חלק א

 

“נו... לא שוב פעם. “

“או שאין אינטרנט או שזה נתקע״

“כבר פעם שנייה שאני נפסל.”

“והנה גם הסוללה נגמרה, פלאפון מזדיין”

“נועם!” אמרה שרה.” לא לדבר ככה! מאיפה אתה לומד את המילים האלה? וגם תפסיק עם הרקיעות האלה ברגליים, זה מפריע לנהג.”

“טוב, בסדר.”

“ולמה אבא שלח אותי לבית ספר כל כך רחוק, לא היה משהו במרחק נורמלי? אנחנו כבר נוסעים איזה שעה. קמתי לפני השמש, את קולטת. הוא יודע שיש לי הפרעת קשב ואני לא יכול לשבת הרבה זמן. 

וגם את שרה. להזיז את הרגליים זה הדבר היחיד שעוזר לי. אחרת אני מרגיש נמלים כאלה ברגליים ומתחיל להתגרד. אפשר להשתגע מזה. זה ממש סבל.״

״לא משנה, את גם ככה לא תביני. מתי כבר מגיעים. איך שאני שונא את הנסיעות האלה, אוף.”

“נראה לי שעוד מעט.” אמרה שרה, “שכחתי כמה האזור הזה יפה. רק חבל שגם פה יש פקקים.”

“בסך הכל קיללתי את המורה הזקנה הזאת בבית ספר אורן.״ המשכתי. ״מה עשו מזה עניין. אולי גם עשיתי קצת בלאגן בחדר אומנות, בסדר. בכל מקרה זה יותר יפה שזה קרוע. מורים מטומטמים.”

“די, אולי מספיק, “אמרה שרה. “בשביל מה השפה הזאת? וחוץ מזה שאולי דווקא מעבר בית ספר יעשה לך טוב. תדע שעשיתי המון מאמצים כדי שיאפשרו לי לעבור להיות המלווה של ההסעה הזאת. בוא ביחד נבחר להתחיל בטוב, מה אתה אומר?”

“לא יודע, אולי... מבטיחה שרק את תהיי המלווה שלי בהסעה השנה?”

שרה הינהנה.

“טוב, ננסה.”

“אני שם קצת אוזניות עד שנגיע, בסדר? תגידי לי כמה דקות לפני שמגיעים.”

“יופי חמוד,” אמרה שרה. “נסיעה טובה.”

למה תמיד ההתחלות האלה כל כך קשות? ותמיד עם הבחילה הזאת, איך אני שונא את זה. משהו כזה בין כאב ראש לכאב בטן. אבא אומר שזה קורה לי כשאני מפחד מדבר חדש. למרות שאני לא ממש מבין מה הקשר בין בחילה לבית ספר. גם לא הצלחתי כל כך לישון.. כל הלילה מחשבות פוצצו לי ת'ראש, והעייפות הזאת עכשיו לא עוזרת, מרגיש כאילו הכל זז לאט כזה באופן מעצבן. איך אני יכול להיות כל כך בטוח שהפעם זה יהיה שונה. מה, המורים פה הם קוסמים והילדים האחרים הגיעו מהירח. זה יהיה בדיוק אותו דבר, אני אתחיל טוב, אחשוב שהפעם הצלחתי, ואז שוב אתעצבן, אזרוק איזה כיסא לתוך האקווריום, וההמשך כבר מוכר..

הכי גרוע שכולם חושבים שאני רוצה להיות ככה. ילד כזה שמתעצבן, רב עם כולם ועושה בעיות כל הזמן. הם לא יודעים איזו הרגשה נוראית זאת אחר כך. תחושה כזאת של אשמה, כאילו מישהו יושב לי על החזה ולא נותן לי לנשום. ואז גם שאני נמצא בחוץ עם ילדים אחרים אני מרגיש לבד. כאילו אני בתוך בועה כזאת של עצבות, רק שבניגוד לבועות באמבטיה את אלה אני לא מצליח לפוצץ. גם כשאני ממש רוצה. 

למרות שדבר אחד בטוח יהיה שונה. לפני שבועיים כשהלכתי עם אימא ואבא למפגש עם איריס המנהלת. וכשהגענו ראיתי שהבית ספר נמצא ממש ליד הים, ככה צריך. איך אני אוהב את הים. אני ממש יכול להריח את המלח עכשיו. הרעש החזק של הגלים שמתנפצים בבום ואז תסיסה כזאת של פצפוצים שקטים שהקצף של הגלים מתקרב.. לפעמים אני ממש יכול לשמוע את הים בראש שלי, לשכוח את כל העולם. להוריד נעליים ולהרגיש את החול, כל כך רך ונעים. רגע, אולי אני אבקש שיתנו לי לרוץ לים כשאני כועס. כן! לפחות דבר אחד יש לי, רעיונות טובים. אני אגיד להם שזה מה שמרגיע אותי. אם הם מורים טובים הם צריכים להבין את זה. סתיו אמרה לי להגיד כשקשה לי, אז זה מה שאני אעשה. חבל באמת שסתיו המזכירה לא יכלה גם לעבור יחד איתי לבית הספר החדש. היא היחידה שהבינה אותי, וחוץ מזה שהיא גם אוהבת את הים. 

“הנה, עוד דקה מגיעים,” אמרה שרה.

אני ממש יכול לשמוע את דפיקות הלב שלי. זה רק הולך ומתגבר והבחילה הזאת. למה הכל בא ביחד? 

“לקחת את התיק?” שאלה שרה. ״בבקשה תנסה להיפתח למקום החדש, ואל תחשוב יותר מידי, אתה ילד חכם, אבל לפעמים המחשבות רק מפריעות. אני אחכה לך כאן בסוף היום. אני יודעת שיהיה לך טוב פה.”

“ביי שרה,”

להיפתח, להיסגר, מה אני דלת. וגם לא לחשוב יותר מידי היא אומרת, חשבתי שהיא מכירה אותי..

“בוא תכנס ילד. אני שאול השומר, תכף יש צלצול ומתחילים.. למה אתה עומד, בוא בוא יהיה בסדר.”

“הסעה של מבוא חרמון בבקשה להתקדם אתם חוסמים את הכביש״ חזר שאול לדבר עם הנהגים, כאילו לא הייתי שם. ״גברת, ביקשתי ממך...״ המשיך ״בבקשה להיכנס למונית ולנסוע..”

טוב ומה עכשיו? איזה לחץ, שוב פעם הדפיקות לב האלה. תכף יתפוצץ לי החזה, כמו פצצה מתקתקת. והבחילה הזאת.. די, אין מצב, לא אכפת לי מה הבטחתי לאבא, זה קשה מידי. למה הסכמתי לזה, אייפון או לא אייפון, זה לא שווה את זה!

“נועם? אתה נועם נכון?” נשמע קול מאחורה.

״כן,״ אמרתי

“שלום, אני שי המחנך של כיתת ינשוף. סיפרו לי שאתה מצטרף אלינו. נראה לי נתחיל את היום בטיול בחוף אחרי שכולם יגיעו. מה אתה אומר?.  שמעתי שאתה אוהב את הים.”

הסתכלתי עליו בלי להגיד כלום כמה רגעים.

“אל תדאג, אני אתן לך זמן להתרגל. אתה יכול לשבת פה על הספסל הכחול. תכנס שתרגיש שאתה מוכן.” שי חייך והלך..

נתחיל את היום בים? זה מה שהוא אמר?.. וגם כיתת ינשוף, איך הם ידעו שזו החיה האהובה עלי?

מקום קצת מוזר אני חייב לומר, אבל בקטע טוב... אולי בכל זאת אתן לזה קצת הזדמנות.

 

*צלצול*

 ***

​

חלק ב

 

אוקי, הוא אמר שאני אכנס מתי שאני מוכן. אבל אני עוד לא מרגיש מוכן אז בינתיים אני לא נכנס. למה שאני אכנס בעצם, טוב לי פה. איזה פראיירים הילדים פה, נכנסים למרות שהם לא חייבים או שאולי זה רק בשבילי כי אני חדש... לא אכפת לי, סך הכל מתאים לי. נראה לי שאשאר פה עד סוף היום או עד שנצא לים. זה היה אמיתי מה ששי אמר?. מה, יוצאים פה לים סתם ככה בתחילת בית ספר, בטח סתם ניסה לסובב אותי.. הם תמיד נחמדים בהתחלה, מחייכים אליך. עושים פרצוף כזה כאילו הם נורא חכמים, אחר כך זה משתנה כשנמאס להם. תמיד נמאס להם. האמת מבין אותם. למי יש כוח לילדים כמוני. גם לעצמי לפעמים אין לי כוח.

אתמול בערב אמא ואבא אמרו שהפעם זה יהיה אחרת. אבא אמר שהפעם זה בית ספר מיוחד לילדים שיש להם קשיים כמוני. ישר אמרתי לו שיפסיק לדבר על הקשיים שלי. בדרך כלל שהם חושבים שאני מתחיל להתעצבן הם ישר מפסיקים, אבל הפעם הוא לא וויתר והתעקש להמשיך בזה. אמר שקושי זה לא דבר רע, ושלכולם יש אותו. התחלתי לצעוק שאם הוא ממשיך לדבר עלי אני בועט בדלת, אבל זה לא עניין אותו. אמא ניסתה להציע שאולי נחשוב רגע ושיוריד את הקול כי כולם ברחוב שומעים. אבל הוא אמר שאי אפשר ככה יותר, מספיק, די! שאנחנו מתחילים בדרך חדשה. מתחילים לדבר על הדברים כמו שהם. לכל אחד יש קשיים וזהו. אתה הולך לבית ספר לחינוך מיוחד ששם  גם לתלמידים האחרים יש קשיים כמו שלך, ואין בכלל מה להתבייש. זה היה נשמע קצת כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו יותר מאשר אותי, אבל האמת אולי זה נכון. לא יודע. די, שרה צודקת, אני חושב יותר מידי והמחשבות עושות לי כאב ראש. כולם אומרים לי שזה בסדר להיות עם קושי, אז סבבה. לי יש קושי ואני נשאר לשבת כאן.

״נועם!״

״נועם!״

״שי, אתה בטוח שקוראים לו נועם, הוא לא עונה..״

אוי, שיט, זה לא יאומן כמה אני לא שם לב למה שקורה סביבי בזמן שאני חושב. מי אלה כל הילדים האלה?

״ מה קרה, למה קפצת פתאום, טוב למקרה שאתה נועם הילד החדש, אני נוגה. אתה בא לטיול בוקר?״

״נו, מה, אתה מעדיף חשבון?״ המשיכה נוגה מבלי לתת לי אפילו שניה לחשוב.

״רגע שי, הוא בכלל יודע עברית?״ הפעם פנתה נוגה למורה

״טוב טוב, בסדר, יאללה, באיזה קצב את מדברת, אני בא, תרגעי...״ אמרתי לה בעצבים

לאיזה בית משוגעים הגעתי. טוב, זה לא אומר שנשברתי, כשנחזור אני נשאר לשבת פה על הספסל ולא נכנס לכיתה.

״תלמידים״ אמר שי ״אנחנו יוצאים מהשער ב-ה-ל-י-כ-ה, שאול, אתה פותח?״

״טוב, אז אני אכיר לך את כולם״ המשיכה נוגה כאילו כלום

״אני לא צריך שאת תצ..״

״אין בעיה, זה יהיה קצר., אמרה נוגה ״אז תשמע, בימי יום ראשון בבוקר אנחנו יוצאים כל הכיתה לטיול בוקר בים, אנחנו נגיע לשער, פונים שמאלה,  הולכים עד לגבעה הרחוקה, ואז חוזרים. מאיפה אתה אמרת?

״אני גר ב..״

״רגע, אם אתה מוצא קרס של דייגים אתה מביא לי, כן?, למה אתה לא עונה איפה אתה גר?״

״את מוכנה כבר ל..״

״בטח, אין בעיה, סך הכל שי בסדר, אבל לפעמים הוא מגיע עייף ואז די משעמם פה..

טוב, היא מדברת עם עצמה, לא נראה לי שבאמת היא מצפה לתשובה. יותר היפרית ממני זאתי. אבל האמת שאני חייב לומר שבאופן מוזר לא כזה נורא. מתחילים את השבוע בחוף ואז חוזרים ללמוד? ככה זה עובד? אולי זה סידור לא כזה נורא. המורים פה נראים סבבה. וגם, זה לא שאני נגד לימודים. אני לא טיפש, בחשבון אבא אומר שאני טוב בחלק של החישובים. כשאנחנו נוסעים באוטו הוא זורק לי תרגילים גם במספרים מעל 100 ואני עונה ממש מהר. פשוט בכיתה הם לא יודעים ללמד אז אני זורק הכל ולא מתקדם. וגם כשהיו מושיבים אותי במבואה ליד המשרד של סתיו. היא הייתה עושה לי פרצוף כזה נוזף אבל גם קצת מחייך של, איך הגעת לכאן שוב אתה הרי תלמיד חכם. אולי אני כן צריך לתת לזה צ׳אנס. אני באמת אוהב את החוף. הבית שלנו ממש רחוק מהים ולאמא אין זמן להסיע אותי. אם אני אמשיך פה אני אוכל להגיע לחוף מלא פעמים. שווה לי לעשות מאמץ. זה קטן עלי. איך אני אוהב את האוויר המלוח שנכנס לאף, יש לו כאן כזה דגדוג של מלח, כמעט עושה אפצ׳י, תחושה מצחיקה. האמת רעיון טוב לשים פה בית ספר לילדים שעושים בלאגנים. איך אפשר להתעצבן עם כזה ים. אולי בכל זאת יהיה פה אחרת. סוף סוף הגעתי לבית ספר טוב. הפעם אני הולך להשקיע, אפילו בשיעורים המשעממים. אימא ואבא לא יאמינו. 

הנה שרה, כמו שביקשת אני נפתח, אני יכול להשתנות.

סתיו המזכירה אמרה לי שפעם היא גרה ליד הים כשהייתה ילדה. היא הייתה הולכת לשים את הרגליים במים וזה נתן לה כוח לכל היום. לכל השיעמום של בית הספר. שזה היה מוזר שהיא אמרה שבית הספר משעמם כי היא חלק ממנו. טוב היא באמת הייתה מיוחדת, לא מבין למה היא לא רצתה לעבור להיות מזכירה פה.

״אוקי, חוזרים״ אמר שי. ״כולם שמעו?, אין לי קול היום, אני לא מזכיר לכם שוב.״

מה חוזרים?, טוב אני רק קצת שם את הרגליים במים כמו שהציעה סתיו.

״נועם, אנחנו לא נכנסים למים, בוא בבקשה. אנחנו צריכים לחזור״ חזר על עצמו שי.

הנה, נוריד נעליים, גרביים ו...  איזה נעים.  חחח, זה ממש מדגדג, עושה צמרמורת, איזה מים קרים פה.

״הי, נועם, ממש לא, מה אתה עושה, אסור לנו להיכנס למים!״

טוב שמענו, שירגע, אני קצת נכנס והולכים.

״נועם״ אמר שי, שפתאום עמד מאוד קרוב ודיבר ממש בכל רם״ אני מדבר אליך!״ אני מבקש שתחזיר מיד את הנעליים״ וגם הפנים שלו כבר לא היו מחוייכות בכלל.

