השענתי את הראש על שכבות האיזו השחור בחלון, ניסיתי להבין מה לכל הרוחות ינפיצו עליי עכשיו? זה היה מוקדם בבוקר, התעוררתי מצלצול ההתראה, קצר וצלול, אל מקהלת נחירות מחרפנת שעלתה וירדה בחוסר התאמה בחדר הצפוף. כבר שבועיים שהפלוגה מתאמנת כאן בצאלים, מוכנה לכל פקודה שתרד. התיישבתי על המיטה, ושלחתי את היד לשולחן. על הצג המסנוור הופיעה מעין פקודה: "בוקר טוב תחתון, תתקשר כשתוכל, זה דחוף". איכות השינה שלי, השעה הלא-סבירה והדחיפות הנדרשת, העידו שטוב לא יצא מהבוקר הזה. לבשתי את המדים, אספתי את הנשק והנייד וחרקתי את דרכי מחוץ לחדר. התקשרתי אליו, אל מאיר, שפיו וליבו שווים, כמה הפה שלו גדול, ככה הלב רחב. הוא סיפר לי שהוא מתעכב ובכל מקרה, בכל מקרה, כך הדגיש בפניי פעמיים: "בחיים אני לא מגיע". הייתי בטוח שעקשנות ועצלנות הן אלה שמכבידות את ליבו. ביקשתי ממנו, במין הלצה משועממת, להבהיר את מה שאמר. הוא האט קולו באיטיות מזדחלת, מצפה שאקבל כתורה מסיני את מוצא פיו. הקול היציב תאם את האופי שלו, אך הקצב, קצב איטי חודר עצמות, עשה שקר בנפשו: "אני אמות בדרך".

    צחוק קל התשחרר מהפה שלי, נמלט לו ואני התאמצתי לאסוף אותו בחזרה מחלל האוויר. אם היה מדובר בהומור שלו, זה לא היה נשמע ככה, חשבתי. הוא הסתלבט עליי אינספור פעמים, גם בסדיר גם במילואים, מציק ויורד לי על החיים, אבל תמיד ריחף שם איזה גבול, קו קטן דוהה שלא יחצה. הוא פשוט לא הבן-אדם שיעביר מעל לראש שלך מתיחה שתוציא ממך סבל. הוא היה משוכנע, ואני איתו משתכנע בזליגה איטית אל תהום שרק נפערה. ולא ידעתי מאין לו הבשורה הקשה ולמה דווקא אליי התקשר. חשבתי שאולי מבחינתו אני האדיש ביותר, שהכל עובר לידי, לעולם לא דרכי. שאולי איזה פעם וחצי התחרפנתי מיצירתיות ההיגיון הצה"לי. אולם עבר זמן מאז השירות הסדיר ואני קילפתי מעליי שריונות והעמדות פנים, ובפעמים שנפגשנו הייתי כבר אחר, מחייך, מתלונן, מתווכח, נוכח יותר. משהו התעקש לו, עקצץ – מעין חוש יהודי, שאין גורל קבוע מראש, שאפשר להסיר את רוע הגזירה. שאולי לא סתם הוא הרים דווקא אליי צלצול, שאולי זה לא מקרה, ואם ייפתר משהו בנינו, זה עוד ייגמר אחרת. "אל תנתק" הוא הכריז, אולי ביקש. הבהרתי לו שאני כאן וגם אם אני בעצמי עדיין לא משוכנע, אני שומע אותו, את צלילות המחשבה שלו, מבין שבשבילו כל החרדה הלא מוסברת הזו, היא אמת חנוקה.

