"תקווה! תקווה! איפה את? יא בת זונה!! חכי שאני אמצא אותך" חצי צעק חצי מלמל לעצמו.

שאול לבוש בגופייה לבנה ומכנסי טרנינג ירוקים ירד במדרגות, עם סיגריה בפה, משאיר סימנים של אפר בכל פעם שהוא פונה לעוד גרם מדרגות. הוא השתעל שיעול ליחתי ולקח עוד שאיפה מהסיגריה. כשהגיע לכניסה צעק שוב "תקווה, כדאי לך לבוא לבד", הוא הלך מאחורי הבניין לחפש אותה בחצר. פתאום שמע קול מאזור הפחים, הוא השתתק והקשיב, לקח עוד שאיפה עמוקה מהסיגריה וכיוון את הכפכפים שלו בין העלים היבשים כדי לא להרעיש. 'אני רוצה לתפוס אותה על חם ולהראות לה בדיוק מה אני חושב עליה', חשב לעצמו. ואז התכופף קצת ונכנס בשקט פנימה כששמע שוב קול רחש.

היא ידעה שהוא יצא אחריה, יצעק שוב ברחובות את שמה, ידעה שיקלל אותה ויחפש אותה. אבל כל עוד זה תלוי בה, גם היום הוא לא ימצא אותה. 

תקווה ברחה ממנו, דילגה בין הגינות ברגליים כושלות והצטערה שלבשה את שמלת המשי הכחולה הבוקר. היא לא חשבה שיום החופש המיוחד שלקחה כדי לחגוג את המינוי החדש יתדרדר ככה. כשקיבלה לידיה את ההזמנה למכון סרן, לא היה גבול להתרגשות שלה - סוף סוף תימצא במרכז העשייה - שם תוכל באמת לפגוש מוחות גדולים ולחקור יחד איתם את הבוזון-היגס. תקווה תכננה להזמין את שאול להצטרף אליה - היא לא אוהבת לנסוע בלעדיו והיא גם יודעת שלשם הוא שייך. הרי לא היתה מצליחה להגיע כל כך רחוק בלי העזרה שלו. כמה שהוא מבריק האיש הזה שלה, ועדיין, עם כל החוכמה שלו, הוא לא מצליח להפסיק. היא ניסתה לתמוך בו, שמרה על בית נקי, הקפידה לא לשתות לידו, אבל לא עלה על דעתה שהחבר'ה מהקבוצת מחקר ישלחו אליהם הביתה דווקא בקבוק ויסקי משובח כדי לחגוג את הקידום שלה. 

עברה שנה וחודשיים מהפעם האחרונה. הם כבר חשבו שזה מאחוריהם, שהם בטוחים, חופשיים. היא היתה כל כך יפה הבוקר, לבושה בשמלה הכחולה הדקיקה שהוא אוהב, שמלווה כל תנועה של הגוף שלה. הוא הסתכל עליה ואמר לה שהיא מתנועעת כמו רקדנית וקם לנשק אותה שוב. הוא נישק את כל גופה, בלי להוריד ממנה את השמלה הכחולה, מזיז בעדינות כל פעם חלק אחר, חושף את עורה הצחור, מנשק וממשיך לנקודה הבאה. 

תקווה התקשתה להאמין שהשאול האוהב של הבוקר הוא אותו השאול של הערב שצועק ומקלל אותה בקולי קולות. ככל שרצה, צעקותיו נחלשו בשל המרחק הגדל. היא המשיכה לרוץ, שומרת על קצב אחיד ומרימה את שמלתה הכחולה בכל מפגש עם שיח סורר. דוד, השכן מהבניין ממול, זה שעורג לה כבר שנים, התבונן בה במבט דואג מחלון סלונו. מתאפק לא לרדת לעזור לה, להציל אותה. הוא ניסה לעשות את זה בעבר והיא הבהירה לו שהיא לא זקוקה להצלה מאף אחד. במקום זה, המשיך להתבונן בה רצה כמו איילה קלה. בשמלה הכחולה נראתה לעיתים מרחפת.

היא צריכה להגיע לבניין עשרים ושמונה כניסה ב' ואז תהיה בטוחה. למרות שהתקרבה לא הצליחה להרגיע את הלחץ בחזה ואת דפיקות הלב המהירות, אבל יותר מכל הצטערה על המצב. היא, תקווה שלום, דוקטור לפיסיקה, המוזמנת ברוב כבוד למכון סרן לחקר חלקיקים, בורחת מבעלה השיכור כשהוא צועק ומקלל אותה ברחובות. 

עוד שישה בניינים, עוד שלושה עוד אחד. היא טיפסה במדרגות, הוציאה את המפתח מהמסתור בארון החשמל ונכנסה פנימה, ניגשה למטבח ומזגה לעצמה כוס מים קרים. כשסיימה, מזגה כוס נוספת והתיישבה על הרצפה להסדיר את הנשימה. 

היא ידעה שכל הרחוב שומע ולכן הרימה טלפון לדינה שהיתה עדיין בעבודה ואמרה "אני אצלך. אדבר איתך מאוחר יותר". היא לא המתינה לתשובה שלה. לא היה לה כוח לשמוע כלום כרגע. היא רצתה לסדר לבד את המחשבות.

היא הסתכלה סביבה ועיניה נמלאו דמעות מרוב התרגשות כשמבטה פגש את הגיליון האחרון של נייצ'ר על שולחן הפורמייקה הלבן בסלון של דינה. דינה האהובה, אפילו לקרוא מתכון מההתחלה עד הסוף אין לה סבלנות, אבל כששמעה שמאמר מדעי של חברתה הטובה פורסם בכתב העת היוקרתי, מיד הזמינה לעצמה עותק בייבוא אישי. תקווה לקחה לידיה את הגליון, התיישבה על הרצפה הצוננת ונתנה לעיניים לעבור על המשפטים בלי לקרוא אותם. בשלב הזה כבר הכירה את רוב המאמרים וידעה שקריאה רופפת תעזור לה להאט את דפיקות הלב. אחר כך החליטה לתרגל מעט נשימות לפי תרגיל שהכירה: ספרה ארבע שניות לשאיפה, החזיקה את האוויר לעוד ארבע שניות ונשפה במשך שבע. היה לה חשוב לנסוע כשהיא רגועה. כשהיא בוחרת. אחרי כמה סטים כאלה, כשהדופק חזר לקצב רגיל, הרימה את הגיליון מהרצפה לידה, דיפדפה לעמוד 23 ופתחה את המאמר שידעה לדקלם בעל פה, המאמר שאחראי להזמנה שלה לסרן. בראש העמוד מתחת לכותרת המאמר הופיע שמה: Dr. Tikva Shalom לצד הקולגה שלה: Dr. Yosef Goldstein. 

רבע שעה מאוחר יותר קמה, לקחה את התיק הארוז - כמה עצוב, חשבה, שיש לה תיק ארוז למקרים כאלה - והתקשרה להזמין מונית. 

אפילו מביתה של דינה היא המשיכה לשמוע אותו צועק "תקווה!!!" היא יכלה לראות אותו בעיני רוחה, מחפש אחריה, צועק את שמה ומקלל. 

הם הכירו בסט הצילומים לסוסיתא. הוא היה כל כך יפה וחסון. היא אהבה לראות את שריריו דרך הגופייה הלבנה. נדמה שהוא לא הוריד אותה מאז רק בכדי שהיא תביט בו באותו האופן. אם רק היה מאמין לה, אם רק היה יודע שהיא לא רואה אף אחד מלבדו.

היא כבר לא כעסה עליו, רק הצטערה ששוב נכשל. הוא כל כך רוצה להיות ראוי לה, כל כך מפחד לאבד אותה - אם רק היה רואה את עצמו דרך העיניים שלה, לעולם לא היה חושש למקומו. היא הרי אוהבת רק אותו.

לא משנה כמה גברים חיזרו אחריה, היא רצתה את השאול שלה ואף אחד אחר. אבל בכל פעם שהוא שתה, היא ברחה. והוא אף פעם לא מצא אותה. 

כמעט בכל פעם. הייתה את הפעם ההיא שלא מדברים עליה, אבל מאז אותה הפעם היא מקפידה לברוח ולא להיתפס.  

ככה זה כבר שלוש עשרה שנה. הוא מעולם לא הרים עליה יד. היא לא נתנה לו. היא ידעה וגם הוא, שברגע שזה יקרה היא תעזוב אותו לתמיד והיא לא רצתה לעשות את זה. אז בכל פעם שהוא שתה והיא הרגישה שהשאול שהיא אוהבת טובע באלכוהול, וצף השאול שרוצה לפגוע בה, הייתה נעלמת.

תקווה המתינה ליד החלון בדירה של דינה עד שראתה את המונית נכנסת לרחוב. היא לקחה את התיק והמפתחות וירדה במדרגות מהקומה הרביעית. מראה המונית היה זר בשיכון אבל זה בדיוק מה שהייתה זקוקה לו - ניתוק. אחרי שנכנסה למונית סגרה אחריה את הדלת בטריקה קלה, משאירה את הצעקות להתפזר באוויר. 

בפעמים הראשונות שזה קרה, היא בכתה כל הדרך, עכשיו היא פשוט נסעה. כשחלפה על פני הים, פתחה את החלון ונתנה לרוח לפרוע את שערה. כמו רבים אחרים, גם נהג המונית לא נשאר אדיש למראה שלה, אבל היא לא הגיבה לניסיונותיו לפתוח איתה בשיחה. היא עם המבט קדימה. יש לה תוכניות. 

יש לה נסיעה להתכונן אליה. היא תיקח לעצמה את שארית היום להתאוששות. היא כבר מורגלת בזה. ואז תתפנה לעיר הגדולה, העיר שממנה הגיעה ושאליה עדיין חלמה לחזור עם שאול יום אחד. שנים שהיא מדמיינת להם חיים אחרים, מקבילים, שומרת על עצמה, נאמנה לבעלה גם כשהיא שבועות בלעדיו, נותנת לו להיפרד מהטיפה המרה בקצב שלו, עד שהוא בוכה את שמה ברחובות, ואת הקללות מחליפות מילות צער וגעגוע. 

דינה מדווחת לה בכל פעם שזה קורה, למרות שתמיד נשבעת לעצמה שלא תגיד לה, כדי שתוכל להשתחרר ממנו כבר: "את יכולה להשיג יותר טוב ממנו. מישהו עם ראש על הכתפיים, גבר טוב ויציב שיתן לך בית ופרנסה, שלא יקלל אותך בכל השכונה ושבועיים אח"כ יבכה בתחנונים שתחזרי. זה לא המזל שלך, תקווה, למה את מתפשרת ככה?" וכמו שהייתה שואלת, ידעה את התשובה. חוץ מהזמנים החריגים בהם שאול שתה, היחסים בין תקווה לשאול היו מושא לקנאה בכל השכונה. אי אפשר היה להפריד ביניהם, קולות הצחוק המתגלגל נשמעו מהדירה שלהם בכל יום, הם היו יושבים שעות ומדברים על הכל, גם על העבודה של תקווה. באחד המפגשים שלהן תקווה סיפרה לה שאפילו את הרעיון למאמר שפורסם היא קיבלה משאול. הם היו מדברים על החיים, על נושאים שאף אחד מלבדם לא ממש הבין. תקווה ידעה שדינה יודעת את התשובה ועדיין תמיד היתה עונה "אני יודעת. אני יודעת שאני יכולה ללכת ולא לחזור, אבל הוא פי אלף יותר שווה מכל המפונפנים שאת חושבת עליהם. הוא הלב שלי. הוא רק צריך להאמין בעצמו כמו שאני מאמינה בו. את רואה שהוא שותה פחות ופחות. הוא יצליח, אני יודעת. בבקשה דינה, סמני לי כשאני יכולה לחזור." היתה סוחטת ממנה הבטחה. ככה כל פעם, שנה אחרי שנה. 

ובזמן הזה היא היתה חוזרת להיות אשת העיר הגדולה: ערב אחד הלכה להופעה, ערב אחר ישבה במסעדה הטרנדית החדשה, אבל לא משנה כמה הקיפה עצמה בדברים שהיא אוהבת, הכל הרגיש תפל בלעדיו, לאוכל לא היה אותו הטעם, התערוכות הרגישו חסרות מעוף, אפילו הים נראה פחות כחול בלעדיו. לפעמים חשבה שהיא בעצם עושה רק סיור מקדים בעיר, אוספת מקומות לחזור אליהם כשהוא אוחז בידה, מגעו מחדד את חושיה. מזמין אותה לראות בצבעים עזים, לזהות טעמים עמוקים ולאהוב כמו שהיא יודעת לאהוב רק אותו מנימי גופה עד לנימי גופו. ביום השני שלה בעיר, במהלך שיטוט ברחוב לקראת ערב ראתה חנות מוצרי נייר קסומה. היא נכנסה, העבירה יד מלטפת על הפריטים המיוחדים ובחרה נייר מכתבים רומנטי. כשהגיעה לחדר המלון שלה, התיישבה ליד השולחן הקטן, הוציאה את נייר המכתבים היפה מהשקית, והחלה לכתוב עליו את געגועיה, את אהבתה.

תמיד כשהיתה רחוקה כתבה לו. כל מכתב נפתח במילים: "שאול אהובי…" והסתיים במילים: "...שלך, תקווה". היא אף פעם לא ידעה מה יהיה המכתב האחרון. בכל יום כתבה לו מכתב אהבה נוסף וציפתה לשיחה מחברתה הטובה שתסמן שהוא מחכה לה, שתתן לו עוד הזדמנות. את המכתבים האלה היתה נותנת לו בכל פעם שהיא חוזרת, כדי שיראה את עצמו דרך העיניים האוהבות שלה ואולי זה מה שיגרום לו לוותר סוף סוף על הטיפה המרה. היא מקווה.

אם זה תלוי בה היא תמשיך כך, עד שהוא יצליח תמיד להיות השאול שהיא יודעת שהוא יכול להיות. הנה, הוא כבר משתפר, זה קורה הרבה פחות, רק עוד קצת.

הוא יצליח. היא חייבת להאמין בזה. היא התקווה שלו.  

​