אטימות

יפה הוכמן

ניצוצות אור בין לבבות אטומים 

היה זה יום סוער. זמזמתי את השיר "הביתה לחזור".  הגעתי תשושה ומתוסכלת הביתה. השמש יקדה וטפחה על פניי.   לא פשוט לספוג פיות  רווי תלונות על תלמידיי האהובים. ביום זה היו תוססים, משולחי רסן. כל הפסקה המורים פנו אלי "התלמידים שלך השתגעו". אמירות מסוג זה גרמו לי שאט נפש. לא הייתה מקובלת עלי התבטאות מסוג זה. 

 רציתי  להתבודד ולהירגע. חייבת לנצל רגעים אלה, כשהבנים פנו לעיסוקיהם. 

 רן הגיע הביתה. ועם מבט שובבי פנה אלי.

 "בת רם, גברתי היקרה, הפתעה!" "לו רק ידע כי אין חפץ לי בדבר, אלא במעט שקט" מלמלתי לעצמי.

רן הוציא מאמתחתו מסמך  "קראי, חלמת על זה". למרות עייפותי ומצב רוחי, נטלתי את המסמך.  לא רציתי לפגוע בלהט שאחז ברן. "זה טופס הרשמה" אמרתי, "אכן" השיב רן: "קראי" "המכללה להכשרת מורים על יסודיים וסמינרים"  היה כתוב בראש הטופס. "מה עשית?" שאלתי. "הגיע הזמן, שתכנסי בדלת הקדמית לבית הספר כיאה לך. את עובדת קשה מאוד לא פחות מאחרים וזאת בלשון המעטה.  כל עוד לא תסיימי את התואר לא תממשי את הזכויות המגיעות לך.  כל כך הרבה שנים חיפשת מסגרת הולמת ללימודי התעודה שלך ורק כעת, בשנת 1993 הנהלת המכללה בתל אביב, החליטה לפתוח שלוחה כאן בדרום . שנסי מותניים  והתחילי להגשים את החלום". שמחתי כל כך ונשקתי לרן. מצב רוחי התרומם והעייפות נעלמה ואיננה.  הוא מילא את הטופס ואני חתמתי. למחרת הלכנו למכללה והגשנו את הטופס. כעבור זמן ניגשתי לראיון אישי ולמבחן  פסיכומטרי והתקבלתי. רן שמח מאוד. הוא קנה לי תיק מיוחד ונוח ואת הציוד לקראת הלימודים. החברים. צוות המרצים והצוות המנהלי הסבירו לנו פנים ונוצרה אווירה נעימה, שהגבירה את המוטיבציה ללמוד ולהצליח. הגעתי ללימודים בצעדי ריקוד ובתום שנת הלימודים זכיתי להישגים נאים.

ניצלתי את הפגרה לבילוי בחיק המשפחה. בוקר אחד, פגשתי בבריכה חברה מהמכללה. היא חייכה חיוך ממתיק סוד ושאלה: "את כבר יודעת, האם שמעת?" "מה עלי לדעת?" עניתי בשאלה. "מעבירים את מקום הלימודים לתל אביב". "לא יתכן. זה נורא ואיום. חשתי אכזבה מרה וחזרתי הביתה. כשרן הגיע, בישרתי לו את הבשורה. "קשה לי להאמין" אמר "אלך לאחיינך והוא יטפל בהחלטה זו". "רגע, רגע גבירתי, לפני שאת עושה שרירים, בואי נבדוק את סעיפי ההסכם עם המכללה". ואכן, באותיות הקטנות בתחתית הטופס היה רשום "המכללה רשאית לשנות את מקום ושעות הלימודים בכל עת שתחפוץ" ועל זה חתמתי. הייאוש והתסכול השתלטו עלי. פרצתי בבכי. " אני בתל אביב לא לומדת". "בואי נרגע ואחר כך נחשוב. לכל בעיה יש פתרון". "צר לי לאכזב אותך. כל כך טרחת וליווית אותי לאורך כל התהליך.  אני לא רואה עצמי מדלגת מעיר לעיר. ללמד בדרום ללמוד במרכז. זה ממש הזוי". בואי נשתה קפה ונרגע ". 

כעבור שבוע, הגיעה אלי חברתי ללימודים הילה. אכלנו יחד ארוחת בוקר והנושא המרכזי היה המעבר לתל אביב. "מה את חושבת על ההחלטה השרירותית? "עדיין לא הצלחתי לעכל את המהלומה"    "אני מבינה היטב.  כך גם אני חושבת.  האם יש לנו ברירה אחרת? עלינו להתאמץ ולקבל את התואר הזה" אמרה הילה.  רן  הגיע  וקלט חלק מהשיחה. "מצאתי פתרון"  אמר "מצאת מכללה באיזור?" שאלתי.  "לא, אך אוכל להקל עלייך. סדרי לך מערכת בימים שאינני עובד מפוצל.  אקח ואחזיר אותך". תקווה נעורה בליבי. אכן זו הקלה רבה. זכיתי באיש, שתמיד חושב כיצד להביא לרווחתי. "תודה יקירי, איך חשבת על זה? מצד שני, מה תעשה בזמן שאני לומדת? אני שוהה במכללה שש שעות , אין לי זכות להתעלל כך בך". "הבאתי הכל בחשבון. את  צריכה רק להחליט וכבר להירשם על מנת לשריין את מקומך". 

נרשמנו למכללה.

 החלה שנת הלימודים . רן הבטיח וכך היה. נסענו יחדיו  למכללה. 

 תחילה נוצרה תחושה של הם ואנחנו. היינו שתי קבוצות. תלמידי צפון תל אביב ואנחנו. שמרנו על הצביון והסגנון שאפיין אותנו. חבורה  המשדרת ביטחון ונחישות. כשהחלה תקופת הפרזנטציות והצגנו דברים מעניינים, שהם בבחינת חידוש בעבור החברות מהקבוצה השנייה ובאיכות גבוהה. המבט כלפינו השתנה. עבדנו עם אוכלוסיות לא פשוטות, ונאלצנו להמציא דרכים ושיטות, שיביאו להצלחתם. יצקנו תוכן למערכים שהצגנו.  הבאנו לידי ביטוי את ניסיוננו וגישותינו. גם המרצים התפעלו מהחומרים שלנו. אט, אט החברות התקרבו, פרגנו והתנצלו על הדעות הקדומות, שהטעו אותן לגבינו. הפכנו לקבוצה, שקיבלה צביון מתאים  ומכובד יותר. נוצר שיתוף פעולה והחברות החדשות שלנו זכו לסיוע רב מעמנו.

באשר למרצים ולמרצות היחס היה שנוי במחלוקת. חלק מהמרצים הפגינו חיבה והערכה וחלק ראו בנו נטל. יחסם היה מנוכר וגבל בזלזול. לי היה מאוד קשה ופעם אמרתי לאחת המרצות הקשוחות והמתנשאות "לא נמאס לך? דעי שכל הפוסל במומו פוסל". היא האדימה ונראתה מעורערת. מאז נכנסתי לכוונת שלה. הגברת לא בחלה בשום אמצעי להציק לי. זכור לי שדרשה ממני לחזור על קורס סמסטריאלי. מותר להעדר שלוש פעמים נעדרתי ארבע פעמים. כל ההיעדרויות היו בשל מצבים מאוד קשים והאחרון היה בתקופת בחינת הבגרות ונאלצתי לתגבר את התלמידים לא היה כל מוצא. למרות שהבאתי אישורים והסברתי, עמדתה הייתה  קשוחה ונחושה. שיחקה עמי משחקי כבוד ויוקרה, בבחינת דעי שאת נתונה לחסדי. היא נצלה את התקנון  על מנת לנגח אותי. הבנתי שאין לי ברירה. הדבר היחיד שעלה על דעתי זה להתריס בפניה ובפני שכמותה ולהגיד "אני עוזבת ,לא מתאים לי להיות במקום של קרי לב ורוח" לצאת ולא להביט אחור. אך דמותו של רן שכל כך טרח עלתה לנגד עיני. לא הייתי עומדת במבט האומר אכזבה, דמיינתי את חיוכו העצוב וזה ריסק אותי. מתמונה זו שאבתי כוחות והחלטתי, אמשיך חרף כל הקשיים. 

באחד הערבים הגעתי ללימודים ונכנסתי מיד לספרייה להשלים עבודה  שלא הספקתי לסיים. 

 הגעתי לכתה והתיישבתי. כעבור עשרים דקות הגיעה הספרנית וביקשה שאתלווה אליה. התיישבנו בחדר המזכירות והיא אמרה. "את לקחת ספר בלי רשות ואני רואה זאת בחומרה" "מה, מה על מה את מדברת, איזה ספר?". נפגעתי עד עמקי נשמתי כעת הפכו אותי גם לגנבת בנוסף לכל ההצקות?". חשתי מחנק בגרוני. "חזרי איתי לכתה והביאי את התיק שלך". "אין בעיה" 

אמרתי בביטחון. ניגשנו לכיתה והבאתי את התיק. מסרתי לספרנית את התיק ואמרתי "בבקשה הוציאי את תכולתו". הספרנית ניגשה למלאכתה בשמחה רבה. ואכן הספר היה בתיק. הספרנית תקעה לי את הספר מול הפרצוף. חשתי שהאדמה נשמטת מתחתיי. זיעה כיסתה את כל גופי, חולשה השתלטה עלי. לא הצלחתי לחשוב איך הספר הגיע לתיק שלי.  "אני לא מבינה, אינני יודעת איך הספר הגיעה לתיק שלי" הספרנית חיקתה אותי ולעגה לי. "אני לא מבינה איך הספר הגיע לתיק שלי" אמרה בטון אכזרי.  "את יכולה לצאת בתרועת ניצחון האמת עוד תצא לאור". "אכן תצא לאור בוועדת המשמעת שתוזמני אליה".  היא המשיכה לזרות מלח על פצעי ללא חמלה. לקחתי את התיק ואמרתי "יהי ה' בינך וביני" ויצאתי. לא חזרתי לכתה. חברותיי דאגו מאוד. כשיצאו שאלו "מה קרה?" "סלחנה לי אין לי כוח לדבר או לספר". בדרך לתחנה ליבי גאה בקרבי ופרצתי בבכי. חברותיי עטו עלי  חיבקו ושאלו. "מה קרה יקירה? דברי עמנו  הלא אנו אחת למען כולן וכולן למען אחת. וזכרי שלכל בעיה יש פתרון". סיפרתי להן.    זעקה נפלטה מפיהן "מה. מה, מה" אמרו פה אחד. "אנו מוקפים במשוגעים" "כן שיגעון מהסוג המפחיד ביותר. אני רק מנסה לחשוב איך הספר הגיעה לתיק שלי" "את כל הזמן בלחץ ביחוד לקראת השיעור עם המרצה האיומה הזו" " זה מה שעולה כרגע על דעתי, כל כך חששתי לאחר ולספוג את הלעג שלה. כן מיהרתי כל כך וכנראה שהכנסתי לתיק את הספר יחד עם הציוד שלי".

הגעתי הביתה, ניסיתי להעמיד פנים, אך עיני הסגירו אותי.  "את בסדר יקירה, למה נפלו פנייך?" "כן אני בסדר עייפה מאוד, אחרי שינה טובה ארגיש טוב יותר". לא סיפרתי לרן חששתי להדאיגו.

עלתה בראשי המחשבה לא לחזור עוד למכללה, אך מיד חזרתי בי, תגובה כזו תגרום להאמין במעשה המיוחס לי.

כעבור שלושה שבועות קיבלתי זימון לשימוע. חשתי השפלה נוראית. כבר לא הייתה לי ברירה רציתי שרן יתלווה אלי לשימוע. "רן, עלי לספר לך משהו חשוב וקשה, אנא השתדל לקבל את דבריי בשיויון נפש.  האמת תצא לאור". "ספרי, ספר אני בסדר" סיפרתי לרן. "זה לא יתכן, האנשים האלה לא שפויים? ליחס לך דברים כאלה. כמובן שאתלווה אליך הם עוד ישמעו ממני"

הגיע יום השימוע. התכנסה וועדה ומנהלת המכללה השתתפה באמצעות שיחת ועידה. יושב ראש הוועדה פתח ואמר נמסר כי בתאריך 1.5.1995 הכנסת לתיקך ספר ללא רשות. מה יש לך להגיד?. תחילה זו סאגה שאינני יודעת איך נקלעתי אליה. אענה בשאלה למה לי לגנוב ספר שאני מלמדת באמצעותו ומזה שנים שרכשתי אותו. הוא כלי עבודה שלי.  יש לי עותקים של הספר בספריית בית הספר בו אני מלמדת ויתרה על כך, קניתי לתלמידים מעוטי יכולת את הספר. אז תגידו לי אתם אנשים ישרים הוגנים ומכובדים מה בדיוק אתם רואים מולכם?" כל משתתפי הוועדה התנועעו בחוסר נוחות בכיסאות ונפלה דממה ארוכה.  בין אנשי הוועדה היה מרצה עו"ד שהיה בחוג למחול בהדרכת אחי. פתאום ירד לו האסימון שאני אחות של שי. פניו האדימי הוא גרר את כיסאו ויצא בהפגנתיות מהחדר. המנהלת הפרה את הדממה ואמרה "אף אחד לא כינה אותך בשם גנבת" "יפי נפש שכולכם, לא אמרו שאני גנבת, לקחת בלי רשות חפץ לא שלך מעיד על מידות נעלות?, בבחינת הוא לא מת רק הרגו אותו הערבים, משחק מילים מפואר". שוב נפלה דממה. "הרמתי את הספר בידי "בעבור ספר כזה עברנו תופת משפחתי  ואני, כמה צער וסבל. הייתי על סף שקיעה. הודות לאיש היקר הזה (הצבעתי על רן) ומשפחתי החזקתי מעמד. ממה נפשכם, וכי לא עלה על דעתכם שאולי היה כאן בלבול? אם כבר חלילה וחס...  אז הייתי לוקחת ספר נדיר, יקר ויוקרתי. וכעת מעשה שהיה כך היה. יושבת כאן מנהלת הספרייה, כשהגיעה לכיתה וביקשה שאתלווה אליה ואמרה שלקחתי ספר ללא רשות ולשאלתי התמוהה על מה את מדברת נעניתי "בואי איתי להביא את תיקך" הבאנו את תיקי. היא ביקשה להוציא את דברים מהתיק. אמרתי לה בביטחון מלא את תרוקני את תכולת התיק. כך עשתה ואכן גם הספר המדובר היה בין חפציי. לא הבנתי איך הגיע לשם. סחרחרה אחזה בי. לימים הבנתי מה קרה, מה שאף אחד כאן לא ניסה לחשוב ולהבין. חששתי לאחר לשיעור במיוחד של המרצה הזו (הצבעתי על המרצה) שהולכת עמי צפוף מאוד, מרוב לחץ הספר השתרבב בין החפצים שלי. ולמן אותו רגע החל מחול שדים שהדיר שינה מעיני. ואם קשה למי מכם להבין שהייתה כאן טעות אנוש, תאמינו במה שתאמינו. מה שבטוח סיפור זה עוד יצא לאור.

רן ביקש זכות דיבור וקיבל. "כששמעתי שנפתחה מכללה להכשרת מורים על יסודיים באזורינו רצתי והבאתי את מסמכי ההרשמה. שמחתנו לא ידעה גבול כי המרחק הגיאוגרפי שיחק תפקיד חשוב. בת רם צהלה בדרך ללימודים  ואני אומר לכל המתנשאים  כאן יש לכם מה ללמוד מאנשי הדרום, לא אעשה הכללה, כי יש כאן כמה אנשים אנושיים וטובים אך הם נבלעים בין חסרי הלב. במכללה אצלנו היו מרצים אינטלקטואלים לא פחות מהמרצים כאן, האינטלגנציה הרגשית שלהם גבוהה מאוד. העניקו יחס ראוי והגבירו את המוטיבציה של הסטודנטים. בניגוד למה שעשו כאן ובעיקר לדרומיים. ובמקרה הזה לא די ביחס שקיבלה רעייתי, גם מאשימים בגניבה את האישה הזכה והטהורה הזו שנתנה ונותנת שיעורים פרטיים על חשבונה, ונלחמת על כל תלמיד שיצליח בלימודים ובבחינות הבגרות, שיצא לטיולים, דאגה לציוד לתלמידים גם אם הכסף יצא מכיסה. תסלחו לי ארור היום בו נאלצה להגיע למקום הנוראי הזה". רן התיישב והליט פניו בידיו.

המשתתפים חיככו בגרונם והשפילו מבטם.

המנהלת סיכמה את הישיבה. "צר לי על תחושתך, בשבוע הבא נודיע על החלטתנו".

"לא מעניינת אותי ההחלטה שלכם כהוא זה אני שלמה עם עצמי, ואילו אתם, תתמודדו עם מצפונכם". קמנו ויצאנו. 

בחוץ רן חיבק ואימץ אותי אל חיקו. פרצתי בבכי. "רעייתי את גיבורה. לימדת את המתנשאים האלה שיעור רציני". " גם אתה לא קפאת על שמריך, דבריך ממש חוצבי להבות". "מכאן והלאה ניקח את השליטה לידינו.  

למראית עין התנהלתי כרגיל. בפנים הכל בעבע. מיום ליום שקעתי, מסביב לעיני הופיעו כתמים שחורים. הפסקתי ללכת למכללה. למרות מכתב ההתנצלות שקיבלתי בו נאמר "צר לנו על אי ההבנה שנוצרה, כמו כן מצטערים על מפח הנפש שנגרם ומתנצלים על התקרית". מה חשבו לעצמם חכמי חלם אלה, שבשני משפטים ניתן למחוק את הסערה שיצרו?. לא הגבתי.

 "גברתי, את לא יכולה להמשיך כך, שום דבר ואף אחד לא שווה שתגיעי למצב זה. הביטי במראה וראי, הפכת לצל של עצמך. זכרי לכל בעיה יש  פתרון.

כתבתי מכתב למפקח המכללה. המפקח זימן אותי לפגישה. רן הציע להצטרף אלי וזה היה רעיון נהדר.

הגענו לחדר המפקח. איש משכמו ומעלה קיבל אותנו בסבר פנים יפות. "ברוכים הבאים, הגעתם מרחוק, איך הייתה הנסיעה?" "בסדר תודה" ישבנו רן ואני, שטחתי בפני המפקח את הקורות אותי במכללה. כל אותה עת ראיתי בפניו הזדהות וכאב. רן אמר למפקח. "תודה שקיבלת אותנו, חשוב לי להגיד לך ששלחתי אישה מלאת שמחת חיים נמרצת מלאת להט, כיבו לי אותה וזה מאוד כואב". המפקח נאנח ואמר "אני רואה זאת בחומרה רבה צר לי מאוד   על הדברים שנאלצתם לעבור ואני מבקש סליחה". "אתה?, אתה אחת הדמויות שהפגינה הבנה והזדהות. הענקת לנו תחושה נעימה ומרגיעה. אנו אלה המבקשים סליחה על המצב אליו נקלעת בגין תקרית מצערת זו".  אני מתכוון לטפל בעניין בכובד ראש ואעדכן אתכם בקרוב. מאחל לכם הצלחה בכל ונסיעה טובה" "תודה רבה לו רק הייתה לאנשים שם גישה כשלך" אמרתי. "תודה שהקשבת לנו  ועל הזמן שהשקעת. הזכרת לנו שיש אנשים טובים באמצע הדרך". אמר רן.

כעבור שבועיים קיבלנו מכתב מהמפקח בו הוא מזמין אותי לשיחה ומבקש שרן ישתתף בשיחה. "בת רם,  הופתעתי מהבקשה להשתתף בשיחה. אם כי התכוונתי להצטרף אלייך". אמר רן.

הגענו לחדר המפקח ולפני שהתיישבנו המפקח ביקש לדבר קודם עם רן.

כעבור כמה דקות רן קרא לי להיכנס. 

"בת רם שוחחנו כאן רן ואני, למען האמת קיוויתי לשיתוף פעולה עם רן כי ההצעה שיש לי, מצד אחד קשה מצד שני זה הדבר הטוב ביותר עבורך" "על מה אנו מדברים?" קודם כל אל תיבהלי, שמעתי כמה קשה היה לך כשהוחלט שמקום הלימודים עבר למרכז ואני מעוניין להפנות אותך למכללה יוקרתית, ברמה גבוהה יותר, עם אנשים טובים ונעימים יותר, ומעל הכול מנהלת המכללה היא חברה טובה" ."אז איפה הבעיה?". המפקח ורן החליפו מבטים ביניהם. "המכללה בחיפה". "מה, מה שאלתי, שמעתי נכון, חיפה?". המפקח הביט בי והנהן בראשו. "אני מאוד מעריכה את מאמציך, הוצאת שעות רבות על העניין שלי, אבל, אבל זו משימה בלתי אפשרית". "למען השגת המטרה הכול  אפשרי."  " הלא, המטרה מקדשת את האמצעים"  אמר רן.  אדבר עם חברתי שתדאג שתבנה לך מערכת כך שבשנה אחת תסיימי את כל המטלות, וכעת התעודדי בבקשה". אמר המפקח. "ומה עם החיוך המאיר?" שאל רן.

"יקירה, לפנייך שנה לא פשוטה, אך תסיימי ותגיעי אל המנוחה והנחלה".

"אלך על זה, תודה שהארת לי את הדרך".

"העונג והכבוד שלי הם. מייחל לראותך מסיימת."

הודינו למפקח היקר. 

הגעתי למכללה, המנהלת בכבודה ובעצמה קיבלה את פני בחביבות יתרה. ואיחלה לי הצלחה. המרצים והסטודנטים הפגינו יחס לבבי שהפיגו את הקושי והעייפות הכרוכים בנסיעה כה ארוכה.

אחד המרצים קנה כובע במיוחד לכבודי. ביום האחרון ללימודים ניצב מולי הסיר את הכובע והחווה קידה. לחץ  את ידי ואמר "את אישה נחושה ותשיגי כל מה שתרצי בחיים. יישר כח ובהצלחה". לחצנו ידיים בלבביות. הפרידה מהחברים והצוות הייתה קשה מאוד. 

כשהגיע הרגע המיוחל וקיבלתי את התעודה התקשרתי למפקח "ערב טוב, רציתי לספר ולהודות לך, הנה התעודה בידי והכל הודות לך, אשא אותך תמיד בליבי". "תודה לך ששימחת אותי, אני מתרגש מאוד, ואל תשכחי שההשקעה ומאמץ שלך הם. מסרי לרן  ד"ש ואת הערכתי על תמיכתו ומסירותו כלפייך".  

לימים המפקח היקר והאצילי שלח לי ספר שירה שכתב "האור הבא מבפנים" עם ההקדשה המופיעה כאן.  שלחתי לו שיר בו אני ממשיכה עם מוטיב האור.  

הֵפַצְתָּ הָאוֹר

הָאוֹר הָאוֹפֵף אוֹתְךָ מִבִּפְנִים

עוֹלֶה וְשׁוֹטֵף פָּנֶיךָ

מֵאִיר עֵינֶיךָ

וּבְעֵת הַהִיא

עָטוּ  עָלַי עוֹרְבִים 

אֵלַי תְּהוֹם מַשְׁכּוֹנִי

הוֹשָׁטַת יָדְךָ

מַשְׁתָּ מִתּוֹךְ הָעֲלָטָה

זָהַרְתִּי בְּאֹרֶךְ

​

*הַשִּׁיר נִכְתַּב כִּתְגוּבָה לְסֵפֶר הַשִּׁירִים "הָאוֹר הַבָּא מִבִּפְנִים" אוֹתוֹ קִבַּלְתִּי מֵאִישׁ יָקָר, אִישׁ רוּחַ וּמְשׁוֹרֵר מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה פְּרוֹפֵסוֹר מֹשֶׁה חִטּוּב זַ"ל.

​