תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
כורה פחם
אוריה צימרמן
בשביל העולה על הגבעה הייתי מטייל בכל יום, מעולם לא הבחנתי בפתח המנהרה, מעולם לא ראיתי דבר זולת העצים הפרחים והסלעים שעיטרו את הגבעה.
אבל היום ראיתי פתח, והסתקרנתי עד מאוד לראות מה הוא מחביא בתוכו.
נכנסתי ונוכחתי במסדרון צר ומחניק, שהיה חצוב בגסות ובחיפזון.
נכנסתי בו בזהירות והדלקתי פנס מפני החושך, המסדרון היה ארוך וצר ונאלצתי להידחק לתוכו בקושי רב. הלכתי בו כמה דקות בדידוי ובהיסוס, והגעתי לדלת ברזל קטנה ואטומה שהייתה מקובעת בסופו. בחשש מסוים דפקתי על הדלת שלוש פעמים.
חלפו מספר שניות והדלת נפתחה מבפנים בחריקה צורמנית ואדמה נשרה מהתקרה כשזו נפתחה.
בפתח עמד אדם נמוך- קומה ושחור כולו מפחם, שבהה בי בפנים חסרות הבעה.
קצת נרתעתי ממראו, עזרתי אומץ ואמרתי: "שלום, אם יורשה לי,
איפה אני? ומי אתה?"
הוא לא ענה, רק בהה בי בהלם.
"סליחה?" ניסיתי שוב
"שאלתי אם אפשר, איפה אני ומי אתה?" "אתה שומע? אני גר באזור ומעולם לא הבחנתי במקום הזה, מי אתה?"
לאחר כמה שניות נוספות של מבוכה הוא פתח את פיו. "אין לי שם"
בהיתי בו, בדמותו העלובה. "מה כוונתך שאין לך שם?"
"אין לי שם, אני כורה פחם."
"מדוע אתה כורה פחם?"
"כך אמרו לי לעשות, איני שואל שאלות"
"מי אמר לך לכרות פחם?" שאלתי
"איני זוכר." הוא השיב.
"יש עוד כמוך? כורי פחם פה באזור?"
"יתכן ויש, לעתים אני שומע רעש של עבודה מבעד לקיר, אך מעולם לא החלפתי עמם מילה ומעולם לא ראיתים.
"וכי אתה מכיר אנשים שאינם כורי פחם?" שאלתי
"אני כורה פחם הוא השיב בטמטום"
"ובכן אני איני כורה פחם" חזרתי על שורותיו. "אני גר פה באזור, ומעולם לא ידעתי שישנו מכרה פחם מתחת לרגליי"
"וכי מה לך לדעת?" הוא שאל, "ודאי גם אתה עסוק"
"ובכן יש בכך אמת, אך הנה אני פה. תרצה אולי לבוא לביתי? תוכל לשטוף כראוי את גופך, וודאי אין לך מקלחת ראויה במקום הזה"
"הייתי רוצה מאוד, אך איני יכול." הוא השיב
מדוע שלא תוכל? תהיתי
"כי אני צריך לעבוד" הוא ענה בפשטות
"אז בוא אליי כשתסיים"
"איני מסיים לעולם"
"אז בקש הפסקה"
"אין לי הפסקות"
"אז תעזוב את עבודתך! וודאי יש לך מספיק כסף על מנת שתוכל להתקיים עד שתמצא עבודה חדשה"
"איני מרוויח מעבודתי" הוא השיב בעצב
"אינך מרוויח מעבודתך? אז מדוע ממשיך אתה לעבוד?"
אני כורה פחם, הוא השיב בטמטום"
"אני יודע", עניתי לו שוב.
"האם אתה מכיר אנשים זולתי?" שאלתי
"יודע אני שיש אנשים זולתך, אך מעולם לא פגשתים"
"אז מה אתה עושה כשמשעמם לך?" שאלתי
"אני כורה פחם" הוא השיב.
"נכון, הספקתי לשכוח."
"אציע לך דבר מה, תרצה לבוא לביתי? לא תצטרך לשלם לי על כך, רק אנסה מעט לעזור לך במה שאוכל."
"איני יכול"
"מדוע?"
"כי איני רוצה"
"ואתה שמח בחייך?" שאלתי
"איני מכיר בערך השמחה" הוא השיב, "הוא אינו שייך לחיי"
"אז רק צא החוצה ותנשום קצת אוויר, הגבעה שמעלינו מדהימה ומלאה בפרחים ועצים טובים!"
"איני יכול"
"כי אינך רוצה?"
"נכון"
"מדוע אינך רוצה?" שאלתי
"משום שכל חיי הייתי רק במערה ואיני מכיר דבר זולת זה,
כל חיי כריתי פחם ואיני מכיר דבר זולת זה.
פתחתי בעבר את הדלת ונוכחתי שהמסדרון החוצה, צר הוא וחשוך. על כן, איני רוצה לעבור בו. התקווה נגוזה ממני לצאת לאור, הוא אינו שייך לי."
"אז תשאר כאן?" שאלתי בעצב
"אין לי ברירה" הוא השיב
"יש לך!" עניתי לו "אני מכיר דרך טובה מכך"
"אז תשאר בה אתה" הוא השיב "אני אינני מסוגל לצאת מן המערה הזאת"
ואז הקצתי מהדמיון בו הייתי שרוי ועמדתי באותה הגבעה.
ולא הייתה מערה ולא היה איש קטן ומפוחם.
נשאר רק אותי.