הבריחה

יפה זרגרי

 כשאתה מרגיש לבד בעולם

אל תחשוב שהכול נעלם

זה רק מבטך המחפש

את מה שכבר קיים

כשאתה יושב בצד

זה רק נדמה שאתה לבד

החברים נמצאים סביבך

החלום הוא פרי דמיונך

יש אנשים שלא הבחנת

שאוהבים כל כך

ויש מהזמן חמקת

לצפות ליום חדש

זה חזק ממך אני יודע

זה חזק ממך אני מרגיש

אל תיפול לתעתוע

תחייך ותאמין

החיים עצמם חלום

משליכים עליך כמראה 

מילים מילים רודפות

בלי רווח בין השורות

השנה היא שנת 1962, האוויר מבשר את בא האביב, רוח קלילה נושבת בחוץ, שמש מחממת בנעימות בתוך השקט האביבי ציוץ ציפורים. 

בית חולים "אסיס" , מחלקת יולדות בעיר חאלב שבסוריה שם ילדתי את בתי החמישית, התעטפתי בשמחה גדולה. ובעודי מציצה מבעד לחלון חדרי אשר בבית החולים, חשבתי לעצמי על ארבעת הילדים הנמצאים בבית עם האבא, בעלי מיכאל האם ידע להסתדר עם ארבעת הקטנטנים? מה הם אכלו? ומה הם עושים? ...מעלה שאלות ותהיות על הבית והילדים בעודי שוכבת במיטה ומרגישה ברת מזל על מנוחה בשעת הצהרים.

דפיקה בדלת, נכנסת אחות נמוכת קומה שיערה השחור משוך לאחור וחיוך על פניה, עם ברכת בוקר טוב "סבאח אל חייר " מברכת בשפה הערבית ובידה מחזיקה מגש אוכל מכל טוב, ארוחת הבוקר עשירה מיני ירקות, ביצה קשה וריבה אדומה מתוקה, דבר מתיקה בסוף הארוחה לקינוח  כך היה נהוג, לדאוג ולפנק את היולדת על מנת שתתחזק. האוכל שהגישו לי לארוחת הצהריים היה אוכל צמחוני, ללא בשר , הארוחה כללה דג, פחמימות וסלט ירקות, האחיות אשר היו מופקדות על חדר האוכל כיבדו את היותי יהודייה שומרת כשרות. כמו כן, זמן השהות במחלקת יולדות היה שבוע שלם. 

השהות סייעה לי להתחזק, אכלתי את ארוחותיי בזמן, ובשעות הצהרים ניצלתי זמן זה לנוח מעט, לנמנם, לא זכרתי מתי בפעם האחרונה הזדמן לי לנוח בלי הפרעות ורעשי רקע של קולות ילדים . האחיות היו מופקדות על חדרי התינוקת, ובתום שבעת הימים אני חוזרת הביתה עם תינוקת חדשה כמתנה לחג פורים אשר בפתח ולילדיי הקטנטנים, התגעגעתי כל כך לראותם לחבקם, כיצד יגיבו אחרי היעדרות של שבוע? כיצד יקבלו את הקטנה שמצטרפת לחבורה שלהם? 

הפרש הגילאים בין הילדים לא  היה גדול, הפרש בין אחד לשני היה כשנה וכולם נראים חברים, חבורה אחת  כאילו יצאו זה עתה מאותו גן.

שכנותיי המוסלמיות היו שכנותיי מזה שנים, גדלנו יחד באותה שכונה ממש בעיר חאלב היינו כמו משפחה ערבים ויהודים, הן אלה אשר דאגו לילדים בזמן שהותי בבית החולים, סייעו לבעלי במטלות הבית , בהכנת אוכל וניקיון הבית. מערכות היחסים, האינטראקציה בין היהודים למוסלמים במדינות ערב התנהלו על בסיס של אמון, עזרה ואכפתיות .

התינוקת שטרם קראנו לה בשם הכניסה אושר גדול, אך לבי היה עצוב, דואג ומתגעגע לאמא שעזבה ועלתה לישראל יחד עם אחיי, אחיותיי ומשפחותיהם. נשארתי לבד, הרגשתי יתומה, נטושה, התחושה צורבת, אמא לא ראתה את התינוקת החדשה, הייתי זקוקה לחיבוק חם, לחוש את חום ידיה של אמא ."דווקא עכשיו"? אמרתי, "דווקא עכשיו את לא נמצאת כאן אמא כשאני צריכה אותך"? "הביטי, הצטרפה למשפחה עוד תינוקת יפהפיה" אין לי עם מי לחלוק תחושה חזקה של שמחה ועצב, תחושה שרק אמא, לב של אמא יכול להבין ולהכיל. רציתי לשמוע את קולה את המילים המרגיעות כמנגינות כמו שרק היא יודעת לומר אותן בטון ובקצב הנכון, חסרות לי המילים המדויקות שמארגנות לי מחדש את החיים , החיוך המבט והשתיקה הרכה שלה ממלאות אותי בביטחון ובתחושת חיים נטולי דאגה. אך "אני כאן ואת אי שם בישראל" ממלמלת לעצמי.

דמעות זולגות מעיניי, חזרתי הביתה כשבתי הקטנה בחיקי נכנסתי בשקט ובלבי חרדה מהבאות.

שקט השתרר בבית, הילדים ישנים וסיר אוכל על פתיליה מתבשל לאיטו שריחו נישא באוויר, ניחשתי מי בישלה את הסיר, סועאד השכנה הקרובה לי ביותר, זיהיתי אפילו את התבלין שריחו מילא את חלל  הבית, סועאד ידעה מה אני אוהבת לאכול, תבשיל עוף ותפוח אדמה "סופריטו" זהו שמו של התבשיל, התרגשתי משכנות טובה ומחווה זו גרמה לדמעות להמשיך לזלוג.

הייתי בת 25 צנומה וזקופת קומה עם צמה שחורה ארוכה, נטולת איפור נשואה למיכאל בעלי, בן 30 שקומתו זקופה שיערו שחור משוך בשמן שיער לאחור, הליכתו מהירה אך קלילה, מלא ביטחון נראה כמי שממהר הוא למקום כל שהוא , פניו חתומות, ממעט בדיבור, ניכר היה בחריצותו שעבד מבוקר עד ערב בחנות הבדים שלו בפינת הרחוב ,קראו למקום 

"חארת אל יהוד" , שכונת היהודים. 

הנחתי את התינוקת בעריסה, ומיכאל ואני ישבנו על הספה בחדר הקדמי, היום קוראים לזה סלון.

מלבד ספה, שולחן, וכמה כסאות עץ וארונית חשופה ששם הנחנו את המצעים והשמיכות שהתכסינו בהם.

שתי כוסות תה חם ובתוכם עלי מנטה, מזג לנו ותוך כדי שהוא מביט בי, מבט של "אני שמח שחזרת".

חשתי שהיה לו קשה בהעדרי. 

"אני מבינה שכולם עזבו למען החלום לחיות בארץ ישראל," אני ממלמלת לעצמי וממשיכה " גם אני רוצה לעלות ארצה להיות עם כל המשפחה, אין לנו פה אף אחד, אתה הילדים ואני"

המצב בעיר בו אנו מתגוררים בעיר חאלב כעת, נעשה רגיש מבחינה פוליטית והשפעה ניכרת גם מבחינה חברתית ומשליכה עם מצב כלכלי..

