פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
שני גברים וטנגו

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%83
אהבתי
%12
מעניין
%0
לא אהבתי
%4
שם:  שני גברים וטנגו
מחבר:  תחרות כתב 2009

תאור:

מאת: נאוה פיינאייזן

"תקפצי כבר, תקפצי!" צעק קול כועס והדהד בראשי. "למה את מחכה?" הוא דחק בי.
"החיים מורכבים מרצף של בחירות," ענה לו קול השפיות שלי בניסיון לפייסו ולמנוע את מה שהתעתד לקרות ממש כל רגע. "בעצם בחירות ונקודות מבט שמקורן באמונות מודעות ולא מודעות," תיקן את עצמו.
"מה את לא יודעת? לא אמרו לך? הרי לימדו אותך את זה באוניברסיטה ולא רק של החיים," השיב לו הקול הכועס בטונים עולים.
"אני יודעת," ענה לו קול השפיות בטון לחוץ, "אך כנראה שבאמת לא הפנמתי את זה. כרגיל התנגדתי."

הדיון הזה התרחש אמנם בריחוק פיזי מהביצה הניו יורקית האהובה עלי, אך עדיין ללא מרחק נפשי ממנה. הדמעות זלגו מעיני, לבי דפק בחוזקה ובקצב מהיר, ורגלי, אשר חיי כרגע היו תלויים בהן, כמו איבדו מיציבותן עת עמדתי על הסלע הגדול בשובר הגלים בחוף בבת-ים מול פני גלי הים הכועס שנשברו והתרסקו אליו. וכך, על סלע שהמיתוס שלו עצום יותר מגודלו, התרסקתי כמוהם פתאום באמצע החיים.

ברחתי אל הים כמעט כל יום במהלך חופשת המולדת הממושכת שלי. רק הוא תמיד קיבל אותי בידיים פתוחות מבלי בקורת או גרימה לאכזבה. הים היה המקום היחיד בו יכולתי למצוא את שפיותי, להתנתק מהכל ולשקוע במחשבותי בניסיון למצוא פתרונות. מגוחך לדעת עד כמה אפשר להתבגר בחצי שנה, ועוד בגילי המבוגר. לבחון, לפענח וללמוד. עצמתי את עיני, לקחתי נשימה עמוקה והינחתי לעצמי להירגע קמעה ממחול השדים במוחי, בזמן שעברתי על השתלשלות הדברים וניסיתי להבין איך הגעתי למצב הזה...

הרומן שלי עם ניו יורק התחיל לפני מספר שנים, כאשר עבדתי כדיילת אוויר באל על. באותה תקופה, החל להתגבש אצלי החלום לחיות בה ולא רק להתארח מספר פעמים בחודש. גם אז, אפילו מבלי ידיעתי, הייתי קשורה לאותה ביצה, אם כי בעקיפין. בשם זה כיניתי את אותה חברה כמעט סגורה של ישראלים, פנויים בעיקר, שחיו ועבדו בעיר. הם בילו יחד במסיבות או נפגשו בכל אירוע חברתי אחר. כן, זו הייתה קבוצה שהפרצופים בה לא השתנו. כולם הכירו או יותר נכון "ידעו" את כולם, כמו שחברתי הטובה מאיה טענה.
*
בעיני רוחי זכרתי איך ראיתי "אותו" עומד מולי בהגיעי לרחבת הבניין בו שלי ובעלה גרים. הייתי נרגשת, ובהסתכלות אחורה, כנראה שגם חסרת ביטחון. לו רק ידעתי את מה שעומד להתרחש, פני הדברים אולי היו נראים אחרת. אני יודעת שזה נשמע גרנדיוזי והזוי, אבל אותו מבט קצר של כשלושים שניות הכתיב את השתלשלות השנה הקרובה בחיי. מחקרים טוענים שאנו מחליטים בפרק זמן קצר זה אם אנו מעוניינים במישהו שאנו פוגשים בו בפעם הראשונה למערכת יחסים רצינית או סתם לכיף. אצל גברים זה יותר משמעותי מאשר אצל נשים, היות והן בדרך כלל לא מחפשות סטוצים. אמרתי בדרך כלל, מכיוון שאני מודעת למציאות. גם אם לא הבנתי את משמעות הדברים במלוא המילה או לא היכרתי בזה - באותו רגע בחרתי.

באתי לשם בכלל לא בשבילו, אלא בשביל שרון, מושא חלומותי האחרון. קניתי במייסיס במיוחד סוודר חדש, ארוך בצבע חמצוציות כצו האופנה החדשה. הסוודר שהיה שונה כל-כך מבגדי השמרניים בצבע שחור, גלש על האחוריים והבליטם, היה פתוח למעלה ונפל מעבר לכתפיים וחשפן. במילה אחת - סקסי! המסיבה הייתה אמורה להתחיל בשעה חמש אחר הצהריים, ואני כמובן לאור ההתרגשות והרצון להשיג את שרון, השקעתי ונערכתי ללא לאות. כהוכחה לדברי ולשם הבנת חומרת העניין - לקח לי למעלה מחמש שעות, כן חמש שעות רק להתארגן ולהתכונן אליה. עובדה שגרמה לי לאחר בלמעלה מחצי שעה, כאשר אני גרה למעשה רק במרחק נסיעה של כעשר דקות בעיר הסמוכה.

ידעתי שאני רוצה ללבוש את הסוודר החדש, אך האם ללבוש אותו עם המכנסיים החדשים בעלי הגזרה הגבוהה או עם מכנסי הקטיפה הצמודים, אשר יושבים אצלי בארון כבר עשר שנים עוד מימי הדיילות. אולם הואיל ולאחרונה, התחלתי סוף סוף להשקיע במראה החיצוני שלי ועברתי לתזונה בריאה, הצלחתי להשיל ק"ג על ק"ג. עתה, מכנסי הקטיפה, אשר אפילו לא עלה בדעתי בעבר ללובשם, ישבו עלי נפלא והבליטו את גופי הדקיק. סוגיה נוספת בהכנה הייתה, האם ליישר את השיער או להשאירו תלתלים. מזל שהחלטתי על להשאיר תלתלים אחרת הייתי מאחרת בטירוף.

