תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים
חוויה בלתי נשכחת
תמר זעירא
ערב נר רביעי של חנוכה. בחוץ מזג האוויר סגרירי. עננים כבדים, בצבע עופרת, מכסים את פני השמים, עוד מעט כנראה יירד גשם. רוחות עזות מנשבות. אני מזמזמת את השירים שלמדתי בעודי קטנה על היורה..
בבית חמים ונעים ניחוח של בצק שמרים, נישא באוויר וחודר לאפי. אני נושמת עמוקות, אוהבת את הריח. אני עומדת במטבח ועושה את ההכנות האחרונות לקראת אירוח חברים לטקס הדלקת נרות חנוכה.
מבחר הסלטים כבר במקרר, לביבות תפוחי האדמה מטוגנות ומונחות על מגש. הסופגניות היפות מחכות שאבזוק עליהן אבקת סוכר. בפינת האוכל השולחן ערוך בכלים נאים. בראש השולחן חנוכיית כסף עתיקת יומין שעליה ריקוע של אריות. וכיתוב "הנרות הללו קודש הן" נרות צבעוניים מוכנים להדלקתם. אווירה חגיגית.
פתאום נשמעה חבטה עזה. רצתי לסלון לראות מה מקור הרעש? לתדהמתי ראיתי את בני , בן השמונה ששחק בכדור. שרוע על השטיח חסר הכרה. ברגע ראשון ניסיתי לקרוא בשמו כשהוא לא הגיב טלפנתי במהירות למ. ד. א . הייתי בבית לבד ,חסרת אונים . הבת הבכורה הייתה בטיול של תנועת הנוער בעלי עדיין לא חזר מהעבודה. למזלי תוך דקות קצרות הגיעה ניידת לטיפול נמרץ. החלו בפעולות החייאה. לאחר ניסיונות רבים, כאשר לא הצליחו החליטו לנסוע לבית-חולים הקרוב. בינתיים בעלי חזר מעבודת יומו ונסענו באמבולנס .
חדר המיון המה כמרקחה, כל הרופאים עמדו מסביב למיטת הילד. הוחלט לעשות לו סי.טי ראש דחוף. עם קבלת התוצאות הופנינו למחלקה נוירו כירורגית בבית חולים "בילינסון". נהג האמבולנס לא הסכים שאנו ההורים ניסע יחד עם הילד. הוא טען שבגלל המצב הקשה הוא ייסע במהירות מופרזת ולכן אינו רוצה לסכן גם אותנו ושנבוא יותר מאוחר. נלחמתי כלביאה לא הסכמתי שלא נהיה על יד הבן. הנסיעה הייתה באמת ובתמים מטורפת, הנהג הפעיל את הצופר, מכוניות פינו את הנתיב. ולעתים גם עלה על המדרכות. הוא לא עצר ברמזורים. ותוך דקות אחדות מצאנו עצמנו שוב בחדר מיון. לפי הצילומים הרופאים קבעו שהילד עבר אירוע מוחי. ושהעורק הראשי במוחו התפוצץ. כל המוח היה מלא דם ובמצב של חוסר הכרה עמוק. הילד לא הגיב לגירויים שהרופאים הפעילו עליו. בלשון הרופואימ המקצועית "אניוריזמה " במוח בעברית –מפרצת.
הרופאים הנוירוכירורגים טיפלו בבן במסירות רבה. ראש המחלקה הוזעק מביתו. בעלי ואני ישבנו במסדרון מכונסים בעצמנו. בראשי צצו מחשבות רבות מה יעלה בגורלו של הבן? שאלתי עצמי מי אמר שלבן הוא צבע כליל ושמח? מי אמר שירוק הוא צבע מרגיע? בשלב זה בגדי הצוות הלבנים והירוקים אינם משמחים ואף אינם מרגיעים. שמעתי את אחד הרופאים הצעירים אומר: "יש לי בן בגיל של הילד הזה, אני חייב לעשות הכל כדי להציל אותו" והוא ממשיך : " מחר יש לי כרטיסים לפסטיגל ואני לוקח את בני למופע. קשה היה לי להאמין מה נחת עלינו, איך חיים יכולים להשתנות בן רגע. מאווירת חג לאווירת נכאים. בשלב זה אמרתי לבעלי: "בבקשה צבוט אותי כדי שאדע שאין זה חלום בלהות. לאט לאט חדרה בי ההכרה שאין זה חלום. יש לחזק את הנפש. מי יודע מה נכון לנו? חשבתי על סבתי שעמדה בניסיונות קשים בדרך לא"י. איבדה שני בנים בוגרים ממחלה קשה בהבדל של חודש ימים. על אף האסון הנורא שפקד אותה המשיכה בחיים מלאים ויפים, כולה אופטימיות מאירת פנים ואהובה על כל מכריה. אני נכדתה זורמים בעורקיי הגנים שלה. אסור לי ליפול ברוחי. שעת חצות הגיעה. בבית החולים שררה דומיה.
לאחר טיפול ממושך הרופאים זימנו אותנו לחדרם. הסבירו לנו את חומרת המצב ואמרו בזו הלשון: "עשינו כמיטב יכולתנו, המצב חמור, הילד בקומה אין לכם אלא להתפלל" לרגע נעתקה נשמתי, אבל מיד התאוששתי, אינני יודעת מניין גיסתי את כוחות הנפש, אמרתי להם: "זה לא יכול להיות שהוא לא יחיה, אני עוד אזמין אתכם לחגיגת בר- המצווה שלו" הם התבוננו בי בהשתאות בוודאי חשבו שדעתי השתבשה ואני בהכחשה סביב המצב שנקלענו אליו. יצאנו מהחדר. הילד אושפז בטיפול נמרץ לא עזבנו את בית החולים. קבלנו רשות לשהות לידו .כל יום שמענו את המשפט "קשה אך יציב" המצב לא החמיר. מחשבות קשות התרוצצו במוחי. מה יהיה מצבו כאשר הכרתו תחזור? איזה נזק כבר נגרם לו? אחרי הכל מדובר בפגיעה מוחית. איך נתמודד אם יסבול מנכות? הייתי מוכנה לקבל כל מצב העיקר שיחיה. ניסיתי לחשוב חיובי ולהדוף את המחשבות הקשות. הרוח חייבת לנצח את החומר!
בינתיים השמועה החלה להתפשט בין כל בני המשפחה המורחבת, החברים והמכרים. כולם התפללו לשלום הילד. היינו אובדי עצות מצד אחד ראש המחלקה הסביר לנו שהמקרה נדיר לכן נפגש עם כל מנהלי המחלקות הנוירוכירורגיות להתייעצות מצד שני הופעל עלינו לחץ לקחת אותו לחוץ לארץ. האמנו ברפואה הישראלית והחלטנו להישאר בארץ.
בן רגע חרב עלינו עולמינו. אמי ניסתה כמיטב יכולתה להקל עלינו ואמרה לי משפט שמשמש אותי בעקבות מצוקות שהחיים מזמנים לנו. "דעי לך שאחרי כל חורף בא אביב" עוד נכונו לכם ימים טובים. הסערה תחלוף. אחרי שבוע ימים של חוסר הכרה הכרתו של הילד שבה אליו. ומאותו רגע כל יום חל שיפור במצבו. הוא התחיל להתרוצץ במסדרון המחלקה, לצייר ולשחק בשפע המתנות שהורעפו עליו. מנהל המחלקה היה מבקר אותו כל בוקר לפני החולים האחרים. חשבנו הנה נגמר הסיוט וחוזרים הביתה, הרע מאחורינו. חוזרים לשגרת החיים, ופתאום נפלה עלינו פצצה, לדעת כל המומחים, אם הילד לא ינותח, כדי לאחות את העורק הקרוע, הוא עלול שוב לעבור אירוע מוחי, שיכול בפעם זו להיות קטלני. היה עלינו לקבל החלטה, קשה כקריעת ים - סוף. הילד לכאורה בריא, מתפקד כמו כל ילד בגילו ואנו צריכים כהוריו להחליט על גורלו. ניתוח במוח הוא ניתוח מסוכן. המוח חולש על תפקוד כל איברי הגוף. הילד עצמו שהיה שותף להתלבטות שלנו אמר: "אני מפחד לעבור ניתוח" מה עושים? קיבלנו על עצמנו החלטה קשה ואמיצה. כאנשים מאמינים אמרנו הרופאים הם שליחי הקב"ה נתפלל שיעשו את מלאכתם נאמנה. הם בוודאי רוצים להצליח בגלל המקרה הנדיר לגיל של הילד. בלב כבד חתמנו על הסכמה, רצינו שהילד יחיה!!! כל הזמן נקרה במוחי מחשבה, למה זה קרה? מה חטא הילד? הכרתי את הפסוק: "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהיינה". פשפשתי במעשיי, תמיד ניסיתי לעזור לאוכלוסיות חלשות התנדבתי .גם הנביא ירמיהו התחבט בבעיה של צדיק ורע לו. לילה לפני הניתוח לא הצלחתי להירדם. חיכיתי לבוקר ולהיות כבר אחרי הסיוט אליו נקלענו
היום הקשה בחיי הגיע. הורידו את הילד בשעת בוקר מוקדמת לחדר ניתוח. הדמעות חונקות בגרון, כלפי חוץ צריכים לשדר חוזק, אופטימיות לעודד את הילד שהוא לא ירגיש מאומה, ירדימו אותו וכאשר יתעורר מההרדמה יהיה כבר אחרי הניתוח. הניתוח נמשך שעות רבות. מדובר בכלי דם עדינים ומרובים כל סטייה קלה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. ראיתי במחלקה מאושפזים רבים אחרי ניתוח. חלקם איבדו את הזיכרון, היו שדיבורם נפגע, הראייה נפגמה ועוד ...הרבה היו זקוקים לשיקום ממושך.
לפני ההרדמה גילחו את שיער ראשו היפה. בחדר הניתוח הרדימו אותו, אחר ניסרו את עצמות הגולגולת. הכל נעשה בזהירות מרבית על מנת לא לפגוע בעורקים השלמים. מהבוקר עד לשעות אחה"צ ישבנו ליד חדר הניתוח. עד שהוציאו את הילד להתאוששות. היום הארוך והקשה בחיינו. הרופא המנתח אמר שלצערו בזמן הניתוח אחד המכשירים החשמליים שחובר לברכו גרם לו לכוויה קשה והוא יצטרך לעבור ניתוח להשתלת עור. אחד הרופאים , ממוצא מזרחי אמר: "לא נורא, מה שקרה ברגל זה נגד עין רעה, שאנשים לא יגידו יצא בשלום מניתוח ראש כה מסוכן ללא פגע" הבנו שעוד נכונו לנו ימים קשים, אחרי הניתוח היו לילד מספר בעיות: הוא גרר את רגלו וראייתו הייתה מטושטשת. כעבור ימים אחדים הכל הסתדר. נותרה צלקת ענקית בצורת פרסה. חודש אחרי הוא אושפז במחלקת עור ועבר ניתוח בהרדמה מקומית. לקחו לו שתל של עור מברך אחת והשתילו על הכוויה. צחוק הגורל שהסבל מהכוויה היה קשה מניתוח הראש מבחינת הכאבים. הזמן עשה את שלו הילד חזר לאיתנו. מכרים וחברים אמרו לנו לתבוע את הרופאים על הרשלנות שבעטייה הילד עבר עוד ניתוח. לא הסכמנו להיות "כפויי טובה" אחרי היחס הנהדר שקיבלנו. טעויות נגרמות ובחיים לא הכל זה כסף.
במשך תקופה ארוכה המשפחה החברים והמכרים תמכו בנו. אחת החברות נדרה נדר שכל שנה ,עד הגיע הילד לגיל 18. היא תכין לו עוגת יום הולדת. העוגות שלה היו ידועות בטעמן ובצורתן יש לציין שהיא עמדה בהבטחתה. מלבדה היו עוד הרבה "אנשים טובים באמצע הדרך" כפי שכתבה המשוררת נעמי שמר.
חמש שנים אחרי חגגנו לילד. שבגר בר מצווה. תאריך החגיגה חל בתקופת "מלחמת- המפרץ" הרופאים הצעירים היו מגויסים, הוותיקים היו בכוננות בבית-החולים. רק נהג האמבולנס הצליח להגיע. הילד חשש שלא יגיעו אנשים לבית- הכנסת בזמן עלייתו לתורה. כל ציבור המתפללים הגיע עם מסכות אב"כ. השמחה הייתה גדולה. בהחלט יכולנו לברך "ברכת-שהחיינו" במהלך השנים דאגנו איך ילמד? האם יגייסו אותו? ברוך-השם הוא הבריא לחלוטין, גויס, נשא אישה ונולדו לו ילדים.
לימים קראתי ידיעה בעיתון על רופא שהציל חיילים רבים, בתקופת המלחמה. זה היה הרופא שניתח את הבן . הרגשתי צורך להתקשר אליו ולספר לו על הילד שניתח. איתרתי את כתובתו. אשתו שמחה שהתקשרתי אבל הוזהרתי שהוא חולה ב"אלצהיימר." מכיוון שאינני יודעת את החשבונות של בורא עולם שאלתי עצמי: "אלהים למה"? הרי נאמר במקורותינו: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא" והרופא בעל ידי הזהב הציל הרבה נפשות.