תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
חלומה של מלכה
דפנה חיימוביץ׳
חלום היה למלכה שלזינגר בהגיעה לגיל הזהב, היא שאפה להיות סופרת.
אך לא סופרת רגילה ביקשה להיות, אלא נערצת, אהובה, מהוללת. כזו שגם לאחר מותה ימשיכו ספריה לקנן בלב הקוראים.
אבל מה, לא היה לה כל מושג כיצד תוכל לממש את חלומה. כאשר נברה בעברם של בני משפחתה לא מצאה אף לא אחד מהם שבורך בכישרון כתיבה. לא סבים וסבתות, לא דודים, לא בני דודים.
כמה חבל, ביכתה מלכה את גורלה כמי שהאמינה אמונה שלמה בכוחה של תורשה.
עבור הוריה, שנאלצו להפסיק את הלימודים בפקודת המשטר הנאצי, הייתה הכתיבה משא כבד, וקריאת עיתון בעברית הייתה כרוכה במאמצים. למרבה המזל הצליחו להימלט מגרמניה באוניית הנוער האחרונה רגע לפני התופת, אך התייתמו מהוריהם אשר נספו בתאי הגזים.
נאמנים לשפת אימם שנשמעה מאוסה באוזניה, קלחה השפה בעת מפגשי הוריה עם ידידים ובני משפחה בביתם. כך, לא זכתה העברית התקנית להיות שגורה בפיהם לאורך השנים.
עם זאת, בן אחותה מירה- הצעירה ממנה, ניחן בדמיון פורה. עודד עבד במשרד פרסום וזכה לשבחים ותשואות על רעיונותיו המבריקים. הצלחה מיוחדת קצרה הפרסומת ששודרה תכופות בערוצי הטלוויזיה, בה נראו הורים וילדיהם מגרדים בפראות את שיער ראשם, ולאחר שימוש בקוטל כינים פצחו בתרועות שיר קצובות כשהם מפזזים עם כלב הפודל שלהם.
לרגע ריצדה מול עיניה תמונה מימים רחוקים, בה הסבו לשולחן האוכל בני המשפחה.
בעוד אביה השתקן נגס בפרוסת השניצל השמנונית שהכין לכולם במו ידיו, נפלט מפיו בנימת גאווה שמו של קרוב משפחה- ארנסט שלזינגר, אחד האחים של סבא שלו, שהיה לדבריו, מיודד עם אלברט איינשטיין וכתב ספר על חייו.
''ואני בכלל לא יודעתי על דבר הזה, שבמשפחה שלנו היה סופר," הגיבה אמה, "איך אתה אף פעם לא מספר לי?''
"לא יודע, עף לי מהזיכרון, כמו ציפור עף," נופף בכף ידו מעל ראשו.
"ואני כן סיפרתי לך על שרלוטה."
מלכה ידעה שאחת הדודות שלה- שרלוטה, הייתה ציירת מוכרת בגרמניה. אימה סיפרה שאחותה נהגה לשבת מתחת לשמיים ולצייר ציורי נוף במשיכות מכחול עדינות, בהן הביעה את התרשמותה ממראות הטבע: עצים מוריקים ביער עבות, שדה פעמוניות צבוע סגול, זריחות לוהטות במרומי הר, שקיעות כתומות במימי נהר.
ציוריה אף הוצגו באולם הכניסה של עיריית ברלין. לרוע המזל נתפסה יום אחד בידי חיילי אס אס. ומאז לא נודעו עקבותיה.
מלכה נהנתה מיופיים של ציורים, אך סבורה הייתה שאין אמנות הציור כאמנות הכתיבה בהשפעתה העמוקה על הנפש. הערצתה הגדולה הייתה נתונה לסופרים אשר הקדישו את מיטב שנותיהם וכשרונם, והצליחו להעלות על הכתב ספרי מופת אלמותיים שנקראים לאורך הדורות. ספרים בהם יצקו בסגנונם הייחודי תוכן שהעשיר את חיי הקוראים ונשאר חתום בליבם.
האהבה לסיפורים ליוותה את מלכה מאז ילדותה, והעניקה מרחב לנפשה בימים של עצב.
