תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
מוזונגו
אפי הלפרין
לאחר פטירתה של רעיתו האהובה נשאר דוּבִּי לבדו בירושלים. שני ילדיו הבוגרים התגוררו באותה עת הרחק ממנו- הבכור חזר בתשובה, עבר לצפת ומיעט לבקר אותו גם בגלל נושא הכשרות; והצעירה נסעה ללימודים בארצות־הברית, התחתנה שם והגיעה ארצה עם בעלה והנכדים רק פעם בשנה. וכיוון שהשהות בדירה הגדולה והריקה למחצה בבית־הכרם הפכה להיות מעיקה עבורו, הוא החל להרהר ברצינות על שינוי כלשהו בחייו.
אחיו הצעיר אַרִיק, שאתו הוא שוחח על כך בוואטסאפ, הציע לו להצטרף אליו כדי לעזור בעסק שלו במזרח אפריקה. אותו אח גרוש והרפתקן, שעד לאחרונה היה קצין בכיר למדי בצה"ל, טס לאוגנדה אחרי שסיים את שרות הקבע הממושך שלו, רכש כמה כלי רכב עם הנעה קדמית, ציוות להם נהגים מקומיים, והחל לנהל חברה קטנה לטיולים ולהסעות בעיקר עבור תיירים ואנשי עסקים. הוא הרוויח יפה, שכר לעצמו וילה גדולה בשכונה מכובדת בקָמְפָּלה הבירה ולא היתה לו שום בעיה לארח אצלו חברים מישראל ובוודאי שלא בני משפחה. תפקידו יהיה – כך הבין ממנו דובי – להשגיח על העובדים ולדאוג לתחזוקתו השוטפת של צי המכוניות כדי שהוא, אריק, יוכל להקדיש יותר זמן לטיפוח קשרים עם גורמים שונים בתעשיה ולהרחיב קצת את הביזנס, אולי אפילו לקניה, טנזניה ורואנדה הסמוכות.
"למה לא?" אמר דובי לעצמו. לקח שנת חל"ת מעבודתו כמורה בבית ספר יסודי, השכיר את דירתו לשלושה סטודנטים שחיפשו לגור לא רחוק מהאוניברסיטה העברית, ולאחר מספר שבועות כבר נחת בשדה התעופה של אֶנְטֵבֶּה. אריק חיכה לו ביציאה מהטרמינל והביא אותו לביתו שאכן היה מפואר למדי: חצר ענקית מוקפת חומה עם שומר מסביב לשעון שפותח את השער לפי דרישה, מצלמות אבטחה בכל פינה, גינה מטופחת עם דשא ועצי פרי, חניה מקורה ובה ארבע מכוניות חדשות ובניין אבן נאה בן שתי קומות. בראשונה נמצאו המשרדים – לדובי התברר בדיעבד שלאחיו היו גם כמה עיסוקים נוספים מלבד התיירות – ובשניה הוא התגורר לבדו. סלון מרווח, מטבח מודרני ומאובזר היטב, חדר עבודה, שלושה חדרי שינה, מספר אמבטיות ושרותים ועוזרת בית ציתנית שהגיעה בכל בוקר לנקות, לכבס, לעשות קניות ולבשל, ופעמיים בשבוע אפילו נשארה לישון שם. בקיצור, רמת חיים גבוהה.
אט אט החל דובי להכיר את העיר הרועשת, המלוכלכת והצפופה ולהסתגל לקצב החיים האפריקאי השונה כל כך מזה שבישראל ולנהיגה בצד שמאל של הכביש. העבודה שאותה הוא נדרש לעשות לא היתה תובענית במיוחד, אך מצד שני גם לא כל כך מענינת. אחרי הכל, לנוע בין חנויות לחלקי חילוף לבין מוסכים שמנוניים, ולפקח על העובדים האוגנדיים שמנסים בכל הזדמנות לתחמן את הזרים הלבנים – אלו המכונים בארצות רבות באפריקה בתואר הכוללני מוּזוּנְגוּ – מעולם לא היו מושא חלומותיו. אבל לפחות הוא לא היה בודד ולא השתעמם, ובזמנו הפנוי התאפשר לו לקרוא ביוגרפיות מקיפות ועבות קרס על מנהיגי עבר מפורסמים- כמו שתמיד אהב לעשות.
יום אחד הציע לו אריק לצאת למשימה קצת חריגה. הגיעה אליו בקשה מזוג תיירים סינים לארגן עבורם טיול של יומיים לשמורת מָרְצִ'ינְסוֹן- אתר טיולים פופולארי הנמצא במרחק של כארבע-חמש שעות נסיעה מקמפלה. במקרים רבים הוא נהג לשלוח לנסיעות כאלו את אחד מנהגיו המקומיים ששימש גם כמורה דרך לעת מצוא, אבל בגלל נושא השפה היה הפעם צורך לצוות למטיילים הללו מדריכה מיוחדת שהיתה חסרת רשיון נהיגה ולכן נדרש לו גם נהג נפרד. אחיו הוסיף שזו תהיה הזדמנות מצוינת בשבילו ללמוד קצת יותר על אוגנדה היות והבחורה שתתלווה אליו מכירה היטב את הדרך לשמורה, כמו גם את המסלולים שבתוכה, ומדברת לא רק מנדרינית אלא גם אנגלית שוטפת. כמובן שאריק ארגן ודאג מבעוד מועד לכל הפעילויות והלינה, כך שכל מה שנשאר לדובי לעשות זה לשבת מאחורי ההגה.
"למה לא?" הוא חשב לעצמו, ארז ספר, כלי רחצה וכמה בגדים קלים להחלפה בתוך מזוודה קטנה, לקח קצת כסף מזומן מהקופה של העסק – אחיו הבהיר לו שבמקומות רבים במדינה המתפתחת הזו עדיין לא מקבלים כרטיסי אשראי – ולמחרת היום התיצב בבית המלון המיועד כדי לאסוף את מורת הדרך והתיירים. בחורה מלאת גוף כבת שלושים קיבלה את פניו ולחצה בחמימות את ידו, הודיעה ששמה הוֹפּ, הציגה בפניו גם את שני לקוחותיהם שבדיוק סיימו את ארוחת הבוקר והסבירה לדובי כיצד להגיע הכי מהר לכביש הראשי שמוביל מהבירה לכיוון צפון-מערב. במהלך הנסיעה היא שוחחה עם התיירים בשפתם, הלעיטה אותם בעובדות התיירותיות השגרתיות כגון שטח המדינה (כ- 240,000 קמ"ר), מספר תושביה (למעלה מ- 40 מליון), השנה שבה הם זכו בעצמאותם (1962) ותוחלת החיים הממוצעת שלהם (רק קצת יותר מ- 60 שנה), והצביעה על הדברים העיקריים שאפשר היה לראות מסביב- יערות גשם רחבי ידיים שבוראו לאחרונה והפכו לחורשות דלילות, עיירות צפופות עם דוכנים מאולתרים למכירת כלי בית ומאכלי רחוב פשוטים וזולים, וכפריים לבושי בלויים עם ג'ריקנים צהובים לאיסוף מים שצעדו הלוך ושוב בשולי הדרכים. דובי יכול היה אפוא להתרכז בנהיגה ולהרהר בשקט- כמו שאהב לעשות.
הכביש היה ריק למדי ואחרי פחות משלוש שעות הם הגיעו למָסִינְדִי- העיר האחרונה לפני השמורה, ועצרו בה לצורך התרעננות קלה ותדלוק האוטו לפי ההנחיות שמסר להם אריק מראש. ממנה הם פנו לדרך עפר כבושה שבה כבר נאלץ דובי להאט, ועם הכניסה לשמורה עצמה- במקום שנקרא צִ'יצ'וּמְבָּאניוֹבּוֹ, הפך הנתיב להיות צר ומחופֶּה בענפים סבוכים, ומשני צידיו אפשר היה להתרשם טוב יותר מהנוף הטרופי ואפילו מכמה קופי קַפּוּצִ'ין שקיפצו בעליזות ובמיומנות מעץ לעץ. הקטע הזה ארך כשעתיים נוספות כשהם עומדים היטב בלוח הזמנים שתוכנן עבורם בקפידה.
קצת אחרי חצי היום הם הגיעו לפָּארָאה שבה, למעשה, התחיל החלק התיירותי הרשמי של מסעם. זה כלל שייט מרגיע על הנילוס הלבן שעל שתי גדותיו ניתן היה להבחין בחיות בר נוספות- ג'ירפות, פילים, אנטילופות ואפילו נמרים, לצפות בתנינים ששחו לצד הספינה ובציפורים בשלל גדלים וצבעים שריחפו מעליה, ולהתרשם גם ממפל גבוה, רועש ופוטוגני. באותו ערב הם התאכסנו במלון אפריקאי טיפוסי, ואחרי ארוחה שכללה דגים צלויים, צ'יפס וכמה בקבוקים קרים של בירת נַיְיל הלכו לישון בחדריהם הממוזגים. ובעת שנכנס למיטתו חייך דובי לעצמו בהזכרו במשפט "עייפים אך מרוצים" שבו נהגו חלק מתלמידיו לשעבר לסיים את החיבורים שלהם אודות טיוליהם השנתיים.
בוקר יום המחרת החל בהשכמה מוקדמת ובחציה לגדה הצפונית של הנהר עם המעבורת הראשונה, והמשיך בשיטוט רכוב ואיטי במסלולים הבוציים ובהתבוננות קרובה יותר בעוד בעלי חיים, כולל כמה אריות כבדי גוף שרבצו חסרי תנועה על ענפיו של איזה עץ גדול וסקרו אותם- התיירים הלהוטים והנרגשים החמושים במצלמות משוכללות ובטלפונים ניידים, בתמיהה ואולי – כך נדמה היה לדובי – אפילו בבוז מסוים. בקיצור, טיול ספארי שגרתי אבל בסך הכל נחמד למדי.
לקראת הצהרים הם חצו שוב את הנילוס רחב הידיים והתחילו לחזור דרומה, ואחרי שעלו על הדרך הראשית נרדמו הסינים כך שדובי והוֹפּ יכלו לשוחח קצת בינהם. היא סיפרה לו שנולדה בכפר קטן לא רחוק מהבירה שם עדיין עוסקים רוב בני משפחתה בעיקר בדִיגִינְג- המילה האנגלית המקובלת לתאור עבודת החקלאות הזעירה שכל כך נפוצה באוגנדה. אחרי סיום בית הספר התיכון ובחינות הבגרות עבדה מספר שנים כמוכרת בחנות בגדים, חסכה קצת כסף ובחרה ללמוד את השפה המנדרינית במכון קוֹנפוּציוס שבאוניברסיטת מָקארֶרֶה היוקרתית כשחלומה הגדול הוא להיות מתורגמנית במשרד החוץ למרות שלא יהיה זה פשוט כי על כל משרה ממשלתית במדינה הגדולה הזו יש הרבה מאד קופצים. לשאלותיו השיבה הוֹפּ שהיא עדיין רווקה ונשארת בינתיים להתגורר בבית הוריה גם כדי לעזור בטיפול באמהּ החולה וגם בשביל לחסוך בהוצאותיה, ומנסה לממן את יתרת שכר הלימוד שלה בעזרת עבודות מזדמנות אך גם זה לא כל כך עולה בידה. דובי נהנה מאד לשוב ולשוחח עם מישהי משכילה ואינטליגנטית, סיפר לה קצת על מדינת ישראל ועל הנסיבות האישיות שהביאו אותו לאפריקה הרחוקה, וכדי לעודד אותה להמשיך לדבר התעניין כיצד היא התגלגלה מלימודי השפה הזרה להדרכת תיירים. הוֹפּ הודתה שמעולם לא התמקצעה בכך אלא ירשה את הג'וב הזה מסטודנטית אחרת שסיימה את לימודיה וכבר זכתה לקבל תפקיד נחשק של מזכירה זוטרה בשגרירות אוגנדה בסין. "ההכשרה שלי," היא הסבירה לו ללא כל התנצלות, "כללה רק הצטרפות לחברתי למעין חפיפה בכמה נסיעות כאלו, ומיד עם עזיבתה התחלתי להדריך במקומה כשאני עדיין מקווה שיום אחד יאיר מזלי ויתאפשר לי ללוות קבוצות תיירים גדולות לטיולים ארוכים וכמובן שגם משתלמים הרבה יותר; ובקשר לכך", היא עברה ללחישה, "הנוסעים בספסל האחורי נראים לי קצת קמצנים כך שסביר כי הטיפּ שהם ישאירו לנו לא יהיה גדול", והוסיפה שאם הם היו קצת יותר סימפטיים יתכן שהיה שווה להציע להם להכנס גם לשמורת הקרנפים המיוחדת בזִיוָה.
בשלב מסוים עצרו הארבעה לארוחת צהרים במסעדה קָבָּלֶגָה דָיְינֶר לצד הכביש. הסינים, שזה עתה התעוררו משנתם והיו קצת עצבנים, התלוננו שהשרות איטי מדי ושהאוכל המקומי גרוע, והוֹפּ הגניבה לדובי כמה חיוכים כמו היו שותפים לאיזשהו קשר סודי. אחר כך הם המשיכו לקמפלה והגיעו בזמן למרות הפקקים האינסופיים הרגילים שהיו בכניסה אליה ובתוכה. דובי הוריד את התיירים בבית המלון שלהם ולא הופתע שהתשר שהם נתנו היה עלוב למדי- בדיוק כמו שחזתה שותפתו למסע, ולכן הוא ויתר על חלקו ובקש ממנה לקחת את הכל לעצמה מה ששימח אותה מאד מאד.
בפרץ נוסף של נדיבות הודיע לה דובי שבכוונתו להמשיך לנסוע למרכז העיר ושהיא יכולה להצטרף אליו כדי לחסוך את העלות של הבּוֹדָה-בּוֹדָה- האופנוע שמשמש כאמצעי התחבורה הציבורי העיקרי באוגנדה. הוֹפּ הודתה לו אבל דחתה באדיבות את הצעתו והסבירה שהיא מתכננת לחזור לביתה שנמצא בכיוון ההפוך- ליד עיירה בשם נָאנְסָאנָה, ולכן מעדיפה לחתוך ישירות לכביש המעקף הצפוני ולתפוס מָטאטוֹ- מונית שרות בין עירונית. "כמה זה רחוק מכאן?" הוא שאל, והיא ענתה שמדובר במשהו כמו חמש עשרה - עשרים קילומטרים. ומכיוון שהשעה היתה עדיין מוקדמת ודובי לא מיהר לשום מקום הוא הציע לקחת אותה לשם ברכבו.
מעט לאחר שהם יצאו שוב לדרכם ביקשה הוֹפּ את רשותו לחבר לרדיו המשוכלל של המכונית את הדיסק-און-קי שלה כדי להאזין לאָפָנְדֶּה- שיר מחאה חדש באנגלית מעורבת בסְוָהִילִית ובלוֹגַנְדָּה שנאסר להשמעה בתחנות הרדיו המקומיות. ובעת שהמוזיקה הקצבית דעכה תרגמה עבורו את עיקרי תוכנו- 'שוטר, למה אתה מכה אותי?', ושבחה את מבצעו. היא סיפרה לו שמדובר בזמר צעיר בשם בּוֹבִּי וַיין שנבחר כשלוש שנים קודם לכן לפרלמנט האוגנדי על רקע התנגדותו לשלטונו המושחת של הנשיא הזקן יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי ושמתכנן להתמודד מולו בבחירות הארציות שאמורות להתקיים בעוד קצת יותר משנה, אבל הודתה שלא נראה לה כי הוא יצליח לגבור עליו. הפסימיות הרבה שלה בכל הנוגע הן לעתידה האישי והן לעתיד מדינתה המתפתחת ציערה את דובי- גם בגלל שהיא עמדה בניגוד כל כך בולט לשמה, אך הוא העריך מאד את אומץ ליבה כיוון שכבר ידע כי השמעת דברי תמיכה במנהיג האופוזיציה הנרדף באוזניו של אדם זר נחשבת כמסוכנת. כך או כך, הנסיעה הנוספת הזו אמנם התנהלה באיטיות אך לא היתה משעממת כלל עבורו, ולשמחתו גם לא כללה יותר מדי קטעים של דרכי עפר סחופות שבהן נדרש הנהג לתמרן בלולינות בין בורות חמקמקים, אבנים בולטות ותעלות ניקוז מוצפות. וכשסוף סוף הם הגיעו ליעדם הזמינה אותו הוֹפּ בנימוס להכנס ולפגוש את משפחתה.
"למה לא?" אמר דובי לעצמו נוכח ההזדמנות הנדירה עבורו לראות מבפנים בית של מוּגָנְדָה. אבל אפילו לו, שכבר קרא ושמע על תנאי המחיה הדלים של רוב החקלאים המקומיים, היה קשה לעכל את מה שנחשף בפניו: שני חדרים קטנים וחשוכים שבהם התגוררו שבעה אנשים- הוֹפּ, אביה, אמה ואחיה הצעיר יחד עם אשתו ושני ילדיהם. המטבח נמצא בחוץ וכך גם חדר השרותים הפרימיטיבי. מסביב התפרסו שדה קטן של מֶייז- צמח הדומה לתירס, כמה עצי מָטוֹקֶה- פרי שנראה כמו בננה ירוקה, וגינת ירקות עם עגבניות, פלפלים ועוד כמה גידולים שאותם הוא לא זיהה.
הוריה של הוֹפּ בקשו ממנו להישאר לארוחת הערב אבל דובי סרב- גם בגלל שלא רצה לגזול חלק ממזונם המועט. למעשה, הוא אפילו ניצל את הביקור הבלתי מתוכנן הזה כדי להעניק להם תשורה צנועה- צלב נאה עשוי מעץ זית ומעוטר בפיתוחים מוזהבים שאותו הוא קנה בכנסיית הקבר בעיר העתיקה כשבוע לפני טיסתו, ומארחיו לא ידעו את נפשם מרוב אושר. ובלבו הוא הודה לאחיו שהמליץ לו לקחת אתו לכל מקום גם משהו דתי-סמלי מהארץ שבא ישו נולד, חי, נצלב ועלה השמימה לפני כאלפיים שנה, וזאת כיוון שמרביתם של תושבי אוגנדה הם נוצרים אדוקים.
ירח עגול וכסוף קידם את פניו של דובי בצאתו מבית המשפחה בעוד הוֹפּ פוסעת לצידו בדרך הקצרה חזרה אל מכוניתו; ולפני שהספיק להפרד גם ממנה הציעה לו להתחתן אתה.
"סליחה!?" הוא השיב לה מופתע- משוכנע שהיא מתבדחת אתו או שאולי לא שמע אותה טוב או שלא כל כך הבין את דבריה, אך היא חזרה עליהם ונראתה רצינית ונחושה.
"אבל... אני גדול ממך בשלושים שנה לפחות ו... מבוגר יותר אפילו מאביך," הוא גמגם, עדיין המום מהצעתה.
"שטויות, אתה נראה הרבה יותר צעיר ממנו," השיבה לו הוֹפּ מבלי להסס, והוסיפה שהיא תהיה אשה מסורה ותדאג לכל צרכיו, וכמובן שתשמח לנסוע אתו חזרה לישראל מתי שרק יחליט לעשות זאת.
"...ואת בכלל לא מכירה אותי," המשיך דובי הנבוך להתגונן, אך הוֹפּ לא ויתרה ואמרה שהיומיים האחרונים – ובמיוחד היחס המתחשב והמכבד שהוא הפגין כלפיה וכלפי הוריה – הספיקו לה כדי לדעת שהוא אדם טוב לב, ושאין לה כל ספק שהם יסתדרו מצוין האחד עם השניה.
הסיטואציה המוזרה תפסה את דובי מאד לא מוכן. אמנם לאזניו כבר הגיעו שמועות על לא מעט ישראלים בגיל העמידה שהגיעו לאפריקה – ולא רק – גם כדי להתחתן עם נשים מקומיות הצעירות מהם בהרבה. כאלה שלמען חיים נוחים יותר תהיינה מוכנות להתעלם מנכויותיהם הפיזיות או הנפשיות של בעליהן ותסכמנה לשרת אותם ולטפל בהם לעת זקנתם. אבל האופציה הזאת, שנראתה לו כל כך קולוניאליסטית, שובניסטית ומשפילה, מעולם לא ענינה אותו והוא התקשה למצוא את המילים המתאימות שיבטאו את עמדתו זו בלי לפגוע בהוֹפּ; והיא, שהבחינה במבוכתו הרבה, ביקשה ממנו בעניניות להרהר בהצעתה בכובד ראש ולתת לה את תשובתו בתוך מספר ימים.
דובי חזר הביתה נרעש וסיפר לאחיו על הטיול המוצלח וכמובן שגם על סיומו המאד מפתיע. "ברוך הבא לאוגנדה," פרץ אריק בצחוק רועם, "הרבה נשים חושבות שכל מוּזוּנְגוּ שמסתובב פה הוא עשיר- רוטשילד או ביל גייטס לפחות, ועבורן חתונה עם מישהו כזה, ולא חשוב אם הוא זקן או צעיר, שמן או רזה, מכוער או יפה, מועסק על ידי ארגון סיוע כלשהו או תייר שרק הגיע לטיול, מהווה בעיקר כרטיס יציאה מהחיים העלובים שלהן כאן". האח הוסיף שהוא עצמו כבר זכה בכמה וכמה רמיזות ברוח זו מבחורות צעירות שפגשו בו בהזדמנויות שונות וסיכם, בליווי קריצה רבת משמעות, ששניהם יכולים להשתעשע היטב בקמפלה התוססת – תוך הקפדה על כללי הזהירות המתבקשים כדי להמנע מהידבקות באיידס ומהריונות לא רצויים, כמובן – גם מבלי להתחייב לנישואין עם מי מהן.
אלא שהסברו של אחיו וההזמנה הזימתית שנלוותה אליו לא נשמעו לו מצחיקים כלל, וכבר למוחרת היום התקשר דובי להוֹפּ והודיע לה שעליו לדחות את הצעתה, מפתה ככל שתהיה. "לא רק עקב פער השנים הכל כך גדול ביננו," הוא הרגיש צורך להתנצל בפניה, "אלא בעיקר בגלל שאני – כן, אפילו בגילי המאד מתקדם – עדיין מאמין באהבת אמת".
"אהבת אמת?" היא הגיבה, "זה משהו השמור לפריווילגים ולברי המזל בלבד," והמרירות שבקולה, כמו גם מבטה הנואש שננעץ בו בעת פרידתם ערב קודם לכן, ליוו אותו עוד זמן ממושך.