כידוע, בכל שנות ההיסטוריה של היהודים ומדינת ישראל, מעולם לא הייתה "אהודה" על שכניה הערבים בלשון המעטה, השלטון בסוריה החל להיות  אגרסיבי כלפי היהודים באופן ניכר לאחר מלחמת סיני בשנת 1956, ההסתה מצד הממשל והשלטון גרמה להתלהמות של תושבים ערבים לצאת נגד היהודים בכל מקום בקריאות גנאי ובהתנהגות אלימה, השלטון הפיל את אימתו על ומערכת יחסים בין יהודים וערבים נדחקה לשוליים.

זהו המצב החדש שנוצר, המתח ברחובות גבר, בשכונתנו חשנו את הפחד ורמת החרדה עלתה, השאלה מה יהיה?  ומאידך  דאגנו לשמור עד כמה שאפשר על הכבוד הבסיסי לאדם, וכאנשים אינדיבידואלים מול שכנינו ידענו למצוא שפה משותפת, מכנה משותף, רצונות וחלומות משותפים, ילדינו שיחקו עם ילדיהם יחד, היו באותם גילאים, וכמו השפה היו שפות אשר גישרו על הפער התרבותי, דתי ופוליטי כמו מוזיקה שהאזנו לה ביחד, תבשילים שבישלנו יחד  והעזרה ההדדית.

הדיבורים על העלייה לישראל לאחר שמשפחתי ,  כל אחיי ואחיותיי עזבו את העיר חאלב עלו  מידי פעם בשיחות ביני לבין בעלי, ובעיקר לאחר הולדת בתי.

 בעלי הבטיח לי נטפל בזאת במהירה " אל תדאגי אמר"  "היי בטוחה" אך לי זה הרגיש כמשהו שיתממש בזמן רחוק, ולא כמשהו שעומד לקרות מיידי., 

תחושה באוויר של שקט רגוע מדי מעלה את סף הדאגה, דאגה לילדיי כולם קטנטנים והאנטישמיות גוברת.

מצב היהודים במדינות ערב ויחסי שכנות עם שכנינו המוסלמים היו טובים, היה שיתוף פעולה מלא, עזרה הדדית, כולנו חיינו בחצר משותפת אחת. חצר ששימשה את כל ילדי השכנים לשחק אחר הצהריים, החצר הייתה מרכזית ומסביבה בתים נמוכי קומה העשויים מאבן טיח – צבע אפור, אפור שצבעו כבר נשחק ודהה, אך חום ליבם של האנשים הפיחו והחדירו חם וחיות לצבע הקר. בחגים כיבדנו את מנהגיהם והם את מנהגינו,  בחג הפורים היו שולחים לנו משלוח מנות, ביום הכיפורים שמרו על שקט ונמנעו לאכול לידינו, ובפסח אהבו לאכול מצות, במיוחד עם ריבה מרוחה על המצה. הייתה רגישות אנושית הדדית לאדם ולמסורת.

חלק משכנינו המוסלמים היו ערים למצב החדש שנוצר, מצב אשר לא באשמתם ולא מיוזמתם ובטוחני מפחדם מפני השלטון  גרם להם לשנות יחסם כלפינו, לא באופן חד, אלא מדובר על  מבוכה שהתפשטה באוויר, התחמקות עדינה מאתנו בל נרגיש קורבן. בתחילה השתדלנו שלא לאפשר למצב הפוליטי להשפיע על יחסינו הטובים ככל שניתן ,ואפשר לומר שחשו אף הם קונפליקט מסוים, קונפליקט בידיעה שהשלטון בסוריה מתנהל מול היהודים ביד קשה וללא רחמים, ומאידך, חייהם האמתיים עם היהודים נמצאת בשכנות טובה.

השווקים היו המקומות הראשונים כמוקד לפורענות, שם התקהלו יהודים רבים, עד שהבינו שכדאי לרכוש מצרכים מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, ובל יתקלו עם מתפרעים מוסלמים אגרסיביים, פשוט להימנע מהתקהלות המונית. אלו היו הצעדים הראשונים שננקטו על ידי היהודים.

בנוסף לתחושה האישית הפרטית שלי, תחושת נטישה ועצב, היה אפשר לחוש באווירה שלא כתמול שלשום, תחושת עויינות מסביב למרות מספר שכנים שנותרו עדיין מתחבטים עם קונפליקט ההזדהות ומשתדלים לשדר "עסקים כרגיל".

הערב ירד, הייתי עייפה השיחה עם בעלי להיכן פנינו מועדות התישה אותי, הנחתי ראשי על הכר ובעודי בוכה מגעגוע לאמא שקעתי לתוך שינה עמוקה ונרדמתי.

זה היה אבי, התגלה בחלומי ואמר...

" בתי אל תבכי, מחי דמעתך בקרוב מאוד את עוזבת. את, בעלך והילדים עוזבים את סוריה ונוסעים לארץ ישראל, שם תפגשי את אמך אחיותייך , אל יכאב לבך". קמתי בבהלה שטופת זיעה קרה נושמת בכבדות ומתרגשת על הידיעה, על המסר שקבלתי מאבא, ומי שלא מכיר את אבא שלי לא יצליח להבין את סערת הרגשות שבי, הרגשות שעולים בתוכי הם רגשות של שמחה, הנה אני תוך בזמן קצר כמו שאבא הבטיח אפגוש את המשפחה, את אמא שכל כך התגעגעתי, משתוקקת שתראה את הילדה שילדתי התינוקת החדשה שטרם נתתי לה שם, היא כל כך יפה, ממש יפה, תחושה של ציפייה אני בוודאי אספור את הימים כי זו הבטחה של אבא הוא יודע מה הוא אומר , אבא לא מבטיח סתם כך הבטחות, אבא מקיים. לפתע תחושה של פחד ושוב חשש מפני הבאות, שאלות רבות עולות מתוך פחדים, הפחד מול השמחה , כיצד נצא מפה? מדינה עוינת שהחלה הגבלות ואיסורים עלינו על היהודים , גרנו בשכונה היהודים, נכון שהתגוררו אתנו חלק קטן של גויים, מוסלמים אותם אשר חלקו הוריי חיים וחוויות עוד לפני הקמת מדינת ישראל, כשהמצב היה אידאלי, מערכת יחסים הרמונית ללא הבדל בן אדם לאדם, ובכן המצב השתנה וההגבלות הצרו את צעדינו, פחדנו ללכת לשוק בשעות צהרים מפני התקהלות גדולה כי אז היו מבחינים בנו היהודים, ומתחילים לקלל ולגדף אותנו,  נמנעו להסתובב ולהתבלט, את קניותינו ערכנו מוקדם בבוקר ותיכף חזרנו הביתה.

השאלה הגדולה מה יהיה? מצד אחד ההבטחה של אבא, שהבטחותיו מתקיימות, לעולם לא אכזב אותי ומצד שני חמישה הילדים הקטנים שהקטנה תינוקת זה עתה נולדה, עלה בי כעס שאותו הפניתי לאבא "כיצד בדיוק נצא  אנו עם חמישה ילדים?"  ממדינה כה עוינת? "אני שמחה שהופעת בחלום עם הבטחה מרגיעה , אבל כיצד זה יקרה"?

