מאת: שולה ברנע

נחום נהג לשכב לישון כבר בעשר בערב. לפני אשתו חביבה. מרגע היוולדו היה גרגרן. כשסיים את יניקתו דרש מיד עוד. אמו הייתה תמיד לחוצה להשביעו ולא היה לו די. על כן כאשר הכיר את חביבה ושמע, כי היא בשלנית מעולה החליט בקלות ובחופזה להינשא לה, שכן זה היה הקריטריון המכריע מבחינת האישה בחייו. היא תמיד הייתה אישה פעלתנית וחרוצה ומעולם לא התלוננה על עייפות כלשהי. בעיניו היא הייתה ממש אשת חיל, שאין כדוגמתה בעירם. בקיצור, חביבה הייתה אישה צנועה ללא דרישות לעצמה, אפשר לומר, שמחקה עצמה מצרכים כלשהם עבור עצמה, לכן הייתה נוחה לבריות וודאי לבעל כמו נחום. למעשה, היא תמיד ריצתה מישהו החל מהוריה, המשך במלמדיה: גננות ומורים וכלה בחברותיה ובבעלה. נחום נהג לחלוץ את נעלי הבית שלו ליד המיטה, כשפניהן לעבר הדלת. היו לו אמונות תפלות בדבר הרוחות הרעות, שעלולות לחדור לחדר השינה, אך לא כשנעליים עומדות לכיוון הפתח, כמחסום מוסכם על פיו. הוא היה פועל מחצבה בעכו, עוד מימי נעוריו, כשלא רצה ללכת ללמוד שום מקצוע, והכעיס את הוריו ואכזב אותם קשות. הם נואשו ממנו, כי כשהיה קטן אמרה עליו הגננת: "הוא נועד לגדולות ונצורות!" לכן אמרו לו חזור והטף: "בגלל העקשנות שלך לא ללמוד- יהיו לך חיים קשים כמו של עבד, ואז תיזכר בנו, ותגיד בלב שלך עד כמה צדקנו, אבל אולי כבר לא נחיה ולא נדע , שלמדת לקח!" הוא היה חופר באת, או מסיע קרוניות במשך היום לפרוק חומר, רק הפסקה אחת בצהריים בת חצי שעה, העניקה לו הפוגה מעמלו. אזי היה פותח בלהיטות את המארז שהביא מהבית , אותו הכינה בידיים אוהבות אשתו חביבה. בעודו מתיר את החבילה, רוקו היה מצטבר בפיו, כיון שכבר דמיין את גבינת העזים, המתובלת בשמן זית, את הבצלצלים הסגולים המלווים אותה, את הבורקיטס הממולאים תרד, או עלי הגפן, הממולאים באורז מתובל בכמון-מעדנים כבשולחנו של מלך. לקראת הסעודה היה פיו מתמלא רטיבות עזה,בועות בועות ניכרו בקצה פיו, שפתיו כמו התעבו, כדי להכשירן למלאכתן בעוד מועד, צבען הפך לסגלגל משהו, כאילו נימי הדם שהוזרמו לאזור- לא היה די בהם. אזור פיו כמו הוכשר לקראת מאורע והדבר נשנה בכל ארוחה מחדש! ברגעים אלה נזכר ברוך מופלא בחביבה ואהב אותה במיוחד ושיבח אותה בלבו על חריצותה והרהר, עד כמה הינו בר מזל וכמה יפה היא מראה לו את אהבתה בדאגתה הרבה והמתמדת למאכליו תמיד. הוא ניגש לשטוף את ידיו בחריצות יתרה, כיון שלא היה מעוניין, ששמץ מהריחות הקודמים בהם עסק, יזלגו למאכליו. לאחר שטיפה יסודית ובזבוז מים בכמות של בריכה עירונית, היה מתיישב על כסא נצרים, מאלה שהובאו מסין, מתמקם בישבנו היטב, מניח מפית על ברכיו ועל צווארו ופותח במלאכת הקודש- האכילה. בימים חמים, כשהזיעה הייתה ניגרת בלא רחם על מצחם של הפועלים, היה נחום מתמהמה בהתנגבותו הכללית זמן רב יותר, כדי להדיח מעל גופו כל ריח זר, "השטח חייב היה להיות זך לטקס האכילה. חברו למחצבה, נסים, כבר עייף מלהמתין לו, היה פוצח מיידית בחיסול סעודתו, והיה בידו סיפק להעיף מבט בעיתון, או להחליף מלה עם החברים, או לשבת במנוחה על מנת לנוח ולעשן סיגרטה איטלקית! אך לא בחור כנחום יטמא ארוחה טובה בשל עצלות כלשהי, הראויה להילקח בחשבון. נסים עוד זוכר את האירוע, שקרה לידידנו בשעת הסעודה, והיה מוסיף כהנה וכהנה תיאורים על מנת להעשירה בנימה אישית משלו וללגלג על רעו ביד נדיבה. בוקר אחד, לקראת ההפסקה, כשכל הפועלים פנו לשטוף ידיהם והתיישבו לאכול, תקף את נחום שלשול אימתני. בני מעיו יללו מרב מכאובים, בטנו צבתה, התקפלה ורעדה על שריריה החסונים כמו עלה נידף. נחום רץ לשירותים במהירות האש המתלקחת בשדה קוצים וכבש את השירותים לפרק זמן ארוך מהרגיל. נייר הטואלט אזל בתא, הוא נאלץ להתנגב בממחטתו הצחה המגוהצת בידי חביבתו מהבית. ההפסקה קרבה לקיצה, נחום ברעבונו כי רב ובלהיטותו לבלוס, שכח לשטוף ידיים כהרגלו, נתקף גועל בטעמו את הביס הראשון, שכן הוא היה נגוע בריחות רעים, שדבקו בכפות ידיו. מפח הנפש שחווה היה אדיר! חבריו לא הצליחו להרגיעו באומרם "נחום, לא נורא, תשמח שאתה בחור חזק, מחר יהיה טוב, וכד'" ברוח מפיסה כזו דברו על ליבו. אט אט שככה "הסערה" המקומית, הרוחות שבו למסלולן הרגיל, הפועלים חזרו לעמדותיהם.
בזה תמה הפרשה האומללה הזכורה לדורותיה. נחום שב לביתו בתום המשמרת אבל וחפוי ראש, כמו איבד חבר יקר לפחות. חביבה קבלה את פניו בפתח הבית ומיד ראתה, כי משהו ארע לו בעבודה ובחרדה שאלה אותו: "מה קרה נחומי? למה הפנים האלה? מישהו פגע בך?" מתוך השאלות השתקפה לנחום האמת אודות עצמו, כי הגזים בתגובתו הקיצונית וכי אין לו סיבה ראויה להתכבד בה להסביר את ארשת פניו. פתע קלט, כי אולי לחביבה יש בעיות, שאין באפשרותה לספר לו, כי הוא עסוק כל העת בעצמו ובצרכיו. כמה שאני אגואיסט הוארה מחשבתו בבת אחת! ונזכר שלפני חודש ראה את חביבה יוצאת מבית השימוש עצובה בעיניים אדומות מבכי, אבל היה לו נוח לומר, כי בטח יש לה דלקת בעיניים. אני צריך יותר טוב לטפל בה-החליט. למחרת הופיע נחום עם מארז חדש כחלחל בצבע השמיים, חיוך מתוק, ילדותי נסוך היה על פניו.