בבקר, בדרך לבית הקפה השכונתי, עברתי כהרגלי ליד לוח המודעות הגדול שבקצה מגרש החניה, סמוך לחנות הפרחים של מלכה שמתמחה בהכנת זרים לאזכרות במועדים מאד מסויימים בשנה. העפתי מבט במודעות שהודבקו עליו בלילה הקודם, לרוב של הצגות והרצאות, כשפתאם ראיתי: מודעת אבל ושמי מתנוסס עליה. היו שם כל הפרטים שלא הותירו מקום לספק שמדובר בי. היו שמות כל בני המשפחה האבלים, עם התוספת המתבקשת: 'וב"ב', היתה הכתובת ל'שבעה'- למקרה שיהיו מנחמים שירצו להגיע ולדבר בשבחי או סתם לעלעל באלבומי תמונות מתפוררים, והעיקר: היה מועד להלוויה היוצאת עוד היום בשעה 3 לעבר בית הקברות ירקון. טוב, זה דווקא החלק שלא הפתיע אותי כי ברור שאקבר שם, אבל בניגוד לאבי שקבור כבר עשרים שנה ממש בכניסה, בקבר רגיל, מהסוג הישן והטוב של פעם, עם מציבה שיש בה שקע לנר נשמה וכל הצרמוניה הנילווית – אותי כבר יניחו היום באחד מבנייני הקומות, ועם קצת מזל - אולי בפנטהאוס, באיזו נישה פינתית עם נוף פתוח. נו מילא, לא זה מה שמשנה.

מה שבאמת מפתיע הוא שבכלל לא ידעתי שאתמול בלילה הלכתי לעולמי. שיט. איזה מין עולם זה שבו מישהו משנה פתאם את הכללים ולא מספר לי על זה. אין ספק שהעולם מידרדר למקומות מאד לא רצויים, או שאני כבר לא מסתגלת לשינויים התכופים בו. ואני דווקא מרגישה טוב. תודה. כך או כך - אף אחד לא סיפר לי, אף אחד לא נפרד ממני, שלא לדבר על איזו דמעה קטנה. כלום. כאילו זה משהו רגיל שאני מתה. ואני, כמו איזו סתומה, קמתי בבוקר כמו תמיד, התארגנתי כמו תמיד, לרדת לקפה הראשון של הבוקר. לבשתי שמלה אביבית וזרקתי צעיף על הכתפיים, כי יש לי ראומטיזם בכתף  ימין אז כדאי לשמור על האזור חם. גם התאפרתי קלות, איפור של בוקר. וזהו. אה, גם לקחתי רשימת קניות. קצת ירקות, הרבה פירות, חלב סויה, מיץ תפוחים טבעי וכמובן שישיית בירה קורונה – שאני הכי אוהבת – וזה ברשימה בסעיף: 'לנשמה'.

בשלב זה אתם יכולים להבין שאני אדם של מנהגים קבועים. בית קפה בבקר. אחר כך כמה שעות של עבודה מול המחשב או מול אנשים – שזה כבר מתחיל להיות די דומה. בערך ב-12.30 בצהריים, בקבוק בירה עם הארוחה. סביב 5 וחצי אחר הצהריים – כוס וויסקי משובח, איזה גלנפידיך בן 18 שנה,  עם נתח קממבר בשל בניחוח צרפתיה שלא התקלחה שבועיים, ועם זיתים סוריים דפוקים. הוויסקי זה בשביל להעביר לי חלק בגרון את החדשות כי בזמן האחרון הן איכשהו נתקעות לי בדרך, לא לבלוע ולא להקיא. בערב ארוחה די שמרנית, שתי ביצי-עין-הפוכה, סלט ירוק קצוץ עם הרבה שמן זית ולימון, טוסט קטן ליד וכוס קפה הפוך על סויה.

הכל נשמר די בקפדנות כי אני לא ממש משתגעת על שינויים פתאומיים. מעדיפה סדר יום קבוע, יציב, שנותן לי שקט. לכן בטח גם הבנתם שפתאם לראות את מודעת האבל שלי מבלי שמישהו חשב בכלל שאולי כדאי ליידע אותי על כך או לפחות לרמוז – הוציא אותי משלוותי. 

מה ששיגע אותי עוד יותר היתה העובדה שכל המכרים הרגילים, מכל החנויות שבדרך לבית הקפה, כמו גם יושבי בית הקפה, הנידו ראש בחיוך ואמר ו 'בוקר טוב', כמו שהם עושים בכל בוקר כבר 30 שנה. אף אחד מהם לא אמר מילה על זה שאני בעצם מתה. איש מהם לא שאל ממה התפגרתי ככה פתאם, או אם יש הסעה לבית העלמין. כלום. עולם כמנהגו נוהג בעוד אני כנראה מתה והם משחקים אותה כאילו לא יודעים מהחיים שלהם. 

הזמנתי את ספל ההפוך-על-סויה הרגיל שלי וישבתי לעלעל בעיתוני הבוקר, כשפתאם ראיתי מודעות-אבל עם שמי ועם כל הפרטים שכבר ראיתי על עמוד המודעות הסמוך. נשמתי עמוק. כן כן, עוד הצלחתי לנשום למרות המצב המשונה שבו הייתי, ואולי זו גם איזו הוכחה קטנה שאני לא לגמרי מתה? לא יודעת. לא בטוחה. כי כתוב בפירוש במודעה, וזו מודעה בעיתון, ואני, מגיל צעיר מאד, למדתי להאמין למילה הכתובה. אבא שלי, תמיד כשהיה רוצה לשכנע אותי במהלך ויכוח בינינו, או שרצה לחתום שיחה, היה אומר: 'זה היה בעיתון'! נו, ואחרי אמירה כזו אין בכלל מקום לספקות. זה היה בעיתון ולכן זה שריר ובריר וקיים. רק משבגרתי, וצחוק הגורל שבעשרות השנים שיבואו מצאתי את פרנסתי בתקשורת הכתובה, נוכחתי שלעתים לא היה לדברים הכתובים בעיתון קשר ממשי למציאות או שהיה איזשהו קשר קלוש ולא רציני. אבל: זה היה כתוב. בעיתון. 

אז בקיצור, עכשו זו כבר עובדה מוגמרת כי המודעה הזו היתה בשלושת עיתוני הבוקר. לא חסכו עלי. שמו מודעה גם ברציני שבין השלושה, או לפחות זה שחושב שהוא הרציני שבהם. אמא'לה, אני מתה. אז מה עושים עכשו ואיך מתארגנים ל'אירוע' של שעה 3?! בכל זאת משהו חד פעמי ואף אחד לא הכין אותי לסיטואציה ביזארית כזאת. אם כי סביר להניח שאני כבר אסתדר. כמו תמיד. שהרי לא אלמן ישראל. אבל רגע, יש פה אלמן בתוך העסק הזה. הוא יצא היום מוקדם לבדיקת דם והבטיח לחזור בזמן. כמו בכל בוקר. והוא באמת הגיע בזמן והצטרף לקפה ופתח את עיתוני הבוקר וקרא כותרות, והעיר הערות על המצב, וחיכיתי מתי יגיע למודעות-האבל שלי – אבל כלום. לא אמר מילה. דיבר איתי כאילו הכל כרגיל, ועוד עשה תכניות לערב, וליום המחרת. ואחר כך נתן לי נשיקה והלך לעבודה. ואני אמרתי לעצמי שאחכה לשעה 3 ונראה מה קורה. עליתי הביתה והתכוננתי, והתלבשתי בהתאם, חליפת מכנסיים בגווני אפור כי לא צריך להגזים עם השחור, ולא שכחתי צעיף תואם, לכתף הריאומטית. ברגע האחרון, לא יודעת למה, שמתי בתיק את התמונה המשפחתית שלנו, עם כל הילדים והנכדים, מחנוכה האחרון. זה החג הקבוע שלנו שבו כולם מתפנים מעיסוקיהם ומגיעים על נשיהם וטפם להדלקת נרות ושירי חג, וחלוקת דמי חנוכה לנכדים, כמובן.  וכל שנה מצטלמים כולם ביחד כי 'אולי זו הפעם האחרונה של יחד', כמו שאמא שלי הפולניה היתה אומרת. מה שלא הפריע לה לחיות עוד עשרים שנה אחר כך. 

בצהרים, כשלוש שעות לפני ההלוויה הצפויה שלי, החלו הילדים להתאסף בדירה. עצובים. מבולבלים. עוברים מחדר לחדר. מלטפים חפצים, מריחים. האלמן קיבל את פניהם, מבולבל לא פחות. הם אפילו לא שמו לב שגם אני שם, מתארגנת לאירוע. היו שקועים במחשבות וראו את הצער על פניהם. כאב לי הלב כי הם באמת היו עצובים. ראו עליהם שמותי נפל עליהם כרעם ביום בהיר. גם עלי. אני רק מקווה שזה יעבור להם בהקדם.

בשעה היעודה יצאו כל בני משפחתי האבלים, האלמן ואיתו הילדים יורשי העצר והרכוש, וגם והנכדים הבוגרים יותר, ונכנסו למכוניותיהם ונסעו לעבר בית הקברות כשאחריהם אוטובוס מלא בשכנים מהבניין ומכרים מהשכונה. כל הכבוד להם שטרחו ובאו. אני מודה שאני משתדלת תמיד להתחמק מאירועים כאלה. כשהגענו ל'ירקון', עמדתי בצד והשקפתי על המתרחש לנגד עיני. לפני שהוציאו אותי לציבור, על האלונקה, עטופה בתכריך לבן, קראו לאחד הבנים לזהות שאכן זאת אני. הרימו טיפה את היריעה ואני הצצתי מעבר לכתפו של בני וראיתי שכן. זאת אני. אמנם קצת חיוורת,  וזה לא פלא - בכל זאת הפתעה פתאומית נחתה עלי. אבל: כל הקמטים התיישרו. איזה נחת. 

 ואז החלה ההתעסקות בקבורתי. אנשי חבר'ה קדישא, נושאי האלונקה שעליה נחתי, יצאו לדרכם תוך מלמול 'צדק לפניו יהלך...' וקהל המתכנסים צעד אחריהם באיטיות, די מעצבנת, כי אחרי הכל חם בחוץ וכדאי להתחשב באורחים. הרי כיבוד אין אז לפחות לזרז את ההליכה הזו.  בקיצור, כשהגיעו סוף סוף לחלקה שלי, הורידו אותי מהאלונקה (דווקא היה לי די נוח שם), היישר לבור הכרוי מבעוד מועד, שהפועלים במקום משום מה עוד התעסקו בהעמקתו. ראיתי את האלמן והילדים דומעים. מחזיקים אלה באלה, מושכים באף ומקנחים בממחטות נייר. ואז 'אל מלא רחמים' ו'קדיש יתום' שאמר הבן הבכור, וזה די החמיץ לי את הלב כי ראו עליו שהוא באמת באמת שבור. אחרי הכל הלכה לו פתאם אמא. מכל הילדים הוא זה שמאמין בתחיית המתים אז אולי זה ינחם אותו בהמשך. יהיה לו למה לחכות. והיו גם דברים יפים, וקצרים, שנשאו הבן השני ובת הזקונים, שסיפרו בדמעות איזו אמא טובה הייתי להם, ואיזו סבתא מסורה הייתי לנכדים  והיה נחמד לשמוע את זה. האלמן לא היה מסוגל להגיד עלי אף מילה. ניסה אבל נשנק מדמעות. אני יודעת שיהיה להם קשה. לפחות בחודשים הראשונים. אני יודעת שאחסר להם בדברים הקטנים של היומיום, כי היו רגילים להרים טלפון ולהזעיק את אמא מעכשו לעכשו. ואני הייתי עוזבת הכל ובאה. אבל עם היד על הלב: זה יעבור להם. החיים יותר חזקים מכל דבר אחר והם זורמים הלאה. וכך צריך. החברים והשכנים מסביב לקבר צקצקו בלשון למשמע כל הספד, ונענעו בראש כמסכימים עם כל מילה, מה שבכלל לא בטוח. 

ובתום הדיבורים הושיטו כל בני המשפחה כאחד את צואריהם ל'קריעה'. אפשר לומר כי בסופו של דבר הטכס היה ענייני ומכובד, כמו שאני אוהבת. טוב שלפחות זכרו את זה. בלי יותר מידי הצטעצעויות ודרמות וסצנות בכי מיותרות. רוצים לבכות באמת? בבית! עם עצמכם. לא צריך לזה קהל.

אחר כך כולם הניחו אבנים קטנות ופרחים,  ולחצו ידיים , ומלמלו מילות השתתפות בצער ובני המשפחה, שקרע בצווארוני חולצותיהם,  נסעו הביתה ל'שבעה', לא לפני שעזבו את חלקת הקבר הטרי כשהם עוקפים והולכים בנתיב אחר, כמקובל אצל היהודים. והבן המאמין גם הקפיד לשטוף ידיים ביציאה– להיטהר מטומאת המקום. עקבתי אחריהם במבטי עד שנעלמו מן העין, תוהה אם במצב הצבירה החדש שלי אחשוב עליהם, אתגעגע, אנסה לעזור. 

משלא נראה יותר איש במקום, נשארתי עוד כמה דקות לבד, ליד התלולית התחוחה שבו הוטמנתי רק עכשו והכל כל כך טרי. הרי קודם איש מקהל הנוכחים אפילו לא שם לב שאני שם, ליד הקבר הזה. אשה באפור עם צעיף שמוט על הכתף הימנית. בני המשפחה שלי היו שקועים באבל שלהם, אולי במחשבות עלי, אולי לא, והנאספים האחרים דיברו בינם לבינם, על כמה החיים לא צפויים וכמה שצריך להנות היום כי מי יודע מה יהיה מחר. וחשבתי לעצמי שבעצם מרגע זה ואילך אף אחד לא מחפש אותי יותר, אף אחד לא צריך אותי יותר, הם מכסימום יבואו פעם בשנה לקבר ובהדרגה יפסיקו גם את זה כי כמה אפשר לדבר לאבן. 

ופתאם הבנתי שמעכשו אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. כל מה שרק עולה בדעתי. כל מה שחלמתי ולא העזתי, או לא מצאתי זמן או מקום, או כל תירוץ אחר. 

ההבנה הזאת הורידה עלי שלווה נהדרת. אם אני כבר מתה, ככה בפתאומיות, אז כדאי לעשות עם זה משהו. לנצל הזדמנות חד פעמית. בשבילי - צעד האל-חזור שלי, שהרי בשביל כולם ממילא אני כבר לא פה. אמנם לא מדובר בטרגדיה יוונית. זה רק אסון משפחתי פרטי, אבל בכל זאת: טרגדיה אישית ודי כואבת לחלק מהאנשים הנוגעים בדבר. רק שאני כבר לא יכולה לעזור להם. בסך הכל חשבתי לעשות סוג של לימונדה מעץ הלימונים הזה שהונחת עלי. מין ברירת מחדל, אם כי די מבטיחה, נוכח מצב שנקלעתי אליו בעל כורחי ומבלי שהייתי צד בהחלטה לגביו. 

וכך, למרות קצת לבטים והיסוסים על בני המשפחה האבלים שאני משאירה מאחור, החלטתי בכל זאת, ללכת עם הלב שלי, ועם תחושת החופש חסרת הגבולות הזו נסעתי לשדה התעופה 'בן גוריון'. מזל שהדרכון הביומטרי תמיד איתי בארנק וכמובן כרטיס האשראי. יותר מזה לא צריך היום כדי להסתובב בעולם כציפור דרור חסרת דאגות, גם אם קצת מתגעגעת. בשביל זה יש לי עכשו בארנק גם התמונה הכל-משפחתית וסביר להניח שמידי פעם אוציא אותה, ואביט בכולם, ואלטף את פניהם. אולי ירגישו בליטוף שלי מרחוק. קניתי כרטיס טיסה 'הלוך' ליוון וכבר בדרך לשם הרגשתי איך בפה מתפשט לי טעמו החמצמץ של הצזיקי-המתובל-היטב ואת הלשון שלי ליטף האוזו 'צנטלי'  40% שאני הכי אוהבת, והבטן שלי החלה לרקוד לצלילי בוזוקי עליזים שהתנגנו לי בראש. יש עתיד.

​