במקורי אני בחורה פשוטה במראי. אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. לפיכך, לפעמים, אם הייתי נחמדה אל עצמי והייתי עושה טובה - הייתי מורחת קרם על הפנים פעם בשבועיים, אולי. בגדים חדשים - מי היה צריך? אופנה - זה בא והולך, אז לא חבל על הכסף? הסיבה העיקרית לכך נעוצה לדעתי בבית. כשגדלתי, אמא שלי, שהייתה עקרת בית, לא טיפחה את עצמה וזה החינוך שקיבלתי - "תשקיעי בלימודים, בנים ומראה - זה יבוא אחר-כך," אמרה לי. ואני, הלכתי במסלול שהתוותה לי. זה מה שעזר וקידם אותי בחיים במיוחד לאחר מות אבי. כך הגעתי במסעי לגילי המופלג בעודי מחכה לבנים מ"אחר-כך".

שמי נעמה. אני בת שלושים ושבע אמנם בגילי הביולוגי ובמישורים אחרים, אבל בטח שלא בגילי המנטלי בנושא של בינו לבינה. אני בחורה שאפתנית, שהקריירה הינה במקום הראשון אצלי. חבר או בן זוג היו מילה גסה, משהו שלא באמת בחרתי להתמודד עמו, אלא אם כן זה מישהו מאוד מאוד מיוחד, ושכמובן אני זו שהתחלתי איתו. אם הוא התחיל איתי, נלחצתי. לא ידעתי מה לעשות ואיך לאכול את זה. לך תדע מה הוא רצה ממני. נו טוב, זה היה לי די ברור. אי לכך הוא היה נחסם! פשוטו כמשמעו. מה גם שרונן, יותר מיתולוגי מאשר אקס, היה תקוע שנים בראש שלי כמיועד והיחידי הראוי להיות בעלי. טוב היה לדעת, שיש מישהו שתאם להגדרות החיפוש שלי. ואני חיכיתי לו כל אותן השנים, הרי הוא הבטיח שיבוא. גם אם ידעתי בתוך תוכי שאין סיכוי, היות והקשר בינינו כבר התפוגג מזמן וניסיונות לקישור מצדי נכשלו, זאת הייתה בריחה נוחה. מבחינתי הייתה לי מערכת יחסים, אמנם וירטואלית, כמו שגיסתי טענה באירוניה, אך היא הייתה נהדרת! אז מי צריך אחרת ועוד עם אנשים שלא מגיעים לרמתו של רונן? אולי זה נשמע טיפשי או בנאלי, אבל בשביל להבין את זה צריך להכיר אותי קצת יותר לעומק.

כבת שלישית למשפחה ממוצא פולני עם שני אחים המבוגרים ממני בשבע ותשע שנים, ביליתי מגיל צעיר בחברתם של בנים. כטום בוי אמיתית שיחקתי עימם כדורגל, עליתי על עצים והתחריתי איתם כל השנים בניסיון להתבלט ולהוכיח שאני טובה יותר. גם בצבא הייתי אחת מהחבר'ה, במובן הטוב של המילה. משום שחשבתי כמו גבר, התקשורת שלי איתם הייתה טובה יותר מאשר עם נשים, למעט עם הגבר בו הייתי מעוניינת. איתו הייתי קופאת או יותר גרוע עושה שטויות. אבל לאחר שנפטרתי בשעה טובה מרונן בראש ונדלקתי על שרון, החלטתי שאני מעוניינת להיות חברה שלו. השינוי בתפיסה סוף סוף קרה - אני הייתי פה המשנית.
וכך במהלך תחילת שנות השלושים לחיי, בשנות הגבס בהן האישיות מתקבעת על-פי אשכול נבו, מצאתי את עצמי שוב בניו יורק, אך הפעם כמהגרת. הייתי רחוקה מקירבה פיזית למשפחתי חוץ מאחי שראה אותי באופן די קבוע מעצם תפקידו כדייל אוויר. הרגשתי שהתכנסתי בעצמי כחילזון בקונכייתו עת שקעתי למעין שיגרת הישרדות בה המחוייבות לכל דבר היא זמנית מלבד ההתחייבות למקום העבודה. ולא רק בגלל הכורח להתפרנס, אלא בעיקר בשל התלות האולטימטיבית באשרת השהיה החוקית. הייתה זו מציאות שלא אהבתי ושהחיים, כך חשבתי, הובילו אותי אליה. באופן זה המשיכו לי חיי, עד שהרגשתי צורך באותו שינוי אליו נדחפתי במשך שנים על ידי מייקל ידידי הטוב עוד מעבודתי הראשונה בארץ ההזדמנויות, שכינה אותי בצחוק "אשתי הבלתי רשמית".

בתום מספר ניסיונות מול המראה מכנסי הקטיפה זכו בבחירה. השילוב שלהם עם הסוודר החדש היה פיצוציישן! החלטתי גם להישאר עם התלתלים, כאשר כל תלתל עמד במקומו. פשוט כבר לא היה לי כוח או זמן להשקיע אחרי סוגיית הלבוש, הלק, האיפור ואלפי הסידורים הקטנים. טוב, בדיעבד, ידעתי שהגזמתי בהכנות.

וכך רק בשעה חמש יצאתי לכיוון תחנת הרכבת. קיוויתי לא להגיע ראשונה, כדי שלא ייווצר חלילה הרושם שאין לי משהו טוב יותר לעשות בחיים מלבד זה. לאחר נסיעה והליכה קצרה, פסעתי מאחוריהם במדרגות לפני הרחבה. "הוא" צעד לצד דפנה כשבדיוק הטלפון הסלולורי שלו צלצל, ועצר. "הוא" ענה בקול סמכותי ובוטח תוך הגבהת ראשו והפנייתו לצד ימין. "קולה או ספרייט," אמר במין קול עונה שחוזר על מה שנתבקש. "אין בעיה," המשיך, "חוץ מזה עוד משהו?" שתיקה. "אני כבר מביא!"