פרטים... היה חשוב לי לאסוף פרטים... מתי? איפה? איך? כמו חייל טוב, שצריך מסגרת לתמונה כדי לתפקד. תאונת דרכים... בעוד שעתיים... ארבע דקות ועשרים וארבע שניות... והמקום לא נודע. המשכנו את השיחה ומשהו בקול שלו נרגע, הקליל, אולי המוות בשבילו, במצבו הנוכחי, לא כל-כך נורא, הקץ הידוע, הקץ לכל, קיבל תאריך. אנחנו, אלה שמכירים אותו הם מי שנשארים מאחור, שיאספו שברי זיכרונות וחוויות, יאגרו תמונות, צלילים, להשאיר אותו כאן, להיות איתנו. הוא אמר שהתיק מוכן, שהמפתחות בכיס ושבעוד כעשר דקות הוא על הכביש, דרומה הכי נמוך שאפשר. התיישבתי על ספסל עץ והנחתי את הM-16 מולי על השולחן, ובינתיים הראש מטלטל מצד לצד. הדיוק בפרטי האירוע, הפך אותי לסופת חול, מסחררת אותי לא להקשיב לקול ההיגיון. מסובב כולי, כל גרגר וגרגר סוחף אותי אל עבר אחר, מגלה בטירוף את עורמתי, היותי ערמת חלקיקי זכוכית מנופצת.

*

רציתי להעלם איתו, לצלול לשיחה ארוכה. גרגר עגול שרצה חופש הסתחרר לי בבטן, רצה לעוף באוויר כמה שאפשר, לשכוח לאן, רצה לשכוח עם מאיר, הג'ינג'י החייכן עם הכיפה, לדבר על מחר, ועל אתמול, על מה שיהיה, על מה שהיה, לצחוק בקולי קולות, לשחרר נחירה קטנה, לדבר על מה אכלנו ומה שתינו. לנצל את הרגעים האלו להיות איתו בכל העוצמה, לשמוע אותו פותח בסטנדאפ; על המלחמה, על מילואים, על הקיצונים שמגזימים, שבו הוא יזלזל קצת באשכנזים ובכל מיני כאלה כמוני, מתייפייפים. ואני אצחק ואכעס שזה לא סימטרי ומה זה קשור, והוא יגיד "הנה, רואים, הוכחת הכל". ונצחק עד מוות כשאף אחד לא שומע ואף אחד לא יודע, סתם עוד מילואימניקים שהיו כאן בבסיס.

התחלתי לספר לו על הקצין שהתבלבל ואיך הכל הסתרבל, וכבר גרגר אחר נחת עליי, על הראש, משך אותי לאדמה באשמה. תציל אותו. תציל אותו. עכשיו. תוציא רכב. תפגוש אותו. בדרך. סגור את השיחה. תפגוש אותו. פנים מול פנים. מצדי אתה זה שתתנגש בו. אולי תספיק להגיד שלום. אולי תזמין אמבולנס. כל הגוף שלי על קוצים. אני אסגור את הכביש. רק הוא ייסע. יגיע לבסיס. כל הסיוט הנורא הזה ייגמר. הנעליים הצבאיות, שחורות מתמיד, הוליכו אותי כמה צעדים בריצה. ואני עוד עם מאיר, מקשיב לו שר עם הרדיו פאר טסי, מסלסל כמה שאפשר "עד לפני הכל, ניפגש, תראה..." בזמן שהכנתי את התיק למסע ההצלה. מלמלתי לו שאני בדרך ופתאום שתקתי, לא אמרתי מילה, היה לי יבש בפה והייתי צמא נורא.

  הוא עמד לי בדיוק באמצע הגרון, גרגר מחוספס שדרש להתאסף, להצטרף לערמה, להישיר מבט, להשאיר זיכרון. לחש לי לשאול אותו מה להגיד להורים, למשפחה, לחברים, לכל המכרים, להוציא דף ועט ולכתוב יחד איתו, להחליט מה יהיו המילים האחרונות. לשמור על קור רוח, לדייק בכל מילה, להיפרד ממנו בכבוד, ולכתוב את חייו אל מול שעון חול מתרוקן. והחזקתי בתוכי צעקה לשמיים אינסופית, היא מתחילה מהגרגר ולא ידוע מה יעצור אותה, מה יחסום אותה, מה היא לא תשבור, מה אם תשיב את הזמן לאחור. אך ברגע שאצעק, אפילו ממש הכי בקטנה, כל הבסיס ירוץ לכאן, לספסל העץ השבור למחצה שהתיישבתי עליו. כולם יבואו להביט בגרגר החול הקטן, המחניק, שיתפצל לעוד כאלה זעירים, שיתפזרו לכל עבר וכמה שהם קטנים ככה יהיו קטלניים. וכל גפרור שיבוא לבדוק מה קרה, יתכסה באבקת אדמה, בלי אפשרות ללהבה.

השתעלתי חזק והרמתי את המכשיר, לחזור לשיחה, לגשת לעבודה השחורה, אבל בשבריר שנייה נעצרתי, השרירים הקשיחו, הפכתי לנציב מלח. על הקרקע מולי, על המדבר הרותח, גרגר עבה נאחז באדמה בכל כוחותיו, מציע לי להקשיב למאיר. לשמוע מה הוא צריך, מה הוא רוצה. הוא החליט להתקשר אליי, בטוח שהייתה לו סיבה. וגם מוות זה לא איזו המצאה חדשה, ידעתי שמתישהו יגיע והנה עם הודעה מראש הופיע. קירבתי את הנשק אליי, להניח אותו על הברכיים. באותן דקות ממושכות החושים שלי התחדדו והקשבתי לו, מדבר בלי סוף, נקי מסכסוכים, שלם.

*

הגרגרים נאספו לרצפה אחד אחד, הסופה שככה, חיכו לשמוע האם גמלתי בליבי החלטה. וכעסתי, כעסתי על העתיד שחיכה לו. ולא נתפס לי איך כל המצב הזה ייתכן, אצלו חלום קדם למציאות, העולם בכף היד שלו נמצא. נזכרתי איך כשקיבלנו את ה"צו-8", רץ לקו האש, לא מסוגל להיות לגמרי מודע, לגמרי מוכן לכל הסתת מסלול אפשרית לדרכו היחידה. הגורל שלו נקבע, נפל בדרך אל המשימה, נחוש להיות שם, "שם" היכן שלא יהיה. חשבתי על עוד כמה אנשים היה משפיע ואיך יעיר לבבות, על אהבה על משפחה ועל קריירה מבטיחה, ועל כמה שאני עצלן, שקרן ואנוכי ורק חשבתי איך כדאי שנחליף מקומות. "מה אתה רוצה? מה אתה צריך?" שרקתי לנייד המון רוח ומעט חול. והוא בכלל היה במקום אחר, חייב לתדלק, המכל לגמרי ריק, אמר שיחזור אליי עוד כמה דקות וניתק. סופת החול התעוררה מרבצה, חזרה להשתולל בתוכי, מאיצה ומאיצה שוברת כל מקום מחסה. ובמנוסה מלב הסערה, פקחתי את העיניים, הבטתי אל היום הקיצי שבער מולי. התמקדתי בנוף המדברי, סורק מיטות זהובות. השרב המריא בימים האחרונים והמזגן טרטר בעוצמה וקירר את החדר. הוצאתי את המשקפיים שלי מהתיק, לעצור את הטשטוש, והבחנתי שכל הזהב הזה, הנוצץ, מלא בתרמילים של נשק, ביזע, דם ודמעות. לגמתי כוס מים קרים והזכרתי לעצמי שהכל יותר נורא כשאתה בצבא - יותר עייף, יותר רעב ותקוע בחור. חזרתי להביט ולרחוק, ככה ממש מרחוק, דמיינתי את עצמי ענק, עצום ממדים. חלמתי איך אני מקפץ מהר להר, מתגלש לי בכל הישימון הזה, בכל מכת החום הזאת, בכל החול שאין בו טיפת מסתור, מנצח אותו, את המדבר, שואב ממנו את הכוחות. בין קפיצה לקפיצה, מבין רגליי, עמדו להם עצים גבוהים ודקיקים, אף עלה לא נגע בעלה אחר. והייתי שם, הרחק בקו האופק, שהזכיר לי שקיים זמן לעולם והוא לפעמים לא של כולם. דמעה אחרי דמעה ירדו מהעיניים שלי, ממלאות את המדים ברטיבות ומליחות. התמוטטתי לקרקע ושיחקתי עם החול בידיים, נותן לו לחמוק מבין האצבעות. מול מאיר המתכלה, המתפרק, המטשטש, המתמוסס, הייתי אחד.

רטט בער בכיסי, הכנסתי את היד לשלוף את הטלפון הנייד והצמדתי אותו לאוזן. "אתה בסדר?! אתה בסדר?!" דרשתי מוחלטות, משהו ודאי. הוא השיב בחיוב, ורק כעס ששוב העלו את המחיר של הדלק. חיוך קטן עלה בקצה הלחי שלי ונעלם. "אתה בוכה?" הגניב בזריזות. בבוקר כשהוא קם, הוא ידע. הוא הרגיש את עצמו מגיע לקצה, מגיע לקצה של חוט. הוא אמר לי שהוא לא חושש אם יהפכו אותו לגיבור, ושעל שמו יקימו עמותות, יישברו חומות בין אנשים, יוציאו למבצעי התנדבות לחולים ויכניסו ספרי תורה. אבל רק שיזכרו שהוא גם היה עוד אחד שצעק על אחותו, שעקף בתור, ששפט לא נכון, ושיזכרו את הכישרון שלו לנגן על העצבים של החברים שלו. לא האמנתי שאני מוכן לשמוע עליו בזמן עבר, אבל נתתי לו לדבר מה שעבר לו בראש. בכל זאת הוא יחזור בתשובה לבורא, ואני נעזב בשאלה לנוס על נפשי מפחד הלא נודע.

הכרנו בתחילת השירות הצבאי, הוא היה איתי בטירונות, הגיע אלינו באיחור של יום והוכנס למחלקה, לכיתה א'. אני זוכר את השיער החום-אדום שלו ואת החיוך ואותו על אזרחי. מאיר לא פחד להגיד את מה שהוא חושב, לא מול המ"כ, לא מול המ"מ ולא מול אף דרגה שעמדה מולו. לא היה אצלו פחד בכלל ולכן בכבוד וביציבות, הישיר מבט, בריצה עבר גשר צר מאוד. לקח איזה יומיים עד שהשיגו לו את כל הציוד חוץ מנעלי צבא, אז בינתיים הוא היה עם נעלי ספורט לבנות. הנעליים התלכלכו ומאיר התעצבן נורא ולאחר שיחה, שאלוהים יודע איך קרתה, עם רס"ר הבא"ח, הוא קיבל את מבוקשו. לאחר שבוע הוא נתן לי שם, "אלוני-בנוני", כינוי שתפס חזק במחלקה. אני התאמצתי אז להיות בלתי קריא, מנופח וג'אבר כדי לשרוד, והממזר המוכשר נתן לי לשחרר, לזכור שאני ילד, לתת לעצמי רשות לצחוק.

משום מקום הן הגיעו ברכבות דוהרות בלי להפסיק, על אינספור מסילות, זיכרונות מימים ומלילות. משמירות לא נגמרות בשדה תימן, ממסעות ארוכים סביב הר קרן, ממריבות עקשניות, מדמעות של צחוק, משמועות על שבת שסוגרים ומרגילה שאמן תבוא. והכל כל-כך צבאי והכל קרה לכולם, ומי לא בלע כאן חול בישראל המזהיבה בשבעים ומשהו שנותיה. ובכל זאת חד-פעמי וכל בן אדם בפלוגה יחיד במינו, כמו אגדה אינסופית, וביניהן זאת על מאיר. מאיר, איש סגולה, שהולך להישאר צעיר לנצח ועם עתיד מבטיח שלעולם לא יתגשם. האמת מאז שהשתחררנו פחות נפגשנו, כל אחד המשיך בדרכו. בעיקר שמרנו על קשר בהודעות ולפעמים גם שיחות. לפני שבוע אחיין שלי הראה לי סרטון מתחכם, שטוען שברגע שמחאנו כפיים פעם אחת, אנחנו לעולם לא מפסיקים, פשוט הרווחים יותר ארוכים. והאמת שככה הרגשתי שהחברות שלנו הייתה. גם אם כל מפגש היה רגיל ומוכרת בו כל שנייה, תמיד אחרי המון זמן שלא התראינו הייתה שם המון תנופה, הכל המשיך מאותה נקודה. בזעזוע, הזיכרונות צפו, בדיחות חרושות עלו ואותם סיפורים נשחקו.

במילואים זה היה אחרת, אחרי איזה שבוע, כשכולם הגיעו מרחבי הארץ והעולם למלחמה, מתארגנים על נסיעה, מסתירים את הפחד, לובשים פנים של גיבורים עם אפס התלבטויות, נעולים על המטרה. מאיר שנחת מארה"ב אמר לי כמה שהוא מבואס על הטיול שלו, על הלחץ מהלימודים וכמה הוא רק רוצה בית. ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו לפתוח איזה שוקולד מהנכר, ככה להביא קצת מהטיול הגדול לכאן. "רק חושב על אוכל" הוא אמר וצחק, פתח את החבילה. השבתי אש והכרזתי שמעולם לא ראיתי כזה גיבור שמתלונן בלי סוף. הוא הביט עליי, סרק אותי ברנטגן, קורא אנשים בחצי דקה, ראה שגם עליי יושב משהו ונתן לי קובייה. מאיר הבחין בספר שנח על הברכיים שלי, ובלי להתלבט מיד רצה לדעת מה אני קורא. הפכתי את הכריכה להראות לו את "ספר הג'ונגל" של קיפלינג או פשוט "מוגלי", הילד-זאב שמשחק בחוקי הפרא של היער. הוא לא הבין מה יש למבוגר לקרוא ספר ילדים וצחק שכאן זה חול ואין עלים. ואני השבתי שאני חושש שמרוב שהוא מדבר יגמרו לו המילים. מאיר לא המתין שנייה ושלף תשובה: "אז תמשיך להיות דג ונראה מה יהיה איתך". חסר אומץ אני כותב סיפורים, לא לבזבז לי מילה, הלוואי שהייתי עכשיו משאיל לו ערמה, שידבר חופשי ללא שום דאגה.

*

"חמש דקות"

זה כל מה שנשאר בינינו ולהגיד להתראות. העזתי והתקשרתי בשיחת וידאו, לראות אותו בעיניים. מאיר היה רגוע, ישב בתא הנהג, לבש את החיוך הרחב והמוכר שלו עם העיניים. הבקשה שלו הייתה פשוטה: להגיד איתו תהילים, לשיר "שיר למעלות". אני לעומת זאת דרשתי שיחה עם הרס"ר הגדול, המפקד של הכל, שיקבע אחרת שיגלה אולי יש לו עוד זמן באספקה. מאיר נתן פתח לאלוהים להיכנס, ואני הסכמתי לנסות להאמין בדקות אחרונות שיש תשובות.

שיר למעלות: אשא עיני אל-ההרים, מאין יבא עזרי.
עזרי, מעם יהוה, עושה שמים וארץ.

כל שורה רציתי להטביע במים, לקרוע לגזרים, להרכיב מחדש, להשליך לפח, למצוא מילים חדשות, שכל ההרים יביטו בי, עשוי שמים וארץ.

אל יתן למוט רגלך; אל ינום שומרך.

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

שיננתי בכוונה את המילים והגוף שלי הקשיח, בעוד מאיר מסלסל את הקול שלו שיוצא מהלב, מטעים כל מילה.

יהוה שומרך יהוה צלך על-יד ימינך.
יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

ולמה לא יודיע כשיורד משמירה ואם צל יומם ולילה אולי אנחנו נהיה השמש והירח אחד לשני.

יהוה ישמרך מכל-רע ישמור את-נפשך.

יהוה ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

מאיר פוחד ומחייך וכועס וצוחק וסובל ובורח ונוכח ולועג וציני וכופר ומאמין וכולו כולו שם בשירה שלו, שעולה מעלה, מהדהדת בעולם שביב של תקווה. הבטתי בו וסלחתי לעצמי שנתקעתי בתנועה אחת, שהלב שלי אטום. עצמתי עיניים מסביבי רק חושך והוא מעבר לקו.

"תרצה שאישאר איתך?"

"אני תכף מנתק, שלא תשמע"

"שכח ממני, אתה חשוב עכשיו"

והעכשיו הזה הוא מעתה ועד עולם, השיחה נסגרה, הסיפור תם והוא הבטיח שבחיים הוא לא מגיע. ולעולם היד שלי מונפת באוויר מחכה ללחיצה, מחכה שבחלון שהודבקו עליו שכבות של אפלה תחדור אלומת אור, רק פיסה.

​