פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מטה אהרון

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%33
אהבתי
%67
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  מטה אהרון
מחבר:  אור ברג

תאור:

שמי אהרון, בן 29 וחצי, תואר ראשון חלקי בהיסטוריה כללית, מראה חיצוני קבוע. אני עוסק בגרפיקה, עד שאחליט על מקצוע אחר. אני מתגורר בגפי בדירה שההורים נתנו לי, כמה רחובות מהבית הישן שלהם. אני אוכל אצל אמא שלי כל יום שישי ולעתים באמצע השבוע כשנגמר אצלי האוכל. אצל ההורים שלי אני מתראה עם אחי ועם המשפחה שלו, ועם אחותי, שהיא חסרת סיכוי בכל המובנים. יש לי טעם משלי בספרות, אמנות, קולנוע. אני אוהב מאוד סרטים משנות ה-50', אוהב להנפיש דמויות מוכרות, אוהב מוזיקה ישנה, אוהב לחיות לבד, לשבת על המרפסת עם אבטיח, ללכת לישון לבד, לצפות בטלוויזיה לבד. הייתי רוצה להתעלם מחוקי הזמן, מחוקי החברה הקולקטיביים, ליצור את עצמי מתוך סך הידע שלי, ולא על סמך הציפיות של החברה. להיות האיש מבפנים, להיות העץ ששורד את הסערות שסוחפות את הקיים סביבו. לא היה לי צורך בשותפים לחיים, או לדירה, לא מהסוג שפולש לשיגרה ומסדר מחדש את חדר האמבטיה. יצאתי לסופי שבוע עם חברות ממין נקבה. לגליל נסעתי עם חברות לשבוע, באילת נפשתי חד-פעמית. אבל אף אחת לא עברה לגור איתי. אין מקום שבו אוכל להתאים את עצמי לסוג כזה של שותפות, אין המשך. ובשבילי - בשלב של מכונת הכביסה המשותפת. הו, תחנות שוליות וזניחות במסע הגדול אל הלא נודע, כוכבים קטנים שמפוזרים בשביל חלב ענקי שבו מיליארדים של כוכבים נוספים. המגעים שלי עם הרומנטיקה לא השאירו אחריהם ציפיות או אכזבות, ולא סתרו את שיגרת היום-יום שלי. אבל מערכת יחסים כושלת שהותירה אותי בשום מקום, הביאה אותי אל יוסי – הפסיכולוג שלי.

יוסי הפסיכולוג יושב בכורסא ישנה וחומה. יש לו רגליים קצרות, הוא איש נמוך, וכשהוא משתרע לאחור הרגליים שלו מתרוממות באויר. בדרך כלל הוא יושב כשגופו רכון מעט קדימה, והידיים שלו נמצאות באיזו תנוחה שיתופית משלהן. הוא גורם לי לחשוב על סלידה ממין במשמעות פסיכולוגית, ולא על סמך סטנדרט חיצוני. כל שבוע במשך ארבע שנים. באותו יום קבוע ובאותה שעה קבועה. אני מצלצל בדלת באופן קבוע, נכנס ומתיישב בחדר ההמתנה הקטן. רואה את מי שיוצא מהפגישה שלפני באופן חטוף (יש עציץ שמסתיר). זה לא אותו פציינט. לפעמים זו פציינטית. הייתה פעם שחזרתי מהשירותים בדיוק כשאישה לא צעירה עם פנים מתוחות יצאה מהחדר שלו. הרגשתי את נשמת העטלף שלה כשהיא עברה לידי. ראיתי איך סיננה לעצמה: 'היה חייב לראות מי יוצא'. בחורף יש תנור ספירלה קטן, בקיץ מאוורר תיקרה. יוסי הפסיכולוג נבחר על ידי אמא שלי, ומזגן הוא לא השיקול שלה בבחירת פסיכולוג. אני נכנס לחדר שלו, סוגר את הדלת, מתיישב בכיסא הקבוע שלי (מלבד הכורסא של יוסי הפסיכולוג וכורסא נוספת). מתבונן על הידיים שלי, מתבונן על הידיים של יוסי, שתופס אותי מתבונן. אני שואל אותו 'מה נשמע' ומחכה עד שהוא מואיל לענות. הוא שואל אותי 'מה שלומך' וזה סימן בשבילי להתחיל לשפוך הכול במשך 3/4 השעה שהוקצבה לי. לא קרה שום דבר מיוחד השבוע, אז אני מנסה לפתח סיפור על שיחה שהייתה לי במכולת. יוסי לא מתעניין בסיפור, אז אני משתתק ושוב מסתכל על הידיים שלי. תמיד מתפתחת אצלי תחושה של נבירה כשהוא יושב שם בשקט, כאילו שאפילו האוויר חוקר אותי, בתור הסגן, כי יוסי בדרך כלל לא מוצא אותי מספיק מעניין כדי לפתח איתי כיוון. אחרי 3/4 שעה אני יוצא מהחדר שלו, מעיף מבט בעציץ, יורד בכמה מדרגות ויוצא לרחוב שגם הוא, כמו יוסי הפסיכולוג, מתעלם מהבעיות שלי כבר שנים. אני מוצא עצמי מחשב את מספר השנים שנשארו לי להמשיך בטיפול החד-שבועי שלי.