היה זה יום קר, אך עדיין לא עד כדי כך במונחים הניו-יורקים, כאשר "הוא" סיים לדבר, פנה והלך ימינה לכיוון החנויות. יותר מאוחר הטמפרטורות היו אמורות לרדת והיה צריך להיות ממש קפוא. דפנה שעמדה שם עד לפני דקה, המשיכה לצעוד לבדה, כשקצב הליכתה היה מהיר יותר ממקודם. רק לאחרונה היא ואני התחלנו להתחבּר ולדבר אחת עם השניה במסיבות של הביצה. מושג דרך אגב שלמדתי מרונן. כן, רוחו עדיין נשבה עוד קמעה, לפעמים. על כן הרגשתי מספיק בטוחה לתופסה, והחשתי צעדי בדרך לכניסה של הבניין. ההגעה עם דפנה, שתמיד נראתה בטוחה בעצמה, הרגיעה את תחושותי במעט. " מה שלומך?" שאלתי בנימוס.
"טוב," ענתה בחיוך.
"מאיפה הגעת?" המשכתי, בניסיון להבין מדוע שרון, שתמיד הסתובב איתה, לא הצטרף אליה הפעם.
"מהאפר איסט," ענתה.
נזכרתי. שרון גר באפר ווסט. שתי שכונות אלו היו שכונות יוקרתיות בצפון מנהטן ומרבית הישראלים גרו בהן. המשכנו לדבר במעלית על הא ודא, באמת לא שמתי לב. בטח אמרתי סתם דברים לא משמעותיים. עוד סימן לחוסר הביטחון שלי - דיבור לשם הדיבור.

שלי הלבושה בשמלה שחורה וחושפנית פתחה לנו את הדלת ובירכה אותנו לשלום. דפנה נכנסה בביטחה, ואני בעקבותיה בצעדים הססניים. עוד לפני שהספקתי להגיד שלום, הופיע שרון משום מקום ונתן לה חיבוק ארוך ואוהב מכל הלב. קפאתי על מקומי. היבטתי במראה הניגלה לפני, וגם אם רציתי לא רציתי, ידעתי את משמעותו. הבנתי, אבל כרגיל לא קיבלתי. אותו חיבוק גילה את מהות היחסים האמיתית שהתרחשה מתחת לפני השטח. זה לא היה גילוי חיבה בין ידידים, אלא חיבוק של גבר שאהב אשה.

לקח לי מספר שניות להתעשת. בעודי תולה את מעילי בארון, פניתי לשלי והיצעתי את עזרתי כמפלט לאור מה שהתרחש. בדרכנו למטבח שאלתיה בלחש "תגידי, קורה ביניהם משהו?"
"לא," השיבה, "הם סתם ידידים טובים. הוא בטח לא ראה אותה כבר מזמן."

ממונה על התנור היה לירון, דמות מיוחדת בפני עצמה. מעצם היותו שרירי וחסון, הוא היה אחד הטיפוסים הבולטים באירועים. לי הוא לא עשה את זה, אבל בהחלט עדיין יכולתי להעריך מראה של גבר - חתיך הוא אכן היה. המצחיק הוא, שמבלי ידיעתו, מבחינתי הוא היה הברומטר החברתי שלי. את מספר הפעמים שאמר לי שלום במפגשים החברתיים במהלך השנים ניתן היה לספור על יד אחת, ובכולן נראיתי מעולה. אני לא יודעת אם זה הצביע בצורה חיובית עלי או עליו - אבל ללא ספק זה אמר דרשני! וכך, בעוד לירון היה כפוף ברכיים בניסיון להציל את הבורקסים, שנשרפו בתנור, הצעתי לו את עזרתי וידידותנו התחילה לה באופן מפתיע.

שרון, שרצה קצת תשומי, ניגש גם הוא לכיוון המטבח ועצר בכניסה מחוסר מקום. בזיק של שובבות אמר "אני לא רוצה שתקבלו את זה לא נכון, אבל מקומה של האישה הוא במטבח."
הופתעתי. מה זאת הפוזה השוביניסטית הזאת? חשבתי לעצמי בזמן שחייכתי אליו. התפלאתי איך הוא אמר כזה דבר פוגע, ועוד לי הפמינסטית המובהקת. הייתי חייבת, אבל פשוט חייבת לענות לו ולהעמידו במקום. על כן, הקנטתי אותו בסרקסטיות "וגם במיטה לא?"
"לא, האוכל חשוב," ענה תוך כדי גלגול עיניו למעלה וסיבוב כפות ידיו והרחקתן מהחזה החוצה. תנועה זאת שחזרה על עצמה, הפכה לחלק מהתנהגותו, כאשר תרגל את הפּלייריות שלו. חייכתי שוב כשהוא המשיך ופנה לסלון.

הבחנתי מהאשנב במטבח כי דפנה הצטרפה לשרון והם ישבו על הספה ודיברו. התלבטתי אם להצטרף אליו גם. סיימתי לסדר את הבורקסים בצלחות, שמתי נפשי בכפי והתיישבתי על הכורסא מולם. שרון פנה אלי ואמר "חשבתי שאראה אותך אתמול במסיבה."
"סליחה?" שאלתי בפליאה, "איזו מסיבה?"
"יום ההולדת של מירב," ענה.
"לא הוזמנתי," השבתי.
"התרגלתי לראות אותך בכל מקום אליו אני הולך," אמר במעין טון מתנשא.

שתקתי. לקח לי דקה או שתיים לעכל. אם הוא אמר את זה, חשבתי לעצמי, כנראה שהוא סבר שהלכתי במכוון למקומות אליהם הוא יוצא. משמע, הוא ידע שאני מעוניינת בו, ויותר גרוע - זה נראה לו כבדיחה. המסקנה: אני מבחינתי נכשלתי. מעבר לכך, הואיל ודפנה היא חברה טובה של מירב, סביר להניח שהיא הייתה אתמול במסיבה. ואם היא נכחה, הרי ששרון ראה אותה, עובדה הנוגדת את מה ששלי טענה. לפיכך, צדקתי בהשערתי בדבר יחסו אליה. את הבחירה שלו שרון כבר עשה. איזו קלולס אני!

