תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
החיים בקופסא הכחולה
טלי גלאור
אני לא זוכר את היום שהגעתי, אבל הוא תועד היטב בתמונות. אמא מאמצת מתרגשת עד דמעות. האחים החדשים שלי רבים מי יחזיק אותי.
היום, הדברים שונים, אבל זכרונות צפים מדי פעם. ואולי זה הגיל: כעת אני בערוב ימי ומבלה את רב זמני בהתבוננות ביונים תוך כדי שאני נהנה מהשמש החמימה של הבוקר בחודש יולי.
בתמונות של אותו יום ששינה את חיי: אמא נראית צעירה וקורנת, רגע נדיר של אופטימיות. האחים שלי גם הם ילדים וממש פורצת מהתמונה שמחה מתפרצת.
לא פשוט היה המעבר מנער רחוב לבן משפחה. הייתי רגיל להיות עם אחי ברחובות טקסס. שם אשה מבוגרת טובת לב מצאה אותנו כנראה. אחי היה תאום אבל היינו שונים לגמרי: הוא כהה וחטוב, שרירי ומשורטט. קסם אישי בלתי נדלה והמסמר של כל מסיבה.
אני מעט עגלגל, שקט, מתבונן, קולי עמוק ושיערי האדמוני מבליט את עורי הלבן. יש לי ליקוי ראייה, אני כמעט עיוור לגמרי והעיניים שלי נראות שונות מהרגיל.
כך אמר הרופא, ״שיש לי ראייה לא טיפוסית״. אבל לא נתתי לזה לעצור אותי בחיים.
אחי ואני- שנינו לא זכרנו את האמא שילדה אותנו או איך מצאנו את עצמינו ברחוב. אבל היה לנו זה את זה כמשענת ועברנו הרבה יחד.
המעבר לבית המשפחה לא היה פשוט, אבל עם הזמן גיליתי שהחיים יכולים להיות טובים גם כאשר לא רואים את העולם כמו כולם. כל בוקר, הרגשתי את קרני השמש מלטפות את פני, מרגיש את החום שלהן, ושמעתי את הציפורים מצייצות מחוץ לחלון. למרות שהראייה שלי הייתה מוגבלת, למדתי ליהנות מהרגעים הקטנים – לשמוע את קול האחים שלי צוחקים, את הקול המרגיע של אמא כשהיא שרה לי שירים בלילה, ואת רשרוש העלים ברוח כשהייתי משחק בחצר. ראיתי את העולם בדרכים אחרות, בעזרת החושים האחרים שלי, ואהבתי את חיי החדשים.
בית המשפחה היה מקום של שמחה ומשחקים. האחים שלי ואנוכי היינו מבלים שעות בשעשועים ובחקר כל פינה בבית. אמא תמיד הייתה מביאה לנו צעצועים חדשים, והיינו ממציאים אינספור משחקים. הייתי אוהב במיוחד להסתובב בין החדרים, למצוא צעצוע חדש, ולהתחבא מאחורי הספה או מתחת לשולחן, מחכה שימצאו אותי. תמיד הייתי מנסה לנחש איפה האחים שלי, מתבסס על הקולות שלהם, כי הראייה שלי לא הייתה מאפשרת לי לראותם מרחוק. אבל זה לא הפריע לי – המשחק היה מהנה בכל פעם מחדש.
בבית הזה גם למדתי טריקים חדשים. הייתי מקפיץ כדורים, מתגלגל על השטיח, ומצליח למצוא את דרכי בכל מבוך שהילדים היו יוצרים לי. הם היו מלמדים אותי כל יום משהו חדש, ואני הייתי מנסה שוב ושוב עד שהצלחתי. כשסוף סוף הצלחתי לבצע את הטריק הנכון, כולם היו מוחאים כפיים וצוחקים, והייתי מרגיש על גג העולם.
***
אחי היה תמיד המנהיג, הכוכב. כולם רצו להיות בקרבתו, ואני, אהבתי אותו ובילינו ביחד וגם לחוד. כשהתחלנו להרגיש יותר בטוחים הרשימו לעצמינו גם לריב ולהתאבק ופחות להתרפק זה על זה כפי שנהגנו בילדותינו המוקדמת.
אבל עם הזמן, דברים התחילו להשתנות. שמתי לב שהוא מתרחק, לא מתקרב לשחק כמקודם. הוא הריח שונה, כמו משהו לא נכון, והתחלתי לדאוג. הוא היה יושב בפינה, עיניו שקועות וכבויות, כאילו שהחיים נוטשים אותו לאט לאט.
אמא ואבא שמו לב שמשהו לא בסדר והתחילו לדאוג כמוני. הם לקחו אותו לרופא ובילו איתו שעות בבית החולים, מנסים להבין מה קורה. בכל פעם שחזרו הביתה, הם הביאו איתם צעצועים חדשים והריחו ריח מוזר, חריף שהזכיר לי תחושות נוראיות מינקותי שלא ידעתי לתאר מהן. אבל למרות כל המאמצים, אחי לא חזר להיות כפי שהיה. הוא הלך ונחלש, ולמרות שטיפלו בו באהבה, הוא בסופו של דבר לא חזר הביתה. זכרון השקט שנפל על הבית באותו יום הוא אחד הזכרונות הקשים ביותר שאני נושא איתי.
***
הילדים בבית, שהיו אחי ואחיותי, הלכו וגדלו. כל אחד מצא את דרכו בעולם, ויום אחד הבית התרוקן מצחוקם. נותרתי עם אמא, אבל משהו בלב שלה השתנה. היא הייתה שם, אך לעיתים קרובות נעדרה בעיניה.
הייתי מרגיש את הבדידות הזאת, את הריקנות שזחלה אליי מבפנים. הגעגועים לאחי היו חזקים מכדי להכיל. האוכל שאמא נהגה לבשל תמיד היה עבורי ניחום, אבל אחרי שאחי נעלם, גם האוכל איבד את טעמו. ניסיתי לאכול, אבל שום דבר לא היה אותו הדבר. אמא ניסתה להכין את המנות האהובות עליי, אבל הריח המוכר הפך לכתם עמום בזיכרוני, ואני פשוט לא יכולתי ליהנות יותר מהאוכל שלה כמו פעם.
הייתי מוצא את עצמי יושב לבד מול החלון, מסתכל על יונים שעפות ולא מוצא עניין בכלום. העולם סביבי המשיך להסתובב, אבל עבורי, הזמן כאילו עמד במקום. כל מה שרציתי היה להרגיש שוב את אותו חום של משפחה, אותו בטחון שהכל יהיה בסדר.
***
ואז, פתאום, התחוללו שינויים נוספים בבית. רהיטים זזו, ריחות חדשים הופיעו, והמולת קולות לא מוכרים נשמעה מהמסדרונות. התחושה הכבדה של נטישה התגנבה ללבי. הייתי בטוח שבסופו של דבר, גם אני אהפוך לעוד זיכרון עמום.
באחד הלילות הקרים, כששכבתי במיטתי ומחשבותי לא הרפו, שמעתי את אמא מדברת בשקט. היא דיברה על התחלה חדשה. חשבתי לעצמי – האם היא מדברת על חיים בלעדי?
***
אבל אז, יום אחד, הדלת נפתחה ובפנים נכנסה אמא עם קופסה כחולה. בפנים היה חתלתול קטן, עם עיניים גדולות וסקרניות, בדיוק כמו שהיו לי פעם. הבנתי – הבית לא עמד להתרוקן אלא להתמלא מחדש, והפעם אני זה שאצטרך להיות המנחה, האח הגדול.
בפעם הראשונה מאז שאחי עזב, הרגשתי שוב ניצוץ של תקווה. אמא הכינה לנו ארוחה, והפעם אכלתי עם החתלתול החדש לצידי. הטעמים שהיו חסרים כל כך הרבה זמן חזרו, והפעם התחלקתי בהם עם חבר חדש. הרגשתי שהלב שלי מתחיל להחלים, ושהבית הזה עדיין יכול להיות מקום של אהבה ושל חום.
בסופו של יום, כשהשמש שקעה, מצאתי את מקומי החדש לצידו של החתלתול, ולצידה של אמא ואבא. כולם מצאו את דרכם, כולל אותי. למרות הכאב והפחד, בסופו של דבר, לכולנו יש מקום בעולם הזה.