אבא שלי עובד בקרקס הנודד. זה מה שאמא סיפרה לי מאז שהייתי קטן. אמא, היא האדם שאני הכי אוהב בעולם. היא תמיד מחייכת אליי, עונה לכל השאלות שלי, גם אם לפעמים אני שואל את אותה שאלה שוב ושוב, כמו תקליט מקולקל. אני לא יודע מה זה תקליט, אבל ככה אבא אמר לי פעם, וזה גרם לאמא לכעוס עליו.

"מה זה הקרקס הנודד?" שאלתי אותה בפעם המי יודע כמה. אמא הסבירה בסבלנות, שאבא ועוד כמה חברים נודדים בכל הארץ עם רכבי טרנזיט גדולים, מקימים קרקס רועש וצבעוני, והמון אנשים מגיעים לשם. למרות שאמא לא הוסיפה פרטים, אני דמיינתי אוהל קרקס צבעוני, אורות מסנוורים, בלונים ובעיקר ליצנים מחייכים. 

"אבל מדוע הם צריכים לעבור ממקום למקום?" שאלתי, "זה נשמע לי מאוד מעייף ולא כל כך כיף".

אבל אמא חייכה ואמרה שאנשי הקרקס אוהבים לפגוש ולשמח אנשים חדשים במקומות חדשים. 

הרבה פעמים התחננתי בפני אבא שייקח אותי איתו לעבודה, כמו שאבא של עומר לוקח אותו למשרד בעיר הגדולה. קינאתי בעומר שהתגאה במשרד המפואר שאביו עובד בו. הוא סיפר שיש שם מכונה שמכינה שוקו, ושהוא אוכל שם ארטיקים, כמה שהוא רק רוצה. אבל אבא תמיד ענה בחוסר סבלנות, שזה לא מקום לילדים, ושהוא אינו יכול להשגיח עליי כשהוא עובד. פעם אחת שמעתי את אמא מנסה לשכנע אותו לקחת אותי, אבל הוא רטן ואמר "את יודעת שהילד נבהל כשיש רעש, והוא עלול לברוח לי תוך שנייה. זה לא מקום לילד כמוהו".

כשאבא היה מדבר עליי הוא היה קורא לי 'הילד' ולא נוקב בשמי. 

למרות שהתקווה שלי לבוא עם אבא לקרקס הנודד נדחתה פעם אחר פעם, אני לא כעסתי עליו. ידעתי שאבא תמיד דואג לי ושומר שלא אפגע. שאנחנו הולכים לים, הוא לא נותן לי להיכנס למים בלעדיו, וכשאני בגן השעשועים, הוא תמיד עומד לידי, ושומר שאצליח לעלות למגלשות הגבוהות. כשאבא לידי, אף אחד לא אומר לי דברים לא נעימים. כנראה שאבא מפחד שיקרה לי משהו נורא בקרקס הנודד במידה ואתקרב לכלוב האריות, או שאתנדנד על הטרפז בלי רשות.

ניסיתי לדמיין מה התפקיד של אבא בקרקס. הוא קצת שמן בשביל להיות אקרובט אן לוליין, והוא אף פעם לא מספר בבית בדיחות מצחיקות, אז לא ייתכן שהוא ליצן. פעם חשבתי שהוא מאלף חיות ודמיינתי שברכב שלו יש אריה, או קוף עם חליפה, או אולי פילפילון, כי הרי פיל לא יכול להיכנס באוטו כמו של אבא. 

יום אחד, כשאבא השאיר את דלת הרכב פתוחה, לא יכולתי להתאפק. כשכולם היו עסוקים ולא שמו לב, התגנבתי אל הרכב. הלב שלי פעם בעוצמה. בדקתי שאין אף אחד בסביבה והסתכלתי פנימה, אבל במקום חיה בכלוב, ראיתי ערימות של בגדים בכל מיני צבעים וגדלים. פתאום הכל התחבר לי והבנתי מה התפקיד של אבא. הוא אחראי על התלבושות של אנשי הקרקס!

אני מודה שהוקל לי לדעת שאין לו אריה באוטו. פעם קראתי על מקרה שאריה טרף את המאלף שלו, וזה היה מפחיד. 

*

שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 12, התקווה שלי התגשמה. הכל קרה בזכות המשאלה שביקשתי לפני שכיביתי את הנרות על העוגה. עומר אמר לי שלמשאלות יש כוח מיוחד, ושאסור לספר עליהן לאף אחד אם רוצים שהן יתגשמו. אז השנה התאפקתי ולא הסכמתי לספר לאף אחד, אפילו לא לאמא, שניסתה לדגדג אותי ולגרום לי לגלות. עומר צדק, וזה באמת התגשם: אבא סוף סוף הסכים לקחת אותי איתו לעבודה. 

הייתי כל כך נרגש והתקשרתי מיד לעומר כדי לספר לו שאני נוסע לעבוד עם אבא בקרקס הנודד. ברקע שמעתי את אמא שלו צוחקת, ואני לא הבנתי מה מצחיק כל כך, כי הפעם אני באמת נוסע. אבא הבטיח! מרוב התרגשות וציפייה לא הצלחתי להירדם במשך כל הלילה. ניסיתי לדמיין איך ייראה אוהל הקרקס, איך יראו הליצנים, אילו חיות אפגוש, וכיצד יראו האנשים בקהל שיגיעו לצפות במופע.

במשך כל הלילה התהפכתי במיטה והרגשתי כאילו הלב שלי רוקד עם כל פיסת דמיון. הרגשתי שזה עומד להיות היום הכי מדהים בחיי. כל רעש קטן הקפיץ אותי לסלון לבדוק שאבא לא מתחרט ויוצא בלעדיי. החלטתי להתלבש כדי להיות מוכן ליציאה. בחרתי את הבגדים הכי חגיגיים שקנו לי לכבוד ראש השנה, והתיישבתי על כיסא שחסם את דלת הכניסה. בסוף העייפות הכריעה, ונרדמתי על כיסא העץ הקשה.

*

אמא העירה אותי בשעה מאוד מוקדמת. היא חייכה והסבירה בשקט שצריך לצאת מוקדם כדי להתארגן לפני שכל האנשים יגיעו לקרקס הנודד. כשאמא מסבירה לי דברים, אז הכל נשמע הגיוני. היא נתנה לי נשיקה על המצח, הגישה לי כריך עם ממרח חומוס ומלפפון חמוץ, שהכי אהוב עלי בעולם, וענדה לי את השעון המיוחד, שעוזר למצוא אותי במקרה שאני הולך לאיבוד. הבטחתי לה שאהיה ילד טוב, שאקשיב לאבא ושלא אתרחק ממנו. 

אבא ואני יצאנו לדרך שהשמש עדיין לא הספיקה להאיר את הרחוב. מעולם לא יצאתי מבית בשעה כל כך מוקדמת אבל זה לא הפריע לי, כי הייתי עירני ומלא אנרגיה, למרות שכמעט ולא ישנתי. הנסיעה הייתה שקטה, והרכב התגלגל על הכביש באיטיות. זה היה מוזר, כי כמעט ולא ראינו מכוניות נוסעות, ממש כמו ביום כיפור. המון דברים התרוצצו לי בראש והיו לי אינספור שאלות שרציתי לשאול, אבל התאפקתי. בניגוד לאמא, ידעתי שאבא לא אוהב שאני שואל יותר מידי, והיה חשוב לי שהוא יהיה מרוצה ממני, ושלא יתחרט שלקח אותי. 

אבא שמר על שתיקה במשך כל הנסיעה, ורק הביט בי מידי פעם, סורק את הלבוש שלי. האמנתי שהוא מרוצה מהבגדים שבחרתי, וזה גרם לי לחייך לעצמי, ולהיות משוכנע שהיום הזה יהיה בלתי נשכח.

*

השעון המיוחד הראה שהגענו אחרי 50 דקות. אבא החנה את הרכב ברחבה גדולה, שהיו בה עוד המון טרנזיטים כמו שלו. בחניה היו המון אנשים שהגיעו מוקדם כדי להכין את הקרקס הנודד. הם הוציאו מהרכבים ארגזי קרטון גדולים עם בגדים צבעוניים, ירקות, שטיחים ארוכים וכלים מבריקים. היה שם מישהו שאפילו הקים דוכן פלאפל ולידו איש אחר שסחב קופסאות שימורים ענקיות של זייתים ומלפפונים חמוצים. חשבתי לעצמי שאם נקנה לאמא קופסת שימורים בגודל כזה, זה יספיק לנו לשנה.

שמחתי לעזור לאבא לסחוב ארגזים קטנים. תוך כדי סחיבה חיפשתי את המתחם של הקרקס הצבעוני, אבל לא היה שום אוהל, רק סככה ירוקה גדולה, עם המון דוכנים והמולה גדולה ומבהילה שגרמה לי להיצמד לאבא.

צפיתי באבא מארגן במהירות את הבגדים על הדוכן, ואז מתיישב על כיסא גבוה ומדליק סיגריה עם ריח חריף ששרף את האוויר. היה לו מגפון בצבעים של לבן וכחול אבל הוא לא השתמש בו. רעש חזק תמיד הבהיל אותי, והייתי אסיר תודה שהוא לא הפעיל אותו. עמדתי שם נבוך, מנסה לעכל את כל מה שמתרחש מסביבי.

בדרך כלל אני מתקשה להסביר לאנשים אחרים, וגם לעצמי, את מה שאני מרגיש. כך היה גם בשעות הראשונות בקרקס הנודד. הכל התנהל באופן שונה לחלוטין ממה שציפיתי, אבל משהו בתנועה, בצבעים ובריחות הותיר אותי מהופנט. הקרקס הנודד נראה בעצם כמו שוק גדול וכלל לא דמה לקרקס שהופיע בדמיוני. והאמת? כלל לא הייתי מאוכזב ממה שראיתי. אולי רק קצת מאוכזב מעצמי, שלא הבנתי קודם שיש שני סוגים של קרקסים.

התבוננתי באנשים שבוחשים בערימת הבגדים ועושים בלגן, שאם אמא הייתה רואה את זה היא הייתה משתגעת. אבל אבא לא נראה מוטרד כלל. הוא הביט בהם בשקט, מידי פעם פתח עוד ארגז, וסידר את הבגדים על הדוכן כמו שאמא מקפלת כביסה. 

האנשים שעברו מולנו נראו לי כמו דמויות מתוכניות טלויזיה מצוירות. היו שם זקנים עם קמטים עמוקים, לצד צעירים עם עיניים בורקות כמו כוכבים. אנשים בבגדים מגוהצים שהבריקו בשמש, ואחרים שלבשו בגדים מרופטים, מלאי קרעים וכתמים. ראיתי אנשים עם קרחת, ואחרים עם שיער צבעוני, בצבעים שלא ראיתי מעולם. הקולות בקרקס הנודד התערבבו כמו תזמורת מבולגנת, משפטים נזרקו מכל עבר, המילים התנגשו עם צעקות, צחקוקים ומבטאים מוזרים, כך שהיה לי קשה לעקוב אחרי מה שאמרו.

עמוס, הבן של עזרא מדוכן הממתקים, הביא לי שקית ענקית של סוכריות גומי. הכי ענקית שקיבלתי אי פעם! כל כך גדולה שהיא הייתה כבדה לידיים שלי. אמא לא מרשה לי לאכול הרבה סוכריות, היא אומרת שכשאני אוכל דברים עם סוכר זה גורם לי לעשות שטויות. הסתכלתי על אבא, והוא הנהן לאות הסכמה, אז לקחתי את השקית בשמחה ובלי לחשוב פעמיים דחפתי לפה נחש גומי ענקי מצופה סוכר. התחושה הייתה מדהימה, זה היה דביק ומתוק, ועשה תחושה נעימה בפה. מיד זללתי נחש נוסף אבל מרוב שמיהרתי לבלוע אותו כמעט ונחנקתי. ציפיתי שאבא יכעס, אבל כשהרמתי את מבטי לעברו הוא רק הביט בי בשקט, עד שהשיעול הפסיק והגיש לי בקבוק מים קרים. 

עמוס הציע לקחת אותי לסיבוב בשוק, ואבא, להפתעתי, הסכים מיד. הוא הוציא שטר מהכיס שלו, נתן לעמוס ואמר שנקנה לנו משהו טעים, ובקול רציני הזהיר שאסור לעזוב אותי לבד בשום אופן. עמוס הנהן, ואבא נתן לו טפיחה על השכם, כזו שאני אף פעם לא זכיתי לקבל מאבא.  

*

הלוואי והיה לי אח גדול כמו עמוס. 

כל בעלי הדוכנים בקרקס הנודד הכירו אותו, כאילו היה חלק מהמשפחה הגדולה שלהם. עמוס הציג אותי בפני המוכרים, שאמרו שהם חברים של אבא ולחצו לי את היד כמו שהגדולים עושים. לא ידעתי שיש לאבא כל כך הרבה חברים, כי הם אף פעם לא באו אלינו הביתה. הם פנו אליי בהתפעלות אמרו "סוף סוף הבן של מאיר בא לעזור לאבא. כל הכבוד!", ואני התרגשתי מאוד, כי זיהיתי בקול שלהם שהם שמחים לפגוש אותי. חלקם אפילו נתנו לי חיבוק כזה של בנים. היו כאלה שאמרו שמהיום גם אני 'חבר שלהם'. לא הבנתי איך ילד בן 12 יכול להיות חבר של מישהו מבוגר, אבל זה שימח אותי כי אין לי הרבה חברים. בעצם, מלבד עומר אין לי אף חבר.

בקרקס הנודד הזה, היה משהו שונה מכל מה שהכרתי. בניגוד ליחס הלא נעים שאני מקבל מהילדים בבית הספר ובשכונה שלא מסכימים לשתף אותי במשחקים, כאן זכיתי ליחס מיוחד. שלא לדבר על נדיבותם של החברים החדשים שלי. שבתאי מדוכן הלימונדה נתן לי כוס קרה בדיוק כשהייתי צמא מרוב סוכריות הגומי. ביטון שלף לי בייגלה חם ומנשה אפילו נתן לי שני תותים ענקיים ואדומים שהוא בחר בקפידה והבטיח שהם הכי מתוקים מכל התותים שבדוכן. 

זה היה מדהים, כי את הכל קיבלתי בחינם, רק בגלל שהייתי הבן של מאיר. הייתי גאה באבא שלי. 

*

באותו היום למדתי שהקרקס הנודד הוא פי אלף יותר טוב מאשר קרקס רגיל עם חיות ולוליינים.

האווירה הייתה הרבה יותר כייפית מאשר בחוגים שאמא לוקחת אותי אליהם. הרגשתי נעים ונח, ובעיקר שייך.

כשחזרתי אל אבא לדוכן, חיבקתי אותו כל כך חזק עד שהידיים שלי כאבו. אמרתי לו שזה היום הכי טוב שהיה לי בחיים. אבא נתן לי טפיחה על השכם, כזו שתמיד קיוויתי לקבל ולא אמר דבר, רק סימן לי לבוא אחריו לסדר את הבגדים שעל הדוכן.

​