את ריקוד החיזור שרון ואני כבר ניהלנו במשך כשלושה חודשים עד לאותה מסיבה בביתה של נעמי. בישול איטי, איטי מאוד אפילו. היכרתי אותו, איך אם לא באחת מהמסיבות. הפעם המסיבה הייתה של ניר, דמות נוספת ששלטה בחיי הלילה שלנו. דפנה הכירה לי את שרון, כשניסתה להסיט את תשומת לבי אחרי שחזרתי אליה עם זנב מקופל בין הרגליים עקב ניסיון כושל בו הכירה לי גבר אחר שהייתי מעוניינת בו. נאלמתי מולו ולא ידעתי מה לעשות. כרגיל רציתי ופחדתי.
החכמתי מאז, אך עדיין לא מספיק. אותו קו דיכוטומי שנע בין רצון לדחיה שיחק חלק חשוב, חוזר ונשנה בכל מהלך חיי ובכל החלטותי הסתבר. זה קרה גם במפגשים החברתיים השונים. הכל התחיל במשפט אחד שאמרתי לעיתים אפילו מבלי משים או כוונה לגבר התורן. ובמקרה של שרון זה היה - "מה אתה הולך? סוף סוף התחילה מוסיקה טובה לריקודים." ועת מבטו התרומם מרחבת הריקודים ועיניו הירוקות פגשו את זוג עיני, לבי עשה את הדרך ההפוכה וצנח אל הרחבה.
*
"את תמיד חייבת לפעול ראשונה, נכון?" הלם הקול הכועס במוחי בשעה שהרוח הכתה בפני, הגלים התנפצו בזעם אל הסלע ושובר הגלים ורגלי החלו לרעוד.
"כמה פעמים צריך להגיד לך?" הצטרפה דמותו של מייקל לצוות החקירה העויין והטיפה כמנהגה: "את מתנהגת כמו מישהי שיש לה ביצים ובפרט עם גברים. אם היית מסתכלת למטה, למקום המיוחד בגוף, היית נוכחת שאין לך! יש לך... ואי לכך תתנהגי בהתאם. תני להם לרדוף אחרייך!" למה לא הפנמתי את כללי המשחק?

באותה תקופה נעמה החדשה, כפי שנהגתי לקרוא לשלב זה בחיי, עוד לא הייתה קיימת. היא רק החלה להתהוות ולקרום עור וגידים. וכך אפילו הידע והכלים הבסיסיים החדשים, שרכשתי במהלך החודשים האחרונים לא היו מצויים בידי. אני, עדיין נאבקתי עם נעמה הישנה, ולצערי נכנעתי לה לעיתים קרובות, כאשר איבדתי מחוזקי מבלי הודעה או הכנה מוקדמת. ועתה, אני נאלצת לאסוף את השברים ומנסה ללמוד מהטעויות, כדי שאדע במה עלי להשתפר ולהציל את המצב. כן, האובססיביות והפרפקטציוניזם שלי לא הרפו גם תחת שמי ים התיכון.
*
בינתיים הגיעו מוזמנים נוספים, וכולנו ישבנו בסלון ודיסקסנו אחד עם השני. או אז הדלת נפתחה, ו"הוא" תפס את עיני כמקודם במדרגות, כשנכנס בדרכו המיוחדת והבטוחה עם בקבוקי הקולה. הוא נראה לי כגבר נאה וגבוה. בהמשך הערב, משיחות שנערכו בין הנוכחים, גיליתי ששמו אילן. הוא התגלה גם כמנהיג. תכונה שמאוד הערכתי. הוא היה הראשון שהעז לעשות מה שכולנו רצינו אך לא היה בנו האומץ - לקום ולגשת לאוכל.

לירון ואני ניהלנו בפעם הראשונה בחיי שיחה עניינית ובה הפגנתי את ידיעותי בתחום הכספים, תחום בו שרון עבד. למרות מה שקרה קודם, הייתי עדיין בשלי וניצלתי את ההזדמנות לנסות להרשימו, במיוחד לאחר שהבחנתי כי הוא האזין לנו. דיברנו קצת על השקעות בבורסה, בפנסיה ובנדל"ן, אך כאשר הוא קם והלך לחדר השינה, עלה בי החשש כי אולי אמרתי משהו לא מתאים. סיימתי את שיחתי והלכתי בעקבותיו. אוי, מי כמוני ידעה להוסיף עוד אש למדורה. נראה שהנזק כבר נעשה, ואני עם חוסר השליטה רק הגדלתי אותו מרגע לרגע.

"או יש משחק, איזה יופי," אמרתי כשנכנסתי לחדר ונעצרתי מול שרון ובעלה של שלי, וקטעתי את שיחתם. שניהם הסבו את ראשם ממסך הטלוויזיה שהקרין משחק פוטבול והסתכלו עלי. "שרון, איזו קבוצה אתה אוהד?" המשכתי.
"טוב, נמשיך את השיחה יותר מאוחר," פנה ואמר לבעלה של שלי. "אני לא אוהב פוטבול," ענה לי עם מבט נוקב ויצא מהחדר.
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. המקום היחידי שיכולתי לחשוב עליו כמחסה היה המטבח.
לא הרגשתי כל כך שייכת, הייתי כמו נטע זר. מסתבר שרוב הנוכחים עבדו אחד עם השני, והם כמו חברה סגורה ואני האאוטסיידרית החדשה - הבחורה החדשה בשכונה. בשעה ששלי ואני היינו עסוקות במעשינו במטבח, אילן הגיע. ואני כאחת שלא מפספסת שום הזדמנות, התקרבתי ופלירטטתי איתו אפילו לא במודע. "אל תשים ללירון הרבה סוכר בקפה," אמרתי לו בחצי הלצה, "שלא ישמין."
"זה בסדר, הכל ירד במכון כושר," פלירטט הוא בחזרה עם חיוך קורן מאוזן לאוזן בזמן שעירבב את הסוכר בכוס והשפיל מבטו. מבלי משים הוא הצליח לרומם את רוחי.

