עיר קלון תמה, נופך יפהפייה, בדיוק כמו שזיכרונות העבר המציפים אותי בישרו לי עוד לפני שעלתה בראשי המחשבה הנוראה. נתחוורו לי מבנים ברוטליסטים כבולים לאדמה; אני רואה גורדי שחקים מביטים בי פנים אל פנים; ראיתי אנשים שנחשבו גדולים בעברם, פתאום הופכים לצלליות ונעלמים. מתי היה לנו זמן להחליף מספר מילים? וזמן הפך למצרך כל כך נדיר לאחרונה, חבריי על כל פנים לא שופכים אותו כשאין להם צרות לספר. אבל עכשיו יש לי מעט ממנו, ואת המעט הזה אני מבזבז בתהייה אם האישה שמולי בוהה בי כי מצאה בי חן, או רק כי יודעת היא את שעתיד לקרות. היא מסתכלת מבעד לזכוכית, ודאי בהפסקת צהריים, אבל יש משהו כל כך מייסר במבט הזה. את דואגת? אני לא. כל חיי ניסיתי לעמוד על כתפי ענקים, וזו הפעם הראשונה שאני מרגיש ענק בעצמי. קל לראות ישירות דרכך, אפילו קל יותר לחזות ברוחך עומדת ממש לידי ומחזיקה את ראשי. עד כה השתדלת שלא למות, אולי תנסי לחיות?
ההפסקה נגמרת ולא תרצי לחזור בידיים ריקות.
זה בסדר, אני נושם, אני נושף, אני לוקח את הצעד הראשון.

שנאתי את הימים שלי בתיכון. חרדתי מהמעבר, וכשחלף ועבר, התברר לי כי בצדק. הדרמות משעממות אותי, ההמולה עוברת לידי, התפקיד שהייתי אמור לשחק כל כך קלישאתי ובנאלי. חונכתי לדעת כי בני אדם הם לא אלא תולדה של חינוך; ובסיום 3 שנים העברתי את ידי על החומה הפדגוגית, והרגשתי כי רמת השיוף נמוכה. הלבנים מחייכות אליי, וכל שרציתי היה להצטרף אליהן, אבל איני מרגיש שייך. הזאבים למדו לתת יד, אך הזאבים בקרוב מסיימים 12 שנות לימוד, והם נותרו בעודם זאבים.

איפה צריך לחתום כדי לחזור למקום בטוח יותר? כל מילה שיוצאת לי מהפה היא אות קין המזכיר לי שהייתי צריך לשתוק. כל התקף נוסטלגיה כזה או אחר רק מונע ממני לראות את העבר שלי כמו שהיה באמת. כמו היום – רק מעט יותר ישן. לעיתים ראיתי את צלליות עברי מסתובבות לידי, משחזרות מחדש רגעים מתקופה קצת אחרת, משכנעות אותי בקיומו של עבר עשיר ששווה היה לחיותו. עד כמה זה מצחיק להספיד את עצמך בגיל העשרה.

ציפורניים חלולות משייפות את הפרצוף שלי, בעודי נאלץ להאזין לעוד נאום נדוש על הגשמה עצמית ואהבת האחר. הן קורעות דרך הזיפים שהספקתי להצמיח, מבקעות לשתיים את המסכה ומחטטות בתוך מיעוט התאים האפורים שעוד נשארו לי. זה פתטי. כל כך הרבה חזיתות להציג לעולם, משפטים נדושים לדקלם, בחורות זולות להרשים, חברי ילדות לתחזק – כי אחרי הילדות פתאום קשה הרבה יותר למצוא אותם. ארגז החול של החיים האמיתיים, גורם לי לתהות אם הבניינים שבניתי עדיין ישארו כאן עוד שלוש שנים;
או אם יהיה מי שיבקר אותם.

 

 

הביוב האנושי מתנקז אליי, שוטף אותי החוצה בנהרות של טסטוסטרון.
הקפיטנו הרגעי, אביר סדר הסוציופתיה, ודאי שאתביית על חסכים נפשיים ושארי ביטחון על מנת לנפץ את האדם שחשבת שהיית; הכל כדי להרגיש את חום גופך. ההילה המהבהבת מעל ראשך מציגה אותך באור כל כך חיובי, ואני כמעט שוקל אם לסייג את החרב לתוך הנדן.

אבל הדין נגזר, ומאז היה זה מחוץ לשליטתי. כשצעדתי לעברך הרגשתי שכבר ראיתי את דמותך במקום מסוים. אולי בחלום? מחפשת ולידציה, לא מובנת, כל כך שברירית בידיי, כשאת חושפת צד רך שתופס אותי בהפתעה. כמה קל לנו להאמין לתדמיות מרדניות אטומות. אני אעמוד מתחת לאור השמש ואשא נאומים אמפתיים; על איך הייחודיות שלנו היא כתדפיס אבוד בעולם שבלוני, אבל האמת היא שאני שבלוני בדיוק כמו כל גבר אחר שעומד לנצל אותך אחרי שאני אסיים. כמעט וגרמת לי להרגיש רע, כשאמרת שאת מרגישה כל כך לבד כשאת איתי. אבל למרות האופי הבעייתי שלי, וההבנה כי אין דבר המגשר בינינו, חברתי עדיפה על לחזור לשבת לבד בהפסקות. אלו שלוש שנים ארוכות להעביר לבד, ואני אולי לא מושלם, אבל אני איש שיחה מרענן, ואפילו לא צריך להתאמץ. אולי נתחמם קצת? נשארו רק מספר דקות עד שיגמר לי מה להגיד, והשתיקה ביני לבינך מפחידה אותי. הבנתי שאין דרך החוצה ממך.

נשארתי הארלקינו הנצחי, ליצן החצר של ממלכת השקר שבניתי.
יכולתי למלוך עליה; יכולתי להגן עליה בחירוף נפש מהאמת; יכולתי אפילו לפרוש בתוכה לנחלה קטנה, ולחיות מהאדמה. בחרתי שלא. תפקיד המוקיון בחר בי, ואחרי התפכחות רבה, השלמתי עם התפקיד. אני משחר לטרף קל, וכבר יודע שבעוד כמה שנים הקברט הפסבדו-אינטלקטואלי הזה – יתפוגג וישכח, כמו יצירות קומדיה איטלקיות מהרנסנס, שתמיד אפשר לאזכר באגביות, על מנת להישמע חכם יותר ממה שאתה באמת.

ידעתי את כל זה, וניצלתי כל טיפת נעורים שהייתה לי כדי לעשות את הדבר היחיד שהייתי מצטיין בו – לשקר כדי לשכב במיטה שאני הצעתי לעצמי.
יכולתי לפתח את האישיות שלי, ללמוד לנגן על פסנתר, אולי לנסות להנות מהחיים; באמת, כל מה ששמעתי שיכול להועיל אחרי התיכון.
אבל פשוט לא התחשק לי. וסתם כך, מפאת חוסר עניין, כשאני נזכר בנער המתוסבך ההוא,

אני לובש מדים, ואני שוב פעם במחסום חווארה. כל רגע רע שהיה לי בחיים התלווה ב"לפחות אני לא בצבא", אבל איפה אני עכשיו? עוד סימן מבשר לכך שבאמת הגעתי לתחתית. כמה שנאתי לראות אותם מתקהלים כמו עכברושים, מתחננים להיכנס למדינה, צועקים ובוכים עד כמה המצב דחוף והם חייבים את שירותיה של הישות שהם בו-זמנית כל כך מתעבים.

 

 

לא ישנתי טוב בלילה. האמת היא שלא ישנתי טוב בכל החודש האחרון. כבר נגעתי בקיר, והתחלתי לחשוש. מה אני בכלל רוצה לעשות אחרי הצבא? אני יכול לחשוב על הרבה טיולים שישכיחו את זה, אבל מעטים יוכלו להפיח בזה משמעות. אני בשר תותחים הפועל על 3 שעות שינה וחטיפים מהמכונה האוטומטית. וככל שהשחרור מתקרב, אני נזכר בכל האנשים שהכרתי בשירות. הם באמת היו קיימים? משהו מזה ישנה כשאשתחרר? אני אוחז חזק בזיכרונות של החברים לכל החיים שאמרו לי שאעשה, אבל לא יכול שלא לחשוב כי הפעם הבאה שאראה אותם תהיה כשישלחו לי הזמנה לחתונה שלהם, מדושני עונג ושבעים מהחיים.