אוקי, בדיוק כמו שחשבתי, התחיל בחיוכים ועכשיו כבר לא. כל כך צפוי. כל המורים האלה אותו הדבר. פשוט תהיו מאנייקים ישר מההתחלה. בשביל מה הוא היה נחמד אלי, נחמד בכאילו אני מתכוון. אלה מורים שרק צועקים על ילדים. בסך הכל אני רוצה להיכנס למים. בשביל מה הולכים לים? מה אני בן שש שאני לא יודע לשחות? 

אני אראה להם מזה, שלא יתעסקו איתי! הם היו צריכים לדבר עם מאירה המנהלת של בית ספר אורן ולחשוב טוב טוב לפני שהם קיבלו אותי. עכשיו הלך עליהם. על הזין שלי אני חוזר איתם לבית הספר. כל המטומטמים האלה. גם כן נוגה המעופפת הזאת. אף אחד לא הולך להזיז אותי מפה. שאני מחליט משהו אז אף אחד לא ישכנע אותי אחרת. יש לי רגליים של ברזל. אני אחכה עד שאמא תבוא לאסוף אותי. היא אוהבת אותי והיא יודעת שהם כולם מטומטמים. וגם אם אמא תכעס אז לא אכפת לי. אני יודע להסתדר לבד. אני גם יכול פשוט לחיות פה על החוף. יש לי פה את כל מה שאני צריך.

זהו, אני מסתלק מפה.

״נועם, אני מבקש שתעצור!״ אמר שי  ״אנחנו מחוץ לבית הספר, זה מסוכן, אתה לא יכול להמשיך ללכת לכיוון הזה.״

​

***

חלק ג

​

יש לי הרבה כוח, אני פשוט אלך עד שהם כבר לא יראו אותי. זה לא מסובך, יש פה שביל, אני פשוט אמשיך, הכל טוב. עוד מעט כבר אהיה מספיק רחוק כדי שלא יוכלו לתפוס אותי. בשביל מה הם בכלל מנסים.

״נועם, תעצור, זה ממש מסוכן!״ נשמעו בקושי צעקות ממש מרחוק..

שיעזבו אותי כבר, הם לא יודעים שאני אף פעם לא מוותר. אני אתחיל לרוץ ואז כבר ממש לא יהיה להם סיכוי.

הינה עוד קצת וזהו, יופי, כבר לא רואים אותם. איפה יש פה להסתתר? אני חייב לשבת קצת. שם מאחורי הסלע זה מעולה. ואוו, אני עייף. 

בטח הם וויתרו כבר. אני כבר לא שומע אותם. האמת בצדק, אני מקרה אבוד, אין לי מקום כאן. הלוואי שהייתי מוצא מקום בשבילי, לא כמו שאבא שלי מקשקש על בית ספר לילדים מיוחדים, מקום אמיתי, שמבין אותי. ראיתי פעם סרט על מישהו ששחה בים עד שהגיע למדינה אחרת. אולי אני גם אעשה את זה. לא כזאת בעיה. יש פה ים, אני אשחה כמה שעות. זה קצת יותר ממה שעשיתי בקיץ בבריכה עם אבא, אבל אני חזק. זה יהיה כמו שהיה בסרט, רק שאצלי אני אגיע עד לארץ שבה הילדים לא הולכים לבית הספר. בטח לא כמו המקום המאפן הזה. וגם אם יהיה בית ספר זה יהיה מקום שאנחנו מחליטים, ואף אחד לא יגיד לנו שאי אפשר להיכנס למים. כמו המורה המטומטם הזה שי. 

אני חושב שאזמין את נוגה שסך הכל היא בסדר, וגם את.. לא יודע, טוב, נמצא כבר חברה שירצו. אבל רק ילדים ומבוגרים שאפשר לסמוך עליהם. אני ונוגה נעשה להם מבחני כניסה כדי להיות בטוחים שהם בסדר. מי שיהיה בסדר נכניס אותו. לא נשאל אותו אם הוא יודע שברים, ולא נבקש ממנו לענות על שאלות בהבנת הנקרא. אני אהיה המנהל ואני אסכים לתלמידים לצאת מהכיתה אם הם לא יכולים יותר. אני אתן להם ללמוד מה שהם רוצים. כל שבוע יהיה שיעור אחד שהתלמידים מלמדים את המורים. שיבינו שהם לא יודעים הכל. במדינה שלנו יהיה חופש גדול גם בחורף. אנחנו נקים מועצה כזו של תלמידים שמחליטה. כמובן שגם יהיה ליד הבית ספר חוף ים. אבל זה ברור, מן הסתם אני הולך הגיע לשם דרך האוקיינוס.

המזכירה שלנו תהיה סתיו. אנחנו נשלם לה המון כסף והיא תסכים. בעצם סתיו תהיה האחראית על המבוגרים. אני סומך עליה שהיא תלמד אותם איך צריך להתנהג. כולם אוהבים אותה, יהיה בסדר. שרה תהיה האחראית על ההסעות. היא תהיה המנהלת של כל ההסעות, ככה היא תרוויח הרבה כסף כמו שמגיע לה.

יופי, זה מה שתמיד רציתי, מקום לילדים כמוני, אבל על אמת. כשהכל יהיה מוכן אני אזמין את אמא ואבא והם יראו כמה שזה יפה.

״איך אתה יוצא מבית הספר עם תלמיד על היום הראשון שלו? ועוד לים! באמת שי, אתה לא נורמלי!״ נשמע קול של אישה כועסת, נשמעה כמו המנהלת.

״איפה הוא? איפה הבן שלי? אני דורש לדעת עכשיו איפה נועם!?״ נשמע קול חזק שבוקע מתוך הרמקול בטלפון.

״ בפגישה לפני שבוע הסברתם לנו מאוד יפה שיש השגחה כל הזמן. איך נועם הגיע לים? מה קורה פה?״ הקול בטלפון כבר עבר לצעקות. 

״אדוני, אנחנו מתנצלים, כבר הזעקנו את השיטור העירוני. הם יגיעו לפה ממש עוד מעט. הוא בטוח פה קרוב. אנחנו נמצא אותו. אל דאגה״ אמרה המנהלת.

מה! שוב נרדמתי בשמירה ושקעתי במחשבות? מי אלה? זה הקול של אבא? אוי ואבוי, מתי כל זה קרה? כל החלומות האלה של מדינה על אי בים.. ממש חלומות. אני שומע בקול של אבא שהוא לא רק כועס אלא גם עצוב. די ברור שזה בגללי. האמת שתמיד אני אומר כמה אני שונא את כל בתי הספר, וממש לא אכפת לי שיעיפו אותי מעוד מאה. אבל בעצם זה די שקר. כי החלק הכי עצוב שמגיע עם זה שאני מושעה או שמעיפים אותי אלו הן הנסיעות עם אבא בדרך חזרה הביתה. ההרגשה הכי נוראית בעולם. כל הדרך אני מנסה להגיד משהו, אבל מה יש להגיד. הגרון יבש כמו שצמאים, רק שבמקום מים, אלו המילים שחסרות, אז אני שותק. גם אבא אף פעם לא אומר כלום. זה לפעמים נראה שהוא מסתכל על משהו שנמצא מולו. כאילו, הם חייבים להסתכל קדימה מי שנוהג כי שם נמצא הכביש,  ברור. אבל אני לא חושב שאבא מסתכל רק על הכביש. יש שם משהו אחר שהוא רואה מולו. אבא אומר שככה מסתכלים על זכרונות. שהם דברים שרק אתה רואה. הם נמצאים סביבך, מקיפים אותך. אבא אומר שלפעמים הם מצחיקים אותך הזכרונות, לפעמים כיף איתם ולפעמים סתם משעממים. אבל הזכרונות שלי הם לפעמים גם מפחידים, הכי נוראים הם אלה שמתרבים ואי אפשר לברוח מהם. אני חושב שעל זכרונות כאלה אבא מסתכל בנסיעות האלה, מעניין במה הוא נזכר. לא יודע.  

״אני רוצה להבין מי היה האחראי על הדבר הזה״ עכשיו אבא כבר ממש צעק, עד כדי כך ששמעתי את הקול שלו מהרמקול עד לפה. אף פעם לא שמעתי אותו ככה.

״ אני הלכתי איתם, זאת הייתה טעות שלי״ נשמע הקול של שי

״כן, זה כבר הבנתי..״ אמר אבא . ״איפה ראיתם אותו בפעם האחרונה?״

״ראינו אותו עובר את הפניה שם ליד הסלע. אחרי זה הוא המשיך למקום שכבר לא ראינו אותו״ ענה שי.

״זאת אשמתי״ נשמע קולו של אבא. ״ גם אני הייתי ככה. עקשן. לא מוכן לשמוע. מתווכח בלי סוף עם אמא שלו. כמה שמנסים לדבר איתי, רק הייתי נתקע ומתחפר בעמדה שלי. הוא ראה את זה ולמד ממני. אם יש משהו שאתם האנשים מהחינוך צודקים זה שהילדים לומדים ממה שההורים שלהם עושים.״ הקול של אבא נשמע אחרת, כבר לא הייתי בטוח אם הוא עדיין כועס, עצוב או גם וגם..

״אל תלקה את עצמך״ אמר שי לאבא. ״כולנו עושים את זה. חוץ מזה שבלי קשר לטעות של היציאה לחוף, גם לא הייתי צריך להרים עליו את הקול ככה״..

לא הייתה תשובה ממסך הטלפון של המנהלת..

מה אני אמור לעשות עכשיו. פשוט ללכת אליהם? מה יהיה איתי? נראה לי שקצת הגזמתי הפעם.. פתאום הרעיון של הבית ספר שלי על האי, נשמע רחוק, רחוק מאוד.. חבל שאין עולם כזה. שרה סיפרה לי פעם שהיא ראתה סרט נורא יפה על ילד שמרגיש שונה, אז הוא ממציא לעצמו סיפור שזה בגלל שהוא בא מכוכב אחר. הוא נכנס לארגז ומורח על כל הגוף גרם הגנה כי הוא חושב שהשמש על הכוכב הזה מזיקה לו. אולי גם אני לא ממש שייך. אולי פשוט ככה נולדתי. בכל מקרה זה תמיד מה שקורה בסוף עם כל הרעיונות האלה. הם נעלמים ואני נשאר רק עם עצמי. כולם פה ליד דואגים לי. באמת דואגים ואני עסוק בדמיונות על עולם אחר. 

״נועם!״ ״איפה מצאת את המקום השווה הזה? איך אתה פה יום אחד וכבר מוצא את המקומות מחבוא הכי שווים?״ הופיעה פתאום נוגה משום מקום.

״מאיפה את מופיעה כל הזמן?!״ אמרתי לה, חצי מופתע, חצי כועס, וגם קצת לא מבין מה קורה פה..

״בקיצור, אתה עדיין בורח, או שכבר החלטת לחזור?״  לי כבר אין כוח לבריחות רחוקות. קצת מעייף מידי לטעמי. יש מספיק מקומות מסתור טובים בתוך בית הספר, בשביל מה אתה עושה את כל המאמץ הזה. אתה סתם הופך את הדרך חזרה לארוכה. דרך אגב, מצאת כאן קרסים של דייגים? שי לא מרשה לנו לקחת, אבל אני צריכה, אין מה לעשות״ המשיכה נוגה, והתחילה לחפש מתחת לאבנים..

״ מה, מי? מה הקשר בין הקרסים ל.. לא חשוב, איך את יכולה להגיד שאני יכול לחזור עכשיו. אחרי כל מה שעשיתי?״

״תראה״ אמרה נוגה, באופן מפתיע פתאום היה לה כזה מבט חכם בעיניים והיא קצת הפסיקה עם כל הפינג פונג הזה שלה. ״יש לנו בבית הספר מורה למוזיקה שלומית שהיא פחות בקטע של שירים של חג וכל השעמום הזה. היא מלמדת אותנו שירים שהיא בעצמה כתבה ואנחנו גם כותבים ביחד שירים משלנו. פעם היא הלחינה את מה שכתוב על המאחורה של היוגורט שהיא אכלה, ופעם אחרת היא ברכה ילד שהיה לו יום הולדת בעזרת בטטה רק כדי להראות לנו שאת הכל אפשר לשיר. היא אומרת שזה עוזר לכתוב את מה שאנחנו מרגישים. ועוד יותר לשיר אותם.  כלומר את החלק של הכתיבה היא עושה בשבילי כי אני עדיין מתקשה לסדר נכון את האותיות. היא אמרה לי שנכתוב את מה שמפריע לי ואז שרנו את זה. באיזשהו אופן זה היה אפילו מצחיק בסוף.״ 

״נו באמת! מה זה משנה מה אני כותב, אני כועס״

״אז תכתוב את מה שאתה כועס עליו״

בחיי, נראה לי שאני הנורמלי היחיד בבית ספר הזה, התלמידים מוזרים, ומסתבר שגם המורים לא ממש סגורים על עצמם.. איך אפשר לברך מישהו עם בטטה? טוב נו, מה כבר יש לי להפסיד, כולם פה מאחורי הסלע מחפשים אותי וכועסים. אולי בכל זאת ננסה את מה שנוגה אומרת?

״אוקי, נשמע מאוד מוזר, איך את היית מתחילה שיר כזה?״ שאלתי את נוגה.

״ זה שיר שלך, אני רק פגשתי אותך. תנסה בחרוזים זה עוזר״ אמרה נוגה

 

״לכתוב את מה שקשה לי,

לכתוב את מה שכואב,

לספר את מה שמפחיד אותי

לבקש מחבר שיתקרב״

 

התחלתי להגיד משהו בקול רם..

 

״ זה קשה לאזן,

בין הבפנים לבחוץ

זה קשה לדעת

מה רוצים ומתי זה נחוץ״

 

נחמד האמת, התחלתי להרגיש הקלה..

 

״אולי כדאי להפסיק להשתגע

 ולנשום בקלות

הגיע הזמן גם

להפסיק להתרגז מכל שטות״

(*)

         

״יפה!״ הגיבה בהתלהבות נגה, ״אתה כישרון טבעי״

״אז מה עושים עכשיו?״ שאלתי

״יוצאים״ ענתה נוגה בפשטות עם חיוך.

״יש עוד מעט ארוחת צהריים, ויש לנו דרך ארוכה חזרה. היית חייב לברוח כל כך רחוק?״

״מבטיח לברוח קרוב יותר בפעם הבאה״ עניתי, ובפעם הראשונה גם אני קצת חייכתי.

״טוב שי, בוא נמשיך ללכת, הוא כנראה לא פה.״  אמרה המנהלת  ״תכף השיטור של המועצה יגיע ויעזור לנו. מקווה שיהיה בסדר״ נשמע קולה של המנהלת איריס.

״הנה, הם מתקשים מהמועצה, ״ עצרה המנהלת ״אנחנו כאן ליד הגדר, מהצד השני של מגרש חנייה ישן..״ התחילה לדבר בטלפון.

״הי, אני רואה אותו! ״ קפץ שי ״ומי שם איתו, נוגה?!, איך היא נמצאת בכל מקום...״ אמר שי בטון של הקלה ובלבול ביחד

״נועם!״ המנהלת התחילה לרוץ ובלי לשים לב שניתקה לשוטר שהיה בצד השני של הקו.

״אני מתנצל״ התחלתי ״אני אקבל כל תגובה שתתנו לי. אבל רק רציתי לשאול, זה נכון שיש אצלכם מורה בשם שלומית? 

 

 

(השיר נכתב בהשראת השיר של שלומית קטלן ״תכתבי את הבדידות״)