יצאנו שלי ואני עם עוגות היום הולדת ולאחר כיבוי הנרות ניגשתי אל אילן. במראהו החיצוני הוא לא היה בדיוק מה שחיפשתי, אך היה בו משהו שמשך אותי. מעבר לכך, היות וכבר הייתי צמאה לקשר והייתי מתוסכלת ממקרה שרון, נתתי לו הזדמנות. אני מסופקת אם בנסיבות אחרות הוא היה מקבל ממני אחת, אך טוב שכך עשיתי. כמו שאחי נהג לומר, היה לי יותר מזל משכל.
"תמזוג גם בשבילי?" ביקשתי ממנו בזמן שמזג קולה לכוסו.
הוא הרים מבטו אלי.
"דרך אגב שמי נעמה," חייכתי ועפעפתי בעיני.
"אני אילן," השיב עם חיוך שרמנטי.
"מה אתה עושה?" התחלתי בראשונה ממסכת שאלות ריאיון העבודה שכל מועמד היה צריך לעבור.
"אני חשב," אמר בגאוה בקול חם ולבבי.
"גם אני עבדתי פעם כחשבת, כשעבדתי בדלוייט," חייכתי והשפלתי מבטי משום שעיני הוארו במבוכה.
וכך, במשך רבע השעה הבאות כיסיתי כל שאלה. באופן מפתיע גיליתי כי יש לנו קווי חיים מקבילים - שנינו למדנו אלקטרוניקה בתיכון, השלמנו תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. אך מה היה בו שקסם לי, עדיין לא הצלחתי לפענח.
"אני מאוד נמשך אליך," לחש לי פתאום.
חייכתי ועניתי בקול מזמין, "אז אולי עוד ניפגש..." וחזרתי למטבח. חשדתי אמנם שהוא מעט שתה, אבל יותר חשדתי בטוהרת כוונותיו. עם זאת, הבוטות שלו החמיאה לי.

דנתי עם עצמי, בעודי מפנה את האוכל למקרר, האם לוותר על "החלום?" - משמע להמתין לשרון, שהודה בפני שלי שהוא מעוניין בי אך עדיין לא עשה צעד ממשי, ולתת הזדמנות אמיתית לאילן? התמהמתי במחשבתי. מה עשיתי? מה חשבתי? למה אני תמיד מביאה את עצמי למצבים האלה?

פניתי לשלי בניסיון לשריין פתח מילוט וביררתי, "תגידי, הם ממחזרים בחורות בחבר'ה?"
"למה?"
"הוא נראה בחור נחמד האילן הזה," השבתי. שקלתי אם לחשוף בפניה את שהתרחש... "הוא ביקש את הטלפון שלי," אמרתי לבסוף כיוון והשתהתה בתשובתה.
"אני יודעת שבעבר היה ביניהם כסאח על זה שאחד מהם יצא עם מישהי שהשני נפרד ממנה, אז נראה לי שלא."
קימטתי את מצחי.
"לכי על זה, אילן בחור נפלא," המשיכה בקול חברי מרגיע.
"מה, לפטר את שרון?!" שאלתי כלא מאמינה ובעצם ביקשתי אישורה.
"כן, הגיע הזמן!" חרצה היא את דינה.
"לא נכון!" קרא קול מתקומם בתוכי וסירב להאמין. "את פשוט רעה!" המשיך וכעס. לא יכולתי להתמודד עם המציאות החדשה שיצרתי במו ידי.

הערב הסתיים אחרי עוד כחצי שעה. לבשנו מעילים והכנו את גופינו ליציאה לקור הניו יורקי שהובטח, למרות שהיינו בניו ג'רזי. פרט שולי. העיר הייתה מעבר לנהר במרחק יריקה. הלכנו בשתי קבוצות. אילן, דפנה ואני צעדנו בשתיקה במרחק של כעשרה מטרים בעקבות שרון ושאר הבנות שדיברו ביניהם. ליבי התכווץ. רציתי ללכת איתם, אך משהו עצר בי. התחנה הייתה אמנם קרובה, אך נראתה כרחוקה בשעה שהתעמתנו גם עם הרוחות המנשבות על פנינו. כעבור מספר רגעים, שנדמו כנמשכים יותר ממה שהיו באמת, הגענו לתחנה ורצנו במדרגות לתפוס את הרכבת שהגיעה.
"זו לא הרכבת לעיר," הודעתי לשרון ודפנה, כשהצליל המודיע על סגירת הדלתות נשמע. "טוב ביי," נפרדתי משרון בכאב ונשקתי על לחיו בעיניים נוגות. הוא הסב ראשו, השיב לי חצי נשיקה, והצטרף לדפנה שמיהרה לרדת לרציף. התעצבתי. לא כך רציתי להיפרד ממנו. בזמן שהרכבת יצאה מהתחנה היבחנתי באילן שישב על הספסל וכל הבנות סביבו. מעניין איך שגלגל יכול להסתובב במהירות, ושאיפות שהיו לי התחלפו באחרות רק זמן קצר אחר-כך... לו הייתי יכולה לחזור אחורה, האם הייתי פועלת באופן שונה?

אילן צלצל למחרת, עובדה שהפתיעה אותי. זה היה בניגוד לכללי המשחק. השיחה קלחה והמשיכה מאיפה שסיימנו. במהלכה נזכרתי שכבר ראיתי אותו פה ושם במסיבות, אבל עד לפגישה ברחבה, אף פעם באמת לא הבחנתי בו או ייחסתי לו חשיבות. נראה היה כי הסתובבנו כבר שנים באותם מעגלים וסוף סוף מצאנו אחת את השני.
"יש עוד משהו שאת צריכה לדעת עלי?" שאל והחזיר אותי מהרהורי לשיחה.
"סליחה? עניתי.
"אז את רוצה ללכת לסרט?" הציע.
"בכיף," ניסיתי לא להראות התלהבות יתר.
"טוב. החופש שלי מתחיל עוד יומיים, אצלצל אלייך אז ונקבע."

ציפיתי לפגישה עימו, אמנם בחשש, כיוון שההתלבטות עדיין ניקרה בליבי. ככל שהמפגש בין שנינו התמהמה, כך גבר הספק במוחי בדבר נכונות בחירתי. "אני מפחדת שאני עושה טעות ואני אפסיד את שרון," טלפנתי בערך בפעם המאה למאיה.
"ומי מבטיח לך שאם לא תצאי אם אילן הוא יזמין אותך?" ענתה כמוכיחה.
היה משהו בדבריה. אפשר היה לחשוב שעקב החלטת גורל זו עולמי התמוטט.

כעבור שבוע אילן התקשר והתנצל: "חליתי בשפעת ולקח לי מספר ימים להבריא," הסביר. "את מעוניינת להיפגש מחר?"
"אני אשמח, אבל אני לא יכולה. אולי ביום שלישי?" השבתי וניסיתי לא לשדר מסרים כפולים.
קבענו שאצלצל למחרת. עם זאת לקראת סוף השיחה אמרתי במתח כמנסה למצוא יציאת חירום "אם בסוף לא יסתדר לי אז אצלצל ביום אחר."
"זה כולה סרט," אמר וניסה להרגיע, כאשר גם קולו איבד מהרוגע שלו.
כן, הייתי טובה בלהלחיץ אנשים, אז למה שאיתו זה יהיה שונה? תשאירו לי את ההזדמנות לקלקל.


ביום המחרת לקחתי את הזמן - חזרתי הביתה, עשיתי קניות, אכלתי ארוחת ערב. במשך כל הזמן הזה קיימתי עם עצמי דיבור רציני בו ניסיתי למנוע את מקרה שרון להפוך למקרה רונן. אמנם קיבלתי החלטה, אך הביצוע היה החלק הבעייתי. רק לקראת שבע בערב, הרשיתי לעצמי סופית להיפגש עם אילן למרות שהייתי מעוניינת גם בשרון.
"עוד דקה הייתי כבר במכון," אמר בהומור, לאחר שזיהה את מספרי על צג הפלאפון.
שוב היה מאוחר כבר לסרט. בהתלהבות של רגע הצעתי, "אז אפשר ללכת לדרינק, וביום אחר ללכת לסרט." אני והפה הגדול שלי, שוב דחפתי והכתבתי את מהלך העניינים.

קבענו להיפגש באמצע, הואיל והוא הגיע ממרומי האפר איסט סייד ואני מג'רזי סיטי הנמצאת מחוץ לעיר. בזמן שפסענו מפינת רחוב ארבע והשישית בווסט ווילג', הממוקם בצידה המערבי-מרכזי של העיר, וחיפשנו מקום לשבת, חשבתי לעצמי בטון חצי ביקורתי - הוא הולך כמו חנון, הוא מדבר כמו חנון... הוא חייב להיות חנון. כן, התחלתי לעוות את תכונותיו כאשר ניסיתי להעבירו במבחני המיון הראשוניים של תהליך האישור בראשי. המחבלת שבי ידעה לעשות זאת בצורה טובה מאוד, אפילו מבלי שהייתי מודעת לכך. ההכרה בקיומה באה רק בשלב מאוחר יותר.

"אולי ניסע למקסיקו?" הציע בעודנו חוצים הלוך ושוב את שכונות העיר בחיפוש אחר פאב לטעמו.
הרמתי גבותי בחרדה ופערתי את זוג עיני. החשדות בכוונותיו הדליקו נורה אדומה לוהטת. "אין לי כבר ימי חופש," תירצתי וביטלתי את הנושא. כושר ההמצאה שלי נאלץ לעבוד שעות נוספות בהתחשב שהשעה הייתה כבר שמונה בערב.

מצאנו בסוף פאב והתישבנו על הבר. הפגישה זרמה ונושאי שיחה משותפים המשיכו להיחשף. גם חלומותינו לעתיד בדבר קריירה ומקום מגורים היו דומים. הסתכלתי עליו וראיתי אותי. החיבור היה מ-ד-ה-י-ם! אולי תודות גם לשתיה החריפה. "אני שומרת כשרות," שיתפתיו בטבעיות בדבר סודי, כשסירבתי לאכול את הנישנושים. "את מי שאת, וזה בסדר," אמר והפנה את ראשו אלי עת חיכיתי לאישורו מבלי משים לב. ייתכן והילדה הרעה שבי בחנה אותו או עשתה דווקא, בעוד הילדה הטובה רצתה יותר שיאהב אותה. הוא היה הגבר הראשון שקיבל אותי כמו שאני ונתן לי להרגיש כמו מיליון דולר. חשמל זרם בי בפעם הראשונה בחיי כשנגעתי בזרועו בטעות.
"סרט ביום חמישי?" וידא לפני שנפרדנו.
"בהחלט!" נישקתי אותו על שפתיו וריחפתי בדרכי הביתה.

"אתה רוצה שאני אשלם עבורי?" הצעתי בתור לקניית הכרטיסים.
"לא ראיתי אותך מוציאה את הארנק," חייך ועקץ לפני ששילם.
שתקתי.
"זה בשבילך," אמר בלעג והצביע על מכונות האוכל הכשרות בכניסה לאולם.
שתקתי שוב. לא הבנתי מאיפה זה בא.
ישבנו כשני קרחונים כל הסרט. בסוף הוא ליווה אותי לרכבת ואמר, "נדבר מחר."



במוצאי שבת דפנה צלצלה והזמינה אותי למסיבה במועדון. כדרך אגב אמרה בהתלהבות סמויה, "מר אילן סיפר לי שיצאתם. יפה! עכשיו אני מבינה למה ביררת עליו. אתם פרפקט מטץ'," הוסיפה בחיוך שניתן היה לראותו אפילו דרך האפרכסת.
כן, היא צדקה, אך גם ממנה חיפשתי את האישור עליו ואפילו מבלי ידיעתה. "מי עוד יודע?" התחלתי באינקוויציה.
"הוא סיפר רק לי, אל תדאגי," אמרה בקול מרגיע.
דאגתי! אפילו מאוד! גיליתי כי כל החבר'ה נפגשו לארוחת צהריים, ואילן חלק את המידע איתה בזמן שהאחרים עזבו לרגע את השולחן, וזאת למרות שקבענו בפה אחד - שלי, שלא נספר. התירוץ היה שלא כל העולם ידע עדיין כשזה עוד טרי. האמת נעוצה הייתה בלשמור על אופציה עתידית עם שרון. כן, אהבתי אופציות, אך כמו שאילן אמר, "אופציות זה דבר טוב למי שיודע לבחור." לי היה קשה לבחור ולעיתים אפילו מאוד. הוא קרא אותי כספר פתוח.

אילן סוף סוף צלצל וקבענו להפגש במסיבה. דפנה ואני רקדנו בשעה שחיכיתי לו, כשלפתע הבחנתי בשרון הבא לקראתי. המתח התחיל להצטבר בי ובעבע כבסיר לחץ. חששתי מהסיטואציה בה אראה את שניהם ולא אדע איך להתמודד עם רגשותי. חייכתי אליו וניסיתי לא להראות את מה שהרגשתי.
"מה חדש?" שאל.
"כלום." ניסיתי להסתיר את סודי והשפלתי את מבטי.
"זה לא מה ששמעתי..." אמר והרים גבותיו כמישהו שתפס אותי בקלקלתי.
נכשלתי. אני שונאת להיכשל! היחיד שלא רציתי שידע, ידע.

