תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים
קיץ
סיגל ניניו
קיץ ,חם, האוויר עומד לא ניע, כמו השמיכה העבה מידי של החורף ,זו הסגולה הכבדה, שקוברת תחתיה עד שקשה לנשום.
אבל לעומת האוויר שבחוץ , בבית קריר ונעים.
שתי ילדות במרפסת הבית שוקדות על הכנת אוהל משלהן, אוספות סדינים ,שמיכות קיץ זוהרות ומקלות מטאטא. אמא עוזרת לקשור את קצוות השמיכות לראש המקל , ומחברת בחבל דק לכיסאות המרפסת המרושתים בכתום שחור והנה-בית הקיץ עומד מוכן.
עכשיו זה זמן להתרווח , ישובות על הרצפה הקרירה, גג מעל ראשן ושלוקים צבעונים ומתוקים מצננים את לשונותיהן . עוד מעט תפתחנה את קופסת הקרטון הכחולה, החדשה וצבעים להוטים יצאו בהבטחה צבעונית להכנת השלט של בית הקיץ .
אני ואחותי , או יותר נכון אחותי ואני , היא הבכורה ואני הצעירה, המעריצה.
לתוך נוהל החופש הגדול המתהווה, נכנסת אמא בהודעה: "אנחנו נוסעים לחופשה", היא אומרת וקולה נשמע לי זר ושורט.
אני בת חמש , שערי קצר וחום , ופוני שובב מכסה עינים מחייכות , שמחה להיות אני.
"יש" אני צוהלת "נוסעים לטיול", ומתחילה להסתובב בסיבובים שלא נגמרים, אמא מסיימת אותם .
"לא" היא אומרת וקולה חד, "אבא ואני נוסעים, אתן נשארות".
"אבל מי ישמור עלינו " ? שואלת אחותי היפה בת השמונה, ופיה משוך מטה, לא מרוצה.
אמא מנסה להלהיב אותנו , היא לא נשמעת משכנעת, או משוכנעת . "אתן תהיו בקייטנה בקיבוץ ויהיה לכן כיף, רק חודש ואז נתראה שוב".
אני שמחה כמו בת חמש שחיה מרגע לרגע, קיבוץ נשמע לי כמו מילה של הרפתקאה , "כמעט כמו טיול" מוסיפה אמא "פשוט ארוך" . אחותי מגלגלת את עיניה הכחולות , פיה חשוק ,מבוצרת כמו סלע, מילה לא תוציא יותר.
***
ימים ארוכים שלא נגמרים, אחותי ואני בשתי קבוצות נפרדות בקייטנה של הקיבוץ , כמעט לא רואה אותה, נפגשות רק בחדר האוכל. לקבוצה שלי יש שני מדריכים בת ובן, אבל אני לבד, יש איתי בחדר עוד ארבע בנות, גם כאלה ששכחו אותן בקיבוץ.
בערב אחרי ארוחת הערב והמקלחת,אני ישובה על המיטה ועושה את ה"טקס" מוציאה את המעטפה הלבנה שבתוכה תמונות שאמא ציידה אותי .
אני מסתכלת ובוחנת טוב טוב את התמונות , מרגישה שהן נכנסות מהעינים לתוך הבטן שקצת כואבת מגעגועים.
תמונה של כולנו ביחד בטיול בשמורת דן שנפלתי למים וקמתי,
תמונה של אמא מחבקת אותי ואני צמודה לירך שלה ותמונה שלי עם אבא שמחזיק אותי על הידים כמו אוצר יקר.
מכניסה את התמונות פנימה למעטפה דוחפת מתחת לכרית ועכשיו לילה טוב.
***
בארוחת הצהרים אחותי מודיעה לי "כי כבר עברו 14 ימים ונשארו עוד 14 ואז נחזור הבייתה", שולחת אלי מבט בוחן כזה שרואה שכבר קשה מידי לאחות הקטנה.
"אבל יש לך את המעטפה" אומרת "ואת מסתכלת נכון"? אני מהנהנת מולה ומרגישה כי בעיניים שלי נקוות בריכות קטנות ונוצצות , אני עוצרת אותן מלהתמלא ולגלוש.
בשעת הערב רחוצה ומסורקת במיטה, אני מרימה את הכרית לגלות את המעטפה הלבנה. מתחת לכרית וכלום מתחפר שם , שום מעטפה אינה ממתינה לי. אני זורקת את השמיכה על הריצפה , מתכופפת מביטה מתחת למיטה - ואין חשוך ומאובק משתלט עלי, זהו עכשיו כבר שום דבר לא יכול לעצור את הבריכות הקטנות מלגלוש על פרצופי הקטן ולהטביע אותי בתוכן .
אני שוכבת במיטה נרעדת בעיצומו של הקיץ ומחשבות מטפסות לי מהלב אל הראש.
מה יהיה אם הם יעלמו כמו התמונות ולא יחזרו ? אולי הם ימותו ואף אחד לא יבוא לאסוף אותנו ?
אני מנסה להאחז ב"טקס" . בכל ערב בשעה היעודה מזמינה את התמונות לעלות מתוכי ומצליחה לראות אותם לרגע קצר מידי .
שהערבים מצטברים אחד על השני בערימה מבולבלת, אני כבר לא מצליחה להיזכר, וגם לא לראות , הכל נבלע עמוק בתוך התיק השחור הגדול יחד עם הכביסה המלוכלכת שלי.
***
שעת צהרים, אני ישובה בתוך העגלה של הטרקטור אחרי טיול בקיבוץ. אחותי הולכת לכיווני מאחוריה זוג שקצת מוכר וקצת לא , ההורים . אבא צימח שפם חדש ואמא במשקפי שמש שמסתירות לה את העיניים, לבושה שמלה קצרה ירוקה, שאני לא מכירה. "אולי החליפו את ההורים שלי ברומניה בזוג חדש, אני תוהה. אמא קרבה אלי "כמה גדלת" היא אומרת ואוספת אותי אליה, "קטנה שלי". אנחנו לוקחים מן החדר שהייתי בו את התיק השחור הגדול, "בואי" מזרזים אותי, אני יוצאת מן החדר , עיני מחפשות משהו שאני לא יודעת מהו. "מה את מחפשת שם?" שואלת אחותי ופנייה נשואות קדימה, אני שולחת מבט אחרון לאחור וחושבת שגם ההורים שלי לא יודעים שהם לוקחים הביתה ילדה חדשה, והקודמת נשארה עם המעטפה הלבנה והתמונות שנעלמו.