״אם אתה בא רק כי אתה חייב, אז תדע שאתה שאתה לא חייב,״ נהגה לומר לנכד בכל פעם שבא לבקר אותה. הנכד כבר לא ניסה להסביר או להצטדק, אפילו צחק. ״אז מה חדש, סבתא?״ שאל, ״מה שלומך?״ לשאלות כאלה השיבה ללא מילים, אלא בחצי חיוך מזלזל ותנועת יד מבטלת, כמו אומרת: הרי מה כבר יכול להיות חדש אצל סבתא זקנה שלא יוצאת מהבית? בסוף בכל זאת אמרה: ״כל הזמן יש לי סחרחורת, כל הזמן. אני כמו שיכורה, בחיי.״

רוב היום היא לבד. בריאה, זקנה ומותשת. אם היא לא משועממת זה רק בגלל שהיא עסוקה בניסיון בריחה מהזכרונות ששוטפים אותה; סבא וסבתא שלה ממשיכים לצעוד לכיוון הרכבת, בהמשך לוקחים את אבא שלה מהגטו, אחר כך אמא שלה הולכת בטור השמאלי והיא עצמה בטור הימני, בסוף היא פורקת משאיות של הנאצים באוויר הקפוא, וככה עד שהרוסים הגיעו ושחררו אותה לעולם בו לא נשאר לה כלום.   

לפעמים השכנה מלמעלה בודקת מה איתה, אולי היא צריכה משהו. הבן והנכד מבקרים אותה כמעט כל יום, לשעה - שעתיים, פעם זה ופעם זה וביום שישי שניהם יחד. ארבע שעות בלילה היא מצליחה לישון, לא יותר. ביתר הזמן, שעות על גבי שעות, היא יושבת על הספה מול טלוויזיה שהיא כבר בקושי מצליחה לראות או לשמוע, לבד עם עצמה, שותקת. פעם בכמה זמן היא הולכת לשירותים או למטבח לקחת ביס קטן של לחם, בעיקר כדי להעביר עוד כמה דקות.

לפני כחצי שנה, אייסטי, הכלב השובב של הזוג הצעיר שגר בדירה ממולה, ניצל את הפתח הקטן שהשאירה בלי כוונה בדלת הכניסה אחרי שהנכד סיים עוד ביקור קצר, התגנב לדירתה כמו רוח סערה, רץ, השתולל, נבח, קפץ על הספות ואפילו הפיל ושבר מנורת קריאה. הזוג הצעיר הביע את התנצלותו הכנה, הבטיח לסדר ולקנות מנורה חדשה. אבל היא דווקא נראתה משועשעת מהיצור הקטן והחמוד בצבע חום בהיר שהתרוצץ בביתה.      

״אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות איתו,״ אמרה הצעירה, ״לא משנה כמה ניסינו לאלף אותו, כלום לא עוזר.״ ״לא צריך לאלף,״ היא השיבה לצעירה המתנצלת, ״הוא צריך לרוץ ולהשתולל, זה מה שהוא.״

מאז נהגה להקשיב לו נובח מעבר לשתי דלתות ומסדרון, מהבוקר ועד שעות אחר הצהריים כשבעליו היו חוזרים מהעבודה. את הטלוויזיה שנמצאת במרחק של פחות משני מטר ממנה לא הצליחה לשמוע, אותו כן. ערב אחד, בקושי רב, כשהיא נשענת על הקיר כל הדרך אל הדלת שבסוף המסדרון כדי לא ליפול, הפתיעה את הזוג הצעיר כשצילצלה בפעמון ביתם וביקשה שאייסטי יהיה אצלה במהלך הימים. ״שנינו לבד,״ אמרה להם, ״אז למה שלא נהיה לבד-ביחד?״

הם הזהירו אותה: ״מלבדנו אף אחד לא מסתדר איתו,״ אמרו, ״הוא שובב גדול. יהרוס לך את הספות. יעשה את צרכיו על השטיח. אולי אפילו ינשך אותך ברגליים.״ זה לא הפחיד אותה. ״אז מה,״ אמרה, ״שישתולל. הרי גם ככה משעמם לי כמו המוות.״

בשבועות הראשונים מלבד הנשיכות כל האיומים התגשמו, אפילו שריטות היו. אבל היא נהנתה להביט באייסטי, הכלב שמתרוצץ בביתה, ופשוט לא הפסיקה לצחוק ממנו. כשהתרגל אליה, השריטות הפכו לליקוקים, הנביחות לתחנוני ליטופים, ואפילו עם צרכיו התאפק מפאת כבוד למארחת שלו שהפכה לחברתו הטובה. ״הוא כזה כלב טוב, אדיב כזה, נוח.״ אמרה לזוג הצעיר שהתקשה להאמין למשמע דברייה. ״אני נותנת לו לאכול מהלחם שלי,״ הוסיפה להודות בפניהם, ״שלא יאכל רק אוכל של כלבים.״ 

בשבוע שעבר הזוג הצעיר סיפר לה שהם עוזבים. חיכו עם ההודאה עד הרגע האחרון כי חששו לשבור את לבה. ״אבל למה?״ מחתה, ״היא העלתה לכם את שכר הדירה, המכשפה?״ אפילו הציעה לשלם עבורם את ההפרש. ״אנחנו בהריון,״ סיפרו לה למרות שאפילו כמה מחבריהם הקרובים עוד לא ידעו, ״אז החלטנו לעבור לגור ליד ההורים, שיעזרו, את יודעת.. וגם הדירה הזו קטנה מדי לגידול ילדים.״

הבוקר התעקשה לרדת למטה לרחוב למרות הסחרחורת, לשבת על הספסל ליד המשאית עליה מעמיסים את תכולת הבית של הזוג הצעיר, כשאייסטי לידה מניח עליה את הראש והיא מלטפת אותו ושותקת. 

פתאום נשמעה צפירה. לגמרי שכחה שהיום זה יום השואה. שני המובילים הבריונים קפצו בזריזות מהמשאית ונעמדו דום על הכביש, הזוג הצעיר נעמד בפתח הבניין. בנוסף, לאורך הרחוב, עשרות אנשים עמדו בשקט, חדלו לרגע מהשגרה, משפילים מבט, מכבדים את הזיכרון, חלקם אפילו עצובים. 

אייסטי נבח ללא הפסק, הצפירה הפחידה אותו נורא, והיא צחקה עליו במין צחוק חברי כזה, עדיין יושבת על הספסל, מלטפת אותו - שיירגע. ״אל תפחד טיפשון,״ דיברה לכלב כמו שדיברה אל הנכד שלה כשהיה תינוק והוריו השאירו אותו אצלה, ״זה שום דבר חמוד שלי. זו רק צפירה קצרה וזה תכף נגמר.״