אילן הגיע אחריו ובילינו שלושתינו יחד. כך הייתי מול שניהם - אחד נוכחי ואחד פוטנציאלי לשעבר, בעוד המתח בקרבי הגיע כמעט לסף רתיחה.
"מי שר את זה?" שאלתי עם כל שיר חדש שהושמע, וניסיתי באופן נואש לשחרר את האדים תוך הפגנת ידיעותי בתחום.
"די כבר!" צעק אילן פתאום אחרי הניסיון חמישי, "מספיק עם זה!"
שתקתי.
"היא גרה בג'רזי," אמר הוא אז לשרון בזלזול.
נעלבתי, אך שתקתי שוב. ניו ג'רזי נחשבה בעיני הישראלים כארץ נוכריה שצריך בשבילה דרכון על מנת לעבור את הגבול.
"שרון התחיל איתי פעם," זרקתי לאילן לאחר ששרון הלך לבר.
הוא הסתכל עלי במבט מתריס עם עיניים חודרות ואמר, "ללכת לבדוק מה קורה עם זה?"
כרגיל שתקתי.
"זה לא מפריע לי," המשיך כמוכיח והפנה את ראשו.
מה חשבתי? לא בדיוק חשבתי, ואין זה אפילו משנה. לתוצאה הזו בטח שלא פיללתי. איך אפשרתי לתבשיל בסיר להישרף?




כמכה על חטא, כרכתי את זרועי הימנית סביב צווארו של אילן כשרקדנו ביחד, בניסיון לפייסו. "יש פה יותר מדי אנשים שאני מכיר," אמר לי, הוריד את זרועי במבוכה והלך לשירותים.
נותרתי לבד על הרחבה, וחיפשתי בעיני את שרון. נצבט לי מעט הלב כשזיהיתי אותו רוקד עם מישהי אחרת. בתום השיר כשהתחבק עם דפנה הרשיתי לעצמי לברר סופית את הנושא, במסווה של ידידה.
"אנחנו סתם ידידים טובים," ביטל את הנושא תוך כדי ביצוע תנועת הפּלייריות שלו.
"ובכל זאת?"
"היא לא בסטייט אוף מיינד הנכון," הודה במבוכה והלך.
ידעתי! חשבתי לעצמי והלכתי לבר.

אילן בא לקראתי, הזמנו משקה וסחבתי אותו בחזרה לרחבת הריקודים, שעליה תמיד הייתי במיטבי. רקדנו ריקוד או שניים, עד שהוא התחיל בסבב חברים והשאיר אותי שוב לבד. בלית ברירה רקדתי עם מאיה ודפנה. מדי פעם הוא חזר והועיל בטובו לרקוד איתי ריקוד אחד, לפני שחזר לחבריו, וזנח אותי שוב עם אחת הבנות.

עם תום הלילה, בדרכנו החוצה, פנה אלי אילן ושאל בתקיפות "נו, את באה אלי הביתה?"
"אתה מפעיל עלי לחץ?" השבתי במרי חוצפני. החשדות בנושא טיב הקשר שחיפש עלו בי פעם נוספת. וכמוסיפה חטא על פשע, נשקתי לשרון על לחיו, וחזרתי לרחבת הריקודים. הביצ'ית שבי יצאה והרגשתי כמנצחת. הייתי עמוק בתוך המשחק ובשלב זה כבר לא היכרתי את כלליו.

"אני כל כך כועסת על עצמי שאני חושבת על שרון," צלצלתי למאיה למחרת תוך ציפיה לטלפון מאילן. "כאילו כל הרגשות חזרו. אוף! הרי אילן הוא בחור מהמם ואני כבר חצי מאוהבת בו." שתקתי. "זה יעבור, נכון?" ביקשתי את אישורה בניסיון להרגיע את עצמי.
"כן, אל תדאגי," שיתפה היא פעולה, "נראיתם אתמול ממש זוג," ניסתה לרומם את רוחי.
"מתי?" שאלתי בפליאה.
"כשרקדתם ביחד וחיבקת אותו," סיימה.
לקחתי לי איזו דקה עד שדבריה שקעו. זוג - כמה זה נשמע טוב.

כעבור חצי שעה אילן צלצל. חייכתי משמחה למראה מספר הטלפון שלו על הצג. הנה מצאתי לי גבר טוב ואמיתי שניתן לסמוך עליו, חשבתי לעצמי.
"מה התוכניות שלך להיום?" שאל.
"קיוויתי לראות אותך," השבתי למרות שהייתי גמורה מעייפות ורק חזרתי מיום סידורים ארוך בעיר. קבענו שוב לסרט. סוג יציאה חביב עליו הסתבר. לקח לנו חצי שעה רק לקבוע באיזה בית קולנוע ניפגש. ואם זה לא הספיק, שניה אחרי שניתקנו, צלצלתי אליו לדון בנושא שוב.
"התגעגעת?" שאל באירוניה.
צחקתי, נראה שהיינו היחידים שהשתמשו במושג ארכאי זה. כן, אפילו סגנון הדיבור שלנו היה דומה, חשבתי לעצמי. "אם ניפגש באפר ווסט אני לא אספיק להגיע בזמן," הסוויתי את אי רצוני לעלות עד למרומי העיר בתירוץ מעשי.
"את מפוטרת," התלוצץ והחזיר לי באותו מונח שזרקתי אליו בהתגרות כמעט בכל שיחה בינינו בניסיון להסתיר את חששי מפרידה ולקבל אישורו שהכל כשורה בינינו. "נו טוב, ניפגש בווסט ווילג' בשמונה. שימי את הפוך ובואי," סיים בקוד המשותף למעילים שלנו.
"את קשה ואני ספונטני," עקץ לאחר שאיחר חצי שעה כהרגלו, וניסה להסתיר את תסכולו כשעמדנו בתור לכרטיסים. הבלגתי. המתיחות בינינו רק גברה כשהוסיף עוד שמן למדורה ולגלג, "אוף, כמה זמן אני צריך לחכות לך?" כשיצאתי מהשירותים וצעדנו לכיוון האולם. השתיקה שבי כבר רעמה, ונראה היה כי הלכנו כבר על קרח דק. אולם, כשאחז הוא לפתע בידי וחייך, הקרח החל להפשיר, ועת חיבקני בחיבוק חם ועוטף, וחום גופו התפשט אט אט בגופי, הצליח להמיס הוא אף את ליבי...

כן, התאהבתי בו בצורה חסרת תקדים. משימה שכל גבר לפניו נכשל בה. הוא נתן לי הרגשת ביטחון, שכנראה אפילו לא ידעתי שחיפשתי ומזמן כבר איבדתי. אותה הבטחה שהכל יהיה בסדר, ושאני יכולה סוף סוף להרפות ולוותר. הוא היה היחיד מבין הגברים שיצאתי עימם שבטחתי בו. הוא הצליח לעבור את כל המבחנים ולנפץ את כל החומות, אשר בניתי מגיל כה צעיר ושמרתי עליהן במשך מרבית חיי. הן, כך האמנתי, הגנו עלי מהכל ובעיקר מפגיעה עמוקה יותר בליבי.

עם זאת, כנבואה המגשימה את עצמה, אילן פיטר אותי זמן קצר אחר-כך. ואני, חודשים אחרי זה, עדיין לא יכולתי להתגבר על גזר הדין שכפה עליי ועל הכעס כלפיו. עדיין ניסיתי לשנות, להסביר, למצוא פתרון...
*
"למה אלוהים, למה?" זעקתי אל הים, מנסה למצוא תשובה ומנוחה למוחי. בכיתי כילדה קטנה, שאיבדה את אמה. פתאום הכל התחוור לי, ודווקא אולי בזכות הסביבה השונה כל כך מהביצה אליה השתייכתי. האדם היחיד שהייתי צריכה לכעוס עליו במשך כל אותו הזמן היה אני ולא הוא. הכתובת הייתה על הקיר. אני אשמה במסע ההתאבדות הזה. חוסר הביטחון, דפוסי ההגנה, הצורך בשליטה והאמונות שלי כולם הביאו לזה. כפי שהסלע בשובר הגלים עליו אני עומדת הושם במכוון על ידי האדם לשם יצירת ים שקט בו הילדים יוכלו לשכשך במימיו בבטחה, אני ורק אני שמתי את הסלע ביני לבינו במודע או לא במודע, לשם הגנה על הילדה שבי ממימי המציאות. הפחד מלהתבגר, מלהתפתח, מלתת, מלצאת מגבולות הנוחיות שלי ומלאהוב בלי חשש, כולם ביחד תרמו לגלי אהבתי להתנפץ עליו.

השמש נמחקה מהשמיים, הים קצף ושצף וליבי המה ולא יכול היה לסבול עוד את הריחוק, המועקה והמחנק. כל מה שביקשתי היה מחילה מעצמי ופתרון להחזרת הגלגל לאחור.

את התהליכים שהתחלתי אז לפני מספר חודשים המשכתי גם אחרי הפרידה מאילן. אולי זאת האובססיביות שלי בהתבטאותה החיובית. היעדים אולי השתנו אבל לא המטרה הסופית. אמרו לי פעם שאלוהים שולח לבריה את מה שהיא צריכה וכי לכל אחד יש תפקיד בחיי האחר. אולי תפקידו של שרון היה להתחיל את השינוי החיצוני שבי ולהפגיש אותי עם אילן, שהיווה הזרז לשינוי הפנימי. לא כך סתם נפרשו הדברים. שרון ריגש אותי רק במראהו החיצוני, בעוד שאישיותו ופנימיותו של אילן, נגעו בי בכל נימי. את אותו תהליך שכבר הייתי צריכה לעבור לפני שנים, היה פשוט נוח יותר להתחיל רק כאשר הייתה לי מעין מטרה מול עיני. סיבה שלשמה שווה לפעול. כן, אכן בדיעבד הייתי רעה אל עצמי, גם אם לא ידעתי זאת. הבנתי שאני עוד בשלביו הראשונים הראשונים של השינוי, אבל לפחות התחלתי!

"אני קופצת, אני קופצת!" שאגתי בכל כוחי אל הים, שבויה בתוך יגוני תוך הנפת ידי הימנית כאדם הטוען לחפותו, ומנסה לשכנע את הים בבחירתי. "אעשה הכל כדי להחזירו! די, הגיע הזמן להשתנות, לגדול ולהתבגר!" רעם קול השפיות במוחי. אני מקבלת את זה סוף סוף.

מחיתי את דמעותי, וקפצתי לכיוון המים השקטים הרחק מהסלע ושובר הגלים בדרכי הארוכה אל חוף המבטחים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנכם מתבקשים להצביע על ידי הוספת תגובה
נבקשכם לדרג את הסיפור בין אחד (לא טוב) לעשר(הכי טוב)
וכן לנמק במשפט או שניים את הצבעתכם

 במסך הוספת תגובה יש שדה אימייל. רק תגובות בהן תציינו את כתובת האימייל תילקחנה בחשבון בשקלול התוצאות.
אין צורך להרשם לאתר כדי להוסיף תגובה/להצביע.
האימייל לא יוצג באתר (אלא אם כן תסמנו אחרת), לא יעשה בו שימוש לכל מטרה אחרת והוא לא יועבר לכל גורם אחר

 

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
12. You know what, I'm v Klondike 4/21/2016 1:38:15 PM
11. Oh yeah, faubuols st Betti 4/20/2016 3:17:55 PM
10. Time to face the mus Aslan 4/19/2016 8:49:27 PM
9. סיפור אמיתי sfreib 8/23/2010 2:44:00 PM
8. יפה מאוד אבישי 1/21/2010 12:41:28 PM
7. ציון 10 איה ענבר 11/10/2009 10:35:33 PM
6. סיפור תיאור (צללית של ביוגרפייה ) 10 דרור קלר 10/22/2009 5:36:00 PM
5. "three men and tango" Aya 10/22/2009 5:06:59 AM
4. נוגע ללב . carmit Gall 10/20/2009 4:43:21 AM
3. אין ספק! מנצח! 10 מבחינתי! תומר רונן 9/10/2009 11:21:18 PM
2. ממש אהבתי! שירה מרכוס 7/10/2009 11:36:58 AM
1. אהבתי אלי קוריצקי 6/10/2009 11:35:24 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign