צייד הספרים

מדור ביקורות והמלצות על ספרים

ניתן לשלוח ביקורות והמלצות ל: info@ktav.co.il 
                                                   קישור לפורום של "צייד הספרים"                                       

הוא ונכדתו מתו בטרם עת
מאת: דב בהט
הוצאתאופיר

פרופסור דב בהט מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, כתב ספר מעניין ומרתק שעליו אני רוצה להמליץ היום. בספרו "הוא ונכדו מתו בטרם עת", הוא מציג לפני הקורא שלל דמויות של בני משפחה וחברים, כל אחת ואופייה המיוחד לה.
הסיפור מביא את קורותיהם של שלושה דורות, כולם בני משפחת מיימון. בני המשפחה משכילים ודעתנים, ודעותיהם החברתיות והפוליטיות שונות בתכלית ובמהות אלה מאלה. שרשי כל הגיבורים נעוצים עמוקים בהוויה הישראלית ובטלטלות החברתיות והפוליטיות שעוברות עליה. החיים מובילים כל אחד מהם לדרך משלו, שונה לגמרי מזו של בני המשפחה האחרים, דרך שעוברת מצפת בישראל דרך קיימבריג' בבריטניה ועד וראנסי בהודו, אבל קו עדין וחזק מחבר ביניהם; כבוד והערכה לאחר, דעתנות שנשענת על יסודות מוצקים של תבונה וידע, וקשר משפחתי חם ואמיץ.
דב בהט התברך בידע נרחב בתחומים רבים והוא מנצל את ההזדמנות להעביר את הידע לקוראי הספר, תוך כדי שהוא עושה זאת במידה הנכונה, באמצעות הדיאלוגים שמשבצים את הספר בנדיבות מההתחלה ועד הסוף. פוליטיקה, סוגיות חברתיות, פסיכולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה, כל נושא שמועלה על ידי אחד מהגיבורים, מעורר חשק ורצון לדעת עוד. האינפורמציה ניתנת במינון כזה שלא מלאה את הקורא לרגע ורק מגרה את סקרנותו לבדוק מה עוד אפשר לגלות.
הדמויות בספר מעוררות הזדהות. לכל אחד מהגיבורים יש השקפת עולם נחושה משלו שאיננה מנסה לכפות את עצמה על מי שאינו חושב כמוהו. הטולרנטיות מבצבצת מתוך כל משפט ומתוך כל דיאלוג המופיע בספר.
גם את הפער בין הדורות מצליח דב בהט להבליט ולטשטש לסירוגין באמצעות הדיאלוגים. בכלל, הדיאלוגים החכמים הם כעין מסילה שמניעה את העלילה והדמויות לאורך כל הספר, וגם מגשרים בין הדעות והפערים לא בדרך של פשרנות סנטימנטלית, אלא באמצעות החלפת דעות בין הגיבורים, דבר שמוסיף לאיכותו האינפורמטיבית של הספר.
גורלם של הגיבורים מעניין את הקורא כי הם מתחבבים עליו בקלות וכל אחד יכול לזהות במי מהם את עצמו ואת מה שעובר עליו . הגיבורים חווים אהבות ואכזבות ושנאות, והקורא רוצה שיהיה להם טוב, שחייהם יתגלגלו בדרך שהם היו רוצים בה. הגיבורים מקבלים את גורלם בפשטות אנושית ובהשלמה, מה שעושה אותם חשופים יותר ופגיעים יותר, וממילא קרובים וממשיים יותר. אהבה נכזבת, דיכאון, התרוממות רוח, שכול ואבדן, מכל אלה יש בספר, והקורא מוזמן לבוא ולהצטרף למעגל ההתרחשויות על אף שאינו בן משפחה אלא רק צופה מהצד. כבר בהתחלה הוא הופך לבן בית, חבר קרוב שחווה עם בני המשפחה את כאביהם ושמחותיהם.
ולסיום, למרות הקשיים והלבטים ושברון הלב שאתם צריכים להתמודד הגיבורים, יש בספר משהו אופטימי שמלווה את הקורא עד לדף האחרון. המסר שעולה מתוך הדפים, משפחה, חברים ואהבה מגשרים על פני כל התהומות ומעלים ארוכה לפצעים מכאיבים.


                                                                                                             אסתי קון

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

נערה עם קעקוע דרקון – סקירה
מאת סטיג לרסון
הוצאת מודן -
סדרה לספרות יפה


זהו ספר מתח מעניין ומורכב ביותר. תמצית העלילה בקווים כלליים היא זו : מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי כלכלי נחשב, מורשע בגין הוצאת דיבה על תעשיין צמרת בשבדיה ונשפט לשלושה חודשי מאסר. מיד לאחר תום המשפט הוא מקבל מהנריק ונגר, איל תעשייה שבדי קשיש, הזמנה לפגישה בוילה שלו באי בצפון שבדיה. בפגישה מקבל מיכאל הצעה שאי אפשר לסרב לה.
  ההצעה היא לחקור את היעלמותה של הארייט ונגר, אחייניתו של הנריק ונגר, שהתרחשה לפני 37 (!) שנים. בתמורה יקבל מיכאל משכורת שמנה במשך שנה, מגורים בבקתה באי וחשבון הוצאות פתוח. בתחילה נראית למיכאל ההצעה הזויה והוא רוצה לדחותה על הסף. הנימוס והכבוד לתעשיין הבכיר והקשיש מחייבים את מיכאל להקשיב לדבריו ואט, אט הוא נכבש בקסמו.
  בסופו של דבר, ולאחר לא מעט לבטים, נענה מיכאל להצעה. הוא מעתיק את מגוריו לאי, מתארגן ושוקע בתוך כמויות עצומות של חומר החקירה שמעביר אליו הנריק ונגר בקלסרים שנאספו לאורך השנים. מכאן נפרשת יריעה מאוד רחבה של אירועים ודמויות שהיה להן קשר, ולו קלוש ביותר, לנערה הארייט שנעלמה. מיכאל איננו בלש מקצועי אבל הוא עיתונאי חוקר ובתור שכזה יש לו יכולות רבות וקשרים שבהם הוא משתמש לצורך עבודתו.
  בשלב מסוים מצטרפת אליו תחקירנית מעולה, ליסבת סלאנדר, שהיא גם טיפוס יוצא דופן ביותר. מרגע זה מקבלים העניינים תאוצה ונחשפים עוד ועוד דברים. קשה היה לי, כקוראת, עם הדמות הזו ועם המעשים הקיצוניים שהיא עושה. יחסו הסופר ליברלי של מיכאל אליה גם הוא מעט תמוה בעיני.
  יותר לא אספר מאחר ואינני רוצה לעשות ספויילרים. אומר רק שיש לקרוא את הספר בריכוז ובעיון מאחר והעלילה מאוד מורכבת, מסובכת לפעמים, ועמוסה בדמויות ופרטים רבים.
  הספר ריתק אותי ממש עד הסוף. קרה, לא אחת, שנסחפתי לקריאה של 50-60 עמודים בבת אחת ולא הרגשתי בזמן שחלף. כל כך נכנסתי לעלילה שנדמה היה לי שאני באי הצפוני הקר (כאשר בעצם הקור הגיע מן המזגן שלי...). בכל פעם שהגיבורים שתו קפה (והם עשו זאת הרבה) התחשק לי גם כן ספל קפה חזק וחם.
 אולם יש לי, בכל זאת, מספר הערות. ראשית האורך, 500 עמודים, נראה לי מוגזם. לעניות דעתי ניתן היה לקצר. שנית, עומס דמויות השוליים בעלות השמות השבדים הקשים לקליטה. גם כאן אפשר היה לצמצם. כך גם לגבי אירועים שוליים וקצרים שלא תרמו כמעט כלום לעלילה והיא לא הייתה נפגמת אם הסופר היה מוותר עליהם. 
                                                                                                                                          יונה דורון 

