ילד יהודי בודד, מפוחד, שער שחור חלק ופרוע, שימים רבים לא חש במגעו של מסרק ולא נחפף, פנים רזות וחיוורות ועיניים שחורות. ילד רעב, שניזון משורשים, מפירות שנשרו מעצים במטע של איכר שעלול למצוא אותו ולהסגירו לידי הנאצים. ילד עם מראה שונה מסביבתו, סביבת הגויים בהירי העור וזהובי השער. ילד ללא נפש חיה שתגן עליו, שתגיש לו יד חמה, אוהבת ומרגיעה. ילד בן שבע שאביו נורה ברחוב כי לא הספיק להגיע לגיטו לפני שעת העוצר. ילד ששני אחיו הגדולים יצאו לעבודת יומם ולא שבו. והוא, מישקה שניצל הודות לתושיית אימו שיעצה לו – "מישקה אתה חייב לצאת מהגיטו ולא לשוב אליו." הוא הביט בה בתחינה ולחש – "מאמא אני רוצה להישאר איתך!"  האם נשברה והצמידה את ילדה לחיקה בכתה אתו ולחשה שוב – "אתה חייב לברוח, ולא לשוב יותר לגיטו, כי מכאן מובילים את כולם למחנות עבודה, ואת הילדים הקטנים כמוך, שאין בהם תועלת שולחים אל מותם. "אבל מאמא..." אימו הניחה את כף ידה על פיו וצוותה עליו "עם החשכה אתה עוזב!"  הוא חש במגע ידה החמה וראה את האימה שבעיניה והבין שעליו לציית, לצאת מהגטו ולא לשוב אליו. באותו לילה מעט לפני חילופי המשמרות, האם דחפה אותו ואמרה – "עכשיו לפני שהשומר השני מתחיל את המשמרת, תצא, אין לך הרבה זמן." הוא זחל על מרפקיו והצליח לחמוק מעיני השומרים. כאשר עבר את שער הגיטו, החל בריצה מטורפת בין הבניינים שבצד הארי, שם הוא לא יוכל להרשות לעצמו להשתהות, "הם ירו בי! הם ירו בי!" חזר ולחש לעצמו. 

יחף, מלוכלך ורעב הצליח מישקה להגיע אל בית הקברות היהודי. שם בין המצוות העתיקות הרשה לעצמו לעצום את עיניו, להירגע ולנוח. בלילות המשיך ללכת מבלי לדעת מהו היעד. כאשר נגלו לעיניו אורות מרוחקים, הוא הלך לעברם תוך שהוא מקפיד לא להתגלות. כך עבר מכפר לכפר, ישן ברפתות ובמתבנים.

 

נטשה, אישה יהודייה שנישאה לבחור גרמני ששירת כאיש אס, אס, בחרה לא להביא ילדים לעולם, על אף הלחץ שהפעיל עליה בן זוגה – "נטשה, רק ילד אחד בבקשה!"  התחנן "לא!" השיבה לו נטשה נחרצות. היא ידעה מה קורה לילדי היהודים. היא גם ידעה שהמשטר הנאצי לא בוחל בשום אמצעי כדי לאתר ילדים יהודים. והיא הייתה יהודייה וכאשר יגיע הרגע יאתרו גם אותה  ואם היא תלד ילדים, היא וילדיה יגורשו למזרח ליעד בלתי ידוע.                                             

כאשר ראיתי זוג עיניים שחורות מבעד לחבילות החציר הבנתי שזה ילד יהודי. בוורשה של שנות המלחמה, לא יכולת לראות יהודים. רבים נשלחו מזרחה, והנותרים רוכזו בגיטאות, חיכו למעבר שלהם. המשטר הנאצי הכריז – "עוברים מזרחה למחנות עבודה."

אני ממוצא יהודי. סבתי מצד אמי הייתה יהודייה, היא הקפידה, להנחיל לי ולאחי את המסורת היהודית ואת כל מצוות היהדות. אולם, כלפי חוץ נהגנו כגויים, איש בסביבתנו לא ידע שאנחנו יהודים. כאשר הודעתי להורי, שאף הם אמצו את הנצרות למראית עין, שהכרתי בחור גרמני גוי, הם קבלו זאת ברגשות מעורבים – מצד אחד חששו שאתנתק מהמוצא שלי ואשכח את יהדותי, ומצד שני שמחו, כי עובדה זו הייתה תעודת ביטוח להישרדותי.

רגע ארוך עמדתי והתבוננתי בעיניו השחורות, הכול כך יהודיות ,של הילד שהביט בי בתחינה, חושש לגורלו מתחנן שלא אסגיר אותו. לא יכולתי להביאו לביתי, לכן, החלטתי למסור אותו לכנסיה במרכז העיר, לשם הגיעו ילדים שונים שהוריהם נהרגו או נלקחו ליעד לא ידוע. בכנסיה שמחו לקבלו. 

הנזירה שלקחה את הילד, רשמה לפניה את פרטי וציינה, "בתום המלחמה תצטרכי לבוא ולקחת אותו. "כמובן" השבתי מיד.                                                                 

מישקה, ילד בן שבע, שבגר בטרם זמנו. הוא התבונן בילדים הצוהלים, המשחקים במשחקים שונים בחצר הכנסייה לא היה בו שום רצון להצטרף למשחק. פעמים אחדות ילדים בני גילו ואף גדולים ממנו הזמינו אותו לשחק איתם, והוא רק התבונן בהם בשתיקה, עיניו השחורות עברו דרכם למרחקים עלומים. בשנתו חלם על משפחתו – על אביו שנלקח בראשית המלחמה ולא שב, על שני אחיו הגדולים שלא ידע מה עלה בגורלם ועל אימו, שדאגה שיברח והיא עצמה נלקחה ברכבת עמוסה מזרחה. לא פעם התעורר תוך בכי קורע לב וזעקות – "מאמא! מאמא!" הנזירה מרגרטה הייתה מתיישבת לידו מרגיעה אותו ואומרת, "ייתכן והמשפחה שלך מחפשת אותך, אני כמעט בטוחה שלפחות אחד מהם יגיע אלינו בקרוב וישאל עליך, אל תאבד תקווה מישקה." וכך תוך כדי ליטוף היה נרגע ונרדם.

עברה שנה, מישקה חיכה לפגישה עם משפחתו, אולם, שום אות וסימן לא הגיע מהם. ולמרות זאת הוא לא איבד תקווה.                                                                 

החלטתי ללכת לבקר את מישקה בכנסיה, קיוויתי לשמוע שמשפחתו מצאה אותו. אולם מה גדלה אכזבתי כאשר ראיתיו יושב בודד ועצוב מביט אלי האופק, בעוד יתר הילדים משחקים ושמחים. "מישקה!" פניתי אליו "אתה זוכר אותי?" הוא הביט אלי וכעבור רגע הנהן. "אתה רוצה שנלך יחד לחפש את המשפחה שלך?" שאלתי. הוא מיד קפץ וחיבק אותי החיבוק שלו העלה דמעות בעיני, הילד הזה שלא יצר קשר עם אף אחד, התעורר לחיים, עיניו ברקו. ואז הוא נתק ממני ושאל "איך נדע איפה לחפש? העולם גדול ואנחנו לא יודעים לאן לקחו אותם."

ברגע זה פשטה בי ההכרה, איזה מזל שלא ילדתי ילדים, מי יודע מה היה עולה בגורלם! דבר ראשון הלכתי לכנסיה שבמרכז וורשה מסרתי את פרטיו של מישקה ספרתי את סיפורו תוך מסירת פרטים על שני אחיו. מאחר ולא יכולתי לצאת מוורשה נאלצתי לאכזב אותו, "אתה צודק" אמרתי לו "לא נוכל לחפש אותם. אבל יש לי הרגשה שהם יבואו לחפש אותך אז אולי כדאי שתישאר כאן בכנסיה הגדולה, כי לכאן מביאים את כל הילדים שמחפשים את המשפחה שלהם." חבקתי אותו והזלתי דמעות על כך שלא יכולתי לעזור לו, על כך שאכזבתי אותו וכבתי את הברק שניצת בעיניו.

                                                                 

מאז שמיכאל, אחיו של מישקה, הגיע לאיטליה הוא לא נח לרגע, הוא ניצל כל דרך אפשרית כדי לדעת מה עלה בגורלו של אחיו הקטן. לגבי אחיו הגדול שמוליק, הוא ידע בוודאות שלא ישרוד את העבודה שעליו לבצע בתנאי רעב כמעט. אולם, ממש באותו זמן שהרים ידים והחליט לא לחפש אותו, הגיע אליו הידיעה מהוועד לחיפוש קרובים, שאחיו שרד והוא אמור להגיע בהפלגה הבאה.                                              

על שמחתו זו העיבה כמובן העובדה שאיננו יודע מה קרה לאחיו מישקה.

האיחוד בין שני האחים לא אחר. הם החליטו שיעשו הכול כדי למצוא את אחיהם הקטן, או לפחות לברר מה עלה בגורלו. הם חזרו לפולין התמקמו בוורשה כדי לחפש בכל המנזרים והכנסיות, היו שמועות שילדים יהודים נמסרו לידי כמרים ונזירות תוך הבטחה שבתום המלחמה ימסרו לידי שליחים מישראל.

בדרכם לפולין סיפר שמוליק למיכאל את סיפור הישרדותו. "הייתי יחד עם מאות יהודים – גברים, נשים וילדים דחוסים בקרון רכבת שעשתה דרכה מזרחה. כאשר הרכבת האטה את נסיעתה, פתחתי את החלון וקפצתי החוצה למקום שומם ללא כל נפש חייה. לאחר הליכה של מספר ימים הגעתי ליער, שם הסתתרתי ואכלתי גרגירים וצמחים אכילים שהכרתי. מדי פעם שמעתי צעידה של אנשי אס, אס, שחיפשו נמלטים. בדרך כלל הצלחתי להקדימם, לטפס על אחד העצים ולהסתתר בין ענפיו עד שהסכנה חלפה.

כעבור כחודשים, הגעתי לכפר קטן,  נכנסתי לרפת וישנתי שעות אחדות עד שיד נערה אותי. פקחתי את עיני וראיתי את עיניו הטובות של בעל הרפת, איכר טוב לב שמיד הציע לי אוכל ושתיה. "תוכל להישאר אצלנו ולעבוד, אנחנו זקוקים לעוד ידים עובדות." שמחתי על ההצעה אולם, חששתי ממלשינים. מידי פעם היו מגיעים אנשי אס, אס, ועורכים חיפושים. האיכר ובני משפחתו הפיצו בכפר ידיעה שהאחיין שלהם הגיע אליהם לאחר שהוריו נהרגו.

המלחמה הסתיימה, נפרדתי מהמשפחה בחיבוקים חמים והבטחתי שאשוב לבקרם. הגעתי אל אדם בשם רגב, שליח מישראל, שתפקידו היה לאתר ילדים יהודים ששרדו את המלחמה. כך הגעתי עם עשרות נערים ונערות שבדרך נס שרדו את המלחמה לאיטליה.

 

"ואתה אחי איך שרדת את המלחמה?" 

מיכאל הביט באחיו ושתק דקות ארוכות, נדמה היה שהוא מאיץ במוחו את סליל הזיכרון לאחור. אך, למעשה הוא התקשה לשוב ולשחזר את ימי האימה שעברו עליו. לבסוף הוא אמר – "זה היה קשה אחי, לי המזל לא האיר פנים, כנראה ששם למעלה הייתה להם תוכנית מיוחדת בעבורי, מסכת עינויים קשה ומתוכננת היטב."

היה נדמה שמיכאל הוא פסל -  גופו הזדקף והתקשה ועיניו הביטו למרחקים ללא שום תנועה. שמוליק קם, חיבק את מיכאל, הקים אותו על רגליו והוליך אותו תוך כדי שהוא מזמזם באוזנו מנגינה משיר ילדות שזכר. עם הצלילים הראשונים התנתק מיכאל מאחיזתו של אחיו ואמר בהתרגשות זה השיר שאימא נהגה לשיר לנו לפני השינה, כך הינו נרדמים מדי לילה. לאחר שנרגע המשיך מיכאל לספר את סיפור הישרדותו -  

ניסיתי לברוח, אבל, עשיתי זאת בצורה לא חכמה. חפרתי בור מתחת לגדר, השומרים גילו זאת וחיכו לי – כאשר הופעתי עם הצרור הדל שלי וזחלתי כדי לצאת הבחנתי בשני אנשי אס. אס. עומדים מולי. הבטתי בהם בתחינה ובתגובה ספגתי מכה מכת הרובה שכוון אלי. הם לא ירו בי, רק המשיכו להתעלל בי להנאתם, והשאירו אותי פצוע בכל חלקי גופי סמוך לשער הגיטו. למען יראו ויראו.

אחד משני הקצינים חזר אלי וגרר אותי מחוץ לגיטו ואמר באיום - "אני לוקח אותך לביתי, שם בתחתית המרתף הכנתי בעבורך תא שבו תחיי, איש לא יודע על קיומו של התא הזה. בלילות אגיע אליך כדי שתספק אותי מינית." 

"זו הייתה אחת התחנות הרעות ביותר בחיי." שוב שתיקה מהורהרת, אנחה שנועדה לאזור כוח ולהמשיך לספר. "מאסתי בחיי, פעמים רבות חשבתי להתאבד, וכך לשים קץ למעלליו של הנאצי המתועב.                                                               

למזלי לילה אחד הוא הגיע שתוי, מתנודד ומרושל נכנס למרתף הצביע עלי מעד ונפל. אני ניצלתי זאת, משכתי אותו למצע שהכין לי וחנקתי אותו. עד היום אני לא מבין מהיכן היה לי הכוח הנפשי והפיזי לעשות זאת. מיכאל נאנח ונכנס שוב לשתיקה. אני לא האצתי בו, ידעתי שהחזרה לאותם ימים נוראים קשה עליו.

הצלחתי לצאת מביתו של הקצין, אולם לרוע מזלי הרחוב הארי לא האיר לי פנים – חבורת נערים לבושי שחורים עם סמל של גולגולת על דש חולצתם, הקיפו אותי והחלו לדחוף ולזרוק אותי מאחד לשני תוך שהם מכים בי באלות, מתחרים ביניהם מי יכה חזק יותר; מי יצליח להפיל אותי? לא התגוננתי , נשכבתי על האדמה חסר אונים, עצמתי את עיני ושמתי עצמי כמת. שמעתי אותם מתרחקים, בזהירות רבה פקחתי את עיני כדי לוודא שהם לא שבים אלי וחיפשתי דרך להימלט.

האפשרות היחידה שעמדה לפני היה המנזר בקצה הרחוב. התחלתי לזחול לעברו והגעתי עד לפתח, שם כנראה איבדתי את ההכרה. כאשר פקחתי את עיני גיליתי את הנזירה ברטה – עיניים זעירות וזועמות, פנים חרושי קמטים וחוסר שביעות רצון גלויה לעין מנוכחותי. "אתה יהודי!" קבעה עובדתית. הנהנתי, לא היה לי כוח לדבר. "לא תוכל להישאר אצלנו, הלילה עליך לעזוב."

באמצע הלילה יד כבדה נערה אותי, "קום עליך לעזוב עכשיו!" הפעם היה זה גבר עם זקן לבן וגלימה ארוכה "אני מצטער אם אנשי האס. אס. יגלו אותך כולנו במנזר נשלם בחיינו." הוא הביט סביב ומשראה שאין במקום אף אחד, נתן לי שקית עם חצי כיכר לחם ותפוח וזרז אותי לצאת. "תשתדל להגיע ליער, שם תוכל להסתתר עד תום המלחמה." במנוסתי חשבתי, זה נס נוסף שקרה לי. עובדה זו עודדה אותי לבחור בחיים.

ליער יש סכנות משלו, לא יכולתי להרשות לעצמי  להירדם הסתובבתי ביער מבלי לדעת מה מצפה לי. חמקתי מאנשים נוספים שהגיעו, שאף הם כמוני מצאו ביער מחסה. לא יצרתי קשר עמם, לא בטחתי באף אחד. אחי אני איבדתי את האמון במין האנושי.

 

בוקר אחד שמעתי קולות צוהלים – "המלחמה הסתיימה, הגרמנים מובסים!" כמו בסרט אימה, התחילו להתאסף דמויות שונות של שלדי אדם -נשים, גברים ילדים, נערות ונערים גלוחי שיער. כולם בלבוש בלוי ומלוכלך, שדופים מחוסר תזונה, עם עיניים שעדיין מסגירות פחד ועצבות שתלווה אותם תמיד. "אחי כששבים מהגיהינום שוכחים את תחושת השמחה."

"אנשים טובים שלא ידענו מיהם ומאין הגיעו, אספו אותנו למקום ריכוז והבטיחו  שישמרו עלינו. ואכן, שם קבלנו תזונה נאותה ובגדים והפלגנו לאיטליה." 

                                                                                                                  

גם הפעם המזל האיר להם פנים, הם איתרו את המשרד שעסק באיתור ילדים יהודים. אולם,  ברשימות שברשותם לא הופיע שמו של מישקה, הם החליטו לחפש אותו. "תחילה" הציע שמוליק, "עלינו לשאול אנשים אם הם מכירים אותו או ראו אותו, יש לי תמונה של המשפחה. הם הקדישו יומים למשימה זו שאלו אנשים רבים אך, איש לא ידע ולא הכיר את מישקה. "יש לי רעיון" קרה שמוליק בהתלהבות "אנחנו צריכים לחפש אותו בכנסיות ובמנזרים לשם הביאו את כל הילדים שאיבדו את בני משפחתם. הפעם מיכאל הסכים עם אחיו. "אתה צודק אחי, יש אפשרות שהוא נמסר לאחד הכנסיות." לראשונה מאז פגש מיכאל את אחיו שמוליק, התעוררה בו תקווה שהם יוכלו למצוא את מישקה.  הם נכנסו תחילה לכנסיה הקטנה הסמוכה ליער, פגשו בנזירה צעירה שהביטה בתמונה ואמרה שאיננה מכירה אותו. כעבור מספר רגעים הגיעה נזירה מבוגרת, הם פנו ושאלו אותה אם היא פגשה את מישקה. "כן" היא אמרה, "הוא נמצא בכנסיה הגדולה שבמרכז וורשה."  הם לא השתהו כלל הגיעו למקום ופגשו את אחיהם, שתחילה לא האמינו שזה הוא, מישקה גדל נראה טוב, כי בכל החודשים הרבים מאז הפרדה ממשפחתו הוא נמצא במקום בטוח, שם דאגו להאכילו ולהרגיעו. המפגש איתו היה רווי בדמעות וחיבוקים. כאשר סיפר להם כיצד ניצל, החליטו אחיו להגיע  לאותה אישה טובה שמצאה אותו בין חבילות החציר, דאגה לו וסכנה את חייה כדי להביאו למקום מבטחים, כדי להודות לה.

​