, שדה הראייה שחור סביבו, הגרון הפך חנוק וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה- איך לאובדן של בחור מדהים כמוך אפשר לקרוא  ״מחיר המלחמה״.

​