הייתה מאזינה בהנאה לתסכיתי הרדיו ב''פינת הילד'', ולאחר שרכשה את מיומנות הקריאה באיחור ניכר, ועקב כך ספגה עלבונות קשים מצד הוריה ומוריה, היא לא חדלה מלקרוא. בעיקר אהבה לשקוע במעשיות אנדרסן. הייתה חוזרת אל ''הנסיכה על העדשה,'' אל "בת הים הקטנה,'' ''בגדי המלך החדשים'', ובעיקר לסיפורו המרגש של ''הברווזון המכוער'' שסופו שהפך לברבור אהוב ויפה-תואר.
אביה, שהרבה להתכנס בשתיקותיו, והתקשה להרעיף עליה קורטוב של חמימות, היה מדי פעם מספר לה ולמירה אחותה לפני הירדמותן, מ'מעשיות האחים גרים' עליהן חונך: סיפר על ילדים שאיבדו דרכם ביער סבוך ושוטטו בין זאבים בלילה חשוך, תיאר מכשפות רכובות על מטאטא, וכן אימהות חורגות שהתעללו בילדיהן.
בעיקר הזדהתה מלכה עם גורלה של סינדרלה, שאמה החורגת אילצה אותה לשאת בנטל עבודות הבית כשיפחה, ופטרה מכך את שתי אחיותיה החורגות.
יום אחד, כך סיפר אביה, קיצצה האם את בוהן אצבעות כף הרגל שלהן, כדי להתאימה למידת נעל הזכוכית שאיבדה סינדרלה בנשף בו פגש בה הנסיך והתאהב בה, ואשר הייתה בידיו כשנדד בחיפושיו אחרי בעלת הנעל. מלכה התנחמה בסוף הטוב בו מצא הנסיך את סינדרלה ונשא אותה לאישה. עם זאת, תיאורי האימה של אביה שבו ופקדו את מלכה בסיוטי הלילה.
אמה שידעה על כך נטתה להימנע מעימותים ובחרה להתעלם.
גם כאשר שיתפה אותה מלכה אודות המכות שנחתו על פניה מידו הכבדה של אביה בזמן היעדרויותיה מהבית, ואשר הותירו צלקת כאובה בליבה, נהגה אמה להאשימה בטענה שהתנהגותה הבלתי ממושמעת היא זו שגרמה לכך.
על אף גילה המתקדם ואולי דווקא בשל כך, נאחזה מלכה בחלומה ולא הרפתה. היא ניסתה שוב ושוב לנבור בנבכי הזיכרון, אולי משם תבוא הישועה ויתגלה אירוע מהעבר שיוליד רעיון לסיפורה. לצערה לא עלה הדבר בידה.
באחד הימים הבליח בראשה זיכרון משנות נעוריה, בהן שרבטה שירי אהבה וכיסופים.
זכרה שבחרה לקרוא כמה מהם באוזני אמה, בסיומם נפערו עיניה החומות, "אני לא מאמינה!" קראה בשצף של התלהבות, "את כותבת את זה?! הם מש'ו 'טוף-טוף'," והוסיפה בטון החלטי, "את מוכרחה לתת למורה שלך לספרות, אני בטוחה שהוא יהיה אוהב אותם מאוד."
לאחר ניסיונות שכנוע עקשניים מצד אמה, אזרה עוז, ניגשה לד"ר זוננשטיין בהפסקה, והושיטה לו מחברת עם כריכה אדומה ובה תריסר שירים. כעבור שבוע, בתום השיעור על שירת ימי הביניים, הוא שלף מתיק העור את מחברתה, ובחיוך שהגיח מאישוניו הגדולים מבעד לזגוגית העבה של משקפיו, נפלטו המילים: "יפה מלכה, תמשיכי."
"את רואה, אני אמרתי לך," התרגשה אמה, "אלוהים נתן לך מתנה גדולה, זה כישרון שלך, אף פ'ם לא תשכחי זה."
כשאמה שיתפה את אביה, נותרו פני חתומות ומלמול נשמע מפיו, ''מממ... נו טוב, בסדר.''
מלכה נברה בין תיקיות עמוסות דפים של מערכי שיעור שהכינה לפני שנים עבור תלמידיה, עד אשר נמצאה המחברת שכריכתה האדומה דהתה. מבוכה הציפה אותה כאשר נגלו לעיניה המילים שנכתבו בכתב יד צפוף לפני כיובל שנים:
אהובי
ייחלתי עד בוש
שתצוד את מבטי,
ייחלתי עד בוש
שתהייה כבר איתי.
הירוק שבעינייך
שבה את לבבי
בוא ואשק לשפתיך,
אהובי.
משוררת כבר לא אהיה, הרהרה בהשלמה, ושוב חזרו וגעשו בה גלי האכזבה, כשנדחו השירים שהתמידה לשלוח ל''מעריב לנוער.''
עם זאת, המשאלה להיות סופרת לא נטשה אותה. היא הקדישה כל רגע פנוי לקריאת ספר ישראלי שזכה להצלחה. קראה בשקיקה את סיפוריה של יהודית קציר, את הרומנים של סביון ליברכט, מספריהם של עמוס עוז, מאיר שלו, דוד גרוסמן ואחרים. יום אחד גם אני אצליח כמותם, עודדה את עצמה. ''אין שום דבר שעומד לפני רצון של הבן אדם,'' שיננה אמה באוזניה.
"תשמע זאביק,'' פנתה אליו מלכה בעת לגימת קפה של אחר-הצהריים, הפתגם ''אין דבר העומד בפני הרצון, זה ראשי תיבות של אהבה."
"את חושבת שאני לא מכיר?" שאל בטון בוטה, "אבל אם את מתכוונת לומר שרצון ואהבה מספיקים, את טועה," נורו דבריו, "קודם-כל צריך כישרון. בלי כישרון הרצון לא שווה כלום! גם אני רציתי פעם להיות סופר אבל זה עבר לי," לוו מילותיו בקולות לעיסה בעוגיות הריבה, "חייבים להיות ריאליים."
"אני בכלל לא מבינה איך זה שאתה, שסיימת מגמה ריאלית בתיכון, קיבלת ציון טוב בבגרות בספרות, ואני קיבלתי רק כמעט טוב," התאדמו פניה, "אני בטוחה שנפלה טעות, ספרות היה המקצוע היחיד שאהבתי," זעמה ניכר כאילו לא חלפו מאז חמישה עשורים, "ד''ר זוננשטיין אהב את החיבורים שלי ונתן לי עליהם ציונים טובים."
היא החלה בחיפושים קדחתניים אחרי סדנאות כתיבה לסוגיהן, אבל כל אלו שמצאה התקיימו במרכז הארץ, והיא נאלצה לדחותם עקב המרחק ממקום מגוריה בדרום.
יום רדף יום והדחף לכתוב המשיך להלום בה. אילו רק היה מתגלה לי הבזק קטן של רעיון, ביקשה, כזה שינביט סיפור אחד קצר. סיפור פשוט, מעורר סקרנות, אשר נובע מתוך הלב. חרף מאמציה, לא עלה במוחה אף לא קצה קצהו של רעיון.
מחשבה חדשה התעוררה בה ולא הרפתה. סבורה הייתה שאילו גרה פרק זמן בחו"ל, היו נקרים בדרכה אנשים מעניינים, הייתה מבקרת באתרים מרתקים, חווה חוויות מרגשות, ואז, כך קיוותה, היו נרקמים בה רעיונות לכתיבה.
כאשר שיתפה את זאביק במחשבותיה, העמיקו הקמטים במצחו וידו השמאלית הונפה בתנועת זלזול:
"גברת מלכה שלזינגר, תרשי לי בבקשה להגיד לך שזה תירוץ. את באמת מאמינה שכל מי שחי כמה שנים בחוץ לארץ נעשה סופר?" היא חשה כאילו נחיל דבורים חדר לתוך גופה, התנחל באבריה ועקץ ללא רחם.
יום אחד, בעודה מעיינת בעיתון המקומי נחו עיניה על מודעה קטנה בתחתית העמוד:
לקראת שבוע הספר העברי, עיריית קריית גת שמחה להודיע על תחרות כתיבת סיפורים. הזוכה במקום הראשון ישתתף בתחרות הארצית וסיפורו יפורסם בכל העיתונים המקומיים וכן בכתב עת ספרותי. בנוסף לכך, הוא יוזמן לריאיון בתוכנית הרדיו: "סופרים על הכוונת."
בכבוד רב,
עיריית קריית גת, אגף תרבות ואמנות.
הזדמנות חיי! אפפה אותה תקווה גדולה.
כשזאביק חזר מעבודתו כסגן מנהל מדור גבייה במס הכנסה, קיבלה את פניו בהתרוננות מתפרצת ובידה העיתון.
"אתה חייב לקרוא," הצמידה את העיתון לפניו.
"נו טוב מלכה, אם את כל כך רוצה, תנסי," פיהק פיהוק רחב שחשף סתימה כסופה מבין שיניו הטוחנות, "להזיק זה לא יזיק."
מאותו יום נהגה לשבת מול המחשב עד אחרי חצות ולהקליד מיני רעיונות שהתרוצצו במוחה: עוגמת נפש בשל כישלון בלימודים, תשוקת נעורים שלא התממשה, מפגש לא צפוי עם אישיות ידועה. היא כתבה ומחקה, כתבה והתחרטה. הכתיבה אינה ייחודית במידה מספקת, התייסרה בביקורת עצמית, העלילה אינה מסקרנת, הדמויות אינן מרתקות.
לאחר שעות שינה קצרות, היו עיניה צורבות ופניה נפולים. מיום ליום השתבשה שגרת חייה. היא הזניחה את עבודות הבית, גילתה קוצר רוח כלפי זאביק וילדיה ואף נמנעה מלהקדיש זמן לנכדיה.
באחד מימי הקיץ הלוהטים, כשזאביק נסע לחוף הים עם שני הנכדים - ארע הדבר.
מלכה הצליחה להוציא תחת ידיה סיפור, סיפורה שלה.
סיפור ניסיונותיה הבלתי פוסקים לממש את משאלת ליבה- להיות סופרת. גלים של שמחה רחשו בה והזרימו בתוכה תחושה של סיפוק.
בימים הבאים חזרה וקראה את סיפורה שוב ושוב. ליטשה, שייפה, שיפרה ולא הססה למחוק מילים ומשפטים מיותרים.
היא הציעה אותו לקריאה לכל מי שלדעתה יכול למצוא בו עניין:
לזאביק, לאחותה מירה, לבן אחותה עודד, לחברתה הוותיקה ואף לשכנתה שאינה מורגלת בקריאה. לצערה, ילדיה העסוקים בגידול ילדיהם, לא גילו סקרנות, "כשיתפרסם, נקרא," הוטחה תגובתם המתחמקת.
כעבור כמה ימים, בצהרי יום שבת, פנה אליה זאביק,
"אני חייב לומר לך מלכה," ברקו פניו, "סיימתי לקרוא את הסיפור שלך."
"באמת?!" נמלאה סקרנות, "ומה אתה אומר?"
"אני אומר," היסס לרגע, "שהוא משכנע ומעניין." צמרמורת אחזה בגופה.
"אז לדעתך יש לו סיכוי?"
"יש בו כנות נוגעת ללב," הביט זאביק בעיניה, "אני חושב שיש לו סיכוי."
תחושה ראשונה של הצלחה החלה לפעום בה.
''הלוואי'', הניחה את כפות ידיה על החזה, "זה יהיה אחד הרגעים המאושרים בחיי,"
הושטו זרועותיה אליו בחיבוק נמרץ.
"תודה יקר שלי, אולי בעקבותיו ייוולדו סיפורים נוספים."
תגובתו של זאביק ושל קוראיה האחרים שהביעו גם הם את התפעלותם, עוררו בליבה תקווה שהנס עומד להתחולל.
כול מכריי יופתעו, התמקמה בתוכה ההכרה, כשיראו את סיפורי מופיע בכתב העת המפורסם, מעליו יתנוסס שמי. עשרות ואולי מאות קוראים ייהנו ממנו, ישבחו אותו.
"ניסיון אמיתי להביע בפשטות כנה ונוגעת ללב את תקוותה של אישה לא צעירה..." הדהדו באוזניה המילים שייאמרו.
אדי ההצלחה חלחלו בעורקיה ובחלומותיה בהקיץ ראתה את עצמה מוזמנת לקבלת הפנים בה יוענק לה הפרס.
מה אלבש לטקס החגיגי? החלו להעסיקה הלבטים. החצאית השחורה והחולצה המנוקדת כבר אינן אופנתיות, הרוכסן של המכנסיים הלבנים לא נסגר, הנעליים שחוקות. אם יצלמו אותי לטלוויזיה, הרחיק לכת דמיונה, עליי להיראות זוהרת ומרשימה. אבקש מדודו הספר שיעצב תסרוקת שתהלום אותי, שיבחר בצבע שיכסה את שערי, כך שאף שערה מלבינה אחת לא תבצבץ ממנו.
היא הבטיחה לעצמה שתשמור את כתב העת בו יתפרסם הסיפור כדי שנכדיה, בבוא הזמן, יוכלו לקרוא אותו ויהיו גאים בסבתם הסופרת.
מאז נשלח סיפורה, הייתה מלכה מתעוררת בהמתנה דרוכה. יום שחלף ללא התשובה המיוחלת הביא עמו אכזבה מהולה בעצב, ככל שנקפו הימים הזדחלה בתוכה תחושה של ספק.
אילו רק יכולתי להחיש את הזמן, אמרה לעצמה כשהסיכוי נראה קלוש יותר ויותר.
"אני מתארת לעצמי שהם קיבלו מאות סיפורים, ואולי בכלל לא קראו את שלי," שיתפה את זאביק בחששותיה.
"כל עוד לא קיבלת תשובה, מלכה''לה, יש אפשרות שתגיע תשובה חיובית," ניסו מילותיו להרגיעה.
לאחר שחלפו שבועות וחודשים, כמעט נשתכח העניין מליבה ואף חדל להטרידה.
ערב אחד, אחרי שירדה לפח האשפה הגדול כדי להשליך לתוכו את שקית הזבל אשר ריחות מרקיבים עלו בה משאריות הירקות שזאביק צרך עקב בעיות עיכול, הופנה מבטה לעבר תיבת הדואר. מעטפה חומה מקופלת הציצה מתוכה.
היא ניגשה, שלחה יד ושלפה אותה בהתרגשות. ברעידות קלות קרעה את שולי המעטפה, נזהרות שלא לפגוע בדף החבוי בתוכה.
היא עלתה במעלית לדירתה בקומה הרביעית, ישבה על הספה, הרכיבה את משקפי הראייה וקראה מילה אחר מילה:
גברת שלזינגר היקרה,
צוות השופטים שמינה ראש העיר, קרא בעיון את סיפורך ולצערנו מצא שאינו מתאים לפרסום. נסי בפעם הבאה לכתוב ביתר אמינות.
אנו מאחלים לך הצלחה.
בברכה,
עיריית קריית גת, אגף תרבות ואמנות.
מלכה אחזה בדף ובאצבעות קמוצות מחצה אותו. מבעד לדמעות שערפלו את הראייה, קראה שוב את סיפורה, התאמצה בכל מאודה למצוא היכן כשלה בחוסר אמינות. חיפשה בין המילים ולא מצאה רמז לטענתם.
ברוח עכורה הקדימה לשכב במיטתה, בניסיון למצוא מרגוע בהירדמות שהתעקשה לחמוק ממנה.
למחרת השכימה בידיעה נחושה שלא לאפשר לייאוש ולצער לכבול אותה.
קיבלתי מתנה יקרה, נזכרה בדברי אמה, בורכתי בדמיון היכול להמריא ואני לא מתכוונת לחסום אותו.
היא החליטה להשקיע את מירב המאמצים כדי להטיב עם סיפורה. היא תעמיק, תלטש, תוסיף לו רבדים ואולי אפילו תשנה אותו. עז היה רצונה לרתק את הקוראים ולפרוט על נימי נשמתם.
לאחר חודשים ארוכים של יגיעה והתחבטות תוך חיטוט במרתפי הנפש וניתוק מרחשי הסביבה, הצליחה מלכה ליצור בסיפורה החדש תמהיל של מציאות ודמיון. הפעם חשה שביעות רצון ונחמה.
היא טוותה עלילה שראשיתה במצוקות העבר שספגה בבית הוריה, אותם השליכה על הדמות שבראה, והמשכה בחרטות על טעויות שליוו אותה בבגרותה. חרטות על מילים אשר נמלטו מפיה ופגעו באוהביה, על שיפוט כלפי המקורבים לה, על קוצר רוחה להיות קשובה לדעות המנוגדות לאלו שבהן דבקה.
היא אף החייתה בלב הגיבורה הרפתקת אהבים ישנה, רוויה בתשוקה גואה, אשר הבעירה בה געגוע כבוי.
שורה רדפה שורה, דף רדף דף, קלחו המילים בלהט אדיר ומילאו את מסך המחשב.
ומבין המילים שובצו תיאורים אשר שיקפו את נפלאות הטבע: ריחוף פרפרים לבני כנף בשדה עטור כלניות אדמוניות, הבזקי אור פתאומיים ככוכבים בוערים שהפציעו מתוך רקיע שחור, כדור אש אימתני שצבע בארגמן את גלי הים המתנפצים, שקע בתהומות והחשיך את העולם.