מיותר להרהר בזה. התנערתי, הזדקפתי, סימנתי לבא בתור לגשת אליי. זה היה ערבי נמוך, שזוף, בגיל העמידה, נושא באיטיות דוכן אוכל מעץ ומבקש להעבירו. ראו עליו שהיה אדם שעבד בשמש כל חייו. ועכשיו הוא הגיע עד לפה, כדי להיכנס לישראל ולעבוד בשמש עוד קצת. הוא שאל אותי לשלומי. השבתי שככה ככה, אבל אני לא יכול להתלונן. הוא צחק, השיב בעברית שבורה שזו תשובה יפה, והוסיף שלפעמים הפתרון למצבים קשים הוא חיוך. הוסיף שבגלל זה הוא משתדל לחייך לכל מי שנקרה בדרכו, כדרך של תיקון עולם. חייכתי לעצמי, אבל לא נתתי לו לראות.

ביקשתי לראות תעודה, והוא בחיוך ובזריזות המציא לי אחת.
היה כתוב כי הוא גר במחנה פליטים לא רחוק מכאן. הרגשתי כפוי טובה.
הוא גר בפחון ועובר במחסומים כדי לעשות פחות ממינימום;
ואני מתבכיין על חוסר במשמעות; או על חוסר בקשרים אנושיים אמיתיים.
ולמרות הכל, הוא מחייך, בזמן שאני קם מהמיטה רק כי אני יודע שאני חייב.
באיזה שלב של נוחות אדם מוותר על מה שהופך אותו לאדם, ומתעניין רק במה שהופך אותו למודע? אל תתבלבל, אני שונא כל אחד ואחד מהעכברושים האלה, אבל הזדהיתי עם מה שהוא אמר ברמה העמוקה ביותר, ופשוט לא הצלחתי להבין למה. אולי זו הייתה הגישה, אולי זה היה התזמון. אולי פשוט הייתי צריך לשמוע את זה.

אישרתי לו להיכנס, והוא סחב בכבדות את הדוכן מעבר לעמדה. לפני שהלך, הוא הודה לי, ואמר לי להתעודד. "השינוי מתחיל ברגעים פשוטים שכאלה. אין טוב, ואין רע, יש רק אנשים, והם זכאים לבחירה". פואטי משהו. הנהנתי, צעדתי קדימה וזימנתי את הבא בתור.

שאלתי מאיפה הוא בא. הוא הצביע עם יד ימין על כיוון כללי ואמר שמשם. שאלתי מה הכפר הספציפי, אבל הוא לא הבין אותי. שאלתי שוב, לאט ועם סימוני ידיים, מאיפה הוא בא. הוא ענה בערבית שהוא לא מבין. אין לי עצבים לאידיוט הזה.
דחפתי אותו לצד, להתחיל תשאול, וצעקתי, בפעם האחרונה לפני שאני מטיס אותו, מאיפה הוא בא. הוא הסתכל ישר דרכי, והיה נראה שצועק עליי, אבל כל מה שנבע מפיו היה צפצוף נמוך. מוזר.
רציתי לבעוט אותו קיבינימט, אבל הוא כבר הסתלק בעצמו, ובעקבותיו הלכו כל הקהל שהיה שם, לכיוון שכם.

הרגשתי את האימה עוטפת אותי, הרגשתי שילוב חמים של דם וזיעה נספגים במדים, והרגשתי את הפנים שלי קורסים לתוך האספלט.

שנייה אחרי זה ראיתי שאריות מתכת ומסמרים נופלים מהשמיים ונספגים לאדמה ששלחה אותם. ראיתי את הזרוע של חבר ליחידה שוכבת ענווה לידי, ואז שמעתי אותו צורח ממרחק. הוא התחנן והפציר לעזרה, אבל נענה רק בעוד צרחות מהמרחק. אוזניי הדהדו, הפה שלי היה יבש, ידעתי שאני טובע בשלולית רדודה של הדם של עצמי. חייל אחר היה בר מזל מספיק כדי שהרסיס יפגע בו ישירות בפנים, ויעקור את עיניו מהמקום. גם ברגעיו האחרונים, הוא לא ראה את הזוועות. הוא זעק מכאב, גרר את גופתו על האספלט, ושבק חיים לתוכו מבלי להבין לרגע אחד מה קרה.

רסיסי מחשבות מפוזרים על האספלט וקירות הצריפים מסביב, מחשבות של חיילים שלא יזכו לחשוב יותר. מה כבר אדם יכול לחשוב במצב כזה?

חייל שלא הכרתי היה שרוע 3 מטר ממני, כמעט שיכולתי לגעת בו. הרסיסים קרעו אותו מהכתף עד לבטן, וקרביו היו מונחים לידו באריזת מתנה. הוא התחנן בפניי שאהרוג אותו ואסיים את הכאב. הוא צרח שהוא לא יכול להמשיך לחיות. נראה שגם אני לא.
חלקת האדמה סביבנו הייתה קטנה מדי מכדי לקבל אליה את כל הדם הזה, זה לא היווה שום היגיון. הריח של בשר חרוך על אספלט נשאר בגרון שלי, הוא בלתי נסבל, הוא גורם לי לייחל לכך שכבר הייתי מת.
ראיתי ראש מחובר לצווארו על גידים בודדים; הארונות על כתפיו קטנים מכדי להכיל את גופתו. הם נסגרים לדיראון עולם, ולא נפתחים שוב.
הגהנום הוא מקום טוב מדי מכדי שנהיה בו; על כן ידעתי שאני עדיין בחיים.

רציתי להתעורר מכאן לעוד יום משעמם במחסום. כמעט שישנתי, אבל מגפיים כבדים העירו אותי, ולצערי הם העירו אותי בחזרה לאותו מקום. חיילים הגיעו ופילסו דרכם בין הגופות, חסרי אונים כשראו את חבריהם מרוטשים עד לבלי היכר על האספלט. כל ההכשרה שעברנו, ושום דבר לא הכין אותך לרגע הזה בו תצטרך לדחוף חלקי מעיים בחזרה לגופו של אדם שעד לפני 15 דקות היה חבר שלך.

דוכן העץ היה מרוסק לחתיכות, מפוזר ברסיסיו בתוך כל החללים;
אבל לא ראיתי את אותו ערבי שחייך לעברי. אין טוב, ואין רע, וכל טיפת אנושיות התנקזה ממני ביחד עם הדם. האוזניים שלי מצלצלות וכל הצרחות נבלעות בתוך הצפצוף. אני רק רוצה שזה יפסק. אני רוצה לחזור למקום הבטוח ביותר עבורי. בבקשה, המציאות לא יכולה להיות מקום נורא כל כך.

העיניים שלי נעצמו בפעם השנייה. הצפצוף נעלם, האור הדמדם, כבר לא יכולתי לשמוע דבר, והזמן עמד מלכת. מחיר הדמים היה כבד מנשוא,
וכל זה קרה באשמתי. אף אחד לא עומד להציל אותי מכאן.

הלכתי בגיא צלמוות, וקול תחינתי יצא לכך שנפשי עם חטאים לא תיאסף; כי עם אנשי דמים מתתי, למרות שעמם לא נקברתי. קמה עליי מלחמה, ולמרות השחיטה, עד היום בה בטחתי. העלית משאול נפשי, הפחת בי חיים, ולא סלחתי לך; כי החללים טובים ממני, ורבה האשמה עליי.

לא, זה לא דבר. כל זיכרון אבד, והדם התנקז מהמדים, שפתאום הפכו

לטי-שירט וג'ינס. אני זוכר את מעונות העברית היטב, יותר משאני זוכר את עצמי, אם כי בשלב הזה כבר לא זכרתי מעצמי הרבה.
אבל בבת אחת זיכרונות דביקים התקיפו אותי, ובחרתי לספר לעצמי המזדקן על הרגעים הטובים, כי ידעתי שאת הרגעים הרעים הוא ניסה להדחיק. נוסטלגיה מחזיקה את ידי ומספרת שקרים, שקרים שחשוב היה לשמוע על מנת לשמר את שפיותי. את נמצאת בעוכריי מעצם היווסדי, ואני נמשך אלייך בצורה בלתי מוסברת. כל ניסיון שלי לשנות את ההווה העלה חרס, אז כמה טוב שאני תמיד יכול לשנות את העבר.

אני זוכר את הסמסטר הראשון שלי. לא טרחתי להכיר אף אחד, כי לא טרחתי להתעניין. הקמפוס אירח בתוכו חמישה אנשים שראיתי שוב ושוב. איזה איש אחליט להיות הפעם? האפשרויות מגוונות, והרי ביומן שלי בדיוק סומן שהגיע הזמן להחליף אישיות שוב. זה נשמע מדכא, אני יודע, אומרים שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; אבל תמיד אפשר לקנות אחת חדשה. ואולי העוגה החדשה תהיה עם זיגוג, אולי בפנים יסתתר ממתק לא מוכר, ואולי בסוף היא לא תאכזב אותי.

כל צעד שלקחתי בדרך לשיעור סימן לי את מה שכבר לא אקח;
וכשאתה בתחנה האחרונה לפני חיי מונוטוניות, קיימת נטייה להעריך את המשבצת הקטנה עליה עמדת, ואולי יום אחד כבר לא תעמוד. נפשך משמשת כדלק למכונה, ועצמותייך הן חומרי הגלם. אתה לומד כדי להוות את חומר הגלם האיכותי ביותר שאפשר להשיג.

כשאתה ילד, כל מה שאתה נצטווה לו זה פשוט להתקיים. לחיות. להיות. נולדת מתוך השאיפה שלנו להמשכיות. אבל יום אחד, מבלי תרועה מבשרת או שאון מלעיל, אתה התבגרת, והתקשית לזכור את כל הזיכרונות שהיו אמורים ללוות אותך לכל החיים. ילד מזדקן, ילד מסתבך, אתה בורג מבריק במערכת שלא צריכה אותך, ואף אחד לא יודע למקם בדיוק מאיפה הגעת. ערפילי מחשבותיי שוב משתלטים, ואני מאבד קצה חוט. תתמקד.

 

אמרו לי שכדי להיות משהו בחיים האלה אני חייב תואר. הדבר מתבקש, וככל שלימודיי המשיכו, הבנתי שאני מעדיף להיות מישהו. גן עדני, נאות דשאי,
פרי קיומי ומבצר שלמותי – נבצרו כולם על ידי ספסר שמכר לי את כרטיס הכניסה לחיים האמיתיים. וכשהסביר על האפסים בתלוש ועל הדלתות שיפתח בפניי, לא חשש לסגור את זאת שמאחוריו; כי ידע שאני כבר מקשיב, והרי זו כבר אינה מַשֶּׂגת.

אין דבר. הלימונים שקיבלתי היו מחטא טבעי לפצעים שהגלידו מזמן, אבל אולי הגיע הזמן להכין מהם לימונדה. וכאות התפשרות, הבטחתי לעצמי שאנסה למצוא אהבה. אולי לא מהסוג שמאבד משמעות בערוב ימיו, אלא מהסוג הזה שמבוסס על אמת ורציונליזציה פשוטה; כי הבדידות מאכלת, ואין דבר הגיוני יותר מלהיות לבד ביחד איתך. אמונה הפכה בדיה במהרה, והיה ברור יותר ויותר כי אלו שמצאו אותי כאיש שיחה בנעוריי – כבר התבגרו וידעו לראות מבעד למעטה הפסבדו-אינטלקטואלי שהצגתי. ידעתי. הבינוניות הזאת תגרור אותך מטה, היא חלק אינהרנטי בך. מסכה שנלבשת יותר מדי זמן הופכת אישיות, ואישיות הופכת למרכיב בלתי נפרד מהתת-מודע. אבל באיזה שלב השקר, שביערתי מקרבי, מזדכך והופך אמת בתוכי? קרביי יוצאים החוצה אלייך, ומחפשים נחמה בקרבך; מלבד השם עצמו דבר לא נשאר, וגם הלה הגדיל עליי עקב.

אולי איכשהו אצא מכאן, אולי אעז להביט אחורה ולדעת שההשקעה הזאת הייתה שווה את זה. אהיה אז, ודאי, נשוי עם ילדים, בעבודה מכובדת, שוקל את הידיעה שנצטברה, ולא מתחרט על הדרך שלא נבחרה.
לכן עצמי שבהווה נוטה לשקוד. בכל זאת, עצמי העתידי עומד להגיע בכל רגע, ואיך אוכל לברכו לשלום בידיים ריקות? למרות שהוא תמיד בא בטרוניות כלפיי, הוא מבין את מכשוליי, ומשבח אותי בסוף כל דיאלוג. הלוואי שיכל לחשוף איתי את טיב עתידי, אבל תמיד אומר שאינו מסוגל. כמה חבל.

זמן מבוזבז קרא לי, ועודד אותי לבזבז ממנו עוד קצת. לצערי, כבר לא נותר מה לבזבז. אני צועד קדימה. התחלה חדשה נראתה שוקעת על הביצורים שהקמתי לאורך השנים; ואולי מותר לאהוב, ומותר להתעניין, והאנושיות שרדה מבעד לחומות ביני לבינך. המעט שנשאר אולי עדיין מסתובב כאן, ואם אמצא אותו לא אוכל להיות אדיש יותר. המקום הבטוח ביותר עבורי נמצא מעבר למעקה, ולא יכולתי שלא לתהות אם עוד אוכל לחזור אליו אחרי שאעזוב. רק עוד צעד.

לא היה צריך יותר מאחד. שרוי בין שמיים וארץ, עם פניי כלפיי מעלה כדי שלא אצטרך לחזות במציאות הדוהרת לעברי. אדם הוא לא יותר מסך החוויות המרכיבות אותו; וכשחיי התנגנו בראשי כמו הסרט הראשון של לאונה שראיתי, הבנתי למה אני כאן, והתרגשתי לא פחות.

 

 

כל תקופה שכזאת הייתה הטובה ביותר בחיי, בזמנה. הייתי צריך לנצור את הרגע, ולא בהכרח כי היה טוב, אלא רק כי היה פחות רע מהרגע שאחריו.
אבל הייתי טיפש מכדי להוקיר תודה, תמיד ממורמר, תמיד כועס. אולי כי ראיתי מבעד למשחק הדמעות הזה, אולי כי נמאס לי לתכנן כלפי העתיד. הקונספט המופשט הזה שאמור לשרת אותנו יום אחד, נראה כל כך רחוק ממני כעת.

העצב שלי בהווה לא הוביל לדבר מלבד כעס עתידי על כך שלא הערכתי את מה שהיה לי בעבר. הקרבתי הכל כדי לתת לעצמי העתידי הזדמנות שווה ודריסת רגל, והוא שנא אותי על כך שקיבל בתורו אדם ריקני וחסר תקנה.
הזמן עבר, הוא הצמיח שיערות על פניי, הוא האפיר אותן, הוא גרם לי לשנוא את מי שהייתי, והוא מעולם לא הסביר לי למה. עבור מי היה המאמץ הזה?

אולי אם היה לי יותר ממנו, הייתי יכול להבין. אבל זמן הפך למצרך כל כך נדיר, ואני דאגתי לשמור אותו קרוב לליבי. החיים הם דבר מטלטל, ואם התודעה הזו לא תישאר איתי אחרי זה, לא אזדקק לה גם עכשיו.
צלליות עברי ממשיכות לחבק אותי בעוצמה, כי הן יודעות את שעתיד לקרות.
כמה שהייתי רוצה לחזור אליכן, בבקשה תסלחו לי על המעשה הנורא.

​