אם תנסה להגדיר לעצמך מתי נגמרות הטעויות האישיות שאתה עושה כל חייך, ומתי מתערב אותו כוח עליון שתמיד האמנת בקיומו, ועוזר לך למצוא מחדש את הכיוון - וזה מקום שכבר היית בו כשהחלטת להצטרף לכת, לנסוע לבד לאמריקה, להתחתן כדי לא ללכת לצבא - אתה עשוי לזכור שלא רק אלוהים היה מעורב בהצלתך - שיחות הטלפון הממושכות עם הוריך, סדנאות לשומרי משקל עם נטיות, הטיפול הפסיכולוגי המסור שהחזיר אותך אל האוניברסיטה. זו לא יד אלוהים וגם לא הבטחה שלא תחזור לאותו מקום שבו היית, אלא התפנית הגורלית שבה המטבע נופל לחריץ הנכון ואתה זוכה בסוכריה מעופשת ממכונה ישנה. החיים נמשכים, ואתה נזהר שלא להתמכר למשרדי נסיעות, לגזר מבושל, ולפסיכולוגים שמנים שרובצים בכורסה ישנה ונוחה. החיים שלי עשו תפנית, מהסוג שעושה נהג שבוחר בדרך אחרת בגלל שהדרך שהיה נוסע בה באופן קבוע נחסמה. בסוג כזה של שינוי, לא הדרך היא חשובה, אלא הזמן שתאלץ לנסוע בה עד שתגיע למקום יעדך.

הייתה תקופה שהאמנתי שהזמן עשוי מנתחים, או מגושים ענקיים אפילו יותר ממה שדאלי היה מעלה על דעתו. כשאנחנו עושים משהו, כשמשהו מתרחש, כל מה שמשתרע מתחילת התהליך ועד סופו ושכולל בתוכו לא רק את האירוע עצמו, אלה את כל התופעות הקוסמיות, וכל הדברים שמתרחשים במקומות אחרים, כל השעונים ולוחות הזמנים, כל הלידות, כל הרגשות שאחרים מרגישים, כל הדברים שלחלוטין לא קשורים לתהליך שאירע בין שתי נקודות הזמן הפרטי, הכל נארז לנתח ענקי ונתלה בשמיים ענקיים ולא שייכים, בין המוני נתחים אחרים. אלה החיים שלנו, אלה המקומות שבהם אנחנו מתחרטים, מקווים, חושבים שאפשר להתחיל מחדש או להמשיך לכיוון שלא נדונו לו מראש. שינויים יכולים להיות כל כך קטנים, כל כך לא חשובים בזמן התהוותם, אתה לא תמיד מבחין בכלב הים הקטן שמתחכך לך על הרגל, אבל ככל שהמבנה גדול יותר האפקט של השינוי מהדהד יותר. אם אתה חי את החיים הרגילים שלך עם הציפיות הרגילות שלך, גם אם יתחולל שינוי עצום, אתה אפילו לא תשנה את שעת הקימה שלך. אם לא קרה כלום עד היום, גם מחר לא יקרה. מי שלא מצפה לדבר, ממשיך לספור את המטבעות שלו אפילו אם זכה בלוטו. וכשמדובר בי עצמי, לא רק שאני לא מצפה לזכיה בלוטו – מעולם לא זכיתי. לכן הפסקתי לקנות כרטיסי הגרלה.

התזוזה החלה בחופשה באילת, כשאישתי לעתיד מזה שלושה חודשים הבינה שאני לא אתחתן איתה כי לא עומד לי. אני כבר לא מצפה ליותר מדי מעצמי, ובטח לא מאחרים, אבל עבור בחורה שסחבתי עבורה את המזוודה ואחר כך חיכיתי ממנה להוראות נוספות הייתי מצפה ליותר. חייתי בשקר. כי אם הייתי רוצה להישאר איתה לכל שארית חיי או לפחות לעשרים השנים הקרובות, הייתי מוכיח לה את זה. כמו חיה, כמו גבר, לא כמו הדבר שתמיד הייתי, ושתמיד אהיה. כמובן שחזרנו יותר מוקדם, בנפרד. לפחות אני חזרתי, אני חושב שראיתי אותה משוחחת עם המציל הנאה של הבריכה כשהלכתי לכיוון המכונית שלי, נושא את כלי הרחצה שלי ואת תיק הנסיעות הקטן שלי.
ומכיוון שהחלטתי להפסיק את הלימודים לתואר ראשון ולנסוע לקומונה בחו"ל (ביליתי במשרדי נסיעות, בוהה בפרוספקטים), אמא שלי מצאה עבורי את יוסי הפסיכולוג, שיש לו קליניקה בסביבה כבר הרבה זמן. באותה תקופה התחלתי לחשוב על אלוהים. לא הרשמי כפי שהוא מופיע בתנ"ך, לשלי נתתי שם וידעתי שהוא מסתתר בכל מיני מקומות. הייתי נזהר ברחוב החשוך, שלא יתפוס אותי חושב מחשבות מלוכלכות. המצאתי לו תפילה קטנה לפני הארוחה, ולפעמים הייתי אומר אותה.