וכך אני במיטה לבדי ערה מתחבטת עם שלל הרגשות, נושמת עמוק ולאט, משחזרת מילה במילה מנסה להבין את משמעות המסר. כי מי היה אבא? הוא היה  אדם שנוכחותו הייתה כחותמת, הכרתו פיסלה את פניו, היה בדרגה רוחנית מאוד גבוהה, אנשים רמי מעלה, מארצות השוכנות לגבולותיה של סוריה, כמו תורכיה , רוסיה היו מגיעים אליו ,אבא היה מרפא אנשים מאופן דיבורו בלבד, נכבדי העיר ואנשים רבים  וחשובים, אומנים, שייחים מכפרים נידחים וממדינות שונות כדי לקבל ייעוץ, לרפא חולים לפתור חלומות ולקבל תשובות.

תודעתו הגבוהה האירה את פניו והקרינה אור וכבוד. בשפת הדת נקרא מקובל, ובשפה חילונית יקראו לו "מנטור."

אבא גם ביקר בישראל בצעירותו , היה חשוב לו לבקר בכותל ולהתפלל, הגיע לשם כשהוא רכוב על סוסו זה היה כלי הרכב ששימש אותו במסעות. לישראל הגיע עם הסוס תוך שבועיים רק כדי לזכות לדרוך על אדמת ארץ ישראל, ובידיעה פנימית שלו ידע שלא יוכל להיקבר בה, בארץ ישראל בבוא יומו.

התעוררתי בבוקר עוד לא ממש גיבשתי החלטה האם לספר לבעלי, על החלום, הייתי מבולבלת מהמסר מצד אחד, למרות שלא הטלתי ספק בהבטחתו,, ומצד שני עולה השאלה כיצד? 

הייתי הבת המועדפת עליו אני ידעתי, כל אחיי ידעו זאת,  עזרתי לו בכל דבר שביקש הייתה לו חנות בדים כמו זו שישנה לבעלי מיכאל, הוא סמך עלי יותר מכל, ידעתי לסחור, להתמקח וכל זאת כשהייתי בת 13. המיקוח עם הספקים על המחירים זיכה אותי בהמון הערצה מצדו.

 החלטתי לספר לבעלי על החלום, חשוב היה לי לשמוע דעתו ומה תהיה תגובתו, ולפרוק תחושת מתח.

"שב רגע אני רוצה לדבר אתך על החלום שחלמתי" "אני יודעת מה דעתך על חלומות, אך חשוב לי לספר לך" , "כן אני מקשיב" ענה . 

" קבלתי הבטחה מאבא שאנו עוזבים את סוריה ונוסעים לארץ ישראל" לרגע שקט... ענה "נכון, אנחנו עוזבים את סוריה" הבטתי בו בפליאה ופה פעור וכאילו הקרקע נשמטה מרגליי, כיצד? הרי זו השאלה שאני מתחבטת איתה כיצד? "שכחת שאנו במדינה עוינת שהחלה באיסורים חדשים והגבלות רק על היהודים, חיילים סורים מסתובבים בעיר ופעולותינו תחת זכוכית מגדלת נבחנות מכל עבר?

בעיניי ראיתי שני דברים , את ילדיי הקטנטנים והאהובים, ומנגד את השאלה שלפתרונה לא מצליחה להגיע, השאלה כיצד נצא מפה?

"הנה פרטי התוכנית" אמר בעלי מיכאל.....

אני מבקש שתשבי, נשמי עמוק ושמרי על ראש פתוח, ישנה הזדמנות שלא תחזור שנית ואיני רוצה שתחמוק לנו. חייבים לקבלה, אחרת נישאר כאן לנצח את הילדים ואני  זו הזדמנות היחידה אני לא רואה שום אופציה שתתאים לנו ולמצב הנוכחי, המצב החברתי והקרע בן מוסלמים ליהודים שהשלטון יצר.

 "נו תתחיל לדבר אני סקרנית ומתוחה בו זמנית, אני נרגשת על ההזדמנות, רק דבר מהר יותר"

 "במה המדובר הנה התיישבתי".

"ובכן , ישנם שני גברים מוסלמים המוכנים להעביר אותנו לתורכיה דרך הגבול היבשתי "

"ומי הם אותם הגברים ?כיצד מצאת אותם אפשר לסמוך עליהם?" 

מבין את שאלותייך הקשיבי עד הסוף"

 "אותם גברים הם לא פחות מאשר  בעליהן של שכנותינו סועאד ולוראט ,כן כן כפי ששמעת"

סועאד ולוראט  הן אשר גרות סמוך אלינו, חיינו לצדם במערכת יחסים טובה" " שכחת כיצד עזרו לך בשמירה על הילדים בזמן שילדת את הקטנה שלנו?"

"למעשה, הן אלה שדברו עם בעליהן שיעזרו לצאת מסוריה, הבינו היטב את הרוח הדברים, ומפה ניכרת אהבתם הכנה אלינו."

סעאד ולוראט , אני נאנחת "אכן היו שכנות מיודדות אתי, אהבו אותי כמו אחות, בחגים שלנו הן היו מגישות עזרה בבישולים, ובחגים שלהן היו שולחות מטעמים , הן גם ידעו אלו עוגיות הילדים שלנו אוהבים ובסופי שבוע כולנו יחד היינו מנקות את החצר המשותפת."

"ובכן מה את אומרת " כן כן אני מסכימה אני סומכת עליהן. מתי אתה מדבר עם הבעלים שלהם שוב? וכולי נרגשת.

"מחר בערב אנו נסגור את רוב הפרטים, וחשוב שנשמור על שקט לא לעורר חשד."

אנרגיה של שמחה מתח והתרגשות אפפה את הבית, היה ניתן לחוש שמשהו באוויר עומד לקרות, זה היה הסימן הראשון לנבואתו של אבי, נרגשת נכנסתי למיטה ומחשבות רצות עם שאלות של כיצד? ואיך? נעביר חמישה ילדים קטנים, כשהקטנה היא תינוקת בת מספר שבועות? כיצד נצא ? מתי? ומה יקרה אם לא ילך הכול כשורה?. "טוב אלו מחשבות טבעיות "אמרתי לעצמי ומצפה ליום המחרת.

הפעם נכנסתי למיטה עם חיוך של תקווה כשתמונתו שלאבי נגד עיני.

שמש של בוקר חדש העיר אותי מוקדם מן הרגיל, הבוקר התנהל בטיפול בילדים ובעבודות הבית כמו בכל יום .

הכנתי ארוחת בוקר לילדים ,ניקיתי את הבית, טיפלתי בכביסות , כשראשי מעביר סרטים הלוך ושוב לקראת הבריחה מסוריה. מצפה בקוצר רוח לשיחה שלנו שלי ושל מיכאל בערב, כמובן לאחר שנשכיב את הילדים לישון, זה הזמן האיכותי ביותר שלנו, הוא ואני קרובים מתמיד ולבד.

וכך לאחר הרבה ערבים כאלו של שיחות אל תוך הלילה, מיכאל מתכונן לקראת הפגישה המיוחלת עם המבריחים, אותם בעלים של סועאד ולוראט, גם הוא כולו נרגש מנסה לשמור אל איפוק מסוים וקור רוח  חבש מגבעת, ויצא לפגוש אותם.

אוני ממתינה בקוצר רוח לשמוע את התוכנית במלואה ומה נידרש בתמורה?,

השעה 23.00 , מיכאל עדיין לא הגיע, הצצתי מבעד לחלון, אולי אראה אותו מתקרב, אך חושך עלטה בחוץ, אין תאורת רחוב איני רואה כלום.

דפיקה בדלת, קפצתי ממקומי ומיהרתי לפתוח , זה היה מיכאל. פתחתי את הדלת במהירות אך בשקט וניסיתי להבין מהבעות פניו כיצד צלחה הפגישה, בעלי לא היה איש דברן או חשף רגשות  אלא מאוד פרקטי אך בתוכו רגיש , חשש לחיי הילדים וצעדיו חושבו בתבונה רבה.

"חזרת מאוחר" אמרתי.

"שבי ואספר לך" אמרתי כבר שמיכאל לא דברן גדול? 

התיישב הכנתי לו כוס תה חם ומתוק וישבתי לשמוע ממנו כל מילה ומילה בהשתוקקות רבה , וכלא כהרגלי שתקתי והקשבתי , דיבר בשקט דיבר בעיקר עובדות כשפניו חתומות, ואני מבינה את גודל התכנית את גודל הסכנה לצד רווחת הלב לגאולה ותקווה להגיע לארץ ישראל שם נמצאים משפחתי.

"ובכן המפגש יתקיים בגן המרכזי בשעה 17.00 יום שבת" , בשבת הקרובה עלינו להיות מוכנים יחד עם הילדים , מוכנים ליציאה לטיול שגרתי כמו בכל יום שבת" מבלי לעורר חשד כלשהו, להתנהג בטבעיות מוחלטת.  

הגן המרכזי ששם נהגו כולם לטייל ביום החופשי בשבוע שהוא יום השבת, נהגנו לבלות עם הילדים ולטייל בין שבילי העצים  הגבוהים  שצמחו לגובה 6 מטרים ,הגן נראה יותר כמו  בוסתן מטופח ולא גן פראי, המון עצים ופרחים צבעונים חלוקי נחל משורטטות וריח ניצני פרחים חדשים מילאו את האוויר .

 קראנו לזה ריח גן עדן, זה היה ביטוי שגור בפינו  ובפי תושבי האזור ביטוי זה נחשב לדרגה גבוהה כדי לבטא הנאה ויופי מהמקום.

וכך המשיך "פרטי התוכנית הוסברו  לי כמובן בעל פה באופן ברור וקצר ביותר , אפשר לומר שההסברים נאמרו באופן נחוש בלי הרבה אפשרויות למיקוח או בחירה."

סמכתי עליו על מיכאל בעלי, אפשרתי לו להוביל את הדרך יחד עם המבריחים על סמך היכרותי איתם במשך שנים.

 בבוקר שבת התעוררתי שוב עם רגשות מעורבים רגשות של שמחה מהולות בפחד, שאלות רבות וחשש גדול, חשש לילדים, הבטתי בבית באותם שני חדרים ששימשו חדר שינה של חמשת ילדיי ואנו, כולנו ישנו באותו חדר. תחושה של בטחון והגנה רציתי ליצור אצל הילדים.

הייתי לבד לא היה לי עוגן של משפחה שאוכל לדבר איתם ולשתף אותם ברגשותיי או להתייעץ, זה רק אני ובעלי בתוך מדינה שבה חיים רוב מוסלמים עם מספר מועט של יהודים בשכונה יהודית , רובם עזבו כמו משפחתי, חלקם עזבו לישראל חלקם לארצות הברית, אך עם הזמן שחלף  ועובדת מדינת ישראל הוטמעה בתודעתם של מוסלמים אשר הושפעו משלטון עריצות , לא היה קל לעזוב את סוריה אלא אם כן לברוח משם. 

חדר האירוח שימש גם כמטבחון קטן  שם בישלתי ואפיתי למשפחתי. הסתכלתי על הבית בפעם האחרונה ונצרתי תמונות אלו כי ידעתי שלא אראה אותם שוב לעולם.

הכנתי לילדים ארוחת בוקר, דאגתי שיאכלו, הלבשתי את הבנות בשמלות יפות חגיגיות לשבת כפי שנהגנו לטייל איתם, את הבן הלבשתי בגלביה, מן שמלה ארוכה, כך היה נהוג להלביש את הבנים, והתינוקת שזו עתה נולדה הייתי בחיקי כל הזמן.

השעה 16.00 נעלנו את דלת הבית ויצאנו לכיוון הגן מבלי שלקחנו אתנו חפצים נחוצים שאולי נזדקק להם, אפילו לא צידה לדרך על מנת שלא לעורר חשד של שכנים ועוברי אורח. ובעודנו צועדים שומעת אני את שמי ,"שמחה" משהי קוראת בשמי ואני מסתובבת  לעבר הקול, זו הייתה שכנה שנופפה לי לשלום, החזרתי לה שלום בנפנוף יד ובכוונתי להמשיך בדרכי, אך היא הקדימה ושאלה " לאן את הולכת? 

עניתי " לטייל, לקחת את הילדים לנשום אויר צח ,שישחקו בגן".

 וכך נעלמתי אני ילדיי ובעלי מאזור המגורים והתרחקנו , תשוקתי הייתה להביט מבט אחרון על הבית ,שם אנו משאירים היסטוריה זיכרונות  וחוויות אך לא הרשיתי לעצמי להיסחף רגשית, הקול הפנימי היה חזק ממני שהדהד בראשי "אל תסתובבי לאחור פנייך מועדות קדימה, ושמא לא להעלות חשד אולי יש מישהי אותה שכנה שמתבוננת בך במבט שמלווה ספק בדברייך, לא ליטול שום סיכון", נכון עניתי בלבי ממשיכים הלאה.

הערב ירד הגענו למקום המפגש, הנמצא הרחק מהמולת האנשים המטיילים בשבת ,מקום בין שיחים נראה כמי שכף רגלו לא דרכה שם , תחושה של מקום נטוש , האנרגיה צונחת כמעט לאפס, הספקות לא מאחרים להגיע ואיתם חשש גדול." יתכן והמבריחים שכחו שקבעו להיפגש כאן? שמא שכחו אותנו? או שאולי הגענו למקום לא נכון ? "אולי הקדמנו" ? שאלתי את בעלי , בואי נשב עם הילדים ונחכה עוד קצת , "אתה בטוח שמקום המפגש הוא כאן"  ?

מסתכלת על ילדיי, מבטם תמים, אינם מעלים בדעתם את הצפוי לבאות, רדת החשיכה מעלינו, לפתע קול נשמע  " גשו הנה תתקדמו כמה צעדים ובשקט".  אנחת רווחה, "הנה הגיעו לחשתי לעצמי ואתם הילדים אל תדברו שום מילה, והישמעו להוראות".

הקשבנו בקשב רב לכל מילה שנאמרה, כמעט ולא נשמנו , שמעתי את דופק הלב, הילדים לא הוציאו הגה מהפה הם חשו את האווירה  אווירת סכנה לא היה צורך לבקש מהילדים לשמור על השקט, האוויר היה מתוח  וכבר רצינו לשמוע את אשר בפי המבריחים.

 "ראשית,  כל אחד מאתנו מהמבריחים מחזיק ילד על גבו", וממשיך "אתה האבא מחזיק שני ילדים אחד על גבך ואחד מלפניך, את האמא החזיקי את התינוקת, ודאגי שלא תבכה" בעודו מחלק הוראות תדרוך וחלוקה, מיהרנו והילדים כבר על גבינו והתינוקת עטופה בחיקי.

"שנית, הנכם נשמעים להוראות מבלי לדבר או לשאול שאלות, לשמור על שקט מוחלט, אנחנו מתכוונים לצאת מן מדינת סוריה דרך גבול תורכיה ברגל, בהליכה רגלית . זה לא יהיה פשוט לכן חשוב שתשמעו להוראות, ישנם חיילים סורים העומדים על המשמר 24 שעות חיילי משמר הגבול, כל רשרוש ולו הקטן ביותר ישמעו יריות לעברנו, החיילים הסורים עובדים על פי נהלים קשוחים ובלי מידת רחמים, הנשק שלהם חשוב יותר מלבם".

"לגבי ארוחות, הבאנו מזון שיתאים גם לילדים הקטנים , כן גם הבאנו ממתקים " 

טוב מצוין אני שמחה חשבתי בלבי "הילדים ירצו בוודאי גם ממתקים, הם אוהבים", "  הרי קבלתם תמורה גדולה עבור העסקה, שילמנו בתכשיטי זהב שאת ערכם המנטלי לא ניתן להעריך, כסף מזומן שהחזקנו , ובית שהשארנו מאחור לבטח ישמש אתכם." כמובן כל הרהורי לבי נשארו בגדר הרהורים.

"אנחנו נתחיל ללכת בחשיכה לאט לאט נרד מהשביל שפונה לכיוון הגבול אנחנו נלך ראשונים ואתם אחרינו,"

"כיצד נעבור אנחנו לא רואים שום דבר הכל חשוך" שאלתי 

" בלי להתלונן פשוט תצעדו אחרי" הודיע המבריח.

וכך אנו מתחילים לצעוד..... כשבלב ישנם רגשות מעורבים בעיקר חשש וציפייה, הבטן מתהפכת מפחד

בעלי עם שני הילדים, כל מבריח החזיק ילד ואני את התינוקת הקטנה ק

גרציה קראתי לה.

את השם "גרציה" קראנו לה מכמה סיבות, המשמעויות הן תודה, תודה על היציאה ממדינה עוינת, משמעות שניה יפה, אכן תינוקת יפהפייה, ומשמעות שלישית דובדבן בשפה ערבית, לחייה אדומות כדובדבנים.

בעודנו מתקדמים מגששים באפילה גרציה התינוקת מבקשת לאכול, מתחילה לבכות, הרי לא הבאתי לה שום בבקבוק או מוצץ שיוכל להרגיע אותה, לא הנקתי אותה , לא היה לי מספיק חלב אם.

 נשמעתי להוראות כמו בצבא.

באמצע הליכה בשדות חשוכים, החיטה שצמחה לגובה רב בעונת האביב החלה לרשרש, והליכה בתוכה הגבירה את רעש צעדינו, " צעדו לאט ובשקט " נשמע קולו של  אחד המבריחים"  ואת התינוקת יש להשתיק מיד,"  "היא רעבה עניתי יש לך משהו בשבילה, הרי יצאנו ללא מזון ובגדים להחלפה על מנת שלא לעורר חשד כפי שציווית עלינו" .

אך המבריח לא התמהמה שלף את התינוקת מחיקי הוציא את חרבו והניח את החרב על צוואר התינוקת, גרציה הקטנה שזו עתה נולדה" .

"אני שוחט אותה כאן ועכשיו אחרת כולנו ניהרג" ,היא מסכנת את כולם".  בידים רועדות אך נחושות מיהרתי ולקחתי אותה  והצמדתי אותה לחיקי בהבטחה שלא אניח לה להשמיע קול, "אני אדאג לכך" הבטחתי והבטתי בו בעניים מפוחדות. 

 לקחתי מטפחת שהייתה עמי וסתמתי לגרציה את הפה, פשוט הכנסתי את המטפחת לתוך פיה. וכך שתקה.

המשכנו ללכת ואור הזרקורים של משמר הגבול על ראשנו , האור בצבעו הכחול הבזיק לכל כיוון ואנו נצטווינו להשטתח על החיטה, על האדמה, בעלי אני והילדים כולנו על רצפה .

שוכבים ונושמים בשקט  כשהאור הכחול מעל מראשנו הולך ומתרחק הבאנו שהחיילים פנו לכיוון אחר,

המבריחים פנו אלינו להמשיך בהליכה, היינו תשושים מהליכה מרובה וממתח רב ,רעבים והשעה מאוחרת .

בבוקר המשכנו דרכינו הילדים בשקט מופתי חשו את האווירה והשקט העז ולא הוציא הגה מהפה.

פרחה הייתה בת 6 איברהים היה בן 5 סלווה בת 4 וחנה בת 3

השמות לא ישראליים כך נהגו יהודים שחיו בגולה המדינות ערביות לקרא בשמות הגולה.

התינוקת גרציה בת מספר שבועות.  הייתה בחיקי עדיין עם המטפחת בפה ללא אוכל ללא שתיה, מידי פעם הרטבתי את שפתיה ומיד 

החזרתי את המטפחת לפיה. הסכנה הייתה גדולה, לא חששתי לחיי אלא לחיי הילדים ,פתאום קלטתי את גודל האחריות שלקחתי עלי עצמי ועליהם להעמיד בסכנת חיים 5 ילדים ? להעביר אותם בגבולות סוריה תורכיה בהליכה רגלית? ולא לדרוש מהם אפילו להתנהג בשקט, הם שתקו לבד. מחשבה זו הייתה מעבר לבינתי.

אך למי יש את הזמן לחשוב ולנתח מצבים, מיד ארזתי ואחסנתי מחשבותיי המעיקות לתא ההדחקה.

הייתי נחושה בדרך בעלי אשר צעד בשקט נשמע להוראות והלך אחרי המבריחים כששני הילדים עליו ואני אחריו.

"הנה עוד מכשול" מתריע המבריח אנו לפני נהר, ישנו נהר שנצטרך לחצות אותו , אני חוצה ראשון עם ילד אחד", ואתם מעבירים כל ילד בנפרד לפי תורו".

 רגלי התנפלו מהליכה וקוצים בדרך כאשר צעדנו לתוך שדות החיטים והתכופפנו מפני הפרוגקטורים של חייל ההגנה הסורים, לא היה בי כוח. אך בעודי מביטה על הילדים הכוחות הגיעו דרכם אספתי את עצמי ושוב התמקדתי ודבקתי במטרה.  

"איך חוצים נהר הילדים יירטבו אלו חמישה ילדים קטנים" אני שואלת את עצמי וחושבת מה עובר להם בראש, נכון שהם ילדים קטנים הם לא מבינים מה הם עושים בשעות מאוחרות בחוץ, חוצים שדות חיטה ונהר מים  במקום להיות בטוחים במיטתם ולישון בשעה מוקדמת .

הייתי רוצה לדעת לחזור להיות ילדה קטנה עם הבנה שלי כיום כיצד הילדים תופסים את המציאות ... נו זה לא יקרה זו שאלה שעוברת רק לאנשים מבוגרים בראש, אוקי אני לא כזו מבוגרת אני בת 25 ובעודי חושבת על גילי אני אומרת " אני בת 25 עם חמישה ילדים קטנים חוצה את גבול סוריה מכשולים כדי להגיע לתורכיה עם מבריחים. 

" תפסי את עצמך תתמקדי אנחנו בלב סערה אין מקום לטעויות , המצב מחייב להיות נוכחת עם הכרה מאוד חדה ברורה לפקוח עיניים פנימיות" ושוב חוזרת לעצמי כמו מנטרה לדבוק במטרה אין משהו אחר אין אלטרנטיבה.

 " תעבירי לי את הילד השני" ואני מתעוררת לקול ההוראה שאינה משתמעת לשתי פנים, חד משמעית ללא טעויות יש להעביר את הילד השני,  בעלי מסר אותו לידיו של מבריח ב,  והוא העביר אותו למבריח א, הם ידעו את העבודה הסתכלתי על עבודתם החדה והמדויקת עם כל המתח באוויר הם נטעו תחושת בטחון, כן הם ידעו את עבודתם לפרטי פרטים, "מעניין כיצד הם מיומנים בעבודה עם סיכון נפשות, לקחת אחריות על חייהם של אחרים אמרתי לעצמי ".  חשבתי על הכוחות הפנימיים שבי וללא ספק היו אלה כוחות שאפיינו את אבי המנוח, אני נזכרת בו ,באבי, שדרך כוחותיו ,מילותיו, מבטו ודרך הלך רוחו הצליח לרפא אנשים לגרום להם לשנות את מחשבתם וליצור חיים שנבעו ממבוי סתום לדרך של אפשרויות  אין סוף, היו אלו מידות אשר ניחנו בהם אנשי סגולה, אנשים מיוחדים ברוחם ,כמוהו, הרי הנה אנוכי כאן על פי הבטחתו כשהגיע אלי בחלום, " כעת הילד השלישי להעביר" אומר מבריח א. ובא מוסר את הילדה השלישית  , וכך את הרביעית.

גרציה התינוקת הקטנה שעדיין המטפחת בפיה על מנת שלא תבכה ולא תכשיל את ניסיון הבריחה נשארה עטופה בחיקי, ואני בלי נעליים יחפה עייפה ורעבה החזקתי בה  חזק רציתי שתרגיש את חום גופי ועברתי אתת הנהר בזהירות ובביטחון. 

בכל תנומה שגרציה הקטנה נרדמה הוצאתי את המטפחת מפיה , להקל עליה את הנשימה , אך צבע פניה היה כחול.  כשהגענו לצדו השני של הנהר עיניה היו עצומות  , הבעתה הייתה כאילו מבטיחה להיות בשקט, הילדה לא אכלה שעות רבות ... חלשה כמעט ולא הרגשתי את משקלה .

כולנו כבר מעבר לנהר , ישבנו לכמה רגעים ,היו באפיסת כוחות נשימתנו הייתה חלשה ושחררנו אנחת רווחה , חושך מוחלט גששנו באפילה , העברתי את ידיי על ראשם של הילדים ספרתי אותם להיות בטוחה שכולם הגיעו ולא חלילה שמה שכחנו משהו , אני יודעת זה היה פחד  טבעי , והספירה לא מיותרת, תנועת הספירה הייתה מתבקשת להרגיע את עצמי ביתר ביטחון ומתוך אחריות לחייהם.

בעלי שמר בעיקר על שקט לא דיבר הרבה אך ליבו נסער ולא ידע מנוח , עול כבד היה עליו אך נשא בשקט ובאומץ ללא מילים, נוכחותו הייתה אתנו ועם הילדים , מה עובר בראשו איני יודעת ,אני רק יודעת לנחש הכרתי אותו טוב הדאגה לילדים לביטחונם ולהישרדותם הייתה מעל לכל.

 בעודי מסדירים נשימה ,והוראה מאחד המבריחים נשמעה "הורידי את התכשיטים שמעליך" את כולם הצמידים שעל ידייך השרשראות ", לא היססתי לרגע, פחדתי , לא ממנו , פחדתי על שלומם של הילדים התכשיטים היו נכס עם ערך סנטימנטלי קבלתי אותם מאמי , אני הרי הולכת לפגוש אותה , היא לא יודעת שאנחנו מגיעים , אני בטח אספר לספר לה את כל הסיפור, כן את השתלשלות הבריחה , את החלום שהביא אותי עד הנה ,היא בטח תתרגש לשמוע על אבא בטח תשאל אם הוא שאל עליה חחחח.  אמא שלי היא אישה שמחה קלילה ומתרגשת אישה חיובית, צוחקת המון. ,  נדמה לי שקורצתי מחומרים נהדרים של שניהם אומץ ונחישות של אבי וקלילות וחיוביות של אמא.

מבלי להסס מבלי לשאול הורדתי את תכשיטיי את השרשראות והצמידים שהיו אהובים עליי כל כך, צמידים חרוטים בדוגמה אוטנטית המשתייכת לתרבות החאלבית עם עיטורים, כמו העיטורים שהיו בבית הכנסת, על החלונות שהיו מקושטים והדלתות שטובעו בחריטות. תוך כדי שאני מוציאה את הצמידים מידיי ומבלי  לחשוב פעמיים מסרתי אותם לידי המבריח  בלי להיפרד עם דמעה או כאב כי התמורה עבורם הייתה שלום ילדיי.

בחיוך שמורה על שביעות רצון שלשל את התכשיטים לתיקו הורה לשותפו המבריח לארגן מקום שינה , ואכן פתח את התרמיל הוציא כמה שמיכות פרס אותן על האדמה שעל שפת הנהר , כמה כריכים חילק לילדים ולנו, בעלי ואני אכלנו רק ממחצית הכריך כדי שאם אחד הילדים ירצה עוד שמא לא שבע אז נוכל לתת לו את החצי שלנו .ועוד הוציאו ממתק לכל ילד , היה שוקולד ,אצבעות שוקולד , הם אהבים את הממתק הזה , זה מתוק וזה מנחם זה הממתק שהייתי קונה להם בקביעות.

המבריחים פרשו שמיכות משובצות על האדמה , דאגו שלא יהיו עשבים שוטים שמא ישמיעו קול רחש , וכדי שלא חלילה יעוררו את שמיעתם של חיילי המשמר הסורי השומרים על הגבול.

באופן אינטואיטיבי ביותר והמתבקש ביותר נשמנו בשקט וכאילו בלענו את נשימתנו לבל תשמענה ותפר את השקט, פשוט שמרנו על כל פרט וצייתנו לכל הוראה בלי ערר.

שכבתי על השמיכה כשילדינו באמצע חבוקים אתנו , אני מצד אחד ובעלי מצד שני, המבריחים ישנו כל אחד בקצה אחר מסביבנו , גדרו אותו לשם הגנה , הם ישנו כל אחד בתורו, האחד ישן ושני ער ותשומת לבו הייתה נתונה לכל תרחיש , שמיעתם הייתה חדה כמו ראייתם רגליהם קלילות וזריזות. הייתי אומרת באיזה שהוא מקום בזמן שניסינו לישון היינו רגועים, לא רוגע של שלווה אך בהחלט רוגע של מנוחה מכל היום המפרך, ההליכה המייגעת, וההשתוקקות להרגיע את הרגליים .

התבונתי בילדים פניהם רגועים ושלווים, כמובן אחרי שאכלו את הכריך ואצבעות השוקולד, נראה שאין הם מבינים כעת, אולי מבולבלים שאינם יודעים לבטא ולומר את מה שהם חשים, אני מאמינה שהאינסטינקט הטבעי הוא לשתוק כי המצב דורש ואין זה משנה הגיל.

מבחינתי לבחון כל רגע בזמן הנוכחי. 

בעלי בוודאי מהרהר כן זה היה שקט של הרהור, מנוחה ותקווה לאור בוקר חדש ומבורך.

השמש מבצבצת ממזרח מתחילה אט אט לזרוח קרניה החמימות על פניהם של ילדי אני מתרוממת לאט לבדוק היכן המבריחים , והם בפינה מעט רחוקים מאתנו עם פינג'ן על גזיה קטנה מכינים פת לחם עם ריבה, כריכים לכולם ושתית תה בכוסות קטנות, כוסות מפלסטיק צבעוניות שצבען דהה.

הגישו תחילה לילדים ולאחר מכן לי ולבעלי, לבי התמלא שמחה כאשר ראיתי שילדיי שתו כוס תה חמים עם כריך בבוקר כדי שיקומו עם אנרגיה, היה חשוב לי שיהיו ערניים אך ימשיכו לשמור על השקט. ערנות ושקט מבחינתי מעיד על ילד מפוקס ומבין שהוא נמצא במצב ציות להקשבה .

את התינוקת שהייתה חבוקה כל העת אתי נתתי לה לשתות תה בכפית קטנה , לגמה מעט מעט לאט לאט, ומיד חסמתי את פיה במטפחת לבל תבכה ותפר את השקט.

המשכנו לצעוד לכיוון גבול תורכיה, זה היה בוקר שקט כאילו אנו נמצאים בסיטואציה זו המון זמן ומתורגלים. שקט של בוקר עם לב מלא תקווה, לא דיבורים , לא שאלות פשוט הולכים צועדים והולכים..

כל אחד ידע את תפקידו מיום קודם אותו סדר, המבריחים עזרו להרים כל אחד ילד , בעלי שני ילדים ואני התינוקת על ידי .

צעדנו לאורך שבילים , עלינו על גבעות, חצינו נחלים ובלב אמיץ ונחוש המשכנו ראינו רק את המטרה מול עינינו , להגיע לארץ ישראל,

לאורך המסע הזה אני מתפללת מבקשת ומודה לבורא על שילדיי יצאו מארץ עוינת , כי מי שגורלו נחרץ  להיות שם , לחיות שם, משמע, להמיר דתו אם ירצה לחיות טוב, להינשא עם בן בת זוג שאינם יהודיים. אז מה תכליתנו? מה יעודנו כיהודים? הרהורים כאלו עובדים בראשי, מביטה על בעלי והוא מביט בי והבין את אשר על לבי, כמו שציינתי הוא אדם שקט מופנם, אך לבו גועש והרהורי לבו אינם פוסקים.

לפתע,  פנו אלינו המבריחים עם ארשת פנים ספק דאגה ספק מתוחה , "שמעו" ואז השתתקו... ואנחנו הבטנו בהם בעינם מובהלות ומצפות כבר לשמוע כל מילה  השתיקה נראתה נצח לא ידענו למה לצפות אך התקווה הייתה עמנו לאורך כל הזמן. ללא תקווה אין אנו מחזיקים  מעמד.

והנה זה מגיע..."הנחיה חדשה בפינו"  ושוב שתיקה..  " אנו מתקרבים לגבול תורכיה  ומבקשים מכם להקשיב טוב טוב להנחיות, עשינו דרך ארוכה מייגעת ומסוכנת, כל צעד , מילה תנועה לא במקום , השמעת רעש לא בא בחשבון" כך המילים חרוטות, המתח גבר כל רצוננו להמשיך לשמוע את ההמשך, ובקול מונוטוני בלי להניד עפעף  לוודא שהבנו את המסר.  מילים יבשות אך נשמעות מבטיחות , הבטתי בבעלי ולבו שידר כפי תחושותיי, מסר של ביטחון.

" לאחר שנעבור את הגבעה שלפנינו  נגיע לכביש ששם מחכה לנו מכונית מרצדס שחורה , אבקש מכם להיכנס לרכב בשקט מבלי לשאול שאלות ". " רגע עוד דבר אחד".. ברגע שתראו את האורות מהבהבים היכנסו במהירות ובשקט מוחלט".

איך לתאר את התחושה? כל הרגשות מהולות יחד שמחה מתח פחד  שחרור פנימי, סקרנות, ציפייה ,עם תחושות אלו אנו עולים במעלה הגבעה כבר תורגלנו, היינו כחיילים מאומנים היטב , עלינו בסדר מסוים הקבוע שהיה לאורך כל המסע, ללא מילה , ולבנו דופק כיריות.

. חבקנו חזק את הילדים והנה עוד מעט ממש בעוד כמה צעדים אנו מגיעים למעלה הגבעה. עוד צעד ועוד צעד אחד, עם רגליים רועדות וממהרות סיימנו את המסע ועינינו מחפשות את המכונית השחורה.

ואכן, מכונית שחורה ארוכה נקייה ונוצצת חיכתה כשאורות אחוריים דולקים זה היה הסימן להיכנס בשקט לרכב ופשוט לחכות להנחיות הבאות.

מתוך הרכב יצא בחור גדול ממדים לבוש בחולצה ומכנס שחורים משקפיים כהות על פניו פתח את הדלת ובידו סימן לנו להיכנס, נכנסתי ראשונה עם התינוקת גרציה הקטנה התיישבתי ליד החלון ובמהירות פתחה אותו הוציאה מפי הקטנה את ההמטפחת, שחררה אותה משמיכה וחיתול שעטף אותה על מנת שתוכל לנשום אויר צח ומה אני רואה? התינוקת כחולה מכף רגל עד ראש , לא רק פניה ,ונשימותיה כבדות מנסות לשאוף כמה שיותר חמצן . 

 המבריחים נכנסו למכונית, הדלת נטרקה התחילה בנסיעה, הנהג מביט בנו דרך המראה ולא בדיוק הבנו מה הוא מרמז, בדיעבד הוא פשוט סקר את כולנו, ספר אותנו לא היה ניתן לראות למה התכוון.

המכונית נוסעת קילומטרים ספורים ושתיקה לאורך כל הנסיעה , שתיקה של ציפייה פחות מתוחה, אך הציפייה גוברת ובראשי עוברות שאלות את מי אנו עומדים לפגוש, מה יהיה, היכן נלון הלילה ומה יהיה בשאר הלילות הימים שבאים עלינו, למעשה התחלנו בדרך חדשה חיים חדשים.

והנה הנחיה נוספת המבריח פותח ואומר בקול יבש "אתם עומדים לפגוש בעוד כשעה את אנשי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית , הם אלה שילוו אתכם מהרגע שאתם יורדים מהמכונית", השתתקנו, לא דברנו , השקט והשמחה התערבבו יחד והציפייה גברה על הכול, רצינו לשמוע פרטים נוספים אך לא העזנו לשאול. וכך הוא המשיך " האם אתם מרוצים עד כה ?"  " שקטים"? הדבר הראשון שאני הגבתי לו " האם יש לכם איזה כריך או ממתק לילדים? " וגם לתינוקת משהו לשתות היא כחולה מכף רגל עד ראש ונשימותיה כבדות" , ברגע אחד הוציאו ממתקים חילקו לילדים בעודם יושבים ברכב הנוסע למקום מבטחים, ולקטנה הוגש תה מתוק מתוך תרמוס  ועם כפית השקתי אותה. 

התינוקת לגמה את התה המתוק וניכר שאהב זאת ,נשמה אויר , חמצן נקי שנכנס מתוך החלון הפתוח, אל נשכח שהייתה זו תקופת האביב , הכל החל לפרוח, ריח הפרחים נישא באוויר , ובמצב חיים שגרתי ונורמלי הייתי משתכרת מהריח., בעלי מחבק את הילדים ומביט לנוף מבעד לחלון בשקט מוחלט.

תמונות רצות בראשי, ותסריט עתידי של איך? ומה? ידעתי והכרתי את עצמי עד כמה אני חיובית, אמיצה זאת אומרת הכרתי את התכונות הטבועות בי, הייתי עם אמונה גדולה בבורא עולם שיש מי שמנהיג את העולם הזה , ויש כוח הגדול יותר מאתנו ויש סיבה ויש מסובב ומכוון את כל הפרטים להטיב עמנו, לא שכחתי את השגחתו של אבא שם ממעל משגיח שהיה מקובל גדול עושה ניסים, מרפא אנשים במילים ממולמלות שלו בקריאת ספרי קודש שהיו נדירים בנראותם ,גודלם, ומברך את  כולם.

בלימת הרכב קטעה את החלומות ומחשבות על העתיד , הדלת נפתחה , ושוב אותו אדם שפתח את הדלת בתחילת המפגש, פתח שוב את הדלת וסימן לרדת , הוא חיכה עד שכולנו נרד , פניו נראות מלאות חמלה ופעם ראשונה ששמעתי את קולו כך נשמע בשפה הערבית  " נאג'ח " הכוונה 

" שיהיה לכם בהצלחה,.".   "שוקראן" ענינו, ועינינו מחפשות את מי שאנו אמורים לפגוש כפי שאמרו אנשי הסוכנות היהודית ואנשי ההסתדרות הציונית.

הלכנו אחרי שני המבריחים צעדנו יחד, קולות צעדינו גברו על קולות ומחשבות שחלפו בראשנו , מולנו בנין קטן נכנסנו לחדר שם היו כסאות עץ פשוטים, קירות ריקים ושולחן עם שתיה קלה ממותקת , צלחת עוגיות ,ארבעה אנשים שלושה גברים וגברת אחת , לבושים בחליפות מחויטות שחור לבן, ניכר שחולצותיהם מעומלנות היטב נראו מכובדים. כיבדו אותנו בשתייה ובעוגיות הושטתי יד בביישנות ולקחתי כמה מן העוגיות בצלחת וחילקתי לילדים. אחד מהאנשים הציג עצמו בשם דוד ודיבר בשפה הערבית על מנת שנבין " אל תדאגו אתם נמצאים במקום בטוח, אתם נמצאים בתורכיה בעיר אינסטנבול אנחנו אנשי הסוכנות היהודית בשיתוף ההסתדרות הציונית , אנחנו אלה שדאגנו להביאכם ארצה דרך מבריחים שתודרכו" , נשמנו רווחה נשימה עמוקה ואמתית ידענו שמדינת ישראל אינה מפקירה אף יהודי דמעות חנקו את גרוני הודיתי להם בשפה הערבית זו השפה היחידה שהכרתי ,הודינו  להם על כל מאמציהם להוציא אותנו מסוריה מדינה עוינת ישירות לארץ ישראל. " ובכן" הוסיף ואמר אתם בידיים בטוחות ,  יש לי שאלה אחת " האם נלקח מכם בדרך כסף, תכשיטים או חפצים יקר ערך? "  " לא " עניתי ללא היסוס " לא מה פתאום שום דבר לא נלקח", פחדתי, לא האמנתי שהגענו עד הלום.

" אם משהו נלקח אנחנו נחזיר לכם "  ושוב עניתי נחרצות " לא שום דבר לא נלקח, הכול בסדר התייחסו אלינו יפה לשביעות רצוננו" .עניתי".

 "אם כך נשחרר את המבריחים לדרכם" אמרו אנשי הסיוע הישראליים.

תפקידם הסתיים.

באותו חדר קטן שהתיישבו , נשאלנו בשאלות כמו : מה שמכם? בני כמה אתם? בני כמה הילדים?

האם אתם בעלי מקצוע? מה היה עיסוקכם בסוריה.

השבתי להם " שמי שמחה, בעלי מיכאל, הילדה הבכורה בת השש פרחה, הילד בן החמש איברהים, השלישים סלווה, הרביעית חנה, והתינוקית גראז קיצור של גרציה ( בערבית המשמעות דובדבנים).

לבעלי הייתה חנות קטנה של דברי מתיקה ומשקאות קלים.

הבהירו לנו ששמותינו שמות ערביים ויש לשנותם לשמות עבריים מכיוון שאנו מתחילים חיים חדשים בארץ חדשה ועל מנת שנטמע בתוך האוכלוסייה החדשה  במדינת ישראל עלינו לשנות את השמות וגם את הלבוש.

הגברת הוציאה כלי כתיבה והתחילה ברישום שם האב מכלוף יקרא מיכאל, הבת הגדולה שמה פרחה תיקרא פרחיה, הבן ששמו איברהים יקרא אברהם ( לימים אבי ), הבת ששמה סאלווא תיקרא צביה , חנה נשארת חנה , זה שם ישראלי מוכר , וגראז התינוקת תיקרא יפה. למען האמת השתדלנו לתת שמות זהים או קרובים לשם המקורי. 

קיבלנו זאת בהבנה ובברכה, כי מה שחשוב הוא לחיות במדינת ישראל, מדינה יהודית בה נרגיש בבית, מוקפים בהגנה ובטחון. 

התרגשות בעיצומה , אנו יושבים עם אנשי הסוכנות היהודית, אני אומרת בלבי " אנשים יהודים מארץ ישראל נמצאים פה משוחחים אתנו, רוצים לטובתנו" הרגשנו חום בלב, שחרור ובטחון שלא הכנו קודם. 

ניסיתי להרגיע עצמי עם קול פנימי אחר שאומר " אם הגעתם עד הנה אתם לבטח תסתדרו".

העובדה שאפגוש כבר את משפחתי עולה על כל מחשבה.

מדינת ישראל בת 14  עדיין בחיתוליה.

התקבלנו במלון בתורכיה במרכז העיר קבלנו חדר גדול ומרווח בהתחשב  שהיינו שבע נפשות, קבלנו ארוחות  3 ביום ארוחות מלאות עם קינוחים ובעיקר ארוחות כשרות, גם במלון הסידור היה לקבל את הארוחות כשרות ובכך התחשבו ברגשותינו הרוחניים. 

שהינו  במלון שלושה שבועות , ולאחר מכן הוטסנו לישראל.

 בעלייתינו למטוס הדיילות כיבדו אותנו בממתקים וקבלו אותנו בסבר פנים יפות, את השפה לא ידענו, לא הבנו רק כמה מילים בודדות. בעלי התיישב עם הילדים שני ילדים הגדולים, ואני עם שניים הקטנים יותר והתינוקת שזה עתה נולדה בתוך חיקי. כולנו התרגשות בעוד שעתיים שלוש ננחת בארץ הקודש, נפגוש את משפחתי ההתרגשות שלנו ניכרת בעיקר בשתיקה ובמבטים שהחלפנו בינינו, הילדים הבינו , הרגישו את התחושה המרחפת של התרגשות מצד אחד ושמחה המהולה במתח רב.

המטוס החל בהמראה, חיים חדשים מתחילים וברקע נעימות מתנגנות.

מגע על הקלידים

בקלילות משמיעים

שרירים מרפים

נימי לב מתרחבים

ולתוכו נכנסים

רגשות מעורבים

חיש הזמן עמד מלכת

ההיגיון איבד דרכו

את מקומו תופס הרגש

ופורט על הניגון

והלילה את שירו משמיע

לקול נוגת הכוכבים

ובשעת זריחת החמה

נמה לה המנגינה.

​