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

סוויטה צרפתית
אירן נמירובסקי

הוצאת כתר, 443 עמודים

מיותר לכתוב על הספר סוויטה צרפתית מבלי להתעסק קודם בסופרת שלו, אירן נמירובסקי. 7 שפות ידעה אירן, יהודייה שנולדה בקייב וסיימה את חייה באחת ממחנות ההשמדה של מלחמת העולם השנייה. שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בתלאות, שעה שהתמודדה משפחתה היהודית והמבוססת עם תהפוכות הגורל שהפכו את אירופה על פיה. בתחילת שנות העשרים לחייה עברה המשפחה להתגורר בצרפת ואירן מצאה לה מקום להיטמע בו, ומשם יצא ספרה הנהדר, סוויטה צרפתית.
הספר, כספריה האחרים של אירן, מתעד את אירופה הגועשת והסוערת דרך עיני העדות האילמת, אותם אנשים שחלפו בין הפגזים, שגרפו האשמות, שגידפו שכנים, שלחמו תחת צבאות וסיסמאות או שברחו דרך אינספור תלאות – אנשים, שאירן הייתה, למעשה, אחת מהם. ודרך אותם עיניים נחשפת ברבדים החברה הצרפתית של אמצע המאה שעברה.
הספר נפתח בהפגזה. פריז מופצצת. המולה. אנשים לא מאמינים שזה באמת קורה. הם מתארגנים מהר לברוח. אבל הם לא היחידים. דרכים נחסמות. דלק במחסור. חנויות נבזזות. מצוקת לחם. כולם בדרכים, כולם בורחים, ולכולם מכנה אחד משותף – אגואיסטיות לשמה. להציל את עצמי ואת משפחתי, ולרמוס את כול מי שעומד בדרך. אבל האם באמת אפשר לבוא על כך בטענות? אני, כאירן, בעל משפחה ואב לילדים, מסוגל להבין את מקור האנוכיות. ובה מתעסק כל חלקו הראשון של הספר – האנוכיות האנושית ומקורותיה. ברם, מזל שיש לספר חלק שני, אחרת היינו מסיימים אותו עם טעם חמוץ בפה.
הורגלנו לחוות דעת מאד ברורה לגבי הצרפתים, כפי שהיא מוצגת ע"י סופריה החריפים והיכולת להביט בהשתקפות שבמראה ולתארה על כול פגמיה. רבים הספרים המתארים את הצרפתי במלחמות העולם, וגדול הסופרים שבהם הוא הפילוסוף סארטר. אלא שסארטר, כפי שניתן למצוא בספרי מלחמה אחרים, ממעיט להתעסק בסטיגמה הצרפתית המוכרת השנייה – האהבה. וכך משלבת לה אירן נמירובסקי את שני המוטיבים הצרפתים הגדולים, זה בצד זה, בשני חלקים, כביכול משיקים זה לזה ועם זאת לא ממש נוגעים האחד בשני. כי אם בחלקו הראשון של הספר התעסקנו בכיבוש הקצר שידעה צרפת על אדמתה, בחלקו השני אנחנו מתמודדים עם השלכות המלחמה ועם הכובש הזר. והנה נושא שלא נתקלתי בו בספרים רבים אחרים – המגעים הקטנים והבלתי נמנעים בין החייל הכובש לאזרח המקומי, החולקים זה בצד זה את אותן שנות כיבוש. וכיאה לצרפתים, הרי שאי אפשר בלי סיפור אהבה קצר, סיפור המניע את עלילת חלקו השני של הספר, אהבה בלתי אפשרית, אסורה, נוגדת עקרונות. אהבה שמתעוררת כצורך, כתגובה, כבקשה להמשך חיים, כהשלמה, ועם זאת כואבת את השלכותיה, את מקורותיה, את סיבותיה ואת עצם אי אפשרותה. ובתוכה סיפוריה האחרים של עיירה, כפי שהיא חווה את הכובש, את הזר שיושב בחצרותיה ושר שירים בשפה זרה, את הגזירות והאיסורים, את העוצר והחוקים, את השנאה שמתחת לחיוכים. תמיד חשבתי שהצרפתים אוהבים את האהבה. אירן הציגה בפני גם צדה אחר – כיצד אפשר לשנוא אותה.
ואנקדוטה קלה על הספר עצמו: אירן לא זכתה לראות את יצירתה הנהדרת יוצאת לאור – היא נשלחה על הרכבת לאושוויץ שנים קודם. כתב היד שרד והוברח במזוודה קטנה יחד עם בנותיה, ששרדו את המלחמה, ויצא לאור בצרפת רק בעשור האחרון, מביא לנו צוואה ספרותית של סופרת גדולה באמת. 
                                                                                                                                        שגיא כהן

------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

 

 

בית 
מאת: מנג`ו קפור

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 381 עמודים

"ביתי הוא מבצרי" אומר הפתגם האנגלי. כזה הוא גם ביתה של משפחת סוחרי הבדים ההודית בנווארי לאל. המבצר הזה רוחש אהבה ושנאה, תחרות וקנאה, מסירות, ידידות וצייתנות בצד טינה וחשבונאות קטנונית, או בקיצור כל מה שניתן למצוא במשפחה מורחבת החיה בכפיפה אחת.

בתחילת הספר מתוודע הקורא לסונה, בחורה יפה ובהירה הנישאת בנישואי אהבה (מאוד לא מקובלים! ) לישפאל ומצטרפת למשפחת בנווארי לאל. השמחה באהבתם נקטעת עד מהרה בשל חוסר אפשרותה של סונה להיכנס להריון. גיסתה שבקומה העליונה יולדת בזה אחר זה שני בנים בריאים ולרגשות התסכול והאכזבה של סונה נוספת גם קנאה קשה.

העובדה שנישאה בנישואי אהבה ולא בנישואי הסכם מסורתיים, אינה הופכת את סונה ל"מודרנית". להיפך, בשל עקרותה היא דבקה בטקסים ופולחנים דתיים אשר עשויים לפתור את בעייתה, לפי השקפת עולמה וחינוכה. על פני השטח המשפחה אוהבת ומחבקת אך מתחת לפני השטח חשה סונה מושפלת ופחותת ערך.

בבית חיים שלושה דורות : הסב אשר בדם ויזע הקים את חנות הבדים, שני הבנים המקדישים לחנות את מיטב שנותיהם והנכדים שמרחיבים, משפצים ומכניסים לחנות את חידושי הזמן. החנות מפרנסת ברווחה את המשפחה המורחבת והיא תמצית חייהם של הגברים. הבית מתנהל על ידי הנשים על פי עקרונות הדת המחייבים כבוד וצייתנות מוחלטת של כלה להורי בעלה ושל ילדים להוריהם. הפולחן הדתי תופס חלק חשוב בחייהם והדאגה למציאת שידוך מתאים לילדים מלווה את ההורים מגיל צעיר ביותר.

באורח מפתיע ומצער נפטרת בת המשפחה שנישאה ומתגוררת בעיר מרוחקת. היא מותירה אחריה יתום בן שש. המשפחה מחליטה לאמץ אותו ומביאה אותו לבית. מטבע הדברים, האחריות לגידולו מוטלת על סונה העקרה. היא אינה רוצה בכך ואף מפתחת רגשות של שנאה כלפי היתום אך אינה מעזה להפר את מצוות בעלה וחותנה. בדיעבד התברר שהדבר דווקא הועיל ולאחר עשר שנות עקרות מצליחה סונה ללדת בת המקבלת את השם נישה והופכת לילדת התפנוקים של המשפחה.

בשל מה שאנו מכנים היום מעשה מגונה נאלצת נישה הקטנה לעבור לגור בבית דודתה, שאף היא נטולת ילדים. מספר שנים לאחר מכן יולדת סונה גם בן העונה לשם ראג`ו. עלילות המשפחה ממשיכות להתרקם ולא אמשיך לתארן כאן על מנת שלא לפגום בעניין ובהנאה של הקורא.

בתחילת הקריאה בספר התקשיתי במקצת להסתדר עם השמות ההודים הכל כך זרים לי, אולם התגברתי עליו עד מהרה. דבר נוסף שהפריע לי במקצת היה ריבוי שמות המאכלים והטקסים ההודים. אמנם יש בסוף הספר מילון למאכלים אך לא נעזרתי בו. אני שונאת לחפש במילון תוך כדי קריאה. הסתמכתי על ההבנה הכללית שלי וזה עבד היטב.

היה מעניין לקרוא על עולם שלם, רחוק ממני ואקזוטי. לפני כן קראתי את הספר "אלף שמשות זוהרות" וקשה היה לי להימנע מעריכת השוואות בין שני הספרים. בשניהם מסופר על חברה דתית, מסורתית שבה הגברים הם החשובים והקובעים אך בכל זאת אין להשוות את מעמדן של הנשים ההודיות לאלו של האפגניות ! 
                                                                                                                                              יונה דורון 

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------



 רספוטין
מאת: אנרי טרויה
הוצאת כינרת, 172 עמודים

עוד ביוגרפיה לביוגרף הנהדר אנרי טרויה, והפעם על הדמות הרוסית המיסטית, שהופיעה בצומת הזמנים של העידן המונרכי ועזרה לקערה להתהפך על פיה.
את דמותו של רספוטין – איכר/כומר אורתודוקסי שנוי במחלקות שנולד בכפר עזוב בערבות הקור של סיביר והגיע עד לשולחן הקיסרות הרוסית - מעולם לא הכרתי ותמיד רציתי להכיר. אחרי הכול, חייב אדם לשאול עצמו את השאלה: מיהו אותו איש שהשיר הנושא את שמו הפך ללהיט של בוני-אם. ובכן, השם נותר בעלטה רוב שנות חיי. בשלב מסוים סתם קישרתי בינו לבין הלוויין ששלחו הרוסים לחלל. אבל אז יצאתי לחיות בגרמניה, התחתנתי עם ילידת הצד המזרחי שחייתה תחת שלטון קומוניסטי עד לנפילת החומה, ובין היתר הכרתי כמה רוסים (גם רוסים שחיים ברוסיה וגם ישראלים שעלו מרוסיה ואנחנו מתעקשים להדביק להם את התווית הרוסית). ומה יצא מכול אלה – הכפלה ואף שילוש של רמת ההתעניינות שלי בתרבות המזרח-אירופית הגדולה. ואחרי שקראתי את אמיל זולא של טרויה, ידעתי שאין טוב ממנו להיות לי מורה דרך אל ההיסטוריה הצארית. אז רכשתי מיד גם את הביוגרפיה על רספוטין וגם את זו של קתרינה הגדולה, והתחלתי דווקא בראשונה, על אף היותה מאוחרת יותר מבחינה כרונולוגית. וכמה שאני שמח שכך עשיתי, כיוון שכך קיבלתי הבהרה מסוימת בדבר שאלה שתמיד עניינה אותי:
כיצד נפלו הצארים הרוסיים, שמלכו מאות בשנים על אימפריה כה אדירה, וכיצד, בניגוד למהפכות עממיות אחרות ברחבי העולם, התהפך הגלגל ברוסיה לחלוטין? הרי על מנת לעבור בכזאת חדות משלטון מלוכני לשלטון עממי דרוש אלמנט ביניים, זרז שיעביר אומה שלמה מקצה אל קצה.
ובכן, רספוטין, אינו הזרז. על מנת להבין באמת את השינוי הקיצוני הזה דרוש לקרוא יותר מספר אחד, יותר מדמות אחת בהיסטוריה הארוכה של השבטים הטטרים והעם הסלאבי. אז מי הוא כן רספוטין? דמות שנויה במחלוקת, מיסטית והדיוטית, פשוטה ומורכבת, אצילית וכפרית. בן איכרים, שנולד בפינה חשוכת-אל והצליח להפוך ליד ימינה של הצארינה, ואף מעבר לכך; מרפא חסר השכלה שבכוח מאגי השיב בחזרה את הצארביץ החולני מן המנהרה אל העולם הבא; איש-אלוהים שמצא כי הדרך לכפר על עוונותיו היא דרך עשייתם!; כומר לא-מוסמך שזכה מחד להכרת הכנסייה האורתודוקסית, ומאידך העביר אורגיות הוליסטיות בבית התפילה המאולתר שבנה; אישיות ממגנטת שיצרה לה כת תומכים נלהבת, אפילו משועבדת, כמו שעוררה חוג שונאים נתעב, שארג סביבו ניסיונות התנקשות; איש משפחה שהֵצֵר על השעבוד העממי לוודקה, ועם זאת התמכר ליין; איש-אדמה שהכיר בדלותו של האיכר העממי, אך חרד לנפילת השלטון המלוכני. איש-שלום ששנא מלחמה, ובכול זאת הואשם כמחרחר ריב.
כן, כול זאת ועוד היה האיש רספוטין, אדם שנולד אל צומת הזמנים, שאחד ממקורות שמו הינה צומת (צומת = רספוטייה), ושהנחה את האומה הרוסית כולה אל עבר אחת מפניותיה החשובות ביותר במעבר אל המאה העשרים. ומי שמעוניין להיכנס למסע קצר אל תוך הנעליים האמביוולנטיות האלה, מומלץ בחום לצעוד במשעול שטווה אנרי טרויה. 
                                                                                                                                 שגיא כהן

