איש עסקים מצליח, מנוכר מאשתו ומבנו, חוזר לבית ילדותו אחרי מות אימו והזיכרונות מציפים . האם הוא ייצא מזה בשלום?

 

 

במבט לאחור, לא הייתי צריך לצאת למסע. היו  סימני אזהרה שהתרו בי שלא לצאת לדרך. ראשית, המכונית התקלקלה. לא הצלחתי להניע אותה. עמדתי חסר אונים ונרגז מול מכסה מנוע פתוח וניסיתי להבין איפה התקלה? סבך חוטים , צינורות, מיכלים. הכול נראה תקין . ובכל זאת, משהו לא היה בסדר. משהו חשוב שהשתבש. ואני הרגשתי עייפות רבה. מישהו אמר מאחוריי 'אני חייב לשים את הראש רגע'. וזה היה כאילו קרא את מחשבותיי.        כשהגעתי באיחור למשרדי , אני הבעלים והמנכ"ל  של רשת המזללות 'אכול עד שתתפוצץ', רואה החשבון הבחין בפיזור דעתי.

"הכול בסדר?” שאל. חנף כדרכו. 

עדכנתי שעליי לנסוע בעניין דחוף.                                                                                            

  "כמובן" אמר ויצא  נעליו הרכות מאווששות על השטיח,  מחליק כנחש. הוא רגוע מפני שמתח הרווחים מאמיר כל הזמן. המוצר הנמכר ביותר הוא  דליי קרטון מלאים בכנפיים של עופות, שאנו רוכשים במחירי רצפה מלולים צפופים ובלתי מפוקחים. הלקוחות מרוצים. מעמיסים ומחייכים בהרגשה שהערימו על המערכת. בסיום הארוחה, מתקשים לקום ובוהים קדימה במבט חלול. ההאבסה היא  התחושה שהם מבקשים ואכן, מקבלים. 

הטלפון רטט. אשתי צווחה:"הלווו"?  במבטא צרפתי מזוייף.                                                                                                        הגברת הראשונה הרבתה להשתמש במילים לועזיות: 

“ מון שרי ... ה'פטיט' חולה.” 

 בננו היחיד היה בבת עינה. יצור תלותי ומפונק ,שיצא מהחדר בכל עת שאני נכנסתי אליו. קולו חלוש, שערו מתולתל וארוך, עיניו מתמלאות תדיר בדמעות שהוא אינו מנסה להסתיר.

 “די  לבכות" אני דורש ממנו.

 הדבר מעורר בי תיעוב. גם  הילדים בכתה לועגים לו. בזים לו. יוצאים למסיבות בלעדיו. שמעתי שמחרימים אותו. בטיולים אין מי שיהיה מוכן לחלק איתו אוהל. בהפסקות הוא יושב לבד ומאריך את זמן אכילת הכריך כדי שעלבון בדידותו לא יהיה בולט מדי.  הצעתי שיצטרף לחוג אומנויות לחימה כדי שיוכל להגן  על  עצמו, אבל הבכיין סירב בתוקף.  

הבחנתי שרעייתי  לא הציעה להצטרף אליי לנסיעה. חשדתי שהוקל לה שלא ביקשתי את חברתה.  כשהכרתיה, היו לה רגליים ארוכות ושיער בלונדיני מתנופף . גם כיום, היא  מטפחת את עצמה במידה שמזכירה צורה של סגידה. 

אני חושד שיש לה מישהו מצד. לא שאכפת לי. גם לי יש מצעד מאהבות מתחלפות. הנישואין הם מוסד. החיים מתרחשים מחוצה לו. 

מפני שמכוניתי שבקה חיים ,העדפתי לנסוע ברכבת. כפי שעשיתי בעת שהייתי חייל, בזמנו, שרתתי ביחידה קרבית, תשוש מלחימה ,נרדמתי בכל מקום. 

כיום, השינה ממני והלאה. אני עולה על יצועי בשעה מאוחרת,  שוכב שעות בחשכה,  מחכה  לאור ראשון ואז כשהוא מגיע, אני עייף מכדי לצאת מהמיטה. יש לילות בהם אני נוטל כדור שינה. אך השינה תחת השפעתו  אלימה ומלאכותית. 

 בקרון ,התרווחתי על המושב ועמדתי לעיין באינטרנט כותרת של פרסומת זינקה לעברי. סרטון ובו נאמר: 'אני חייב לשים את הראש רגע'. 

קשישה מטופחת שישבה מולי השמיעה קריאת הפתעה  ונקבה בשמי. זו היתה ש המחנכת שלימדה אותי ארבע שנים בתיכון המקומי. הזקנה התעניינה בכל פרט מפרטי חיי והתענגה על הידיעה שעשיתי חייל .

"ידעתי שתגיע רחוק" אמרה "היה בך רעב בלתי ניתן להשבעה. כל הזמן רצית עוד".

זכרתי את אימי יושבת מולה באספות ההורים ושמחה על מילותיה:

 'ילד עם פוטנציאל' אהבו לומר בהתנשאות ולהוסיף בנימה יהירה ומתחסדת:  'אפילו שאין לו אבא'.

 אמי לא חסכה ממני דבר. כשהיה חשש שאפתח פער במתמטיקה , הביאה מורה פרטי . 

הנוף התחלף ונעשה כפרי והררי . גושי סלע תלויים על בלימה מקצוות צוקים. רעידה קטנה והכול מתמוטט. ציפורים זועמות צווחו לעברנו. עורבים שחורים ישבו על עמודי עץ ונתנו בנו עין רעה וקללה.  לבסוף, עצרה הרכבת.

 שנים רבות חלפו מאז שביקרתי בעיירה ק , אך, כשירדתי מהקרון הממוזג,

 ונשמתי את האוויר הלח של אדמת הביצות, גופי הגיב כאילו מעולם לא עזבתי. השתעלתי שיעול ממושך וראותיי התכווצו מכאב. הייתי כמו דג מחוץ למים. נאבק ומתאמץ להכניס את האוויר לראות שנאטמו בפניו. המורה טפחה על כתפי והושיטה לי שקית נייר.               השקעתי פני אל תוך השקית ואט אט התייצבה נשימתי והראות השתחררו.                                                                             משכתי קלות את הכובע מעל לראשי  כדי שיסתיר את עיניי.  

"אתה בסדר?" שאלה בקול רך ומודאג

"אני בסדר. רק חייב לשים את הראש רגע" עניתי.                                                                                                                          טיפסתי במעלה הכביש הצר והישן , נוכחתי שדבר לא השתנה. אותו נוף שדות מלמטה ומעל ההר האימתני ממערב שרצח את השמש באיבה , כופה שקיעה ואפלה כבר בשלוש אחר הצהריים. אותה חומת אבנים גדולות, בלתי סימטריות, שהודבקו זו אל זו באמצעות בטון מתפורר. אותו עשב דליל וקוצים שגדלו פרא.                                                                                                                                  דמות חצתה במהירות את המרחק בינינו. זו  השכנה סימונה הפוזלת, שהתגוררה בבית הסמוך.  תמיד רוגשת ותוססת.  השכנים ידעו כל מה שמתרחש בביתה מפני שניהלה שיחותיה בצווחות..                                                                                                            'זו לא יודעת לדבר' קבעה פעם אימי  'רק לצעוק'.    

 “ זה אתה"  צעקה "חזרת. שנים לא ראיתי אותך. מהר... עליך להסתתר. ” נשימתה הואצה "בבקשה. לפני שרוח אחר הצהריים תתחיל לנשוב. בכל יום, היא נושבת ומייללת במשך שעות. לפעמים, נשמעים בה קולות של אנשים. קוראים לעזרה. כולם יודעים. אבל לא עושים שום דבר ’.                                                                                                         עודי תמה, נשמע קול יבבה. כלב קטן  שפרוותו מדובללת וקרחת מה ששיווה לו מראה דוחה, נצמד אל רגלי והביט בי בתחינה.

לפתע, סובבה את ראשה לצד, כמו מאזינה ואמרה בקול רם ובטון מלאכותי :

‘אני באה. יעקב. אין פה אף אחד. רק אני’. 

ורצה פנימה אל הבית תוך שהיא שולחת אלי מבט מפוחד מעבר לכתפה.  

"מצטער" קראתי אחריה "אני חייב לשים את הראש לרגע".

התנערתי מהרושם המדכא שיש לכל מפגש עם  התערערות הדעת, ועליתי במדרגות המשופשפות אל בית אימי. הייתי בן יחיד. כך שלא ציפיתי לחברה. 

כשסובבתי את המפתח במנעול והדלת נפתחה בדחיפה קלה, הבחנתי בשכבת האבק העבה שנחה על התריסים, אל המדפים, על הכל. אמי לעולם לא היתה מניחה לזה לקרות. האבק יותר מהכול, בישר באופן נחרץ שהיא איננה. 

 בתוך הבית הקריר , הזמן עמד מלכת. אותו סלון משנות החמישים,  ספה ושתי כורסאות מחומר דמוי עור חום כהה. אותם כפתורים חסרים בכריות הספה. חנוכיית נחושת בצורת נבל ואבן 'מלכיט' במרכזה.  שלישית ברווזים ממתכת מודבקים על הקיר ,מעופפים כלפי מעלה . והריח המוכר של בצל מטוגן שדבק בקירות המטבח הזעיר, בו הפליאה אימי להכין מטעמים .

 כמה זמן לא ראיתי אותה לפני שנפטרה? כשלוש שנים. בקושי דברנו בטלפון. וכשדברנו היה זה בקצרה. לא היה לי מה לומר לה. ודבריה שעממו אותי ואף העלו בי תחושת רוגז. 

איני יודע לומר בביטחון מתי הבנתי שאימי אישה טיפשה. וטיפשותה בלתי ניתנת לריפוי. 

מישהו אמר בתקיפות: 'אני מוכרח לשים את הראש רגע' . הסתכלתי לצדדים ולא היה איש בחדר מלבדי.                                                                                                        רחש קל נשמע מחדרה .מישהו התנועע שם. נדמה היה לי ששמעתי קול דק מזמרר את שמי. 

‘זה לא יתכן כי זה לא יתכן’ אמרתי לעצמי אך כשנכנסתי לחדר שהיה מעוטר בשושנים וורודות ומכחילות שריצדו על הווילונות, על כיסוי המיטה ועל השטיח. מצאתי אישה  שמזגה תה מקומקום חרסינה מעוטר וורדים אל ספלים תואמים. היא לבשה שמלה לבנה וארוכה מבד דקיק עם שרוולים תפוחים, שהדגישו כתפיים חלקות ומעוגלות. שפתיה וורודות וסומק בהיר על עצמות לחייה הגבוהות ,  שערה הרך והערמוני היה מורם כלפי מעלה, אך קווצת שיער סוררת וחמקנית נחה בשלוה לצד אוזנה העדינה. תנועותיה היו יציבות ומתונות, ואצבעות כף ידה היו ארוכות, מחוטבות ולבנות. בצלחת קטנה ,הונחו פיסות  מרובעות של עוגיות חמאה ושקדים דקיקות עד כדי שקיפות. ריח חריף ורענן ריחף באוויר החדר. של צמח הרוזמרין שמעיר זיכרונות. ‘צמח המכשפות’.

 ‘היה לך מטוס צעצוע עשוי מתכת . הבטחת שנטוס למקומות רחוקים ’ אמרה כמו לעצמה ‘שיחקנו בארגז החול. עשינו הכול יחד. אמרת לי שאתה אוהב אותי לנצח, ואני אהבתי אותך.’

לא היה לי מושג מיהי.  

 ‘כשתוכל - תיזכר’ קבעה מבלי להתרגש ‘ טעות לחשוב שמקום משכנם של הזיכרונות הוא בעבר.  הם נמצאים בעתיד. חלקם ישובו אליך ברגע הנכון. עליך  להגיע להלוך הרוח המדויק והזיכרון יקום לתחייה. אבל...אתה באמת חייב לשים את הראש לרגע".

 משהו באופן שבו אמרה את המשפט , עורר אצלי דריכות פתאומית שטיפסה במעלה עמוד השדרה  וסמררה את השערות שעל עורפי.  משכתי בזרועה עד שנתלשה ממקומה. תחבתי את הזרוע אל השק שהופיע בידיי ואז נגשתי אליה, ובעוד גדם כתפה המדממת מכתים את שמלתה הצחורה, הכנסתי את גופה שהתכווץ עד שראיתי שאני אוחז בידיי בובת שעווה מגולפת בקפידה ובתחושת בהלה תחבתי אותה אל השק. היה זה שק עבה וגדול מבד 'יוטה' חום שורט , כמו זה שהובילו בתוכו תפוחי אדמה . לא ידעתי מניין השק הופיע בידיי. אבל , ידעתי מייד מה לעשות בו. והוא עיכל את הדברים שהכנסתי לתוכו כמעין קיבה חיצונית.

 צעדתי במהירות אל חדר השינה שהיה שלי  .בובת ה'טיגריס' המפוספסת ניצבה על השטיח החום כהה ,נוכחותו דוממת ורצחנית. קיבלתי אותו במתנה בגיל הנעורים .                נערה תמירת גוו ששערה ארוך, אדמוני ,מסתלסל ועיניה ערמומיות מלאות צחוק ותעוזה נכנסה אל החדר.  היתה זו ל’  אהבת נעוריי, שנצמדה אלי בנשיקה מלאת תשוקה.  הידקתי אותה אלי והשתחלנו החוצה מבגדינו . התעלסנו  על השטיח הרך.

 ‘אל תשאיר אותי הפעם מאחור’ . ביקשה. 

קולה היה לא תואם ושבור . הבטתי בה  מקרוב וביתר עיון.  קמטים זעירים עיטרו את זוויות עיניה. שערה היה צבוע אדום. חיוכה היה עצוב. הבחנתי בכוח שבו לפתה אותי בעודי מנסה להתרחק מעליה.

‘נתלבש’ קבעתי 

כנראה שהרגישה במתרחש מפני שהשמיעה צרחה: ‘קח אותי' ושלחה כלפיי את ציפורניה הארוכות , זזתי הצידה  ,חומק מהסתערותה, הנחתתי מכה עזה בגבה. האוויר נסחט מראותיה בבת אחת. והיא קרסה ונותרה שוכבת על הרצפה, פניה מוטלות כלפי מטה .  הרמתי אותה בידיה קלה ודוממת והכנסתי אותה אל השק .

לא היה לי זמן לחשוב על האירועים המתרגשים , מפני שנשמעו דפיקות עזות  על דלת הבית. פתחתי את הדלת. בפתח, עמד שוטר חסון בסבר פנים רציניות. השוטר העיף בי מבט חשדני : 

"התקבלה תלונה על רעשים לא מוסברים וצעקות מהדירה". לא ידעתי מה לומר ואז ,חיוך רחב קישט את פניו הלבביות:  ‘אנ’לא מאמין’! 

זה היה א , חבר ילדות.  אחרי הצבא נפרדו דרכינו. א חזר לעיירה ונישא לאהובתו מהתיכון שכחתי את שמה, נורית ? סיגל? וורד? שם של איזה פרח. 

 ‘למה לא התקשרת? ’ הצהיר ומבלי להמתין להזמנה, צעד פנימה. 

‘איזה זיכרונות יש לי מהבית הזה ומאימך עליה השלום,  אימא מדהימה היתה לך.   כמה שהיא אהבה אותך.’  ‘

 לתדהמתי, הופיעו בעיניו דמעות.

 ‘תרגע’ פקדתי בקור ‘זה טבע העולם. אימהות נשארות מאחור. ילדים גדלים ועוזבים. ובסוף, כולם מתים’.

 הוא עצר על מקומו. 

‘השתנית ’ אמר , הניד בראשו  ועשה דרכו אל הדלת .

התנכרותו הכעיסה אותי.

 ‘חכה. היו לנו ימים טובים ‘ אמרתי  ‘זוכר את ל"ג בעומר"? 

ראיתי את הצבע אוזל  מפניו. הוא זכר  ועוד איך שהוא זכר.  אותו ל"ג בעומר לוהט במיוחד. היינו שני נערים מתבגרים ומאסנו בקומזיצים של תנועת הנוער עם ה’קרטושלך’ ,והמדריך עם הגיטרה שהבנות עושות לו עיניים. החלטנו להביא בקבוק אלכוהול ולחגוג לבד. עד מהרה ,הצטרפו אלינו עוד כמה משוטטים מהסביבה. וכמה נערות במכנסונים. אולי זו תחושת ההפקרות ,שגרמה לי לתפוס גור כלבים ששוטט סביב  ולשאול בצחוק מבוסם:

 ‘מי רוצה שוק של כלב על האש’? 

הנערות צעקו ואחר כך התבוננו בי, נצמדות זו לזו, ירכיהן המגולחות מבהיקות בחשכה. הגור יבב והתפתל, משתדל להתחמק מהחום . הנפתי אותו מעל לאש. הוא צווח והשתין באוויר מרוב פחד. השתן לכלך את מכנסיי. הן צחקו. התרגזתי לשמע צחוקן הבוגדני. שחררתי אותו אל תוך המדורה. הלהבות אחזו בפרוותו  אך הוא ברח  ורץ מוכה אמוק. הבטנו בו אחוזי יראה ,מרותקים למראה הלפיד החי.   העור התקלף וחשף את בשרו האדום. הוא שוטט סביב, בוכה בטירוף, מתחנן לעזרה אך כשניגש לאחת הנערות נרתעה ממנו בסלידה. 

 היה זה א, יעיל וידידותי, להוט לעזור, שהביא חבל קשירה וקשר את קרסולי היצור הצורח. 

‘הנה עכשיו זה יעבוד’ קרץ אלי בעיניו, אחזתי בחבילה והשלכתי אותה אל האש. הפעם  הוא לא הצליח לברוח. כשהשתתק, קמו הנערות ניערו חול מישבניהן ואז המתינו לנערים שיבואו איתן אל החשכה.

  אחד הנערים טפח על שכמי: ‘ המדורה הכי טובה שהייתי בה ‘

 הם הלכו, א ואני נשארנו. חברי ורעי.  

איש החוק שעמד כעת,  מתמוטט אל תוך עצמו כמו כוכב גוסס . כשהדפתיו אל השק לא הרגשתי בהתנגדות .    'אני באמת מוכרח לשים את הראש לרגע' פקדתי על עצמי. בעודי נכנס אל החדר האחרון בבית . חדר עשוי מבטון מזוין.  ‘חדר הביטחון’ קראנו לו מפני ששימש לחדר מקלט בעת ההפגזות. בחלון הזעיר שהיה קבוע גבוה, קיננו יונים דרך קבע. כעת, המו ופעו קריאות אזהרה שלא שעיתי להן. בחדר עמדו ארונות דחוסי בגדים שהפיצו צחנה קלה של עובש . מדפיות עץ נשאו אלבומי תצלומים, רגעי חיים  שנלכדו אקראית ושאיש לא פתח עוד, ספרי קלאסיקה הדהדו רעיונות אלמותיים שאיש לא קרא, תקליטי ויניל שאיש לא האזין למוסיקה הקפואה בהם.                                                                              ‘צא’ פקדתי ‘אני שומע אותך... אני יודע שאתה פה.’

צל שחור התרומם מפינת החדר והתפשט על פני כל הקיר.  בפעם הראשונה שראיתיו, הייתי בן חמש והוא הופיע באמצע הלילה ,מרחף מבעד לקיר. אחר כך, חיכיתי לו בכל לילה. והוא לא אכזב להופיע.  אבל היו גם בקרים ,שהתעוררתי עם שריטות בצווארי וסימני חניקה.                                                                                                                                    ‘חשבתי ששכחת אותי’ גיחך 

 ‘אבל, באת איתי לכל מקום’ השתוממתי.

הצל חייך.  ‘אני רואה שחינכתי אותך היטב’ קבע ‘מאמציי השתלמו. ’.

ואז נזכרתי.  בילד בן שלוש שנרדם על הספה,  הוריו היו מתקוטטים בצעקות בחדר השני. ומתוך עייפותו , אולי מפני שרסיס חד מעולם המבוגרים מצא את דרכו אל הפעוט הישן, הרטיב מתוך שינה. נזכרתי כיצד עקרה אותי אימי מחמימות הספה והיא  משתוללת בזעמה, צורחת ומקללת ואני חסר אונים, מבועת, בוכה. כיצד סטרה לי, בעודה מפשיטה אותי מבגדיי המלוכלכים. ואחרי שהחליפה את המצעים, הביאה כפכף עור והצליפה בי בעודי מקפץ ומשתדל לברוח מפניה.  הבטתי בילדון המקפץ בניסיון להימלט מהמכות,  בוכה, מתבייש, מושפל, אשם. הוא היה אני. והייתי אבוד.

 אבי היה בפתח הדלת, לבוש מדים, מזוודותיו ארוזות, האור שנפל עליו מבחוץ ,פרש את צילו גדול באופן לא מציאותי והוא התנועע על הקיר כאילו היה בעל חיים משלו. רצתי אליו ותפסתי ברגלו.                                                                                                           " אל תלך" ביקשתי .

.”אל תבכה" פקד בנוקשות בלתי מתפשרת. “תהיה חזק. אתה עכשיו הגבר בבית".          הוא התכופף והניח בכף ידי משהו קטן וקר. זה היה מטוס זעיר ממתכת. זה היה הלילה שבו הוא עזב מבלי לשוב . נהרג במלחמה.   נותרתי איתה. מאוכזבת. שבורת לב. אלימה. היא והבדידות, והזקנה שהלכה והשתלטה עליה במקום הקטן הארור, הנשכח מלב הזה. מתגעגעת אלי כל העת. קוראת לי לשוב. ולא יכולתי לאהוב אותה. לא יכולתי לאהוב אף אחד. למעשה. 

 

***

השמש  צללה כאבן, נטולת רוח לחימה, כשהגעתי אל התחנה המרכזית,  שהזרימה קווים אל ומתוך העיירה, כמו לב פועם שמזרים דם רווי בחמצן במערכת צינורות. בתחושת הקלה, עליתי על האוטובוס והתרווחתי במושבי. האוטובוס נסע בתוך החשכה , עלה וירד בתוך חלל בלתי נראה. עצמתי עיניי , חשתי כמו בערסל מתנודד ברוח, כנראה שנרדמתי, כי ראיתי חזיון תעתועים שקרע את ליבי, הייתי ילד כבן אחת עשרה, שכבתי  במיטתי ,אך שנתי נטרפה. זזתי בפראות וקראתי מתוך שנתי ,כנאבק בדמויות חלום. אימי קרבה אלי והניחה יד רכה ומנחמת על מצחי, עד שנרגעתי , אז פרשה מחדש את השמיכה שבעטתי מעליי, נשקה לי והלכה.

 נזכרתי שבלילות החורף, נהגה לבוא לחדרי ולכסות אותי. מדי לילה. חשתי את דאגתה האילמת מרחפת כהילה סביב לי. אך לא התעוררתי. 

כשראיתי אותה הולכת ומתרחקת ממני, הבנתי שלעולם לא אראה אותה עוד. לא אוכל לומר לה שבעומק ליבי ההולך ומתאבן, אהבתי אותה.  ששימשה לי כמגדלור ששמר את צעדיי.  התעוררתי  בבת אחת , הבחנתי שהאוטובוס עצר בתחנה. ירדתי  והבטתי סביבי. חזרתי לעיירה ק’.  

קול יללה מוכר נשמע, הכלב התחכך בשמחה סביב רגליי.  הרמתי בזרועותיי את  היצור המדובלל  הידקתי אליו את לחיי ופרצתי בבכי.הייתי לכוד. לא היתה דרך יציאה מהמקום הזה עוד. 

'אני חייב לשים את הראש רגע' !

צעקתי אל הלילה ומתוכו יצאה אלי דמות זוהרת נפלאה ומלאת אהבה. אימי הניחה יד רכה ומנחמת על מצחי. 

'אהוב שלי' אמרה 'אז שים...' . 

הנחתי את ראשי בחיקה ועצמתי את עיניי. 

 

בבוקר המחרת 

 

האמבולנס השמיע צווחה מתריאה אחרונה ודומם מנוע.  מהמושב הקדמי ירדו נערה ששערה השחור והמתולתל אסוף ברישול על עורפה וגבר מגודל כרס. שניהם במדים לבנים, הורידו במיומנות אלונקה מקופלת וצעדו במהירות אל הבית ,שבמרפסתו הקדמית, עמד גבר במדי חברת המים ונופף אליהם בידו "זה כאן"..

  הם נכנסו לבית והלכו אחריו בצייתנות מובלים לתוך חדר פנימי עשוי בטון מזויין. נסמך בגבו אל הקיר, ברכיו מקופלות אל חזהו, מכונס בעצמו, ישב גבר . מנותק מהעולם החיצוני.     " באתי כדי לנתק את המים ולסגור חוזה" הבהיר מלוום " הלקוח תיאם עם המוקד יום ושעה. וכשהגעתי ,הבית היה פתוח והאיש היה פה" "

 "קטטוני לגמרי" אמרה הנערה 

 "מה"? 

"מצב של קפאון פיזי מוחלט. ". והוסיפה "בדרך כלל, כתוצאה מהלם חזק"

 הפאראמדיק התכופף עד שהיה מול עיניו של הגבר היושב.

 " אדוני" אמר בקול רם  " הלו. אדוני. " 

לא היתה תגובה. 

" אפילו האישון לא התרחב" אמר לנערה. 

הוא הבחין בסימני דמעות על פניו. ככל הנראה , עבר עליו לילה לא פשוט.                       " מי גר פה"? 

" לפי הרישום, גרה פה אשה כחמישים שנה. אבל היא נפטרה לפני שבועיים. והיא גרה לבדה". 

" אולי זה קרוב משפחה"? 

" יכול להיות".

 " אנחנו לא יודעים מי מוסמך לקבל החלטות בשמו. אם לאשפז? אם לשחרר? למי להודיע"? " 

שלושתם עמדו נבוכים והסתכלו ביושב כאילו הוא יתעורר לפתע מחרגונו ויידע לומר להם מה לעשות? 

"טוב. אני מנתק את המים והולך. "

 החליט עובד חברת המים. ההחלטיות שגילה דבקה גם בפאראמדיקים. 

" קודם מטפלים אחר כך בודקים" 

אמרה הנערה והגבר הסכים איתה. האלונקה המתקפלת נפרשה. בדי מאמץ , הרימו אותו עם הסדינים שמתחו מתחתיו, מעבירים אותו כמו חבילה מקופלת . 

העמיסו את האלונקה וקשרו אותה בתוך כלי הרכב, ואז יצאו לדרכם. הגבר המקופל הקשור לא הגיב. מטלטל בחוסר אונים עד שהגיעו לחדר המיון ומשם למחלקה הפסיכיאטרית. אף אחד לא ידע מה שמו? לכן, בטפסי הקבלה רשמו 'פלוני אלמוני'.  

​