​

"סליחה..."

המאבטח נגע קלות בכתפו של חיליק, מגרש את שאריות השינה שנותרו בו. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו, נזכר חיליק לאחר שתחושת הבלבול הראשונית שאפפה אותו נגוזה. נדמה היה לו שזה אותו מאבטח שהעיר אותו כמה שבועות קודם לכן. הוא לא זכר אם זה היה בתחנת הרכבת בבאר שבע, או בדימונה. המאבטח היה בחור גבוה, שחרחר, צעיר. אולי חייל משוחרר, חשב חיליק. "בוקר טוב," אמר למאבטח תוך שהוא מנסה להתעשת, "באיזו תחנה אנחנו?" שאל. "בית שאן," ענה המאבטח כשזיק של הכרה בפניו, "אתה בסדר? נראה שאתה ישן הרבה ברכבות," חייך קלות.

זה הוא, ללא ספק. נזכר שפגש בו גם בבקרים נוספים בהם הסתיימה שנת הלילה שלו ברכבת, בתחנה כזו או אחרת ברחבי הארץ. במובן מסוים שמח שנתקל דווקא בו. מפגשים שהיו לו עם מאבטחים אחרים ברכבת לא היו תמיד נעימים, כמעט אלימים אפילו. הוא לא האשים אותם. ראה בעיניהם את מה שראה בעצמו כשהביט במראה - גבר אפור, כבוי ומוזנח. מן הסתם הניחו שהוא חסר-בית, ולא אהבו את הרעיון שהרכבת משמשת לו מחסה. חיליק בחן את ארשת פניו של המאבטח השחרחר, ותהה מה הוא חושב למראהו.

"כן, לפעמים. פעם בשבוע," נידב למאבטח יותר אינפורמציה משהתכוון.

חיליק ציפה ל'למה?' המתבקש, אבל המאבטח לא אמר דבר.  

מזל, חשב חיליק בזמן שיצאו מהרכבת, בקושי לעצמי אני מצליח להסביר. ההתנהלות השקטה של המאבטח הרגיעה אותו. הוא ניסה לבדוק האם יש לו תג עם שם, אך לא ראה כזה.

"אני ירון, דרך אגב," המאבטח כאילו קרא את מחשבותיו, "בוא לשוקי, נשתה קפה."

"חיליק," הציג את עצמו בקול עייף.

הוא לא ידע מי זה שוקי, ולא היה בטוח איך להתייחס להצעה הידידותית והמפתיעה. ילד, חשב חיליק, אני יכול להיות אבא שלו. מצד שני, הרהר, קפה לא יזיק לו עכשיו.

כמה דקות לאחר מכן מצא את עצמו צועד ליד ירון באזור התעשיה של בית שאן, שרק החל להתעורר. הפעם האחרונה בה ביקר בבית שאן הייתה לפני הרבה שנים, ושום דבר בה לא נראה לו מוכר. טנדרים מעטים של בעלי מקצוע חלפו על פניהם. חיליק היה עדיין הלום שינה, וקצת התקשה להדביק את צעדיו של ירון. אתה הולך כמו זומבי, דמיין את בנו הצעיר אומר לו, והצליח לחייך לעצמו. לפחות הוא מדבר איתי, חשב, הבכור כבר מזמן הפסיק, עוד לפני המלחמה, אם זה בגלל הגירושים, ואם זה בגלל שנערים בני שש-עשרה מתקשים למצוא שפה משותפת עם הוריהם. ירון והוא המשיכו לצעוד, עברו שני  אולמות אירועים, נגריה וחנות לאביזרי רכב, עד שבסופו של דבר הגיעו לקיוסק קטן וישן, ששלט של מפעל הפיס עם כיתוב "הפינה של שוקי" ניצב מעליו,  וריח קל של טיגון עלה ממנו. מחוץ לקיוסק עמדו שני שולחנות פלסטיק קטנים ומלוכלכים, וכמה כסאות צהובים. על שניים מהם ישבו גברים בבגדי עבודה, עישנו ושתו קפה שחור בכוסות קרטון, והתווכחו איזה ויכוח פוליטי מטופש, שחיליק התאמץ שלא להקשיב לתוכנו. הנוף לא משהו, חשב לעצמו כשהביט במוסכים ובבתי המלאכה שבהמשך הרחוב.

"בוקר טוב שוקי!" קרא ירון אל עבר איש מבוגר ושמן שעמד מעבר לדלפק, שהניד בראשו כתשובה.

"חמש דקות אני חוזר," אמר ירון, "תזמין בינתיים," ונעלם.

חיליק נכנס אל הקיוסק.

"מה בשבילך?" שאל אותו שוקי.

"מה יש?" ענה בפיזור דעת.

"מה שתמיד," ענה האיש בחוסר סבלנות, "חביתה עם או בלי בצל".

"קפה יש?"

"על חשבון הבית," החווה בעל הקיוסק אל עבר מדף קטן, שעמדו עליו קומקום, קפה שחור, סוכר וכוסות קרטון.

"אז חביתה בלי בצל, בבקשה," ביקש, למרות שלא היה רעב, וניגש להכין לעצמו כוס קפה.

"על האש," שמע את שוקי קורא.

הוא התיישב על אחד הכסאות בחוץ עם כוס הקפה. שוקי יצא אחרי כמה דקות, והגיש לו צלחת פלסטיק ועליה לחמניה עם החביתה שהזמין. ירון טרם חזר. הוא החל לאכול את הכריך, שהיה טעים הרבה יותר משציפה. שוקי לא חזר פנימה לקיוסק, אלא התיישב על כסא לא רחוק ממנו, והתבונן בו בעין בוחנת. 

"מה בחור כמוך עושה פה בכזאת שעה?" שאל אותו אחרי כמה שניות. למרות תוכן הדברים, לא נראה היה כי שוקי מופתע למראהו.

הוא נבוך מעט, הן מהישירות של שוקי, והן מזה שנדרש לענות כשהפה שלו מלא. 

"הגעתי ברכבת," ענה בנימוס של אורח.

"יש בדיוק שני סוגים של אנשים שמגיעים לפה ברכבת הראשונה של הבוקר," אמר שוקי בפסקנות, "מדריכי טיולים, וכאלה שבורחים ממשהו.". 

"אני לא מדריך טיולים," ענה בחצי חיוך, ורצה להוסיף שהוא גם לא בורח מכלום, אבל ידע שזה לא לגמרי נכון. מצד שני, לך תסביר שמאז שהמלחמה התחילה, רק ככה הוא מצליח לישון, בנסיעה ברכבת.  

המלחמה תפסה אותו לא מוכן. הוא חשב שזה משפט שכל אחד בעם הזה יכול להגיד, וכנראה שגם על כל מלחמה. בתחילת אותו שבוע הגיע עם מירי לרבנות, כדי לחתום רשמית את פרידתם, לאחר שנתיים-שלוש של התמוססות הזוגיות שלהם. בדיעבד, קשה היה לחשוב על עיתוי גרוע יותר, כי בסוף אותו השבוע הגיע היום הארור ההוא. הוא לא זכר כמעט כלום מאותו יום, רק שחש בלבול מוחלט וחוסר אונים נוכח המעט שהצליח להבין מהדיווחים על האירועים הקשים. הוא רצה לישון ולא הצליח. פיסת הזיכרון היחידה שנותרה לו הייתה שמירי התקשרה אליו ממש לפני שסוף סוף נרדם, אמרה משהו על חייל שנפצע קשה, בן של חברה מהעבודה. ביקשה שהבנים יהיו אצלו למחרת, למרות שזה היום שלה. "כן, בטח," הצליח בקושי לענות לה, "שיבואו אחרי בית ספר, אני במילא עובד מהבית מחר." הוא שמע בשתיקתה שהיא רוצה לבקש עוד משהו. "אני אדאג להעסיק אותם, בלי אינטרנט, בלי מסכים," הקדים אותה, נמנע מלחטט בפצעים שלא היה בטוח שהספיקו להגליד. מירי תמיד הייתה הרבה יותר נחרצת ממנו בנושא, והתעקשה להגביל ככל יכולתה את הזמן ששני בניהם המתבגרים, בני שש-עשרה ושלוש-עשרה, בילו מול המסך, ואף את התכנים שצרכו.

אבל  המלחמה פרצה, ובימים שלאחר מכן אי אפשר היה להימלט מסיפורי הזוועות, מהידיעות הקשות על החטופים, הנרצחים והחיילים הנהרגים מדי יום. הוא השתדל להתעלם מתמונות ומסרטונים שתיעדו את האירועים המחרידים. למרות זאת, ידע היטב מה קורה במדינה, הצטמרר למראה תמונות השבויים בצמתים והתכווץ כששמע שירים עצובים מבשרי רעות שהתנגנו ברדיו, או את צמד המילים 'הותר לפרסום', שבכל פעם שנשמעו במהדורת החדשות, גרמו לחיליק לחשש דרוך שהשם הבא שיפורסם יהיה של מישהו שהוא מכיר. 

אולם, מעבר לכאב על כל ידיעה קשה שהגיעה ולחרדה מכל ידיעה קשה שתבוא, הוא חש בעיקר עייפות. עייפות תהומית שלא פסקה לרגע. הוא התקשה להירדם בלילות, בעיקר כשהבנים היו אצלו, מה שהקרין גם על התפקוד היומיומי שלו. בעבודה נותר אחד היחידים שלא גויסו למילואים, כך שנאלץ להתמודד עם משימות נוספות על מנת לחפות על חבריו, והעייפות הקבועה שליוותה אותו הפכה לבעייתית. העובדים המעטים שנותרו במשרד כרעו תחת הנטל, וניכר היה שאינם מרוצים מהתנהלותו האיטית. בשלב מסוים המנהל שלו קרא לו לשיחה. "זו תקופה קשה, אני יודע," פתח, "לכולנו. ולך, עם כל הסיפור של הגירושים... אבל תבין, חיליק, המצב הזה מחייב את כולנו לתת יותר מעצמנו. אתה חייב להיכנס יותר מתחת לאלונקה." חיליק סלד מהביטוי, אך הנהן בראשו בשתיקה, למרות שלא ראה פתרון למצב בו נמצא, והדבר היחיד שחשב עליו הוא שגם הלילה לא יצליח לישון כמו שצריך, וגם הבוקר הקרוב ייראה כמו קודמיו.

יום אחד, באופן די מקרי, היה צריך לנסוע ברכבת באחד מקווי הלילה שנפתחו עם תחילת המלחמה על מנת לאפשר לחיילים להגיע לבסיסיהם בשעות לא שגרתיות. הרכב שלו היה במוסך, ונקבעה לו פגישת עבודה בצפון בשעת בוקר מוקדמת. אף שיכל לנסות להזיז את הפגישה למועד אחר, העדיף שלא לעשות זאת, נוכח מצבו בעבודה. במילא אני לא נרדם, חשב, מה זה משנה אם אני לא ישן בבית או לא ישן ברכבת?

אלא שדקות ספורות לאחר שהנסיעה החלה, הוא נפל לשינה עמוקה ונטולת חלומות, ממנה התעורר רק כשהרכבת הגיעה לתחנתה האחרונה. נותרה לו עוד כשעה עד הפגישה, במהלכה הספיק לטייל קצת ברחובות שסביב תחנת הרכבת, שהיו ריקים בשעה כה מוקדמת, ולקנות לעצמו כוס קפה. הוא הגיע לפגישה ערני משציפה, ולמעשה ערני משהיה מזה שבועות ארוכים. בימים שלאחר מכן נוכח כי מאז אותה נסיעה היכולת שלו להתמודד עם המצב, כמו גם התפקוד שלו בעבודה, השתפרו מעט. המלחמה אמנם המשיכה להשתולל והידיעות הקשות לא פסקו, אך הוא הרגיש כי משהו בו בכל זאת נרגע מעט, ומידת העייפות שלו פחתה. 

זה לא החזיק לאורך זמן, בעיקר משום שעדיין התקשה להירדם במיטתו, וכמה ימים לאחר מכן שב לתשישות שאפיינה אותו מתחילת המלחמה. הוא החליט לנסוע ברכבת לילית פעם נוספת, הפעם שלא כחלק מעבודתו, ולשמחתו התרחיש בו הוא צולל לשינה חזר על עצמו, כמו גם השפעותיה החיוביות של אותה שנת לילה ברכבת.

מאז סיגל לעצמו הרגל שהלך והשתכלל, בו הוא נוסע אחת לשבוע לתחנת רכבת בשעות הלילה המאוחרות, עולה על הרכבת הראשונה שמגיעה לתחנה, לעתים קרובות מבלי לשים לב מהו מסלול נסיעתה, מתיישב באחד הקרונות האחרונים, שלרוב היו ריקים ושקטים, ונרדם. הוא נוכח כי נסיעות בשעות לא שגרתיות מזמנות לעתים התרחשויות בלתי צפויות, כפי שקרה באחת הנסיעות שהסתיימה בירושלים, בה השינה המיוחלת של חיליק התעכבה בשל אישה תימהונית שעברה עם מצילתיים בכל קרונות הרכבת וצעקה לנוסעים להתעורר, כי עוד מעט המשיח מגיע. והיה עוד מקרה, קצת פחות סוריאליסטי, בו ארבעה חיילים הצטופפו עם תיקיהם הגדולים דווקא ליד המקום בו רצה להשתרע ולא הפסיקו לחלוק ביניהם בקולניות חוויות מהחזית, עד שהחליטו לעבור לקרון אחר. אולם פרט לאותם מקרים בודדים, התכנית של חיליק עבדה כמו שעון, והיה מצליח לישון לאורך כל הנסיעה וללא הפרעות. מירי הייתה אומרת שכשהוא ישן עמוק אפשר למדוד עם סייסמוגרף את עוצמת הנחירות שלו, אבל זה היה מזמן, ומערכת היחסים הנוכחית שלהם לא כללה הומור. יחד עם זאת, העובדה שבדרך כלל מצא את עצמו לבדו בקרון כשהתעורר, חיזקה אצלו את ההשערה שגם אם החלק של מירי בחייו הצטמצם משמעותית, כנראה שהנחירות עדיין איתו.

הוא סיגל לעצמו ריטואל, מעין טקס קבוע, כשהיה מגיע בשעת בוקר מוקדמת לתחנה האחרונה, כרמיאל, נהריה, בית שמש, או כל תחנה אחרת בה הרכבת הייתה מסיימת את נסיעתה. היה מתעורר לאיטו ויוצא לשוטט מעט ברחובות הריקים במקום אליו הגיע, נכנס לבית קפה אם היה כזה באזור, או שסתם היה מוצא איזה ספסל ומתיישב עליו, בתקווה לשמר את השקט שנתנה לו השינה למשך כמה דקות נוספות. באותם רגעים השתדל שלא לפתוח בשיחה עם אנשים אחרים, ולדחות ככל האפשר את החשיפה הבלתי נמנעת למציאות, כאילו הנסיעה והשינה שנלוותה אליה עצרו לזמן קצר את רצף האירועים הקשים שהתחוללו במדינה. בסופו של דבר, חדשות הבוקר היו מגיעות אליו בדרך זו או אחרת ומנפצות את האשליה הארעית, אך לפחות הרגיש שיש לו יותר כוחות להתמודד איתן.

גם עכשיו, כששוקי בעל הקיוסק יושב מולו, העדיף שלא להפר את השקט הזמני בראשו. הדבר האחרון שרצה היה לדבר על המלחמה, על המצב של המדינה או על מצבו שלו. הוא נגס בלחמניה, בתקווה ששוקי יבין את הרמז ויעזוב אותו לנפשו.

"ממה אתה בורח, נשמה?" שוקי לא הרפה.

"שוקי זה פסיכיאטר, אפילו יותר טוב," צחק לפתע אחד הפועלים מהשולחן לידם, שבדיוק סיים את הסיגריה שלו וקם ללכת, "עשר דקות איתו, אתה בן אדם אחר. זה - הכל הוא ראה בחיים."

"שחרר אותו, שוקי," שמע לפתע את ירון, שחזר לקיוסק מבלי שהבחין בו, והתיישב ליד חיליק עם כוס קפה שהכין לעצמו. "רק עכשיו התעורר, אתה לא רואה?" צחק קלות. 

"מה שאני רואה זה שסיימת את השחרית שלך, יש חדש מריבונו?" שאל שוקי מבלי להמתין לתשובה. לא היה נראה כאילו נעלב, אבל קם ממקומו והחל לסדר פחיות שתיה במקרר. היה כבר חם בחוץ, למרות השעה המוקדמת.

"מי לא בורח היום," הפטיר שוקי בהשלמה, כשהוא נותן בחיליק עוד מבט קצר, ונכנס לקיוסק.

"תודה," אמר חיליק לירון במבוכה.

הם שתו את הקפה בשקט. לאחר זמן מה שוקי יצא שוב מהקיוסק והגיש להם מים קרים, ואז התיישב לידם. הפעם לא התבונן בחיליק, אלא בשני הפועלים של חנות הגינון שמעבר לכביש, האחד תאילנדי והשני ערבי, שהתווכחו על אופן העמסת שקי הקומפוסט על המלגזה, כשכל אחד צועק בשפת אמו, ולא ברור אם ואיך הם מבינים זה את זה. "ככה כל בוקר," אמר שוקי בחיוך קל, "ובסוף הם תמיד מעמיסים באותה דרך."

אחר כך שלושתם שתקו במשך כמה דקות.

"דווקא התחיל בסדר, הבוקר הזה," אמר פתאום ירון, ספק לחיליק ספק לעצמו.

לא היה ברור לחיליק אם ירון מצפה ממנו לתשובה. הוא הביט מהצד בפניו הצעירות של המאבטח, ותהה אם גם הוא לא נרדם בגלל המצב, ולכן לוקח את משמרות הלילה ברכבת ומלווה את הקווים.

"רק ככה אני מצליח, אתה יודע, לתפקד איכשהו... אחרי שאני ישן ברכבת," אמר.

"ברור," ענה ירון, והניח יד מנחמת על כתפו. 

"גם אתה לא ישן?" העז חיליק לשאול. 

"אני? אני מתפלל. אתה משלים פערי שינה, אני פערי אמונה," גיחך ירון, בעוד שוקי המשיך להתבונן בפועלים. שלושתם שבו ושתקו. חיליק הרגיש שכבר לא איכפת לו מי מבוגר ממי, למי יש יותר ניסיון חיים ולמי פחות. אפילו על מירי הצליח שלא לחשוב. התחושה האינטימית משהו שנרקמה בינו לבין שני גברים כמעט זרים לא עוררה בו תמיהה. הדבר היחיד שהעסיק את מוחו הייתה העובדה שהם יושבים על כסאות פלסטיק באזור תעשיה עכור של עיירת פיתוח, שותים קפה שחור וחולקים דממה נינוחה. אפילו צלילי הרדיו שדלק בקיוסק וצעקות הפועלים מהעבר השני של הכביש הצליחו להימסך בשקט שהקיף אותם, ונראה היה שאולי היום לא יותר שום דבר לפרסום.