------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

 אישה נשואה
מאת: צביקה עמית

הוצאת מסדה , 359 עמ`

אישה נשואה הוא רומן מרתק, ישראלי ועכשווי שקראתי בנשימה עצורה. למרות שם הספר הגיבור הראשי הוא דווקא גבר. אודי ברגמן הוא, כביכול, התגלמות החלום הישראלי על משפחה יפה, משרה טובה ובית פרטי באזור יוקרתי. אבל, וברור שכאן יבוא אבל, החלום מתנפץ כאשר ללא כל הכנה מוקדמת, מודיעה לו אשתו שהיא רוצה להיפרד. כל תחנוניו נופלים על אוזניים ערלות ותוך חודשים ספורים אודי הוא גרוש החי בדירה שכורה קרה ומנוכרת ואפילו לא טורח לפתוח את כל הקרטונים של מעבר הדירה הניצבים במרכז הסלון שלו.
גם התחום המקצועי  לא מחייך אליו. הוא פוטר מכמה משרות ולבסוף מצא עבודה כאיש שיווק של חברת סטארט-אפ. המנכ"ל הקשוח והאנטיפטי שולח אותו לניו-יורק על מנת למצוא משקיע למערכת אתראה מתקדמת שפיתחה החברה הזקוקה נואשות לתזרים מזומנים.
במהלך הטיסה לארה"ב קורה לאודי משהו, הוא פוגש באישה הנוגעת בנימי נפשו הכמוסים. אין הוא יודע  להסביר, אפילו  לעצמו, מה כל כך מושך אותו באישה הזו אבל זוהי העובדה. ניסיונותיו לפצוח עימה בשיחה נתקלים בתחילה בסירוב מנומס אולם החלטי, אך אודי אינו מוותר. בסופו של דבר עקשנותו נושאת פרי והקשר נוצר.
המגעים עם המשקיע האמריקני מתקדמים בד בבד עם התפתחות רומן יפה וסוחף בין אודי לבין האישה מהמטוס, עמירה שמה. תיאורי הפגישות בין השניים עדינים ושובי לב ובמהלך הקריאה נדמה היה לי שאני צופה בסרט ומטיילת יחד עם אודי ועמירה בנופי לונג אילנד הציוריים.
כאשר מגיעים המגעים עם המשקיע לצומת הדורשת קבלת החלטות, לא מצליח אודי ליצור קשר עם המנכ"ל בארץ ומקבל מספר החלטות על דעת עצמו.
אודי ועמירה שבים ארצה, הרומן ביניהם מתהדק אולם העסקה מתפוצצת. כאן מתחיל מרוץ קדחתני של גיבורי הסיפור לפתור את הפלונטר. כמו להכעיס ולהוסיף שמן למדורה – עמירה נעלמת. לא אגלה יותר את ההמשך על מנת לא לקלקל לקוראים. אומר רק שהעלילה מותחת וצופנת הפתעות רבות.
הסיפור מאוד קולח, הדמויות  אמינות והתיאורים יפים. כקוראת אישה, עניין אותי להיכנס לראשו של אודי, הגבר שאיננו מאצ`ו, שנשים נוטשות אותו, שמפוטר מעבודתו, מסתכסך עם הבוס שלו, מתקשה לתפקד כאבא ובכל זאת מעורר אמפטיה. גם החלקים המספרים על הבעיות המקצועיות כתובים בשפה פשוטה וברורה ועוררו בין עניין, למרות שאני רחוקה מאוד מן התחום הזה.
לסיכום – ספר מומלץ שאפשר לבלות איתו הרבה שעות מעניינות.
                                                                                                 יונה דורון 

 ------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

פרגים אדומים
מאת: אלאי
הוצאת זמורה ביתן, 379 עמודים

פעם נוספת הוכיח חברי מחנות הספרים כי טעמו בספרות מעולה; ספר מרשים, לפרקים בוטה, מושך, אקזוטי מאד, ממולח ופילוסופי לא מעט, על תקופה לא ממש רחוקה ועדיין רחוקה מאד.
ספר תקופתי טוב, מבחינתי, הוא ספר שמצליח להטביע את הקורא בים הזמנים. כמו שינוע של הנפש אל תוך עולם האתמול. אל הצבעים, הריחות, האווירה. אל חיוכם של עוברים ושבים. ואילו אלאי מצליח לעשות הרבה מעבר לכך – הוא הצליח להכניס אותי, הקורא, לא רק אל תקופת טיבט הרחוקה, אלא גם אל נעליה של הדמות הראשית. ומיהי הדמות הראשית, אתם שואלים – בן מושל טיבטי, צעיר מפונק ומבושם המתבגר אל תוך עינה של סערת הזמנים, סערה המאיימת להפוך את היוצרות על חיים שבטיים פשוטים ומשעממים. ואם לא דיי בכך, הרי שאותו בן-מושל הינו האח הצעיר במשפחה, מה שהופך את אחיו ליורש הנערץ ואותו, המסכן, לסתם פוחז. (מה גם שבממלכה הוא באמת נחשב לקל דעת וטיפש). אז כיצד זה קורא שמפיו של טיפש נוטפות אמרות חכמה עסיסיות? אני ממליץ לקרוא ולהבין לבד. כיוון שגם למי מכם שאינו בן של מושל, או שאולי היה בגלגול קודם אחד כזה אך מנוע עתה מלהתחבר אל אותם הזיכרונות, גם אותו יכניס אלאי אל תוך נעליים לכאורה מצוחצחות ונוחות – לכאורה – נעליו של בן המושל. וגם לקורא שהיה פעם מושל, ואפילו למושל הטוב ביותר, גם לו יתחשק להנחית לפעמים סטירה מצלצלת על עורפו של אחד העבדים, או להיכנס אל האוהל של נערות השעשועים.
כיצד חש מלך? כיצד חשים בני-מלכים? חוויה שכולה עילוי ותענוג מצפה בין דפים אלו, עולם שלם של מלכים אסיאתיים מרוחקים, כמעט בלתי אפשריים עבור האדם המערבי בן-זמננו.
ספר גדול.                                                                                                                    שגיא כהן

------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

רסיסי זכוכית על מארג השפיות
מאת: ריין גינסברג
הוצאת חלונות (192 עמ')

ספר הביכורים של ריין גינסברג, "רסיסי זכוכיות על מארג השפיות" שוזר ועושה מחווה לסופרים, בימאים וז'אנרים קולנועיים רבים ומצד שני ניתן להבחין פה בקול ייחודי של סופר ישראלי חדש שכותב סוף-סוף למען הקוראים ולא למען עצמו.

בעולם עתידני חוקר בלש משטרתי, את מקרי הרצח של רוצח השואב את נשמותיהן של קורבנותיו במחתרת תת-קרקעית המתעסקת בסאדו-מזוכיזם ומאוכלסת ביצורים מוזרים ומשונים.
תחושת הזיות סוריאליסטיות והיפר-ריאליסטיות, בהן מתערפל ההבדל בין מציאות לדמיון, מהדהדות במהלך קריאת הספר. רצף העלילה בקטעים מסוימים נקטע על ידי חלום, אשר בסיומו לא ברור האם הגיבור התעורר, או האם הוא חולם עדיין או הוזה? השניות הזאת בין פשע לצדק, בין חלום למציאות, הזיה, דימיון וממשות, הופך את "רסיסי זכוכיות על מארג השפיות" לספר מותח ומפרה.
ריין גינסברג, סופר ישראלי שזהו ספר הביכורים שלו, שואב רבות מיצירתו של פיליפ ק' דיק שספריו הצליחו (אחרי מותו) והיה לסופר המעובד ביותר לקולנוע בז'אנר (בלייד ראנר, זיכרון גורלי, דו"ח מיוחד, סורק אפלה ועוד...). ההתכתבות עם דיק מתבטאת גם בטכניקה הספרותית וגם בתכנים. יש בספר קטעי אקשן רבים, ברמה קולנועית כמעט, מזכיר קצת את סגנונו של סופר האימה הבריטי – ג'יימס הרברט (טרילוגיית 'העכברושים' ו'הערפל') וגם את ספריו של מייקל קרייטון, ('פארק היורה' ו'ספרה'). גינסברג בנה סצנות אקשן קצביות, כולל שימוש באלמנטים קולנועניים בצורה שאינה קלישאתית, כדוגמת מתקפת זומבים רצחנית שמשתלטת על תחנת המשטרה ועל שאר העולם (בסגנון סרטיו של ג'ורג' א. רומרו, ו'28 ימים אחרי' של דני בויל), מטר של אסטרואידים שמחריב את כדור הארץ, קרבות עם מפלצות שמסתתרות במחילות שמתחת לאדמה ועד לסיום הרווי עם הרוצח המסתורי.
על הכריכה כתוב שגינסברג הוא סטודנט לקולנוע, אפשר לדעת בקלות באיזה ז'אנר התמחה. אפשר להרגיש בהשפעה ברור של ז'אנר הפילם-נואר הבלשי כמו בסרטים: "וידוק" - של פיטוף, ו"בלייד-ראנר" של רידלי סקוט אשר מבוסס על ספרו של פיליפ ק. דיק - "האם אנדרואידים חולמים על כבשות חשמליות?".
קטע מעניין שנבנה בטכניקה ספרותית המזכירה מאחד מספריו של פיליפ ק. דיק (כנראה מקור ההשראה הגדול של גינסברג שגם לו הוקדש הספר) , הוא הקטע שבו הגיבור יורד למחתרת כדי להציל את שותפתו שנעלמה, ונופל אל מאורת מפלצת עצומת מימדים ובו הסיפור מתואר בשלוש זוויות ראייה שונות – הראשונה של הגיבור, השנייה של שותפתו, והשלישית... של המפלצת, כאשר כל אחת מזוויות הראייה משלימה את האחרת בפרטי מידע חדשים שלא היו ידועים קודם לכן.
במהלך כל פרק מופיע בתחילתו תקציר שכביכול מתאר את מה שיקרה במהלך הפרק הספציפי. עם זאת, ככל שממשיכים לקרוא, מגלים כי התקצירים הם פיקטיביים וכלל לא קשורים לעלילת הספר. בסוף הספר אפשר למצוא את כל התקצירים הפיקטיביים ולנסות לבנות דרכם מציאות אלטרנטיבית קלישאתית ומשעשעת שבה כל הדמויות מתקיימות וחיות מציאות יומיומית למדיי. הדבר מוסיף לתחושת הטשטוש בין דימיון למציאות שהסופר רוצה ליצור.
למה לא? כי הרצון ליצור ספר גרנדיוזי ומפוצץ ברמות האירועים האינטנסיביים שמתרחשים בו, מה שגורם לספר להיראות מאולץ מעט ומוגזם בחלקים מסוימים, בגלל עיסוק היתר של הסופר בגופות מרוטשות ובסאדיזם ובגלל מבני משפטים בוסריים, הסופר עדיין לא מצא את הסגנון שלו, אבל בספרים הבאים נדע לאן זה יתפתח ובהחלט יש למה לצפות.
למה כן? כי לראשונה, סופר ישראלי המתכתב עם המפעל הספרותי הפנומנלי של דיק, כי העלילה כמעט אפית ברמת ההיקף של העולם שהיא מתארת והרקע שנוצר סביב הדמות הראשית. אנו לא יודעים דבר שהדמות הראשית אינה יודעת. כאשר היא לא בטוחה מהו ההבדל בין מציאות לדמיון, כך גם אנחנו וכי הסופר מעיד על עצמו שהוא כותב "כפי שהייתי רוצה לקרוא" וככה צריך לעשות, בעיקר בעולם בו סופרים כותבים בעיקר בשביל עצמם. 
                                                                                                     מתי אלון

------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

אמיל זולא,
מאת אנרי טרויה
תרגום מצרפתית; דלית להב
הוצאת כנרת, 260 עמוד

מעולם לא קראתי קודם דבר מכתביו של אמיל זולא. את השם שמעתי, כמובן: אמיל זולא. ואפילו ידעתי לקשר את השם עם סופר, ועוד עם אחד מגדולי הסופרים הצרפתיים, שפה שהעניקה לתרבות המערבית כה הרבה. אבל ספר שלו מעולם לא קראתי.
"זה לא יפריע לך ליהנות מספר הביוגראפיה הזה", אמר לי ידידי, מוכר הספרים הנאמן מצומת ספרים. מכיוון שעד כה עמד הצדק עם כל אחת מהמלצות, החלטתי לנסות. ובכן, פתחתי את הספר, ונפלתי פנימה.
אנרי טרויה מביא את סיפור חייו של אמיל זולא באופן המעניין ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא מוליך את הקורא בכרוניקה המשלבת סיפור בהמשכים, ממש כפי שהסופר הצרפתי עצמו הביא לקורא את סדרת רוגון-מקאר, סדרה המגוללת באופן נטורליסטי-מדעי את קורותיה של בני משפחה אחת, לאורך 20 ספרים. עשרים! טרויה מציג לפנינו את כולם, כמה ביתר עניין, כמה בפחות, בהתאם לממצאים ההיסטוריים ובהתאם, כמובן, לרעש שעשו סביבם. ורעש עשו ספריו של זולא, שהביא עימו אל עולם הספרות ז'אנר חדש, הז'אנר הנטורליסטי, שבו הוא מציג את החברה על כל מערומיה, ללא כסיות צנעה וללא התחשבות ברגשות הקורא. וכך מצאתי עצמי נופל את תוך אמצע-סוף המאה ה-19, המאה שחלפה לה לפני שנולדתי ועצבה את העולם שאליו הופעתי ביקיצה. כה עמוק מצליח טרויה להכניס את הקורא פנימה אל התקופה, כך שבלי משים מצאתי עצמי נאבק ביחד עם זולא עצמו כנגד הניוון החברתי ממנו סבלה צרפת של אותה התקופה (ואולי עדיין סובלת, אם לשפוט מסופרים צרפתיים בני תקופתנו), כך עמדתי עימו כנגד ההשפלה שספגו הצרפתים במלחמת 1870 מגרמניה המאוחדת של ביסמרק (ואחר-כך החזירו להם במלחמת העולם ה-I), כך ספגתי עימו את ההשמצות להם זכה בתוך 'סופר-ביבים', וכך, יחדיו, אני והוא, עמדנו לצידו של רב-סרן דרייפוס בפרשת דרייפוס הנודעת, שהסעירה את צרפת ואת העולם המערבי כולו. רבות למדתי דרך ביוגרפיה מתומצתת וכנה זו, לא רק על סופר חדשני שלא התבייש להציג את החברה כפי שהיא ולעמוד בפרץ כנגד איוולתה, אלא גם על תקופה של התרגשות חברתית ומדינית, תקופה שהולידה מתוכה שתי מלחמות עולם, מלחמות אשר עיצבו, ועדיין מעצבות, את דרך החיים שלי ושלך. וכמוני, גם הקורא הבא, את ואתה, אשר יענו להזמנה ויפתחו את הספר, יצללו פנימה אל מנהרת הזמן ואולי, אולי, יחושו את האנרגיה הזורמת מידיו של אמיל זולא, שעה שהוא ישוב אל מכתבתו שבמֶדַן, צרפת של המאה ה-19, עוסק בכתיבה.
אומרים ששופט כדורגל טוב הוא אחד שאינו מורגש במשחק. בהתאם לקריטריון זה, הייתי אומר שטרויה הינו ביוגרף מעולה.
מעולם לא קראתי קודם דבר מכתביו של אמיל זולא. כיום אני משתוקק. 
                                                                                                   שגיא כהן

------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

כתובתו של אלוהים
מאת: אברהם דרעין 
הוצאת פראג

אני חייב להודות שאני אוהב בעיקר סיפורים עם מסר. אם קראתי 200, 300 , 500 עמודים, רק בשביל לגלות שהרוצח הוא לא מי שחשבתי, אני מרגיש קצת מרומה. בשביל זה אפשר לראות סרט ולגמור עם הסיפור בשעה וחצי – שעתיים. הספר כתובתו של אלוהים מראה את עולם העידן החדש בישראל מזווית שונה ומעניינת, אפילו הומוריסטית לפעמים. הוא משלב סיפור מתח טוב עם מסתורין ומסר לקורא. הוא גם מספר בעקיפין את סיפורו של רון, מחבר הספר, שהוא אחד האנשים היחידים בעולם שהצליחו להרדים את המחלה הנוראית וחסוכת המרפא – טרשת נפוצה.
הפרק הראשון והפתיחה הקצבית סחפו אותי לתוך עולמו של נחמיה, גיבור הסיפור. גם ההמשך היה מבטיח וגרם לי לא לרצות להפסיק לקרוא ולהישאר במתח עד הסוף. אני חייב להודות שהנחמיה הזה די עיצבן אותי במשך רוב הסיפור ורשמתי לי בצד לאתר את המייל של הסופר ולשלוח לו מכתב נוזף על הדמות הראשית שלו. מה הוא לא שם לב שהוא בלוף? אני מניח שהזדהיתי עם נחמיה קצת בכל המצבים בחיים שלי שאני מחפש להקרין לעולם דמות אחרת ממה שאני באמת. כדי לא להרוס את הסיפור אני לא אמשיך, אלא רק אגיד שאני מוריד את הכובע בפני רון, שיצר דמות כל כך אוטנטית שהצליחה להרגיז אותי.
חמישה כוכבים בסולם ג'ואי פלוס המלצה חמה לקרוא.
                                                                                                                         ג'ואי אבניאל

------------------------------------------ פורום לתגובות --------------------------------------------------

תמיד פלורה
מאת: יובל אלבשן
 הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 240 עמ'
 

חמש שנים לאחר מות אביה מצליחה אלה לאזור כוח ולהכין את דירתו למכירה או השכרה. היא מתעקשת לבצע בעצמה את המשימה, ללא עזרת בעלה או בניה.
אלה מוצאת בדירה ערימה של מכתבים, כולם ממוענים אליה, אשר מעולם לא נשלחו. במכתבים מגולל אביה נעים (אשר כשמו כן הוא) את סיפור חייו. חיים שראשיתם בילדות קשה בקטמונים בצילו של אב אכזר ואם כנועה וחלושה, המשכם בשירות הצבאי שזקף את גוו וחיבר אותו לחבריו הטובים ואחר כך חיים בוגרים בירושלים עם סטייה מפתיעה לקרקוב שבפולין.
הדמות הדומיננטית בחייו הייתה אחותו הגדולה פלורה. היא הייתה לו אם ואחות, חברה ומדריכה. בכל הסיפורים המתארים אירועים מכוננים בחייו וגם אפיזודות קטנות, יש תמיד פלורה. גם כשלא הייתה לצידו בפועל, שרתה רוחה עליו.
רק זמן מה לאחר מותה של פלורה מסרטן, כשהיה נעים כבר בראשית שנות הארבעים לחייו, נשא אישה והוליד בת. לבתו קרא פלורה על שם אחותו ואהב אותה מאוד. הבת לא אהבה את השם שהעניק לה אביה ובבגרותו החליפה אותו לאלה.
הסיפורים  המרתקים כתובים בסגנון קולח ונטועים בהוויה הישראלית העכשווית. לקראת סוף הספר יש קטע מעט פילוסופי הדן ברגע הקסום בו כובש הספר את הקורא. אותי הקטע הזה כבש !
מאוחר יותר יש שוב קטע אשר מאוד התחברתי אליו, כמי שגם כן חוטאת בכתיבה. אני מצטטת : "אני יודע שהדרך היחידה לנצח באמת, כמו שכתבה ויסלבה שימרובסקה, הכתיבה היא הדרך היחידה שלנו – בני האנוש – לנקום במי שממית אותנו. אבל אני לא מצליח. אני מנסה ומנסה והצג מולי נותר לבן ממילים. רק אייקון ה START בפינה מסמל את מה שהיה יכול לקרות אילו ".
אינני מסכימה עם הכותב, הוא מצליח גם מצליח !
                                                                                                                                          יונה דורון

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

ארוחה עירומה
מאת: וויליאם ס. בורוז
הוצאת שדוריאן, 2001, 212 עמודים,
תרגום: אהוד תגרי

אחד הספרים היותר קשים לקריאה, אך ללא ספק מהווה אבן דרך בנבכי הספרות האמריקנית.

וויליאם בורוז היה מסומם. הוא היה גם הומוסקסואל. הוא היה אדם משונה מאוד, אבל אף אחד מהדברים הללו לא מנעו ממנו מליצור את אחת היצירות המבריקות ביותר שנכתבו אי-פעם. אף ספר לא משתווה לקנה המידה של הספר הזה. למה שבורוז ניסה לעשות כאן.

מה כל-כך מיוחד בו? ראשית כל, אין לו עלילה לינארית בכלל. למעשה, כמעט ואין לו כל עלילה כלשהי. דבר שמאוד מקשה על הקריאה ואף על ההתחברות לספר. עם זאת, הספר נוגע בהמוני נושאים הזויים וחסרי כל פשר תוכני מדויק. למשל - בכתיבתו הוא נוגע לעיתים באפיוניים טוטליטריים סטייל '1984' של אורוול או 'הצלם' של דיק. הוא משייט בין הסימטאות המטונפות של טנג'יר (המכונה גם אינטרזון), שם בורוז שהה זמן מאוד ממושך בעת כתיבת הספר. הוא שוזר במילותיו הקרקסיות סגנון היאה לזה של הסוריאליסטיים, או אף תנועת הדאדא המפורסמת, טכניקת ה-Juxtaposition, שבה הוא מניח שני אובייקטים שלא קשורים זה לזה אחד ליד השני בכדי ליצור משמעות חדשה.

בספריו הבאים, לאחר שניסה זאת בספר הזה, בורוז המשיך להתנסות בטכניקות שהוא פיתח יחד עם בריאן גיסין בשם Fold-in ו-Cut-up שהינם אינטרפרטציה לטכניקות שהיו מיושמות על-ידי תנועת הדאדא, בהן טקסטים היו נחתכים מהדף ומסודרים באופן שונה בכדי ליצור משמעות חדשה, או לפי בורוז אף "נבואית" לגבי פשר הטקסט.

כאשר ארוחה עירומה הכה בחנויות, הספר הוחרם במקומות רבים בטענה שהוא יותר מדיי בוטה וגס.
ואכן, בספר מתוארות מספר סצנות פורנוגרפיות קשות ואלימות במיוחד. הדמויות בספר הינן מטורפות וחסרי כל ביסוס של הגינות ומוסריות.
בורוז אף עמד למשפט של גינוי, עקב בוטות הספר, אך זוכה כשחבריו עמדו לצידו והעידו למענו.

בארוחה עירומה - בורוז יצר מספר דמויות מיתולוגיות, כמו דוקטור בנוויי - רופא מנתח מטורף, וה-מאגוואמפ, יצור משונה שנהנה לחנוק את קורבנותיו בעת שהוא שוכב עימם.
בנוסף, דמות המספר שמבליחה ברגעים-לא-רגעים בספר היא וויליאם לי, שם העט של בורוז.

הספר גם עובד לסרט מבריק בידי דיוויד קרוננברג, שטען (כמו רבים אחרים) שארוחה עירומה במסגרתו הכתובה לעולם לא יוכל להיות מוסרט בצורה לינארית (אלא אם יוסרט תחת תקציב גרנדיוזי של לפחות 500 מיליון דולר), ולכן קרוננברג בנה תסריט שמבוסס על אירועים מ-4 ספרים של בורוז וגם מהסיפור הביוגרפי של הסופר. הוא טען שכשכתב את התסריט הוא חש הליך סימביוזי בינו לבין בורוז כאילו היו שניהם אותו אדם.

ארוחה עירומה הינו ספר שנוי במחלקת, אחרים יטענו שזה הופך אותו ליצירת מופת, נוספים יגידו שהוא בלתי קריא לחלוטין ומעולם לא יצליחו לצלוח אותו.

בכל מקרה, זה ספר שלא ניתן להתעלם ממנו.
                                                                                                                                             ריין גינסברג

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

 ג'סטין
מאת: אליס תומסון

הוצאת זמורה-ביתן, 1998, 157 עמודים,
תרגום: דפנה לוי

את הספר מצאתי ממש במקרה בצומת ספרים במכירת חיסול לפני 5 או 6 שנים. מעולם לא שמעתי קודם לכן על אליס תומסון וגם לא התמצאתי במיוחד בספרות הסאדית הטיפוסית. עם זאת, העטיפה משכה את עיניי (ציור מפורסם של מקס ארנסט) והתקציר האחורי לכד אותי ברשתו.

שנתיים אחר-כך, הגעתי איכשהו לקרוא אודות המרקיז דה-סאד וגיליתי כי כתב ספר בשם "ג'סטין". ג'סטין, חשבתי. ג'סטין. השם הזה מצלצל לי מוכר. רצתי אל מדפי הספרים שלי ומצאתי את ספרה של תומסון. בדיוק סיימתי ספר והייתי פנוי לספר חדש והתקציר לפתע קרא לי לבוא ולקרוא בו ולזנוח כל אופציה אחרת. התחלתי, התמכרתי. נשבתי לחלוטין. לא עברה שנה ואחרי ביקור באנגליה השגתי את כל הספרים האחרים שלה בשפת המקור וקראתי את כולם. כך הגעתי למסקנה המתבקשת - אליס תומסון היא אחת במינה.

ספר זה מתאר את סיפורו של אסתטיקן נטול שם שמתאהב בפורטרט של אישה בשם ג'סטין. הוא מחליט למצוא אותה בכל מחיר, ובמהלך חיפושיו הוא מגלה דווקא את אחותה התאומה - ג'ולייט. (גם בספרו של דה-סאד היו שתי אחיות בשם ג'סטין וג'ולייט, וספר זה הוא מחווה עקיפה אליו). בעוד שג'ולייט נראית כמעט לגמרי זהה לג'סטין, הגיבור (או שמא, האנטי-גיבור) משמיץ אותה בליבו ומנצל אותה רק כדי להגיע לאחותה. מכאן מתחיל משחק של חתול ועכבר סוריאליסטי בעל ניחוח אירוטי וסאדיסטי בו לא ידוע מי משחק עם מי, ומי נמצא בשליטה. וכפי שאומרת לו ג'ולייט כשציין הפרוטגוניסט שלדעתו נשים הן מסוכנות - "אתה טועה, גברים הם שעושים את הנשים למסוכנות".

ספר זה, כמו שאר ספריה של תומפסון, הינו חידה אניגמתית שגם בסופה לא בטוח שהיא תפוענח, וכך זה משאיר טעם ורצון לחזור ולקרוא בו בשנית, תוך מציאת כל האיזכורים הסאדיים וההשראה הניכרת. הספר מחולל פלאים במחשבות קוראיו, מוליך אותם שולל פעם אחר פעם עם טוויסט ופיתול נוסף.

אני ממליץ בחום על הספר, הוא גם לא ארוך במיוחד (157 עמודים), הכתב גדול ונוח, והקריאה זורמת מאוד (כל פרק הוא לא יותר מ-2 עמודים). מומלץ!
                                                                                                                                    ריין גינסברג

       ------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

קוצר רוחו של הלב
מאת: שטפן צוויג

הוצאת זמורה ביתן , 364 עמודים
תרגום מגרמנית: ניצה בן ארי


קראתי המון ספרים בחיי, ואף אהבתי למעלה מרובם, אך אני בהחלט שוקל להעניק את תואר הספר הטוב ביותר שקראתי לאדון הנכבד שטפן צוויג, יהודי אוסטרי ששם קץ לחייו בברזיל בשלהי מלחמת העולם ה-II בראותו כיצד העולם האהוב עליו קורס ונחרב, וספרו המצוין: קוצר רוחו של הלב (בגרמנית: Ungeduld Des Herzens)
אינני אוהב להשתמש בקלישאות, אך כפי הנראה כאן אאלץ: ביד אומן מרכיב צוויג סיפור בעל נושא כה עדין ומשמעותי, שאלמלא סגנונו הנוח והזורם יכול היה בקלות לגלוש לסיפור טרגדיה, או גרוע מכך, לסיפור עוקצני שהקורא מוצא עצמו נזעם על הכתוב. תחת זאת יוצר צוויג אווירה מהנה שבאמצעותה הוא בוחן את אחד הנושאים הפחות מדוברים בעולם הכתיבה – סיפור אהבה בלתי רצוני בין צעירה נכה וקצרת-רוח לבין חייל סתמי ופשוט, שתחת המדים מחזיק בפחדנות ובגמלוניות שיכולה בהחלט להיחשב מצידו לנכות בכול ממשותה. לאורך כול הסיפור שוזר צוויג אל קוצר הרוח, הכה אופייני לעולמינו שלנו היום, ומציג אותו על כול פניותיו. התוצאה: ספר עשיר אירועים, קליל, מצחיק, אווילי ומהפנט כאחד, המצליח להתמודד הן עם נקודת תורפה בחיינו היומיומיים, נושא שממנו מבקשים אנחנו לרוב להתרחק – נכות והקשר שבינה לבין חיים מושלמים – והן עם הדחף הפועם בליבנו, המאיץ בנו הלאה והלאה תמיד, והגורם, לרוב, לתקלות מביכות ומצחיקות, שאדם אינו יודע כיצד להתגלגל עימן. 

 שגיא כהן
 

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

שעשועים בשאול
מאת: טיבור דרי

הוצאת עם עובד,  265 עמודים
תרגום מהונגרית: דוד טרבאי


לקרוא את טיבור דרי זה כמו ללקק מוס שוקולד; הלשון מתענגת עם כול מילה, הסיפור נמס בין רגע בפה ומותיר בקורא טעם של עוד... עוד.
אז זה נכון, אני משוחד בכול מה שקשור לסיפורי מלחמת העולם השנייה, אך להוציא את תוכן הסיפור, שכפי המבוקש מסיפור מלחמת העולם השנייה מביא את הצד ההונגרי שלו, צד שהוא אקטיבי ופאסיבי באותה המידה, אנשים שלא רוצים לקחת חלק בזוועות אך נשמתם שונאת-הזרים גוררת אותם אל השאול בכול מקרה; להוציא את הסיפור, הכתיבה... הכתיבה... הכתיבה פשוט מהפנטת... צלילה אל מחוזותיה הבלתי מוכרים של הלשון, עונג, ערגה...
דרי מביא אל הקורא דימויים שהדמיון מתקשה בעצמו להעלותם בין חלונותיו הצחיחים. אף הדמויות עשירות לא פחות מן הדימויים, על אף שאין גיבור של ממש בסיפור. בחלקו השני של הספר, המביא את סיפורו של ענק, אמנם ישנו גיבור מרכזי, אם כי אין הסיפור סובב דווקא סביבו. והעולם הרגעי הזה שדרי יוצר נראה יותר ויותר כמו מערבולת שקשה שלא ליפול לתוכה, ואף ממש אין טעם להיאבק בה.
תענוג.

 שגיא כהן

 

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

                                            
על-אדם
מאת: תיאודור סטרג'ן
הוצאת עם-עובד 1978, 208 עמודים
תרגום: אריה חשביה

מצאתי את הספר הזה כשהייתי בגיל ההתבגרות בין ארוניות הספרים מעלות האבק של אבי. בין הספרים שכבר עשרות שנים שכבו ללא שימוש. לפי הרישום על הדף הראשי, נראה כמו אימי קנתה את הספר לאבי לפני 30 שנה כשבדיוק השתחרר מהצבא. הכריכה האחורית רמזה על כך ששווה לבדוק את טיבו של הספר, מבעד לדפים המצהיבים והמתפוררים.

לפי המחקר שעשיתי עליו גיליתי שספר המדע-בדיוני הזה מורכב משלוש נובלות שהורכבו לכדי ספר שלם. במקור, הייתה רק הנובלטה האמצעית - 'תינוק בן 3', ואחריה החליט סטרג'ן לכתוב עוד שתי נובלות שיבואו אחת לפני ואחת אחרי וישלימו את העלילה של הספר לכדי מכלול גשטלטי שלם. (Pun Intended)

הסיפור של הספר מתחיל עם החלק הראשון - 'השוטה הנפלא',
שמתאר אדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון מנקודת המבט שלו, סוג של אוטיסט עם יצרים חייתיים שמאז ומתמיד חי ברחוב.
השורה הראשונה מסבירה את הכל - 'השוטה חי בעולם שחור ואפור, משובץ הבהקים צחורים של רעב והבהובים של פחד, בגדיו היו ישנים ועתירי-אשנבים. כאן ביצבץ קרסול, חד כאזמל קר, ושם - במקטורן הקרוע - נראו צלעות כאצבעותיו של אגרוף, גבה קומה היה ושטוח. עיניו היו רוגעות ופניו מתות'. בהמשך החלק, השוטה מוצא בחורה צעירה שמאפייניה הרגשיים זהים לשלו והם מנסים להתקרב אחד לשני ללא מילים, רק בתחושות פנימיות, אך גדר ברזל מסתירה ביניהם מאחר ואביה המתעלל כלא אותה ואת אחותה בביתם. לא אגלה מה קורה בהמשך, זה משהו שראוי בדיקה, אבל זה סוחט דמעות.

החלק השני מספר על משהו אחר לגמרי, נובלטה קצרה של בערך 10 עמודים על שיחה בין בחור בשם ג'רארד לפסיכולוג כלשהו. הדיאלוג ביניהם הוא השנון ביותר שקראתי כמעט אי-פעם.

הפלא הוא, שעד בערך אמצע החלק השלישי, 'מוסריות', עדיין אין ממש שמץ של מושג על מה הספר, ורק כאשר הדמויות שהיו בחלק הראשון והדמויות של החלק שני מתחילות להשתלב ולחזור בחלק השלישי, ההיגיון מתחיל לחבר את החלקים כמו פאזל.

מה שבעצם קורה בו, זה סיפור על 5 דמויות: השוטה, שמסוגל לקרוא מחשבות, ילדה שיכולה להזיז חפצים בעזרת טלקינזיס, שני תאומים שמסוגלים להיעלם ולהופיע באיזה מקום שירצו (טלפורטציה), 'התינוק' - שמסוגל לנתח ולהסיק כל מידע שקיים ממש כמו מחשב אנושי, ועוד נער שיש לו אינסטינקטים של פושע צעיר, אך עם יכולות של גאון.

במהלך הספר, חמשת הדמויות נפגשות ו"מתמזגות" יחד והופכות לעל-אדם, גשטלט שמורכב מסך חלקיו. מכונה משומנת שפועלת יחדיו.

הספר הוא אומנם לא קריאה שגרתית, ודורש לאמץ את הראש לא מעט, אבל זו קריאה של קלאסיקה מאבני הז'אנר המד"ב, וללא ספק מעוררת השראה.

והסוף - הסוף שווה את כל הרכבת הפאזל. אחד הסופים היותר נכונים שקראתי בספרות המד"ב.

הספר זכה בפרס הפנטזיה הבינלאומי לשנת 1953.

                                                                                                                                         ריין גינסברג

------------------------------------------ פורום לתגובות -----------------------------------------

חיפוש יצירות מומלצות מתוך אתר "כתב": 

 

 

 

 

 

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign