תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
ישועה
שילה בוכניק
הרבה פעמים חשבתי על להיהפך דתי, למרות שאני לא מאמין באל, רק לשם האמונה שאני מסוגל להינצל.
הרבה פעמים אני מתבונן בציורי רנסנס ואומנות פסיפס נוצרית, ולמרות שאינני נוצרי, רוצה להאמין שלאור הזה מותר למלא גם אותי, לשטוף אותי.
אני רוצה לגעת באור ולפחד, לפחד שאני לא ראוי לישועה.
אני רוצה להחזיק את ידו ולא לשחרר.
אני לבינתיים לא עושה דבר מאלה, למרות שאני יכול, ולא מבין עד כמה אני רוצה.
ב-4 שנים האחרונות עבדתי כשוטף גופות. כמובן, זו לא העבודה הכי מרגשת בעולם, אין בונוסים בסוף השנה או שי לחג, וזה בוודאי לא מה שרציתי לעשות כשהייתי קטן; אבל זה לא מורבידי כמו שאנשים רוצים להאמין. כל גופה היא סיפור שלעולם לא יסופר, כל גוויה היא הזדמנות לבקר בעולם הבא בעודך עדיין בעולם הזה. נצרתי את הביקורים הללו היטב, ועם הזמן למדתי לנווט בין העולמות. מעין איש סוד, מתווך בין האנשים שפעם הכרנו לאנשים שנרצה לזכור, כדי שמה שישאר מהם בזיכרוננו יהיה אסתטי יותר מגוויה מסריחה ומנופחת.
למרות שזה לא מה שדמיינתי לעצמי, אולי זה מה שאני באמת צריך.
בלי תארים או הסמכות, בלי גב כלכלי או ירושות, נעתי יותר מדי זמן בין עבודות מזדמנות – חלקן מלחיצות יותר וחלקן משעממות פחות – אבל פה אני מרגיש שליו.
פה הקהל שבוי, והביקוש ממשיך לעלות.
ראיתי אם ואב מחובקים, ראיתי חיילים אמיצים לבושי מדים, ראיתי ילדים ארוזים, ראיתי תינוקות שלא זכו ליותר מכמה חודשים. לאחרונה אני רואה יותר מהם משרציתי, אבל זה תמיד בא בתקופות. בהתחלה חששתי רק מתאונות דרכים ופיגועי ענק, אבל עם הניסיון הבנתי שגם אירועים בנאליים כמו עליית הריבית עושים את העבודה שלי לקשה יותר, ואת המלאכה מרובה.
נוע מעלה, התעלה, ראה את היופי ששוכן גם בהם, מבעד לקליפה. כשרק התחלתי הייתי מביט ארוכות בהבעות פניהם, ומנסה לפענח מה היה הדבר האחרון עליו הספיקו לחשוב. עשר שנות לימוד, אבל רציתי להאמין שהמקום הזה לימד אותי נישה פסיכולוגית מסוימת, כזאת שדיבור אינו נצרך בה. פקיד בנק חייך קלות, לבטח רצה להגיד שהוא לא מרוצה מהחיים שלו; לידו שכבה זקנה מקומטת בפרצוף משתומם, לבטח מתרגשת מכך שתוכל להיפגש עם בעלה שוב; לאחר מכן גלגלו אליי פרוצה בגיל המעבר עם ידיים מחוררות, אבל היא רק שכבה ושתקה מבלי לומר דבר.
עוד אחד התגלגל למשרדי, אבל היה שונה בנוף – היה נזיר נוצרי שחי בגפו בכנסייה עתיקה ברחביה. תהיתי אילו מידות של אמונה וביטחון נדרשים עבור אורח חיים כזה.
זה לא קל כמו קפיצת אמון, אלא יותר כמו עלייה במדרגות, שלב אחר שלב, שער אחר שער; תהליך ההיטהרות הוא יומיומי ומאמץ.
אז למרות שמעט סלדתי מאמונתו, זיהיתי את המעלות העצומות שטמונות בו.
אומרים שכלב רעב מאמין רק בבשר. אם הם צודקים, לְמָה אותו נזיר זקן היה רעב?
כשהבן שלו הגיע לאסוף אותו לקראת הלוויה, חשבתי כמה זה משונה.
הגויים מלבישים בחליפות את המתים שלהם לפני האשכבה, כדי שיוכלו לברכם לשלום בפעם האחרונה. כדי שיוכלו ליצור לעצמם את הזיכרון האחרון באופן מלאכותי, עם בגדים יקרים והספדים מרגשים, עם רקוויאמים, עם אותו פסיפס נוצרי יפה. וכשהמנוח שוכב בחליפת שלושה חלקים שהמשפחה שכרה מבית הלוויה,
פתאום קשה לראות את ההזנחה שניקל לראות על גופו, ואת המשפחה שלא ביקרה אותו שנים בכנסייה, אבל עכשיו מתאחדת כדי לקום יחדיו מהשכול.
אני לא שופט, אני אפילו לא צד בסיפור, רק משקיף מהצד ומדמיין סיפור. אולי כל הזמן הזה המצאתי מעשיות כדי להעביר את הזמן; רציתי להאמין שהצלחתי להקשיב לסיפורים של אנשים שמאוד רצו לספר ולא מצאו למי. ומה אם הייתי האוזן הקשבת האחרונה שהם זכו לה?
הייתי בטוח שחושיי יתקהו כאן לנוכח כל המוות שראיתי, כל הסיפורים ששמעתי על הקליינטים, וגם כל אלו שהרשתי לעצמי לדמיין.
אבל ההפך קרה – הרגשתי יותר חפץ בחיים, ושמץ של גאווה ניצת בי, הגאווה להיות בן אנוש. כשמקלפים את הבגדים, הדאגות, הלבטים, וכל מה שנשאר אלו גופות קרירות ערומות – אנו באמת דומים. לא בתור קלישאה, אלא במובן הכי בנאלי שיש.
לולא הפתקים שמוצמדים לשקיות בהן הביאו אתכם, לא הייתי מבדיל בין חלקיכם.
כאן אף אחד לא רב על כבוד, כאן אין הפרשי מעמדות, כאן כולכם מיועדים לאותו מקום, כאן אנחנו אומרים שלום.
באחד מאותם ימים מצאתי עצמי מגלגל את אחד הקליינטים הותיקים לתוך הטקס של עצמו. מוזיקאי מזדקן שעשה רילוקיישן לברלין והצליח בענק, אבל הסתיים על חבל בדירתו, בלי מכתב. ההורים שלו התעקשו שיקבר בארץ, ומשם הוא כבר היה באחריותי. רציתי להשמיע לו את השירים הישנים של עצמו כדי להקל עליו במעבר, אבל חששתי שיציפו בו זיכרונות רעים. אולי אשמע אותם לבדי, בסוף המשמרת.
רק אני ואמא שלו עמדנו שם, אז נאלצנו ללקט אנשים מסביב למניין.
אחד פה, ואחד שם, ואחד שלא נעים לו לראות לוויה ריקה אז הוא מצטרף גם.
ופתאום כמה חסידים באו לתת יד, כי הם בדיוק היו בדרך להלוויה של רב מוכר שתוכננה לעוד שעה מעכשיו. עבורם זו מצווה, עבורה זו נחמה, עבורי זה יום עבודה.
תמיד קינאתי בלוויות החרדיות שהייתי רואה. ללא דמעה או זעקה. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מברך. שוב ראיתי את האור הזה, ותהיתי מה אדם צריך לעשות כדי להתמלא בו. כמה צעדים נדרשים לפני נפילת האמון הראשונה? ומה אם לא יהיה מי שיתפוס אותי? מילה פשוטה, הבנה תמה, שאת כל חוסר הביטחון הזה אפשר לפתור באמונה כנה; שלמרות כל מגרעותיי, גם אני אהיה ראוי לגאולה כשאעבור מתחת לצינורו של שוטף גופות אחר.
ואולי אני לא, אולי הבשר הזה רקוב מיסודו, פג תוקפו כבר ממזמן, נחבא בתכריכי עור שאני שוטף מדי יום בדירתי – רק עם צינור אחר. מסרב להתמסר, מדבר עם מראות, שוקל את כל האפשרויות כי ספקנות עדיין קיימת בנשמה הזאת, מכבידה עליה ומחפשת דרך החוצה. הצער הזה קיים ובאמת רוצה לעזוב, אבל מעיב על היכולת שלי לקבל את מה שנראה כבלתי נמנע. מה אם תקווה היא רק האשליה שנותנת לי את התירוץ להמשיך? עיוור לעובדה שלמטה עדיין מחכה אדם עם צינור, ואחריו אדם לבוש שחור-לבן, ואחריהם אף אחד, לעולם. זו דירה קטנה מדי מכדי להכיל את הנשמה הזו.
אבל כשאני יורד למטה, מספיק מבט אחד לתוך חלון של מכונית נוסעת, והאופן שבו אותו מבט מביט בי; הוא שואב את כל ההתייסרות העצמית הזו, ולוקח אותה הרחק ממני. לפחות לעת עתה.
עוד כמה צעדים כדי להגיע לעבודה, עוד קצת, והשמחה מציפה אותי כשאני בבית.
כאן הכל מרגיש מוכר, כאן אף פעם לא נסגר, כאן אנחנו לא אומרים להתראות.
בין השטיפות ומילוי המסמכים מצאתי את עצמי כמעט ומרחף, ממלמל לעצמי שירים שאני כבר לא זוכר; כי יש שירים שמזכירים לי אנשים, ויש אנשים שמזכירים לי שירים, ויש צלילים אוניברסליים שמלווים אותי לאורך החיים, ואולי גם אחריהם.
אולי הם מלווים גם אותם? זה עוד משחק שאהבתי לשחק עם עצמי מאז הביקור של אותו קליינט – ניחוש האלבום האהוב על כל מי שמבקר כאן.
לפעמים זה היה קל יותר מלזכור שם או פנים.
רק שבוע שעבר חשמלאי שנפל למותו מגג של דירת גן הכיר לי אלבומים ישנים של זוהר; היפסטר משופם עם כבד מסורטן המליץ על כרמלה גרוס ואגנר;
וכבר כמה ימים שאני מזמזם פיוז'ן משונה של שניהם.
קשה באמת להסביר עד כמה המלאכה הזאת חשובה. את המת אין להלין, אין לבזות, אין להמתין. כל דקה הייתה לי קריטית, וכל גופה הגיעה עם מטען משלה, עם סיפור חיים; איך שוטפים עם צינור את כל החטאים? הם מצטברים בנו כמו גידולי תאים, לא כולם ממאירים, אז לא כולם מתגלים. ואנחנו נושאים אותם מבלי לדעת דבר, מהלכים,
עד שכבר לא נותר לאן. ברגע הזה הם מגיעים לכאן, אבל לא כל גידול ניתן להסיר.
זה לא אומר שלא אנסה.
קרני שמש נופלות מהחלונות הגבוהים, וכשיום העבודה נמשך ועובר, הן נוגעות בכל מי שזקוק להן, אחד-אחד. קיים בי געגוע לחלק מהקליינטים שהמשיכו הלאה, אבל לצידו קיימת ציפייה לאלו שעוד לא הכרתי. אילו עוד סיפורים מסתתרים מתחת לעיניים הללו? שומר סף, מוצב מחוץ לממלכה, כדי לשרת את הממלכה.
וכשיגיע הזמן, אני אצטרך לדעת שלבסוף עשיתי בחיי דבר אחד כמו שצריך, שגם לי יש מקום לצד המלכות, שלא ישבתי ובזבזתי אוויר כל הזמן הזה. אני צריך לדעת שכל קליינט שליוויתי יחכה לי טהור נפש בפנים, שאותה נשמה לא חייבת יותר דבר.
נועדנו לגדולות, איפה שעוונות נשטפים הרחק מאיתנו;
ואולי יום אחד, באותו מקום מואר, אנחנו ניפגש.
בין החיים למוות יש חלון הזדמנויות קצר, והאחריות היא כולה שלי.