הכיכר עמדה ריקה ושוממת, בדיוק כמו שהתרגלה העיר לראות אותה בעשרות השנים האחרונות. רוב בתי הקפה וחנויות היוקרה נסחפו עם הזרם במרוצת השנים ואלו שהצליחו להיאחז בבול עץ שעבר בדרך מחזיקים כרגע באצבעותיהם האחרונות בזמן ששצף המים האכזרי סוגר עליהם מכל עבר, מאיים לשלוח אותם במורד הדרך אל עבר הלא נודע. 

בעברה הייתה הכיכר המוקד החברתי הגדול ביותר בעיר. בתי הקפה והמסעדות היו מלאים עד אפס מקום מרגע פתיחת הדלתות בבוקר, שתמיד לווה בריח עוטף של דברי מאפה שיצאו מהתנור, ועד לאחרון המבלים במועדונים בלילה. חנויות הבגדים שנפתחו אחת אחרי השנייה הכתיבו את האופנה האחרונה במדינה כולה יחד עם אינספור חנויות תיקים ותכשיטים. כמו כל מוקד חברתי גדול שנזנח לאיטו, סופה של הכיכר היה ידוע מראש וכיום היא בדרך כלל עומדת ריקה. שוממת.  

כמו שעון שווייצרי, כמו בכל יום שלישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הגיח מבין הסמטאות הצדדיות אדם מבוגר עם זקן ארוך ואפור על פניו ושריד כלשהו שהיווה זכר לרעמה מפוארת שעיטרה פעם את ראשו. אם תפסת את מקומך בזמן באחד מבתי הקפה שנותרו באיזור והסבת את מבטך לכיוון הנכון בזמן הנכון, כישרון נדיר מאוד שמדובר באירועים כאלה, יכולת לראות אותו מגיע מהסמטה הצפון מזרחית של הכיכר, חמוש בקופסת נעליים ישנה אותה אחז בחוזקה בין כפות ידיו. מבטו היה מורכן אל עבר הרצפה ורגליו נגררו מאחור, כאילו מבינות הם את החשיבות לציית לפקודותיו אך עדיין עושות זאת באיחור של מאית השנייה מתוך מחאה אישית נרגזת. הוא לבש חולצת משבצות ישנה, כנראה חולצה שקנה בכיכר עצמה בנעוריו ביחד עם מכנסי ג'ינס בלויים ועשה את דרכו אל עבר מרכז הכיכר. אחרי מספר סיבובים סביב המזרקה הראשית, שבימי השיא שלה הייתה יכולה להעלות ממרכזה במה נסתרת שהייתה מכילה אומן שהגיע בהפתעה והייתה מושכת אליה כמעט את כל צעירי העיר, מצא הזקן מקום איתו הרגיש בנוח ובאיטיות רבה מאוד הניח את קופסת הנעליים על הרצפה, הביט מסביב, הרים את ראשו ופתח את פיו.

״תמיד רציתי לדעת לצייר" הוא אמר בזמן שניסה לוודא שהוא מביט בכל אחד מהאנשים שסבבו אותו ישר בעיניים, ״זה היה נראה לי כמו איזשהו כישרון מיוחד, כזה שאם לא נולדת איתו אתה לעולם לא תצליח לפתח. גם אם ישבתי וניסיתי לשרבט משהו על הדף או לנסות להעתיק ציור שישב מולי מעולם לא הצלחתי לאחוז בטכניקה המסתורית הזאת. את כל ימי העברתי בכעס עצום על מי שקוראים לעצמם "מבקרי האומנות", שבעצם כל תפקידם הוא לשמר את הקליקה הסגורה הזו ולהדיר אותה מאיתנו, פשוטי העם. אך המבקרים הם לא האשמים היחידים במצב, מה עם אותם בעלי גלריות, אנשי עסקים ממולחים בדמות מעריצי אומנות שהפכו את הדבר היפה והטהור ביותר בעולם, לאחד מהעסקים הרווחיים ביותר שיש! אולי זה בעצם אשמתם שמעולם לא הצלחתי לפתח את הכישרון הזה, שכן במידה והייתי מצליח לצייר ציור ראוי, הוא היה צריך ללכת למכירות פומביות והיו מייד מתקפים אותו בתג מחיר ומנסים למצוא לו קונה בעוד אני, הצייר הפשוט, רק רציתי ליהנות מהאומנות שלי, שכן איני איש עסקים. אני מאמין שהחומה שהעולם הזה הציב בפני היא זאת שמנעה ממני לצלול לתוכו. מעולם לא ראיתי את עצמי בורח לתוך ציור יחיד, מוצא בו מפלט ומבלה שעות בניסיון לשכלל כל חלק ממנו ואם אני אהיה כנה, אני יכול לאמר שמעולם לא הרגשתי רצון עז לצייר דמות אחת או רגע יחיד שנחקק בזיכרוני כמו משורר שמעלה רגש חי ונושם ויוצק מהם תבניות של מילים. בעצם, מעולם לא עלה במוחי תמונה אחת ויחידה אותה בער לי להעלות על הנייר ששכב מולי וחיכה לי. אבל בדבר אחד אני בטוח, מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לדעת לצייר״

קולו מילא את האוויר, הפריע לכמה שיחות שהתלהטו בבית הקפה וגרר אליו כמה גלגלי עיניים ששוטטו במרחב ללא מטרה. לאחר שראה שהצליח להסב את תשומת הלב של כמה מיושבי הכיכר ידע שעליו להמשיך בכל הכח. הוא נעמד על הקופסא הישנה.

״תמיד ידעתי שאוכל להצליח. כבר מגיל קטן. ידעתי שאוכל להגשים את עצמי, את החלומות והמטרות שלי, לא משנה מה הם יהיו. ידעתי שאוכל להסב גאווה למשפחתי בזמן שהם יצפו בי מטפס את דרכי בשרשרת המזון ובעיקר ידעתי שאוכל לגרום לכל אלו שלא האמינו בי להתחרט. בתחילת דרכי אנשים רבים ניסו להניע אותי ולגרום לי ללכת בדרך הקלה מחשש על היעדר פרנסה קבועה ויציבה אבל תמיד ידעתי שבמידה ואמשיך להאמין בעצמי, הכסף יבוא. לא קל לבחור בחיים שכאלה, תדעו לכם, הבחירה הזאת תפגוש אתכם בכל יום ויום ואתם תרימו אותה בכף ידכם, תבחנו אותה מקרוב, תנסו להבין האם עליכם להסתובב ולפנות בדרך אחרת אך עליכם להישאר חזקים. עליכם לזכור מה הייתה המטרה ששמתם לעצמכם, עוד כשהיה מדובר רק בחלומות קודחים שמשאירים אתכם ערים שעות נוספות בלילה, מדמיינים מה תוכלו להגשים. אסור לכם לשכוח את זה."

הוא החל לראות איך אנשים קמים מהספסלים ברחבי הכיכר ומתקרבים אליו בעיניים בוחנות כאילו מנסים להבין האם מדובר בעוד חסר בית מנותק מהמציאות או אולי בהזדמנות יקרה מפז. כזאת שלא תחזור. הוא הרגיש כמו דייג שמתחיל להיאבק עם משיכות קלות בחכה. 

״בשביל להצליח באמת אתם חייבים להרגיש את אותו רצון בוער בתוככם, אחד כזה שמכלה אתכם מבפנים כשנדמה לכם שפספסתם הזדמנות להתקדם ומזריק בכם תחושה של אופוריה טהורה כשעברתם עוד ציון דרך חשוב בדרך למטרה. בשביל זה אני נמצא פה היום ובשביל זה אתם נמצאים פה היום. פעם הרגשתם משהו כזה? תחושה שלא מותירה לכם אף ברירה מלבד רדיפה חסרת אחראיות ומטרה אותה אתם מוכנים לצעוק בקולי קולות בכל חצר וסמטה בעיר בשביל הסיכוי הקטן שתיתקלו במישהו שיוכל לעזור לכם להגשים אותה. החיפוש הבלתי נגמר אחר דלת אחת שתגיע ביחד עם מישהו שיוכל לפתוח לכם אותה. רק חריץ קטן. אתם הרי לא צריכים יותר מזה, אתם תדעו איך לתקוע את רגלכם בה ולהמשיך משם. כל מה שאתם צריכים זה חריץ."

הוא פנה לקהל שראה מסביבו בניסיון לוודא שהוא ורק הוא מחזיק בתשומת הלב שלהם. הוא מחזיק בחכה בכל הכח, מסובב את הידית במרץ. זה תמיד היה החלק האהוב העליו.

״אותו רצון צריך להשאיר אתכם ערים בלילה במצב של תזוזה חסרת מנוח בין ערוצי המחשבות כשאחד מהם משדר את אותו ניגון מוכר ונעים על הדרך הבטוחה להצלחה וודאית, איך תתפסו את מקומכם בפסגה אך ורק בזכות היכולות שלכם ותשלטו שם ביד רמה בעוד הערוץ השני תמיד נמצא שם כדי להזכיר לכם את האפשרות שאתם סתם חולמים בהקיץ, מלאי גאווה עצמית מנופחת שכן אותה גאווה עצמית היא חסרת כל ביסוס שמתקיים מחוץ לממלכת המחשבות שלכם, הרי אתם חסרי הישגים ממשיים לתפוס בהם, לנפנף ולהשוויץ. אף אחד עוד לא מכיר את שמכם, את העבודה שלכם, את המטרות והרצונות שלכם. אף אחד עוד לא יודע למה אתם מסוגלים. וכל אותם אנשים ששמעו את הצעקות חסרות המנוח שלך בחצרות ובסמטאות עכשיו עומדים שם. מסתכלים עליך. מחכים שתעשה משהו. ואתה יודע מה עובר להם בראש, המחשבות על איך הם צדקו כשניסו להניע אותך בהתחלה, שמעולם לא היית יותר מנער בעל חלומות מופרכים."

בעודו ממשיך בלהט, קולו המחוספס עלה ועלה בהדרגה בזמן שמבט עיניו ירד לרצפה. 

״וכשהצד השני מקבל את המושכות ומכתיב את הדרך, אותו קול רואה שחורות וחסר אמונה עצמית, אתה מקבל הצצה לתוך עתידך האפשרי. עתיד בו אתה ממשיך להיתפס באיזה חלום בלתי מושג כשבפועל אינך יודע האם אי פעם היה לך סיכוי אמיתי להגשים אותו. האם אי פעם היה לך את היכולת להגשים אותו. אולי אם רק היית מנסה קצת יותר? ישן קצת פחות? אולי מעולם לא עניינת מספיק את אלת הגורל בשביל שהיא תטה את הכף לטובתך. אתה מקבל הצצה לעתיד בו אתה קמל לתוך עצמך ונשאר לבד עם הידיעה שחוץ מאותו רצון עוצמתי אין בך כלום מעבר והמחשבה על היום שבו הוא ידעך וישאיר אותך לבד בעולם הזה יכולה לשתק כל עצם בגוף שלך. אתה מנסה לשקר לעצמך שתוכל להסתדר גם בלעדיו, הרי אם ראית את עצמך מצליח בתחום אחד למה שלא תוכל לעשות את זה בכל מקום שתבחר. בפנים אתה חכם מספיק בשביל להבין שאותו רצון וחלום היה כרטיס היציאה שלך ממירוץ העכברים ועכשיו אתה בוהה בו, בלבן של העיניים, עם הידיעה שבסופו של דבר, ברגע שתמצא את עצמך רכון על קו הזינוק, ברגע שאותה יריית פתיחה תיתן את האות, הם יכרסמו אותך עד לשד עצמותיך כמו עינוי תנכ"י קדום. זהו השלב הזה אתה מבין שאין לך ברירה אחרת אלא לברוח. לברוח מהחיים האפורים והאומללים שמחכים לך? לברוח מעצמך? זה כבר לא ממש משנה. אתה לא יודע אם זה יעזור אבל אתה יודע שאתה חייב לנסות. אתה אורז תיק ועולה על הטיסה הראשונה שאתה מוצא באמצע הלילה, טיסה 772 מתל אביב לרייקיאוויק. הרי משהו בנופים האיסלנדים, בשילוב בין הרים לבנים ומושלגים לנחלים שמשתרעים עד אין קץ תמיד משך אותך. לפחות ככה אתה משכנע את עצמך. ״הדרך הטובה ביותר לתפוס את דגי הבקלה שמצויים בחופי איסלנד היא דרך פיתיונות חיים כמו דיונון או תולעים גדולות״ אתה קורא באיזה עלון שמישהו דחף לך ליד בשדה תעופה קטנטן ברגע שאתה נוחת. הקור תופס אותך לא מוכן, בלי שום התראה מוקדמת הוא חודר דרך כל שכבות הבגדים שהבאת איתך ומאותת לך בבירור שאתה רחוק מאיפה שאתה אמור להיות. ״אתה ביזבזת לי את כל החיים, אני חשבתי שנתחתן, לאן אתה חושב שאתה בורח," המילים האחרונות ששמעת ממנה עדיין מהדהדות לך בראש. דופקות בין קיר לקיר והופכות את כל מה שבא ליד באמצע. מעולם לא רצית לעזוב אותה. איך תסביר לה שאתה לא מסוגל להסתכל על עצמך במראה יותר?״

הוא נעצר. פקח את עיניו לרווחה וסגר אותם בחוזקה באותה תנועה, קירב את ידיו למרכז הפנים, לקח נשימה עמוקה והרים את ראשו אל עבר הקהל. הוא ראה איך עוד ועוד אנשים באים לעמוד מסביב לאותה קופסת נעליים ישנה שעכשיו כבר הרגישה כמו במה רחבת ידיים. בין רגע קהל עצום הקיף אותו, מסתכל, מצלם, שולח את ידיו בשביל הסיכוי הקטן שייתן לו לגעת בו. הוא לקח את הרגע להתבונן בו ונחתה עליו שלווה עצומה. הוא לקח נשימה עמוקה ומילא את כל גופו באוויר.

"אבל לא בשביל זה אתם פה נכון?" 

הוא שאל את הקהל וקיבל שאגה עצומה בחזרה. 

״אתם פה בשבילי. בשביל לשמוע אותי ואת מה שיש לי לאמר. אתם פה בשביל ללמוד איך להצליח כמוני ולא לתת לחיים לדרוס אותך ולהשאיר אותך זרוק בצד הכביש. יש לי רק דבר אחד לאמר לכם, אם תהיו מספיק קשובים אלי היום, אולי גם אתם תצאו מפה עם הסיכוי הקטן להצליח."

מחיאות הכפיים של הקהל בסוף ההופעה החרישו את הכיכר, הוא התעלם מתחינותיהם הנואשות להדרן ולעצות נוספות והחל לעשות את דרכו למטה. לימדו אותו שתמיד צריך להשאיר את הקהל עם טעם של עוד. לגרום להם לחזור בפעם הבאה. הוא ירד מקופסת הנעליים, עצר לרגע להסתכל על המזרקה ועשה את דרכו במטרה לחצות את הכיכר החשוכה אל עבר הסמטה הצפון מזרחית.