התלתלים שלי וויתרו מזמן על הסדר המופתי שמחייבים החיים השפויים. אצלי מתבלגנים הרגעים על פי תנודות הרוח, כך גם היחס שלי להדס. היא יציבה ומחבקת אותי בכל נפילה ומשב משתנה. אנחנו נפגשות בחלקיי היום השונים לוגמות קפה חם, מגרדות כל פרפור של רגש או מחשבה. מגיעות, בדרך כלל אני, למסקנות מרגיעות. בכל מפגש מתחדשות אצלי התובנות ומטלטלות מחדש את השלווה הזמנית ששכנתי בה. הסערות התכופות שלי מרחיקות אותה ומערערות את החברות שלנו. הדס מתקשה לעכל אותי, הפכתי להיות על תנאי. אצל הדס החיים מובנים יותר, הייתה לה אמא טובה, מה שלי, ממש לא. 

היא ניכסה לעצמה את מושג האהבה, קשה לי ואולי אני מקנאה בה. אני מתנדנדת בכל בוקר לאזור אחר, נאד נד נאד נד, היא ירדה מהנדנדה שלי והשאירה אותי לבד, הלכה לגן הזרוע בגוונים שהתחלפו, סגרה את השער בפניי. לפחות ככה אני חווה את הדברים. לעיתים היא מגיחה ממנו ומתהלכת איתי בסבך העשבים השוטים, דורכת על הסדקים שלי. אני חייבת את נוכחותה המלאה, זו החלקית שוברת את ליבי. היום נעלתי בפניה את הכניסה ובעטתי בכל מה שהייתה בשבילי, הכאבתי לה בכוונה והיא נסה ולא נלחמה עלי, לא עמדה במבחן. וויתרת עלי הדס ממש כמו שוויתרתי על התלתלים הסוררים שנתתי להם להתפרע.

ואז אני חושבת לעצמי, מה אני עושה כזה עניין, מערכות יחסים נועדו להתפתח כמו אותם פרחי יסמין בגן או להתכווץ, להתייבש ולהתפוגג. מיד אני מתעשתת, אין שום מערכת שנעלמת, תמיד נשארים תלמים, חריצים ותעלות ביוב המפזרות את הצחנה כשהן עולות על גדותיהן, כמו שאני מוצפת בכאב. אז אני בועטת בסל הכביסה המלא, או עומדת רועדת תחת המים החמים הזורמים, מנסה לישר כל קווצת שיער. 

הדס לא אפשרה לי להישאר במיטה, עטופה בשמיכת הפוך החמה, שרויה בתוך הדיכאון  שזורם מתחת לעור. היא מגיעה, מסיטה את הווילונות, לתת לאור המסנוור לפצוע את חלומותיי, מושכת את השמיכה משאירה אותי מכווצת מהקולות שבחוץ. בתחושת עליצות רגעית מנפצת את צלילי העוגב ברקוויאם שהדהד בראשי.  בבוקר שאחריי אני קמה אל קרן מסתננת של שמש פותחת את ליבי  בחשש...לחזרה אל חיקה, מחפשת אותה בזהירות אבל הדס כבר איננה.

הכעס מלבה אותי, אני נוטפת רעל, רוצה שתצטרך אותי, שתשתכר מן העלטה, שתשב על קצה המיטה, תיקח את ידי ותניח על ידה, שתגלוש ותתקפל במלוא קומתה אל מתחת לשמיכה ותגיד, את כל כך צודקת, ואני אגיד לה, עכשיו נזכרת? , זה מאוחר מדי, אמשוך את ידי ואלך לשירותים, אתיישב על האסלה הצוננת, ואתבונן מבעד לחלון אל החצר הפורחת, משאירה אותה פצועה.