מייקל היה איש מדהים. הוא לא חדל מלקיים מעשים טובים ולעזור לאחרים: בצעירותו שירת כמפקד בכיר בצבא, בהמשך חייו השקיע חלק גדול מכספו האישי לבניית בית ספר לקהילה ענייה, ובזמנו הפנוי היה מתנדב בבתי חולים. מייקל היווה נקודת אור של תקווה והשראה לרבים סביבו. ובכן, כך היה, לפחות.

סדרה של אירועים נוראיים הפכו את חייו של מייקל מן הקצה אל הקצה: שתי בנותיו מתו באסון מצער, אשתו שקעה בעצב עמוק ועזבה אותו לנפשו, וכעת נותר לבדו בבית ריק. הייאוש החל לחלחל לנפשו והוא איבד כל תקווה. ימים של דיכאון בביתו הובילו אותו לפנות לאלכוהול, בניסיון לברוח מהכאב העוטף אותו. עם כל יום שעבר, מייקל שקע עמוק יותר ויותר אל תוך הבוץ ומצא עצמו מתהלך שיכור ברחובות, גוחן לעבר הסמטאות האפלות של העיר בין כוס לבקבוק.

כשהתמכרותו של מייקל העמיקה אף יותר, החלו הזיות לרדוף אותו. מוחו התמלא בזוועות מהלכות המרקדות לנגד עיניו, נותנות לו רגעים של תענוג וסיפוק חולף; רק ברגעים שהשיגעון חדל מלרדוף אותו, הבין מייקל כמה רע מצבו כעת. בחילה קלה אחזה בו, ותחושת ריקנות נוראה התפשטה בכל גופו. "כל הטוב שהיה בנפשי פעם - כל המעשים הטובים והרצון לעזור לאחרים - אף אחד מהם כבר לא מלווה אותי." כך היה חושב לעצמו. "בוודאי אם הייתי שפוי הייתי עוזר לאנשים במצוקה שכזאת. אבל אני כבר לא מה שהייתי פעם… כעת אני עצמי נמצא במצוקה, וכל הנפש שלי מלאה בהזיות ובעיוות הדעת." הוא חש את המהלומה האכזרית של הצרה שאחזה בו ולא הרפתה, לא מותירה לו שום דרך לברוח. אלא שבעצם יש אחת כזו - הדרך היחידה לברוח היא… לשתות עוד בקבוק.

 

לילה אחד, באחד מרגעי ההתפכחות שבין שעות השיגעון, כשישב בסמטה ריקה ברחוב, הבחין מייקל בדמות אנושית מתהלכת בין רחובות העיר. מרחוק ראה אותה, והרגיש שגם היא צופה בו. היא הלכה בזקיפות ובביטחון, ונראתה לו כמו אדם שיהיה טוב לדבר איתו. מייקל עשה את דרכו בהליכה שפופה אל עבר הדמות.

הוא ראה איש קירח, גבוה וחסון, לבוש חולצה מכופתרת כחולה, צועד לאיטו ברחוב בהליכה זקופה. כשהבחין האיש במייקל, הביט בו בעיניים ירוקות עם ניצוץ של תקווה. מייקל השיב לו במבט רגוז והרכין את ראשו מיד, אך זה לא עצר את האיש מלבהות בו. הוא נראה כאדם טוב ומדהים, כזה שבטוח בעצמו, שאנשים נושאים אליו עיניים - בערך כמו מה שהיה מייקל בעבר.

האיש נעצר במקומו ומייקל התקרב אליו בלי לומר מילה. דממה משונה השתררה ביניהם, ונשברה כאשר פתח האיש את פיו ואמר בחצי חיוך:

"שלום לך, אדון. שמי ג'ון. מהו שמך?" והוא הושיט לו את ידו המגודלת.

"שמי מייקל." ענה מייקל בקצרה ושוב הפנה את מבטו לכיוון אחר.

"אתה לא נראה לי שמח במיוחד…" ג'ון ניסה לתפוס את מבטו של מייקל, שנותר שקט. שוב שתקו השניים למשך זמן מה, ואז שוב שבר ג'ון את הדממה: "תרצה לספר לי מדוע?"

הפעם סובב מייקל את ראשו לעבר ג'ון במבט עצוב. הוא היסס לכמה רגעים, ודמעות החלו לעלות בעיניו. משהו בקולו של האיש הקסים אותו, קרא לו לבוא אליו ולספר לו על המתחולל בנפשו.

לבסוף, בבכי מר, שפך את נפשו וסיפר לו על השינוי שחל בו, על הרגעים כגון זה שבהם חש את הריקנות הנוראית ואת מכתה הכואבת של הבדידות, על ההזיות והמחשבות הרעות שהיו כל מה שבנפשו. ג'ון הקשיב לכל מילה.

לאחר שסיים, ג'ון הפנה אליו חיוך מרגיע. "רגע," הוא אמר בעדינות, "אם אתה כל כך סובל, למה אתה לא חוזר אל אותם זמנים בהם היית מייקל הטוב?"

מייקל הרכין את ראשו שוב ואמר ביללה חרישה: "אני לא יודע."

"אל תהיה עצוב כל כך. החזרה למוטב פשוטה יותר משנדמה." השיב לו ג'ון בביטחון. "אתה יודע… למה שלא נתחיל כבר עכשיו?"

וכך החלו השניים מטיילים בין רחובות העיר האפלוליים, משוחחים ביניהם לאור פנסי הרחוב המאירים את השבילים האפלוליים באור בהיר. הרחובות היו ריקים מאדם, רק מכוניות בודדות עברו מדי פעם על הכביש. בניינים גבוהים התנשאו לעבר שמי הלילה, מעט אור דולף מתוך החלונות. חתולי הרחוב נמו על המדרכות, רק מעט צלליות התרוצצו בין פינות הרחוב.

"אתה מבין, מייקל, לפעמים אפילו הרגעים האפלים ביותר של האדם מכילים בעצמם את כל מה שדרוש כדי לצאת מהם." אמר ג'ון ברכות, חמימות עדינה נישאת על קולו. מייקל חייך בנועם למשמע קולו של האיש הגדול, מבולבל מהמשפט המשונה ששמע אך מוצא מדבריו ניצוץ של תקווה נפשית מחודשת.

אבל כמו גל חשוך וקר, שוב הפחדים הציפו אותו וחשכת הלילה שיקפה את הריקנות והתסכול שהתערפלו בתוך ליבו. "איך אני יכול לצאת ממצב כזה? הכל סביבי אפל וחשוך. הדבר הכי טוב שאני מצליח לחשוב עליו הוא הבקבוק הבא שאני עומד לגמור."

"אל תדאג," הבטיח לו ג'ון, "זה יבוא עם הזמן. יום יבוא ואתה תראה את נקודת האור בקצה המנהרה."

"האור בקצה המנהרה…" מייקל חזר על דבריו במלמול ופלט גיחוך מריר. כעת שוב רדפו את מייקל אותם רגעי לילה נוראים, רגעים בהם החשכה שבחוץ והאפלה שבפנים מתמזגות ומטילות יחדיו צל של אימה בליבו. בטנו כאבה מעט וראשו הסתחרר מעייפות, בעוד הדיכאון הכואב חדר עמוק יותר ויותר אל תוך תוכו. הוא כבר הכיר היטב את הרגעים הללו, ותיעב אותם בכל מאודו - אבל תמיד כשהם הגיעו הוא היה חסר אונים נגדם, והדבר הותיר אותו מתוסכל ומפוחד.

האור בקצה המנהרה… אם אכן קיים אותו אור בקצה המנהרה, הרי שלא נראה זכר ממנו בתוך ליבו. כעת נראה שנפשו השיכורה והמטורפת הייתה מלאה בזוועות וריקה מתוכן אמיתי, ללא שום זכר לעברה הטוב.

מייקל דמיין את עצמו הולך בתוך מעמקי נפשו, במנהרה חשוכה שבה אין ולו נקודת אור אחת. הוא ניסה להביט סביבו, לגלות את אותו אור בקצה המנהרה, למצוא את הדבר שיוציא אותו מן המקום האפל שנקלע לתוכו. אך בשום מקום לא נראה זכר לאותו האור.

רגליו של מייקל המשיכו להוליך אותו, בעוד ליבו פעם בעוצמה ובפחד - ואז לפתע עיניו הבחינו בדבר מה. הוא מיקד את עיניו ומצמץ מעט - וראה נקודת אור בוהקת קטנטנה! מייקל היסס בחשד, עיקם את פניו ובחן היטב את הדבר. והוא אכן היה קורן ויוקד, מלא בתקווה. האור בקצה המנהרה סוף כל סוף התגלה! הוא ניער את ראשו ושיפשף את עיניו, יצא מחלום הבלהות שחלם בהקיץ ושב אל הנוף העירוני שהיה סביבו. אך גם במציאות נראתה אותה נקודת אור יוקדת מרחוק, מאחורי כמה בניינים גבוהים. עיניו זרחו בתקווה ומבלי לחשוב הוא פתח בריצה מהירה לעבר האור.

כבישים ובניינים הסתחררו סביבו בעוד הוא רץ ללא הפסקה, לא מאט ולא עוצר לרגע. נשימותיו המהירות הצטלצלו יחד עם הרוח ששרקה באוזניו. הוא חצה כבישים ועקף דרכים כהרף עין, ולא חשב על דבר מלבד האור הקורא לו לבוא אליו.

לאחר כעשר דקות של ריצה מתמשכת, שעבור מייקל עברו כמו כמה שעות טובות, הוא הצליח לראות בבירור את מקור האור הגדול שנגלה מאחורי כל הבניינים. הוא עצר במקומו, עצם את עיניו, התנשם והתנשף. ליבו הלם בפראות גם לאחר שהפסיק לרוץ. "האור בקצה המנהרה…" הוא מילמל בלחש ופקח את עיניו.

מקור האור היה בעצם… שריפה.

ריח עשן וחום לוהט עלו מתוך בניין מלבני עצום ממדים שעלה באש. שתי כבאיות גדולות עמדו לידו, סולמות ארוכים מגיחים מתוכן ובראשם זרנוק של מים גועשים. המון דואג התקהל סביב הבניין הבוער וצפה בו באימה ובחשש.

מייקל בהה במקור האור. רגליו הוליכו אותו סביב הבניין, ומכל הכיוונים ראה במרכז את הבניין העצום והלוהט. הוא לא יכול היה להאמין שאותו אור בקצה המנהרה הוביל אותו אל אסון שכזה. עיניו עוד ניסו לעכל את מה שראה.

הוא עמד כעת מצידו השני של הבניין. עיניו סרקו בתדהמה את הלהבות הגדולות המתנשאות לגבהיו האדירים של הבניין הרחב. דירות, גגות ומרפסות - הכל עלה באש. אבל אז עיניו קלטו תנועה קלה מתוך אחת המרפסות - וזו לא הייתה אש. מייקל צמצם את עיניו, ומבעד לעשן הסמיך נגלו שתי דמויות אנושיות נמוכות שקפצו בבעתה על אחת המרפסות בקומה השנייה, צורחות בקול וזועקות לעזרה. המרפסת הזו עוד לא בערה, אך היה זה עניין של כמה דקות בודדות עד שגם היא תעלה באש. ומצידו הזה של הבניין לא נראה אף כבאי.

מבלי לחשוב פעמיים, מייקל זרק הצידה את כל בעיותיו והשקיע את כל כוחותיו האחרונים בריצה מהירה ומסחררת אל עבר כבשן האש העצום. אף מחשבה לא עלתה בראשו, ולא נשאר אף זכר לעייפותו הגוברת מלפני כמה דקות.

סביב קירות לוהטים וחלונות בוערים הוא עשה את דרכו במהירות אל עבר דלת כניסה צדדית. עיניו סרקו את המקום מבלי למצמץ, ואור האש היוקד והמסנוור כאילו לא נגע בו כלל. כאחוז טירוף הוא רץ אל עבר גרם מדרגות וטיפס בהן במהירות, מדלג שלוש מדרגות בכל צעד. רגליו זעקו מכאבים וראשו הסתחרר כשריאותיו נמלאו עשן, אך זה לא עצר אותו. גם כשהגיע אל הקומה השנייה הוא לא עצר לרגע, והמשיך לרוץ בין מסדרונות בכל כוחו.

הוא שמע את אותן הצרחות, ופילס את דרכו לעברן בתוך המבוך הבוער. בדרך צרבה אותו האש בכוויה נוראה, אך הוא המשיך לרוץ אל עבר הצרחות מבלי להרגיש דבר. לבסוף הגיע אל המרפסת הנכונה, שבה נראו שתי ילדות מבועתות זועקות לעזרה.

הילדות הצעירות הביטו במייקל, אשר פניו היו מכוסות פיח ובגדיו חרוכים מן האש. מייקל לא הצליח להבחין אם הביטו בו בנחמה או בבהלה. אך בכל זאת, הוא תפס את שתיהן בשתי ידיו השורפות, דילג מעל מעקה הזכוכית וקפץ החוצה מן הבניין.

לרגע אחד ארוך הוא ריחף בין שמיים לארץ, בין הלילה זרוע הכוכבים לבין האש היוקדת מלמטה. שתי הילדות צרחו באוזניו בבעתה והזילו דמעות על בגדיו, וידיו צרבו וכאבו יותר מתמיד למשקלן. לרגע אחד גם הוא צרח בעצמו. הוא הצמיד את שתי הילדות אל עבר גבו וזרק את גופו קדימה באוויר.

אך לאחר הרגע הארוך הזה הוא נפל על הרצפה בחבטה חזקה וכואבת. רצפת האספלט התנגשה בגופו בעוצמה ופצעה את כל בשרו. למרבה המזל, שתי הילדות היו על גבו באותו הזמן ונמנעו מהמכה הקשה. הן ירדו ממנו והתרוממו על האדמה, צרחותיהן נחלשו ונעלמו בחשכת הלילה. שתיהן פתחו בריצה מהירה אל עבר צידו השני של הבניין, וכעבור כמה דקות הופיעה אישה לבושה בגדים לבנים, התכופפה ורכנה אל עבר מייקל. חזהו היה קרוע מן המכה ונטף דם. פניו נחבלו קשות והשחירו מן העשן והאש.

האישה הושיטה לעבר מייקל סמרטוט לח. "תודה רבה לך, אדוני," היא אמרה בדמעות, "תוך כדי השריפה, השתגעתי מרוב דאגה לשתי בנותי. אתה הצלת את חייהן. איך אוכל לגמול לך?"

"אין דבר," מילמל מייקל באומץ והצמיד את הסמרטוט אל גופו הפצוע.

תחבושות נוספות הובאו למייקל במהרה, עד שלבסוף היה בו די הכוח על מנת לקום מן הרצפה בגבורה.

מחיאות כפיים וקריאות תודה הקיפו אותו מכל הכיוונים, ומייקל השיב להן בחיוך צנוע ומאושר. הוא ידע כי באותו הרגע בו סיכן את חייו למען שתי הילדות הוא שב אל ימי תפארתו, בהם היה זה שאנשים נושאים אליו עיניים בהערצה ושנותן השראה ועידוד לרבים סביבו. הוא נגאל מן האלכוהול והשתייה, ולרגע לא רצה לשתות אפילו כוס אחת. הוא שב להיות מייקל האמיתי.

בקצהו הרחוק של השביל, מעבר לבניין הבוער, למכבי האש ולקהל המריע לו עמדה דמות גבוהה לבושה מדי משטרה שהביטה בו בחיוך - ג'ון! הוא נשען על עמוד באמצע הרחוב בידיים שלובות ובעיניים נוצצות. מייקל פילס את דרכו בין כל האנשים ורץ אליו באושר ובהוקרה.

"אינני מאמין, ג'ון!" קרא אליו בתודה, "אכן הצלחתי למצוא את האור בקצה המנהרה! אני כבר לא חושב בכלל על אלכוהול - נדמה שההתמכרות שלי הפסיקה בן רגע! אנשים מרעיפים עלי מתנות ותודות על כך שהצלתי שתי ילדות מתוך הבניין, אך זה לא מה שבאמת משמח אותי. מה שגורם לי להיות כה מאושר כעת הוא שאני יודע שחזרתי להיות מייקל האמיתי והטוב, כמו שהייתי מקודם - והחזרה שלי למוטב הייתה לגמרי בזכותך, בעזרת ההנחיות ומשפטי העידוד שאמרת לי. האמנת בי יותר משהאמנתי בעצמי, הראית לי את הדרך שנראתה לי אבודה מראש. אני יודע שאם אני הגיבור של שתי הילדות והוריהן, אז אתה הוא הגיבור שלי ואני חייב לך על כך אלפי תודות." דמעות עלו בעיניו של מייקל והוא לחש באושר: "תודה רבה לך, ג'ון!"

אך באומרו את המשפט האחרון, דמותו של ג'ון התערפלה ברוח באופן מוזר. עיניו הירוקות התערבלו בצבעי הלילה החשוכים וגופו לפתע התפוגג ונעלם, כמו של מלאך משמיים שסיים את שליחותו.

מייקל הביט סביבו מבולבל. הכל נראה כרגיל: הנוף העירוני הלילי, הבניין הבוער, הכבאיות הגדולות, האנשים הנושאים את מבטם הישר אליו - רק ג'ון איננו.

בחילה קלה התעוררה בבטנו של מייקל, וראשו הסתחרר בכבדות.

ובאותו הרגע הבין מייקל ששוב אחזה בו הזיה - וכנראה שגם האחרונה מביניהן.

​