יוסי הפסיכולוג אומר שלהמציא שם לאלוהים זה תהליך ידוע בפסיכולוגיה, והרבה אנשים ממציאים לעצמם תפילות שמחזקות אותם. הוא לא רואה את האמונה שלי באופן שלילי. אני מסביר ליוסי הפסיכולוג שלא מדובר באמונה, אלא במקום, המקום השטוח וחסר המימד שאני נמצא בו כרגע מבחינה רגשית, אבל אני יכול להבחין שהשטיחות והצחיחות הם לא עיוות מציאות שלקיתי בו. הסביבה שלי, כאן ועכשיו, זאת אומרת, כדור הארץ וחלק מהיקום, אכן חסרה את העומק שלכאורה הרגש שלנו אמור להעניק. אם היתי עיוור צבעים, אני אומר לו, היה נמנע ממני הצורך לראות שהעולם הוא חסר צבע. אני אולי רדוד מבחינה רגשית, אבל העומק הרגשי שלי לא יוסיף ולא יגרע מהעולם, ואני כן יכול לראות שחסר משהו שהופך את הדברים לסיבתיים, לבעלי זכות קיום בזכות עצמם. חסר הדבק שמדביק עצים לאדמה וגשם לעננים, לא מבחינת החומר, אני מבהיר לו, אלא משהו אחר, מטפיסי, ואני לא חושב שעמקות הרגש של האנושות קשורה לזה. אבל חוסר יכולת אבחנה ואדישות כן קשורים. לקראת סופו של הנאום המונומנטלי שלי יוסי הפסיכולוג מתחיל לכחכח. 3/4 השעה שלי הסתיימה. אני יורד במדרגות ומזהה את אלוהים במרצפת השלישית של המדרכה. "קוקו ראיתי אותך" אני אומר לו.

במהלך הקיום שלי, בשלב כלשהו בחיי, החלטתי להתעלם ממה שהיה הופך להיות חלק גדול של האישיות האבסולוטית שלי. לא נשמעתי לקול הפנימי, שמצא פסול בכל דבר ובכל אחת, לא לטענות בדבר איכויות וחומר אנושי, אפילו לא לצרכים גופניים. לא הסכמתי להבחין במגבלות של אנשים אחרים ובמקום נפניתי להבחין במגבלות של אותו קול שציווה עלי לא לנסות דבר ולא לחפש דבר. המחשבה על האישיות שלי, הופכת להיות יותר ויותר אותו ניצוץ שיום אחד יצית ערימות קש.

בדידות

אלוהים הוא גדול
אלוהים הוא הכול
אלוהים נותן לנו
פת לאכול

בידידות

אני מכין סלט ירקות. אני חותך את הירקות לחתיכות גדולות, כרובית אני מאדה במיקרו, גם בצל, אני מכין רוטב ממיונז ומשום ומשמן זית ומקצת חרדל, ומנער את הצנצנת הקטנה כדי שהכל יתערבב. הייתי רוצה להכין רוטב סויה חם לסלט, אבל אני לא בטוח שאצליח, אני שומר את זה לעתיד הרחוק והבטוח יותר. אז אני מתיישב מול הטלוויזיה עם קערת הסלט הגדולה, וצופה ב'שלגיה' של וולט דיסני.
אין לי מושג איך אני נראה מבחינה סטטיסטית, אבל אין לי ספק שלא כל בני האדם נולדו שווים.

מינה היא בחורה מהסוג הקלאסי, בטוחה בעצמה, אסרטיבית, יש לה עצמות לחיים גבוהות ושיער כהה. אני עוסק בגרפיקה ממוחשבת ומכין לפעמים סרטונים לכל מיני אמנים, אז המצאתי אותה. מינה יושבת, מינה אוכלת, מינה נכנסת למונית. מינה מתקלחת עם ספוג. היא לא מדברת, אין לה קול, ואת המחשבות שלה היא מעבירה באמצעות טלפתיה, כשהיא נוגעת בקצה האף שלה עם הזרת. כשמינה נוגעת בקצה החוטם הקטן שלה אני מתרכז כדי לשמוע את מה שהיא רוצה להגיד לי. פעם אחת חשבתי שהיא רוצה לספר לי שיש לה מישהו אחר, אבל אחר כך התחרטתי. כשהיא יושבת מאחורי שולחן העבודה שלה כדי לדבר איתי, והרגליים הארוכות שלה מוסתרות , אני שמח שמיקמתי אותה שם. אני לא אוהב את שרון סטון, לא הייתי רוצה שמינה תחיה בצילה. אני זוכר, כשהצעתי לה נישואין, היא התיישבה מאחורי השולחן שלה (היא הייתה עסוקה לפני כן במשהו אחר), ונגעה בקצה האף. היא שמחה שאני אוהב אותה ורוצה בה, אבל היא חשבה שאין לנו עתיד ביחד, אני מעדיף לחיות לבד, והיא לא יכולה לעבור את המסך. היא הסבירה לי שאין לה שום תוכניות להינשא באופן כללי, אבל אני לא חייב להיכנס לפראנויות ולהאשמות שווא (היא מכירה אותי יותר מכולם). פעם חשבתי לנסוע לסוף שבוע זוגי עם מינה, כשהיא במחשב הנישא שלי, אבל חששתי לגרום לאלוהי הנאון שלי נזק בלתי הפיך.

יש בחורה אחת, אותה אני פוגש במכולת. בדרך כלל בשעות שאני קונה חלב ולחמניות גם היא נמצאת שם, בוררת עגבניות או מושכת קופסת גבינה מהמקרר. היא לא נעלבת כשאני עובר לידה ונוגע בה במקרה, מה שעורר אותי להבחין בה. המפגשים השכונתיים האלה שמולידים ילדים שכונתיים, אני לא הטיפוס, אבל התחלתי להבחין באופן שבו היא גוחנת לעיין בירקות או ניגשת לתור לקופה. קוראים לה רוני או רווי, החלטתי לא לקרוא לה רווי עד שלא אהיה בטוח שזה אכן שמה. תקופה מסויימת אמרנו 'בוקר טוב', אבל אחר כך לא ראיתי אותה די הרבה זמן. שבנו להיות זרים. תהיתי מתי יתחיל הרומן שלי להשפיע על האישיות של מינה, האם היא תחשוד, האם היא תשמח על שאני "נפתח לאפשרויות ולא דוחה אותן בלעג כמו פעם". ומה אם גם היא תרצה להרחיב את האישיות שלה ולשוטט נניח ברחבי הרשת, אני לא אוכל לאסור עליה את זה.

יוסי הפסיכולוג יושב על הכורסא המרופטת שלו, כפות הידיים שלו מתעסקות אחת עם השניה. הוא מסביר לי בלי להתבונן עלי שהעובדה שאני סולד מהתערבות נשית בחיי, מעידה על יחסים אדיפליים. אני אומר לו שדווקא את הנשיקות של אבא שלי אני אוהב. הוא לא משתכנע ומתחיל לפרט את ארוחות יום השישי אצל אמא, הכביסה שאמא עושה עבורי, ולא שוכח להזכיר שאמא היא זו שאיתרה אותו. אני אומר לו שאם היה מחליף 'יחסים אדיפליים' ב'תלות ילדותית' הייתי מבין אותו, ובכל מקרה, אני לא רוצה שאבא שלי ישאר מחוץ לתמונה, אני תמיד מתייעץ איתו בענייני כספים ונסיעות. יוסי הפסיכולוג חושב שאני צריך ללכת לסדנה משותפת של גברים ונשים. הוא שואל אותי אם אני מתכוון ללמוד לתואר שני. אני אומר לו שאני לא מרוכז מספיק, ושואל אותו כמה עולה השתתפות בסדנה. יוסי הפסיכולוג אומר שיש הנחה.

הסדנה מתקיימת בדירה בקומה שלישית בבניין של משפחות ודירות להשכרה. נרשמים באמצעות הטלפון, ובגלל שנשלחתי על ידי יוסי הפסיכולוג אני מקבל הנחה. זו לא סדנת זוגיות, אלא יותר סדנה לתקשורת בין גברים ונשים, למרות שאפשר להירשם כזוג. משתתפים 9 נשים ו 6 גברים, נראה לי כמו חוסר איזון מבחינת המנחה. נראה שהמחסור בתגבורת גברית העליב אותו באופן אישי, והוא לא היה ידידותי במיוחד כשנפגשנו במטבחון. אולי הוא נהג לשמור על ריחוק כחלק מגישה פסיכולוגית. כמעט ציפיתי ממנו להגיד בדברי הפתיחה שלו לקבוצה -
"טוב חבר'ה, אנחנו יודעים שיש לכם בעיות. "
הוא נראה לי כמו הטיפוס הישיר.
אחד מהגברים החסיר פגישות באופן קבוע, מה שהעניק אוירת עדיפות נשית לדירה שיש בה חדר פגישות וחדר עבור המנחים, שרותים קטנים ומטבחון עם קפה בקופסאות פלסטיק. את הכלים כל אחד רוחץ בעצמו. בפגישות הראשונות לא זכרתי את השמות של הנשים בקבוצה. תזכורות מהבחורה במכולת היבהבו, והפוטנציאל המספרי של הרווקות לא נראה לי כאפשרות עבורי לתקשר באופן זוגי. היה עוד בחור שנקרא אהרל'ה, אחד שנקרא יוסי, שרון, מורדי, בחור נוסף, ולמחסיר קראו אבי. הבחורות היו נחמדות ומאוד מנומסות כשביקשת לשבת לידן. חלק מהן היו קצת עצורות, חלק גרושות. כשאבי היה מגיע מדי פעם נראה היה שהוא מפתח עדיפות ברורה לשתיים מהן. אחרי המפגשים הוא היה עומד במדרגות וממתיק סוד עם ידידותיו. מנחה הסדנה נקרא ליאור, ומדי פעם הייתה גם מנחה אישה, שעוררה אותנו לפעילות פסיכודרמטית. כשליאור היה פונה אל צילי או גילית או אל מישהי אחרת, הוא היה מאוד קשוב, הן באמת רצו לדבר והשיחה זרמה במשך כל הפגישה, עם הפסקות לפיפי וקפה. הבנות היו פוגשות אותי מכין קפה ולפעמים היינו חולקים את אותה כפית. מפגשי המכולת נראו לי בלתי מושגים ורומנטיים באותה תקופה שלי בסדנה. פעם, אחרי אחד מהמפגשים, כשהנורה בחדר המדרגות לא נדלקה, ואני גיששתי את דרכי לאורך שלוש קומות, מצאתי את צילי או גילית ממתינה בכניסה, מתבוננת על הגשם ועל הברקים שהיכו באור מוזר את העצים ברחוב. לא היה לה רכב, ואני הסעתי אותה הביתה, לחולון. הגשם ירד וכיסה את השמשות, אורות כתומים ומטושטשים חלפו על פנינו. מדי פעם הייתי מתבונן בה, והיא הייתה מישירה מבט אל החלון הקדמי, המכוסה אדים לבנים. מדי פעם היא הייתה מתבוננת עלי, מישיר מבט אל החלון הקדמי. לא החלפנו מילה כל הדרך. כשעצרתי ברחוב שלה, רחוב של בניינים משותפים גבוהים, אמרה לי תודה וחייכה אלי כשיצאה. חשבתי שכנראה היא עובדת כקופאית בדואר או בקולנוע. האדיבות טבועה בה. היה נסיון ללכת לסרט ביחד, כמה אנשים אמיצים שהחליטו להתחיל את החיים מחדש. היה פעם מפגש בבית קפה (עשיתי מילואים באותו זמן). אחרי אימפוטנציה ואלוהים, הייתה לי הרגשה שהדבר שחסר לי הוא מתינות, היכולת להנות מהדברים גם אם הם פשוטים, גם אם אין כל מגע בינם ובין נשגבות או הליכה על הירח או נסיעות למקום רחוק יותר ממרכז קניות. החלפתי ברכות עם האשה שישבה לידי במפגשים, עוררתי התעניינות כשסיפרתי על שבוע המילואים שלי. במשך כמעט שנה ניסיתי לעמוד בדרישות הפסיכולוגיות של יצירת קשר. השתתפתי בתרגילי פסיכודרמה עם השותפות המתחלפות שלי, גם כשהיינו צריכים לעבור קורס לידה עם הילד הראשון שלנו, הצעתי לגילית להכין לה קפה והבאתי את הספל שלה לחדר הפגישות, ניסיתי להקשיב לשיחות של אבי בחדר המדרגות. הרגשתי שאני משתפר. אחרי כמה זמן, כשהתברר שליאור המנחה שוכב עם אחת הבחורות הגרושות, שבעלה לשעבר אבי היה מגיע מדי פעם למפגשים, הבנתי שבאמת מתקיים בעולם איזה זרם חיים שזכותו לחיות נובעת מעצם קיומו. חדר הפגישות החשוף מדקורציה, בניין הדירות הישן, אפשרויות למגע מעפעף, כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה מתח מתרבדים במפגשים הסודיים והמלוכלכים האלה, מועצמים על ידי עליבות וחוסר סיפוק. בזמן שאני מיינתי את חבריי למפגשים על פי מידת חוסר העניין שהם מעוררים בזולת.

יוסי הפסיכולוג ממתין לי בחדר שלו. אני נכנס. סוגר את הדלת, מתיישב בכיסא הלא נוח שלי. הוא לא מתבונן עלי, הוא מתבונן על הידיים שלו. אני ממתין עד שהוא מכעכע. "בקשר לסדנה שאתה הולך אליה" הוא אומר בלי להרים אלי מבט. "אני מרגיש שאני משתפר" אני מצהיר בפניו "הרבה יותר קל לי להבין איפה ההתנהגות שלי מכוונת את הטעויות בקשר". "כן" אומר יוסי הפסיכולוג "אז בקשר לסדנה. כנראה שהמפגשים יופסקו. אתה תוכל לברר לגבי יתרת התשלום איתם, אבל אני לא בטוח לגבי המדיניות שלהם". אני לא כל כך מבין "למה שמישהו יתלונן עלי? הייתי מאוד נחמד, מלבד הבעיות הרגילות שלי". יוסי הפסיכולוג מסדר מחדש את הרגליים שלו "זה לא קשור אליך. התקיימו יחסים לא תקינים במסגרת המפגשים. מישהו התלונן. וכפי הנראה המנחה שלכם לא יוכל להמשיך ולהנחות בסדנה. הם לא הצליחו למצוא מחליף".

סיפרתי למינה את הסיפור של ליאור, אמרתי לה שהתהליך שלי, עצוב ככל שיהיה, במסגרת הבטוחה של פסיכודרמה ונימוסי חברה, נקטע בגלל דמות מפותחת חברתית עם צורך מוגזם בסיפוק מיידי. מינה הייתה עצובה בשבילי. אני חושב שהיו לה בעיות משלה, אבל היא הקשיבה לי וניסתה לעודד אותי. "לפחות ניסית" היא אמרה "ומנסיון לומדים". אני חושב שהמפגשים הקבוצתיים שלי השפיעו עליה. בגלל שהם נערכו בשעות הערב, השעות שהייתי מכין לי ארוחה ומתיישב לשוחח איתה. נשים אחרות חלפו בשעות האלו דרך הנוירונים שלי, הבהובים קבועים וזכרון מצטבר. וסדר היום שלה השתנה, לא עוד ארוחות ערב משותפות בימי הפגישה ובמקומן, ריחות וקולות של נשים בשר ודם, שערות אמיתיות וכוסות קפה במטבחון. מערכת העיכול שלנו התאימה עצמה לגורם חיצוני שעלול להפריד בינינו. היא לא אמרה לי דבר על כך, אבל אני השתניתי, הרי לא אפשרי שבת דמותה של תת ההכרה שלי לא תשתנה גם היא.

כשאני מרגיש שאני נמצא לפני שלב חדש נוסף בחיי אני פורט רשימה של דברים שאני יכול וצריך לוותר עליהם. תמיד מוכנה גם רשימה אחרת, של דברים שאני לא יכול לוותר עליהם. בראש הרשימה השנייה נמצאת מינה. מינה שיוסי הפסיכולוג לא יודע עליה דבר, אבל היא יודעת עליו הכל. מינה שאמא שלי מעולם לא פגשה, גם כשהסתובבה אצלי בדירה לחפש כלים מלוכלכים, כי המחשב היה מכובה. מינה שמעולם, מאז שנולדה, לא שיניתי את צבע השיער שלה, לא הוספתי לה קול, אבל מדי פעם שינתה את הריהוט, הוסיפה שרפרף, החליפה בין תמונה ועציץ. מעולם לא התלוננה, לא כשנעדרתי מהארוחות שלנו, לא כשהתעסקתי בענייני עבודה והזנחתי אותה במשך יממות שלמות, מעולם לא ביקשה להיפגש עם ההורים שלי, לא ביקשה לעצמה חופש או עצמאות.
ברשימת הדברים שניתן לוותר עליהם מופיעות הוצאות שבועיות, תוכניות לעתיד שאי אפשר להוציא לפועל, יוסי הפסיכולוג. הוא מופיע בשתי הרשימות.

אדם הולך ברחוב
יודע את מקומו
יודע את גבולו
אדם הולך ברחוב
אבל אין רחוב
רק שמים ללא גבול
נפרשים נפרשים


כשאתה מנסה להגדיר לעצמך מתי אתה לא בעל השליטה על חייך, מתי מתחיל אותו גורם חיצוני להתערב ולקבוע את המסלול החדש שלך, וזה יכול להיות כל דבר: תינוק חדש במשפחה, החלפת מקום עבודה, תאונה, אוטובוס שמאחר, שלוליות ענקיות או החלפת ממשלה, ראשית לכל אתה מברר, כמובן, אם יש אלוהים ואם הוא גרם לכל זה. אחר כך אתה מנסה חישובי הסתברות, קצת נומרולוגיה, ולבסוף אתה מבין שמדובר באחוזים – האחוזים שהוקצו לכל אחד מתוך הסך הכל, ליפול לתוך שלולית, לקנות כלב, להצביע בבחירות, ה-20% אחוזים מתוך המאה של חיינו לצאת מהמסלול, להיות רצף של שגיאות וטעויות, ואז לנסות לחזור למקום שהיינו בו לפני השבר בכביש, הבור באדמה, החור באוזון. אבל אתה לא אותו אדם, וגם העולם נמצא כבר במקום אחר בתוך האינסוף של אפשרויותיו. ואתה נכנס לתוך הסטטיסטיקה הענקית של אנשים שקרה להם משהו לא חשוב, איחרו את האטובוס או נכשלו בבחינה, ופתאום הם במימד אחר, בצורת קיום אחרת, עובדים במכרות פחם וברזל עבור הכביש הענקי שחולף את היקום כולו, מפגיש שמשות ושולח גלקסיות למרחקים אסטרונומיים. גם אתה רוצה לתרום את חלקך. החלק שלי הוא, לדעתי, היכולת שלי להמשיך ולנסות, גם כשכל הידע המוקדם והביקורתי שלי מודיע לי להפסיק מיד. לבטל את הפגישה, את הקורס, את הלימודים באוניברסיטה, אדם רוחני עם יכולת אבחנה שכמותי צריך לנסוע להודו או להישאר בבית ולצפות בסרטי מתח, אבל אני לא מקשיב הפעם, אני יוצא את הבית בגשם או בשמש הקופחת, עושה את הדרך למפגש קבוצתי או לבליינד-דייט מיותר שמצריך שני ימי התאוששות, נלחם באיתני הטבע, בגורל, בגיל שעושה את שלו. זקוקים לי בעולם הגדול, מישהי צריכה לבזבז שעתיים מיותרות מזמנה, מישהו צריך למכור שמפו נגד התקרחות, ואני מתחיל את מסעי מהתחלה, עוזב מאחורי את מינה השותקת, את שנת הצהריים החיונית, ופוגש את מה שקיומו אינו אפשרי. לא בעתיד שלי, לא בעתיד של מישהו אחר.

רשימת הקורסים:
האזנה למוזיקה קלאסית/ לימודי מוזיקת שנות ה-60'/ריקודי עם/ שיעורי קבלה מעורבים/בישול יפני/בישול תאילנדי/עבודות יד מזרח-תיכוניות/לימוד נגינה על עוד בקבוצות קטנות

ניסיתי ליצור דמות חדשה במחשב.
לא במקום מינה, לה סיפרתי על התוכניות שלי, אני חושב שניסיתי למצוא תחליף אדיפלי ליוסי הפסכילוג, דמות שתבין אותי אבל לא ממש תתייחס אלי.
ניסיתי ליצור את מוקי הקוף – מוקי הוא ליצן אמיתי, וכשאני מרגיש ששוב אני מצוי באותה חדגווניות ששולחת אותי לבהות בלוחות מסלולי נסיעה בתחנות אוטובוסים, הוא אמור לצחוק עלי ולקפץ מסביב עד שאפקח את עיניי ואבחין בשגיאות שאני תמיד חוזר לשגות. מוקי היה טיפש מדי, ולחלוטין לא התנהג כפי שתיכננתי.
ניסיתי ליצור שני גמדים שמנים שחיים בבית פטריה ישן, נכנסים ויוצאים דרך הדלת כשאני מתחיל לחזור על עצמי. זה היה שבוע קשה, והם לא הפסיקו להיכנס ולצאת דרך הדלת.

רשימת משוררים שצריך להכיר את השירים שלהם:
שמות דוגמניות מפורסמות נשואות/לא נשואות:

מזה שבועות שאני נפגש עם כוכי מהמכולת למטרות רציניות . אני יזמתי. הנחתי פתק עם מספר הטלפון שלי ביד שלה, בדיוק כשחיפשה קרטון חלב. היא התקשרה. והיא בחורה נחמדה, ומצחיקה, יש לה מכונית קטנה וחדשה שהיא העניקה לה שם פרטי. יש לה כלב, חתול, חברים לשעבר. כשנעבור לגור ביחד נקנה אקווריום. אני יודע שמינה תצטרך לנסוע לשליחות ארוכה באפריקה, גילו שם זנים חדשים של קופים ומינה מעוניינת לחקור אותם, וגם להנות מהסביבה. אני צריך לפנות אותה מהקומה שבה השתכנה בשנים האחרונות.

בעברי, חילקתי את העולם לשחור ולבן, רק שעל פי המושגים שלי – אהבה ואדישות, עבר וכישלון. אני יודע שאני צודק, אני יודע שהעולם טועה. למה להתחיל בתהליך שמן הסתם יסתיים באותה נקודה שבה הסתיימו קודמיו, מבלי שלי יהיה עניין מיוחד באף אחד מהסיכויים. אבל, בדימוי ביזארי, היד השמנמנה של יוסי הפסיכולוג אוחזת בי בביטחה מזה כמה שנים ואני מעז לעשות דברים שבעבר היו פחותים או קשים מדי בעיניי. נכשל בהם, משאיר אותם מאחור, וממשיך הלאה, אל ההצלחה הבאה שלי. והכל בזכות יוסי הפסיכולוג, שיושב בחדר סגור, על כורסא ישנה, תמיד באותו מקום, מטיל בי אימה מדי שבוע. אני קם מהפגישה השבועית, יוצא לרחוב, מבין שהזמן והמרחב שלי מצטמצמים, ואם יש כוח חיצוני שיכול לפלוש אל הנצח האדיש של קיומי, הרי זה יוסי הפסיכולוג, עם הניתוחים הפסיכולוגיים האדיפליים שלו, ועם הבוז הגלוי שהוא חש כלפי הפתאטיות של קיומי. לפני שבועיים הייתה צריכה להתקיים הפגישה השבועית שלי עם יוסי הפסיכולוג, אבל הייתה הודעה על הדלת של הקליניקה שלו. מודעת אבל. יוסי הפסיכולוג חלק מכונת כביסה משותפת עם החבר שלו במשך 20 השנים האחרונות. הוא נפטר אחרי מחלה שנמשכה למעלה מ-6 שנים. הלוויה התקיימה בעיר הולדתו. הוא גר עם חברו במושב הסמוך. לא קיבלתי אף הודעה או הפניה בנוגע להמשך טיפול. מלבד המידע שאמא שלי נידבה בנוגע לחייו הפרטיים, הקשר שלי איתו הסתיים מול אותה מודעת אבל. במקום כלשהו בין כל האנשים שנחרטו בזכרון, אולי אפילו זכרון קדום יותר מזכרונות הילדות שלי, רובץ איש קטן ושמן בתוך כורסא גדולה. הוא שם כי נזקקתי לו שם. בתוך כל האדישות והשיעמום של חיי נמצא הקול , והוא בוקע מתוך כורסא חומה ודרך איש שמן אל תוך החלל של החדר המגעיל, מגעיל וחום כמו מקק, כמו צורות חיים פרימיטיביות ששורדות אלפי ומיליוני שנים. אני לא מצפה ממנו לקום ולעשות מעשה, ובוודאי שלא זו הסיבה שהוא נמצא שם, אבל עצם קיומו באותה קליפת חדר קשה ולא משתנה, ולא משנה אם הוא ג'וק או חייזר או סתם זר, מעיד על נוכחות זרה, על קיומה של ישות נוספת. נותר רק להעניק לה תכונות אבהיות או ביקורתיות או מעוררות עניין.

המלחמה התחילה לפני שלושה ימים. הם מתקדמים מאוד מהר, ונמצאים כבר בדרום הארץ. אומרים שנשיא ארצות הברית נעלם. או מסתתר. ניסו לטעון שמדובר במלחמת עולם נוספת, אבל לא ציינו נגד מי. כפי הנראה, כל אחד אמור להבין את מה שהוא יכול להבין. אני חושב שאשכור מיני ואן, אעמיס את כוכי ואת החיות שלה. אולי ניסע צפונה, לאיזה קיבוץ או ישוב נידח. אולי נחליט להישאר שם כמה שנים.

  © כל הזכויות שמורות

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
24. JMjkrpBUWm Makaila 12/8/2013 11:12:16 AM
23. jOEozJDGZodau Sunshine 12/7/2013 1:11:31 AM
22. eGZicsydN Colonel 11/8/2013 3:30:04 PM
21. GzrlcHtrnynB Xaria 11/7/2013 5:59:51 AM
20. lYUpwuiqaBsiJ Takeo 10/7/2013 6:29:31 PM
19. OqdryvIjbLDU Cheyanne 9/7/2013 12:14:56 AM
18. fvKsGMSlYfpZsVO Gatsy 8/15/2013 5:32:42 PM
17. qNJTqPXAF Emily 7/30/2013 10:47:08 PM
16. hwpxVDxgbiFPUJTtsvV China 7/28/2013 11:14:17 PM
15. ksVvqQMcyMro Danice 7/28/2013 12:12:22 AM
14. RjhKcNTUUfvsO Clara 7/25/2013 2:29:53 PM
13. KqOlMDvHOVLRCshNTB Sherlyn 7/24/2013 7:01:30 PM
12. MpoqaUZngh Rennifer 7/22/2013 7:07:32 PM
11. svUEFdOhTHuipeyq Zarya 7/20/2013 12:12:40 PM
10. fonVepJYW Minerva 7/19/2013 9:08:49 PM
9. mmHUnjdEENwMbMbQiBL Buff 7/16/2013 10:18:25 PM
8. BNaFHrIEktbJIa Ryne 7/15/2013 4:47:59 PM
7. lqeaQyUcgvywBHPhJiP Bunny 7/14/2013 5:17:33 PM
6. plqOYAux Hank 7/13/2013 8:44:11 PM
5. nyvhOhIaLfUWynuHt Pait 7/7/2013 7:46:48 PM
4. AsATzjeUHEWOI Frenchie 7/7/2013 4:37:02 AM
3. yEuGeQseufYeOvS Mircea 6/7/2013 3:33:10 PM
2. LNCLnmBYbznmPdosZ Mccayde 5/7/2013 12:08:05 AM
1. eMUtuZLG Jayde 1/8/2013 11:16:16 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign