פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
חובה עליי לספר

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%93
אהבתי
%7
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  חובה עליי לספר
מחבר:  אידה איגנטוב

תאור:
עותק אלקטרוני 33 ש"ח
מודפס+אלקטרוני 75 ש"ח
מודפס  65 ש"ח
כולל דמי משלוח בישראל
     
>> על הספר במוסף הספרות של הארץ
http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.1978385
     
    
מאת: מאשה רולניקיטיא
תרגום מרוסית: אידה איגנטוב
   
יום ראשון, ה-22 ביוני שנת 1941. שחר. השמש זורחת בעליזות. אולי מרוב גאווה על כך שהיא העירה את כל העיר, הביאה לתנועה. אני עומדת בשער הבית שלנו. אני תורנית. כמובן, לא לבד – יחד עם השכן שלי מהדירה השמינית. בזמן האחרון כולם תורנים. אפילו אנחנו, התלמידים. כשמודיעים על מתקפה אווירית התורנים חייבים לכנס את עוברי האורח לכניסה, כדי שהרחוב יתרוקן.
אני חשבתי שיהיה מעניין בתורנות, אבל בעצם משעמם מאוד. השכן כנראה לא חושב אותי לבת שיח מתאימה וקורא עיתון. אני לא לקחתי ספר, קראתי מספיק בזמן המבחנים.
אני מביטה בעוברים והשבים. מנסה לנחש, לאן הם ממהרים, על מה הם חושבים. וכל הזמן מעיפה מבטים בשעון – עוד מעט תיגמר כבר התורנות שלי, ואני ארוץ אל נִיוֹלַה. קבענו ללכת לשחות.
פתאום נשמעה האזעקה. שנייה, שלישית – כל אחת עם הקול שלה, וכל כך מוזר ולא נעים. ראיתי שהשכן יצא לרחוב, אז רצתי גם אני. אני קוראת לכולם להיכנס לחצר, אבל כמעט אף אחד לא מקשיב לי. מזל שלפחות לא מתעכבים, אלא ממהרים הלאה. לבסוף הרחוב התרוקן.
אני עומדת בחצר ומחכה לארגעה. אני בוחנת את ה"אורחים" שלי, מקשיבה לשיחות שלהם. אלוהים! הם הרי מדברים על מלחמה! מתברר שהאזעקה לא הייתה למטרת אימון, אלא אמיתית לגמרי! כבר הפציצו את קַאוּנַס.
אני רצה למעלה. כולם יודעים כבר...
מלחמה... איך צריך לחיות בזמן מלחמה? אפשר יהיה ללכת לבית ספר?
האזעקה נמשכה זמן רב, בחוסר סבלנות חיכיתי לארגעה.
כעבור זמן קצר שוב נשמעה האזעקה. נשמעו כמה מהלומות עמומות. אבא אמר שכבר מפציצים את העיר, אבל זה כנראה עוד רחוק. למרות זאת, מסוכן להישאר בבית – זו הרי קומה שלישית. צריך לרדת לחצר.
בחצר כבר התאספו רוב דיירי הבית שלנו. חלק מהם אפילו עם מזוודות ותיקים. לאן הם מתכוונים לנסוע ביום שכזה? אימא מסבירה לי שהם לא נוסעים לשום מקום, פשוט לקחו את הדברים הכי הכרחיים, כדי שאם יפוצצו את הבניין, לא יישארו בלי כלום. אז למה אנחנו לא לקחנו כלום?
והנה המטוסים של האויב.
אני מפוחדת, בגלל הפצצות. ברגע שאני שומעת שריקה של פצצה מתקרבת, אני עוצרת את הנשימה, נדמה כאילו היא עומדת ליפול הישר על הגג שלנו. נשמעת מהלומה מחרישת אוזניים, ואני מתחילה מיד לפחד מהפצצה הבאה.
סוף-סוף המטוסים הסתלקו. עלינו הביתה לאכול ארוחת בוקר. אני אוכלת ובקושי מחניקה את הדמעות, אולי זו ארוחת הבוקר האחרונה שלי. אפילו אם לא יהרגו אותנו, בכל מקרה לא יהיה מה לאכול – כל החנויות הרי סגורות.
שוב אזעקה. ירדנו לחצר. הפעם לא הפציצו.
איזה יום ארוך!..
 
 
יכול להיות, שזה לא רע, שאבא לא כאן. יכול להיות שהוא שם... נלחם בחזית וישחרר אותנו. כשהמורה יוֹנַיְטיס מספר את חדשות הרדיו של מוסקבה, (הוא את הרדיו שלו לא הפקיד, אלא החביא בצריף לעצי הסקה), כל הזמן נדמה לי שהוא יודיע משהו גם על אבא. אבל אימא דווקא מאוד מפחדת מזה. גם היא, כמובן, רוצה לגלות משהו על אבא, אבל לא ברדיו, כי אז יירו בנו בתור בני משפחה של חייל בצבא האדום.
            ואולי לא יירו? הרי יש משפחות של קצינים סובייטיים שעדיין נותרו בחיים. נעלו אותם בשני בתים ברחוב סוּבַצַ'אוּס ומחזיקים אותם שם. אמנם, לא ידוע מה יהיה איתם הלאה. את הנאצים בכלל אי אפשר להבין, בכל העולם את שבויי המלחמה לא הורגים, והם בפּוֹנַרים הרגו ארבעת אלפים.
 ירו למוות... זה אומר, שאת האנשים קיבצו ליד בורות. על כל אחד מהם כיוונו קנה רובה, שממנו עפו קליעים קטנים, נכנסו בלב, ואנשים נפלו מתים. לא, לא לכל אחד פגעו ישר בלב או בראש, רבים רק נפצעו, והם גססו בייסורים קשים. קטעו אלפי חיים, נעלמו כל כך הרבה בחורים צעירים ושמחים, וכל זה נקרא בשתי מילים: "ירייה למוות". מעודי לא חשבתי על פרוש המילה הזאת. האמת, גם המילים "פאשיזם", "מלחמה", "כיבוש" נשמעו רק כמו מילים מספר הלימוד בהיסטוריה.
ועכשיו, כנראה, גם אנשים מערים ומארצות אחרות, במקום שאין מלחמה ופאשיזם, גם הם לא מבינים, לא מתארים לעצמם את מלוא מובן המילים האלה. לכן צריך לרשום ביומן כל מה שקורה פה. אם אשאר בחיים, אספר בעצמי, ואם לא – האחרים יקראו. אבל שידעו! הם חייבים!
 
 
כבר מזמן סיכמנו, אני ואימא, שבאביב אלך לעבודה. והנה אני עובדת. אני סוחבת מים.
בבוקר הראשון, כשיצאתי מהגטו, נבהלתי, ברחובות יש כל כך הרבה נאצים! נגררתי עם כל הצוות ופחדתי להרים את העיניים. והרחובות כל כך רחבים, נקיים. פה גם יותר מואר מאשר בגטו.
ראיתי את המורה לצרפתית בַּקַיטיס. אולי לא הייתי צריכה לנעוץ בו מבטים, אז הוא לא היה מהנהן אליי בראשו. הרי זה יכול להזיק לו, אם מישהו יראה...
אני עובדת בגינות הירק של העשיר הזקן פַּלֵביץ'. הן די רחוקות, בערך באזור של שוק קַלבַרִיְסק. הבעלים – זקן עצבני. ביום הראשון הוא הזהיר אותנו שלא נעז להוציא מפה אפילו גזר אחד. אם בזמן העישוב נאכל גזר או מלפפון אחד, הוא יסלח לנו, אבל, אם הוא יתפוס אותנו בניסיון להוציא משהו הביתה, הוא יודיע לגסטאפו.
בינתיים אין מה לעשב או לאכול. אנחנו נושאים מים להשקיה. הדליים הראשונים נראו כבדים מאוד, שכן היה צריך לסחוב אותם מרחק רב, עד לגינות הירק האחרונות. בגטו מרחק כזה – שני רחובות.
אני סחבתי דליים מלאים, ומיהרתי עם הריקים חזרה. כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים, כמה נשים פולניות שעבדו לא רחוק, התיישבו לאכול משהו. למרות הרצון הרב לראות איך הן אוכלות, הכרחתי את עצמי להסתובב. הן עוד עלולות לחשוב שאני מבקשת. כמובן, שאם הן היו מכבדות, לא הייתי מסרבת.
אחרי שישבתי קצת, קמתי בקושי רב, כל הגוף התחיל לכאוב. הידיים כאבו מרוב המאמץ, הדליים נדמו כבדים עוד יותר. היה קשה מאוד להכריח את עצמי לשאת אותם.
השמש שקעה לאט מאוד.
בערב אימא לא הצליחה לשכנע אותי לאכול, הייתה לי בחילה, כאב לי הראש. אימא טענה שהשתכרתי מהאוויר הצח. ולי ממש לא אכפת למה רע לי.
 
 
הנה עוד ה-21 ביולי אחד. אני כבר בת שבע עשרה. יום ההולדת הראשון בלי אימא והרביעי בלי אבא. האמנם הם כבר אינם? לא יכול להיות! ומה אם גם אימא במקום כלשהו במחנה?
האם אני אחיה עד ליום ההולדת הבא? איפה אהיה אז? לנאצים כבר בוודאי יגיע הסוף, אבל האם אני אחיה עד אז? הכובשים כבר לא מסתירים שהקרבות מתנהלים באזור וילנה. וליזה, בת לטביה אחת בעבודה סיפרה, שבווילנה, כבר מזמן אין נאצים, רק שהם עדיין לא מודים.
האמנם זה נכון? האמנם באף רחוב של וילנה אין אף נאצי אחד ואף אחד לא עוצר, לא שולח לפונרים, אפשר ללכת לאן שאתה רוצה, ועוד בלי מגן דוד, במדרכה? גם בפונרים שקט... לו כולם היו קמים מהבורות וחוזרים לבתיהם, אפשר היה לחשוב שהנאצים, הגטו, מוּרֵר, קיטֵל, האקציות – כל זה היה רק חלום ארוך, מאוד מפחיד.
לא, לא חלום. מהפונרים איש לא יחזור...
 
 
למחסן נכנסים בריצה חיילי הצבא האדום. הם ממהרים אלינו, מחפשים את אלו שעדיין חיות, עוזרים לקום. בפני אלו שכבר לא זקוקות לעזרתם, מסירים כובעים.
צריכה עזרה אחות?
מרימים אותי, מעמידים, אבל אני לא יכולה לזוז, הרגליים רועדות. שני חיילי הצבא האדום מצליבים את הידיים, עושים "כיסאון", מושיבים אותי ונושאים.
מהכפר לכיוון המחסן ממהרים אמבולנסים, רצים חיילים. אחד מציע לעזור לשאת אותי, אחר מושיט לי לחם ושלישי נותן לי את כפפותיו. ואצלי, הודות לכל הטוּב והנחמדוּת שלהם, נהיה על הלב כל כך טוב, שהדמעות זולגות מעצמן. החיילים מנחמים אותי,מרגיעים, ואחד מוציא את הממחטה שלו וכמו לקטנה, מנגב את הדמעות.
אל תבכי אחות, לא ניתן יותר לאיש לפגוע בך!
ועל הכובע שלו מנצנץ כוכב אדום. כמה זמן לא ראיתי אותו!..
 
   
       
 

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
6. This is craytsl clea Vlora 4/21/2016 1:18:41 PM
5. Pleasing you should Chyna 4/20/2016 2:53:51 PM
4. Unellarapled accurac Rennifer 4/19/2016 10:12:32 AM
3. הרצל 6/19/2012 5:25:00 PM
2. ספר מצויין ירון 6/14/2012 6:10:00 PM
1. כל הכבוד אברהם מ. 12/14/2011 12:07:00 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign