פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
Por favor

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%25
אהבתי
%50
מעניין
%0
לא אהבתי
%25
שם:  Por favor
מחבר:  תחרות כתב 2009

תאור:

מאת: רינה בשן

וביום השני ארסה אותו לה לעולם בטבעת זו.
""Por favor חיננה, בבקשה, ","para siempre לעולם ועד.
"מוצאת חן בעיניך?" שאלה.
אמו.
טבעת-זהב עם קווים עבים המציירים עין בלתי מכוונת, הרהרה, במרכזה 'סל יהלומים' מזהב-לבן חשוד. לקחה את הטבעת. לא מתוך חמדנות. מתוך נימוס. מבוכה ריצדה בעיניה בלוקחה והשתקפה באי נוחות בין קווי 'העין' הבלתי מכוונת של הטבעת.
היה זה רק מספר ימים לפני שהסתיימה החתונה.
הם באו מישראל במיוחד לחתונת "אחיינו" בסרגוסה. היו לו המונים מהם. משפחה ענפה. שלוש אחיות, שבעה אחיינים, גיסים ועוד וזה רק במשפחה אחת. והשבוע מתחתן שאול, סאול בספרדית, בן אחותו הצעירה, פילאר, המכונה, בדרך כלל, פילי בחיבה גדולה, שעוררה בכולם, בעלת הבָּר הספרדי, בפינת הרחוב של האם. פילי. שזורקת כל בוקר לכלוך-מסורתי על הרצפה הנקייה בחזית הבָּר שלה כדי למשוך קונים.
"וכי מי יכנס לבָּר ספרדי שאין בו לכלוך של בדלי-סיגריות וניירות על הרצפה?!" הסבירה לאישה שתמהה על המעשה, בהרשותה לה לסייע בהכנת "סרדינים טריים" נוסח ספרד, המוגשים "חיים" על צלוחיות חרסינה לבנות, אובליות, עם טיפות לימון ושמן ומחרוזות שום שלם קלוף סביבם. זה והברבוניות, שהאישה עזרה בטיגונם, היה עיקר ה"טאפאס" לבירה, שהיא בעצם עיקר העיקרים. מי שהיה רעב בכל זאת בחר ב"פָּאאִיָה" מעשה ידיה הדקות של פילאר ובחביצת ביצים, שהוכנה על המקום, טרייה לפי הדרישה.
"פילאר השמחה" הייתה האחות היחידה שקבלה באהבה ובעניין את מוצאה היהודי ומורשתה מצד אמה-אמו, שנאלצה האם להסתיר לאחר נישואיה לקצין מהגווארדיה-סיביל של פרנקו. עם זאת המשיכה האם לשלב בדבריה באופן ספונטני מילים עבריות כמו "בְּרָכָּה" ו"גֶזֶרָה", במבטא ספרדי עתיק וכבד. לקראת טקס הנישואים של שאול בכנסיה הרגישה לפתע רע, אך זכתה להבראה ניסית' ופלאית לקראת סעודת המצווה, שנערכה באולם משוחרר מצלמים ולחם-קודש. מאז שפרנקו ובעלה עברו מן העולם החלה לנשום. אביהם של פילאר ואחיותיה דאג שכל הבנות יישאו שמות נוצריים להלל, כיאה לבנותיו של קצין נכבד בגווארדיה-סיביל. בשנים האחרונות יצאה האם ממחבואה, לא הלכה לכנסייה ולמדה את פילי יהדות.
ופילי נקראה על שם עמוד קדוש, שעליו ניצבה לפי מסורת קתולית עתיקה הבתולה הקדושה באחד הלילות, ממש על גדות האברו, הנהר החוצה את סרגוסה. סביב העמוד נבנתה "קתדראלת הפילאר" המפורסמת של סרגוסה, הנטועה ממש על שפת האברו.
לשם נדדה האישה עם הטבעת באחד מימיה המועטים בסרגוסה. נדדה לבד, כי אף אחד מלבדה לא רצה לראות שם משהו. ממש כמו שקרה שבוע קודם בימי ברצלונה המעטים שלהם.
עד למסעה הפרטי ל"פילאר" ראתה בסאראגוסה רק את הנדוניה של שאול ובת-זוגתו. ביום בואם לעיר לקח אותם הזוג הצעיר לדירתו החדשה והפגין לפניהם את הנדוניה. היא לא זכרה דבר, אלא רק שגולת הכותרת ב"תערוכה" היו הכיריים החשמליים, שלוח פלסטיק מכסה אותם במקום המבערים של כירת הגז המשחירה שלהם, טעונת השפשוף החוזר בישראל.
לאברו תעתה ספונטנית. נמשכת מדוכני הצוענים, עתיקות אוגוסטוס ו...
ניסיונה הקצר להיות מנומסת ולטלפן למשפחה כשל בנבכי התקשורת הספרדית. היא לא הבינה אותה עד שאזלו האסימונים, כפי שלא הבינה בהמשך זמן קצר קודם את טעם הלבשת הבתולה מ"הפילאר" ואת ההחלפה השבועית של תלבושתה.
כששבה לאמו, נאשמה בשוטטות והדאגת אנשים. הוא אמר שאמו בכתה. לכן לא שבה לשם עוד ולא מיצתה את עינוגי האברו וגשריו ואת עינוגי סרגוסה. לא הייתה ב'חוּדֶרִייָה', הגטו היהודי העתיק בעיר, ולא באתרי ההנצחה של שלמה אבן-גבירול, משורר נערץ עליה, בן סרגוסה. בלבה העתידי נאחזה במדריד כנמרה, חולמת על סביליה.
בישראל, הוא שאל אותה אם כדאי לנסוע.
שנה קודם היו שם לביקור חטוף במסגרת חווילת נסיעה זולה, ועכשיו?
האח מארה"ב יבוא לבטח.
האח מישראל – מי ידע?
"בפעם ההיא פגשת רק את אימא והאחיות. מי יודע? אולי הפעם זה ילך לך גם עם האחים".
ממנו למדה שמרבה משפחה, מרבה דאגה.
והם נסעו.
"בביקור הקודם זה היה רק "סרגוסה ובחזרה". בקושי ראינו משהו, הפעם נשלים"… חלמה בקול רם.
"אני כבר הייתי". חתך וחרש דאגה בליבה.
אהה! הביקור הגדול שלו, כשפרנקו מת ונפתחו השערים!
"חזרתי לשם אחרי יותר משלושים שנה! ביקרנו בכל מקום! גרנדה! מדריד! סביליה וכמובן סרגוסה!" האיחוד עם האם, מראה ראשון של אחיות.
"טיפלתי בקצין של הגוארדיה-סיביל לשעבר, בעלה של אמא. הוא שכב בבית-חולים לאחר התקף לב והיא לא יכלה לטפל בו, כי שברה רגל. כולנו התגייסנו: האישה, הילדים וכמובן, אני. אז עוד היינו 'כולנו'".
"אבל מאז חלפו כבר 15 שנה ובאביב היינו שנינו רק ימים ספורים. תחזק קשרים הפעם וסוף, סוף אראה את סביליה, את הכנסייה של גאודי בברצלונה ואת גויה ב"פראדו". אימא שלך לא נהיית יותר צעירה וגם אתה. חתונה זה אולי סמל כוח מאחד".
"האם אתה בעל זהות ישראלית?" שאל ברקע קריין יהודי צעיר את יוסף פראח, שחקן ערבי-ישראלי, בתכנית "בלה-בלה", לכבוד יום העצמאות ה-50. ויוסף פראח ענה במפתיע: "הייתה לי זהות. איבדתי אותה. מאז נולדת לי זהות חדשה".
בראיון הזה נזכרה כשנסעו סוף-סוף בדרכם לאנדלוסיה על מקסמיה ולמדריד, לאחר החתונה. אולי חשבה על זהות בדיוק אז כאשר הגיעו לבֶּנִידוֹרְם בבוקר בדרכם לסביליה, כשחיכתה בכיליון נפש לבאות: סביליה! קורדובה! ה"פראדו" במדריד... ואז, בדרך לסביליה, ראה את השלט "בֶּנִידוֹרְם" ונזכר שאפשר שם להתרחץ.
בטיולו הראשון והגדול אל מולדתו המתעתעת ביקר שם, או היה זה הים שמשך אותו בתכולו הצלול, והזורם הבטחה?
ומכיוון שישב ליד ההגה, נכנסו לעיר וחנה בסמטה היורדת אל הים.
ובכלל, פשוט היה לו חם. מה יכלה לטעון.
יצא. התכונן בתשומת הלב הרגילה, ונתן בה מבט, מצפה.
אספה את ספרה הספרדי, אחד מאלה שקנתה בברצלונה, או שמא היה זה אחד מספרי אגטה כריסטי בספרדית, שקבלה משאול, החתן מסרגוסה. אלה שמורים אתה עד היום, כי קבלה אותם ממש ביום הנסיעה ולכן נארזו "רק" בשקית ולכן לא נגנבו יחד עם "רומנסרו-צועני" המרגש בספרדית של לורקה ו"דון קישוט" המשומש, המאויר והנדיר, שמצאה בסמטה ברובע הגותי של ברצלונה וקנתה בכסף מלא וארזה מבעוד מועד במזוודה שלה.
וכך, ללא מגבת, כאלמנה אבלה במלוא שמלתה השחורה, צעדה אל החוף…
שני תצלומים נותרו: הוא - עומד על רקע סלע, טובל בים הפתוח.
היא- בשמלה שחורה, קורסת בכיסא, ספרה בידה, פניה האדומים, קמוטים מזעם, מצער ומאכזבה, כשלבה לא מבשר לה טוב, שמא ירצה להתנחל פה על החוף, להכין קפה שחור ולבלות את שארית הימים הספורים? פניה נראות כאילו ידעה וחזתה את כל מה שקרה במעלה הדרך הגולשת אל הים.
בשובם במעלה הסמטה, רענן הידס בקלילות מטפטפת.
העניין נגמר מהר, חשבה בהקלה גדולה, כשהתיישבה במקומה בקדמת המכונית.
הוא הלך להניח את חפציו "הימיים" בתא-המטען, לבל יכתימו את ריפוד המכונית השכורה.
"גנבו לנו את הכל" עלה קולו בגבה, בעוד עיניה מתחלקות בין הים הפתוח לספרה הספרדי.
לא הסבה ראשה. מאומנת משנות מדיטציה לא לקפוץ באופן אוטומטי מחריקת-בלמים פתאומית או צעקה אליו "עוד בדיחה?"
"לא. תסתובבי. תראי ריק! לקחו הכל".
תא המטען ריק. רק שתי שקיות שהיו במכונית נותרו לפליטה.
"לא הצליחו לפתוח את המכונית, 'רק' את תא המטען. הם בטח עוקבים מאיזו דירה למעלה ו...".
ארבע מזוודות! כל בגדיהם החגיגיים מישראל. הרכישות החדשות בסרגוסה ואנדורה! הספרים שלה מברצלונה. הם רק ישרפו אותם, הרהרה משום מה בתחושת אוטו-דה-פה...
"נלך למשטרה" חרצה מבין הלהבות.
והוא לאחר שוויתר על האינסטינקט לרדוף, לרוץ, לחלץ שלל, שהיה לו לטבע שני, ובפרוזה, לרוץ אחריהם, לתפוס אותם ו... הוא נבלם. כבד מייאוש שייבש את שארית המים בתלתליו הקרביים. "ללכת למשטרה?" תהה "בשביל מה?"
"סניור, por favor, פוליס?" פנתה לעובר-אורח, תוך התעלמות ממנו. הלז שהפנה אותה בספרדית מהירה וזרה לאזנה ל- ""Ayudemiente, שרק לאחר מאמצים קשים הבינה שמדובר בעירייה שבה שוכנת המשטרה העירונית, האחראית לשלום העיר. הבנידורמי ניסה לכוונה, אך מיהר להפנותה אל קיוסק להשגת מפה זמינה לתיירים. חזרה עם מפה מסומנת ע"י הקיוסקר, ולמרות זאת החלו נוסעים במעגלים במשך כשעה, שעתיים בעיר נופש קטנה ושאננה. הספרדים כנראה לא מצטיינים בהכוונה וניווט והספרדית שלה... והניווט שלה... וכל אותה עת ישב ונהג לידה הוא, שספרדית היא שפת אמו, ולא התערב. הוא הרי אמר כבר: "בשביל מה?"
במשטרה העירונית מילא המפקד דו"ח מפורט, שישמש קרש-הצלה יחיד בהמשך בנדודיהם מבית-מרקחת לבתי חולים במהלך החיפושים אחר "הגרֵאיִל". ובפרוזה, במהלך מאמציה הנואשים להשיג כדורים חיוניים, שנגנבו בבנידורם. בראש דאגתה היו כדורי-השינה החזקים שלו, אולם את אלה אין להשיג בלי מרשם רפואי. בלי כדורי הפלא נדון הוא לערנות נצחית.
אפילו הוא מצא את לשון-האם שלו לכמה דקות במשטרה והדריך את הקצין לגבי התכולה הגנובה: הבגדים, הרדיד האנדאלוסי, כלי-המיטה המצויצים מסרגוסה והמציעס מאנדורה, מי ישורם? היא חזרה והדגישה לפני הקצין את הכדורים הכרוניים שלהם. "יש לכם מזל שהפספורטים, כרטיסי-הטיסה וכרטיס האשראי שלך," פנה הקצין הממונה לאישה, כשהוא מגהץ את היורו-כארט לתשלום שנגבה תמורת המסמך: ארנונת גנבה, מס רחצה?
"הפספורטים וחבריהם היו "עלינו" ולכן לא נגנבו למזלנו".
"זה לא היו ספרדים. מרוקאים שדדו אותכם, לא ספרדים". רחץ הקצין בניקיון את מצפונו העירוני והלאומי, אך ניסה לעזור מעבר לנדרש ולהתקשר מיוזמתו לשגרירות הישראלית במדריד. קשר מגוחך. סדרת שיחות נימוסין אלגנטית, מלאת רצון טוב ואפס מעש, "השגריר נמצא בחופשה. בישראל" זה מה שהתברר.
מאוחר יותר, במדריד, כשכרטיס-האשראי הפסיק לפלוט מזומנים, ניסו להידבר והפעם עם פקיד שגרירות עזוב, שנותר מאחור, בעוד השגריר מבלה בארץ את חג-השבועות. אין מה לעשות בישר הפקיד. "לגמרי שכחתי שעכשיו שבועות!" אמרה לו הזויה.
אבל עכשיו, במשטרה-העירונית של בנידורם, קיבלו מכתב רשמי המוכיח שגנבו אותם. מסמך כתוב בספרדית וחתום ומבויל רשמית, שיהפוך כאמור בהמשך, המפתח הבלעדי לעתידם המיידי, בזכותו יקבלו קצת כסף במדריד, מהחברה להשכרת מכוניות, וכמובן, ישיגו לבסוף את הכדורים.
"נצא מכאן מהר! לדרך! תראי, עוד היום נגיע לסביליה!" חרץ.
סירה נמלטת מאונייה שנטרפה, נעה לכל רוח, הרהרה. והוא אחז בהגה.
"נעצור בהוסטל הקרוב?" שאל.
"לא". ענתה, בחושבה על סביליה המתרחקת.
אך עצר.
עצר ולא עצר כל הלילה.
ובבקר הסיע אותה בעל ההוסטל לטוטנה, כפר ששמו המתחרז עם "טונטנה" - כפר-הטיפשים, מעין חֶלֶם אנדלוסית, חשבה.
הצרי יש בטוטנה אם מרפא יש שם?
שאלה בבית מרקחת והקשתה לשאול בבתי חולים בעיירה לורקה ובמרפאות הזרועות לאורכם של מאות קילומטרים ספרדיים.
בטוטנה הייתה "פייסטה", חגיגה אזורית, הנודדת במשך השנה הקלנדרית ממחוז למחוז ברחבי ספרד. והינה הגיעה למורסיה, עיר המחוז של טוטנה בדיוק כשחנו שם בדרכם מהטיטניק. גם בחָאאֵן בה יסתיים מסע השדים, עתידה להיות "פייסטה" ובמדריד? שם חגגו כל הלילה את ניצחון קבוצתם המלכותית "ריאל מדריד".
בשמלונת לעורה, עם זורבה משתולל כ"נהגה הפרטי" נדדה מעיר לכפר, ממחוז למחוז – אי של חגא בין חג לחגיגה.
הרבה דברים קרו בהוסטל. כדורים לא נמצאו והוא לא ישן, בתעתועי רוחו שכר חדר שני נפרד, אשר סרב בתוקף לשלם תמורתו, לאחר מעשה, בטענה (נכונה עובדתית) שלא השתמש בו כלל. ולכן עזבו לאחר עשרים וארבע שעות ערנות שלו, כשצעקותיו של בעל ההוסטל הנדיב רוגמות אותם מאחור. רק בשל עקשנותה הפייסנית נמנעה שם החלפת מהלומות לדאבון לבו אולי.
בעצת בעל בית-המרקחת עמדה על כך שיסעו לבית-החולים בעיירה לורקה, הסמוכה לטוטנה. כשפנו לשם תהתה אם העיירה נקראת על שמו של פדריקו גרסייה לורקה הגדול. אולי נולד שם? אולי סתם עשו לו כבוד? השם חימם את לבה לחוש אופטימיות זהירה. הן גם היו בדרכם אל בית-חולים שנשא שם יהודי מבטיח:"מנדס".
נכנסים ללורקה. יוצאים מלורקה. לבסוף, מגיעים לבית-חולים לבן ונטוש. בזיכרונה הקודח עלו תמונות מסרט אֵימה שבו נקלעו גבר ואישה אל בית-חולים נטוש לכאורה, גדוש בגופות בני-אדם בתרדמת - 'מחסן' לשכר-איברים.
"מעניין איפה בי"ח 'מנדס?'"
" בואי ניסע מכאן!"
"עוד רגע...יש!"
יוצאת אליו מבית-החולים כעבור שעתיים של המתנה והדיינות בספרדית 'שלה' במסדרונות ואצל הרופא התורן. יוצאת לשביל הפסטורלי ובידה שני וואליומים שנתנו לה לשלל.
"זה כל מה שהם מוסמכים לתת. אמרו שניסע למורסייה, או לעיר גדולה אחרת. אם אין שם פייסטה, אולי... "
"אמרתי לך, עונה האיש שחכה כל אותה עת בחוץ!"
בלילה ההוא, לילם השני כפליטים, לילה השני כאחות, לנו במקום עלוב עם שם של תפוח רענן.
שאלתה הראשונה כשנכנסה לחור הייתה: "יש כאן מרכז רפואי?"
"יש סיניורה".
"ששש...הוא עוד יחשוב שיש לנו...איידס!"
מכבסת את שמלתה שלעורה וגם את כל היתר. הוא בוחר להתחכם. מתקלח ומסתבן בבגדיו לעורו. היא מצלמת.
למה?
השפעת הוואליום נמשכה עד חמש לפנות בקר – 4 שעות.
"כבר בוקר! אני לא רוצה לנהוג כשיהיה חם". הצהיר נהגה הפרטי.
קמה.
התעטפה בבגדים לחים ויצאו מהחור הפורח.
עלו על האוטוסטראדה.
"תיסע לעיר גדולה קרובה".
"לאיזו?"
"אני לא בטוחה... "
"תסתכלי במפה... "
"אני לא יודעת...תעצור ותישאל...".
"אי אפשר לעצור ולשאול באמצע אוטוסטראדה...אוי! אנחנו נעים במעגלים. טוב, אז ניסע למדריד".
"אז תיסע ישר".
"חם. הנה קניתי מאוורר קטן, תחזיקי אותו מולי".
"אי אפשר לפתוח את הדלת. הגנבים קלקלו את המנעול כשפרצו".
"תכנסי מהדלת האחורית ותדלגי קדימה".
"חָאֵן? בואי ניסע לשם וננוח. כל כך חם".
"אולי נימצא כאן בית-חולים?"
"אולי תפסיקי כבר".
הכניסה לחניון הפקוק בחָאאֵן הייתה כל-כך הדרגתית, שהפכה לסיוט מתמשך בעיצומו של יום חם מאד – אות מבשר רעות להמשך, חשבה. ככלות הרעה הובילם גברבר בעל ארשת צוענית לא מעוררת אמון, לסמטה עלובה שבסופה הוסטל ישן, עם שרידי קווים של יופי. בפנים התגלה המקום כהוסטל משפחתי די מטופח בסגנון אנדלוסי מסורתי.
לא ידעה כל זאת בהתחלה, אך מייד עם כניסתה הרגישה טוב, נענית לאותנטיות של המקום.
הוא סלד מן המקום ממבט ראשון ומיהר להטיל דופי בניקיונו ובריחו, תוך כדי העלייה ללא נחת במדרגות אל החדר שניתן להם.
בתשובה לשאלה הקבועה של האישה, הביאו נשות הבית ספר-טלפונים מן המטבח. כשציינה בשאלה, לאחר עיון חטוף, בית-חולים מהרשימה, ניסו להסביר לה במקהלה למה אין הוא מתאים למטרתה. לבסוף פסקו שעליה לפנות ל"נסיכה ויקטוריה" הנמצא "פה קרוב".
"לכי במורד שדרות הקסטיליָנָה" אמרו. משראו את מבעה האטום, מיהרו להצמיד לה מדריכה מבנות-הבית, שהובילה אותה ממש "לתוך מונית" שחנתה בשדרות. לאחר הוראות מדויקות לנהג, נפרדה מדריכתה בנפנוף יד ובחיוך טוב-לב.
כל הסימנים מצביעים על כך שהסיוט עומד להסתיים, הרהרה בינה לבין עצמה ופצחה בשיחה לבבית עם הנהג, שיחה שהגבירה את ביטחונה ואת נינוחותה, בעיקר כאשר הנהג ציין לטובה את הספרדית שלה.
"הנה כבר הגענו! הודיע לאחר נסיעה קצרה. אל תדאגי. כשתצאי משם, תהינה מוניות רבות בפתח בית-החולים". כמו אצלנו בישראל, חשבה.
בכניסתה ל"נסיכה ויקטוריה" פנתה ישירות לאשנב הקבלה והפקידה התייחסה אליה מיד, למרות שעמדו שם עוד שניים, שלושה אנשים שהקדימוה. לאחר ניסיון מגושם להסביר בספרדית מתעלגת יותר ויותר מתחת לעיניים הבוהות והמלאות רצון טוב של הפקידה, מיהרה לשאול אם יש בנמצא בבית-החולים דובר אנגלית כלשהו. כתשובה מיהרה הפקידה לגייס עובדת קצת יותר מבוגרת ובכירה. היא ניסתה לדבר אתה אנגלית והתאכזבה כרגיל, או אז נזכרה במסמך הרשמי שנכתב למענם מתוך טרחה וטקס במשטרת בנידורם. שם הרי הכל... התחיל. מיהרה להציג את המכתב לפני "דוברת האנגלית" הבכירה, שקראה, אמרה להמתין ומיהרה לדרכה עם המסמך. ולאחר המתנה קצרה, נתבקשה אל קדש-הקדשים של הרופא התורן.
ניסתה להסביר לו בכל מאודה: שצריך כדורים, שנגנבו, שלא ישן שלושה ימים, שהייתה בטוטנה, שהייתה בלורקה...
"חכי". קטע, והרים את השפופרת. הוא דיבר בספרדית מהירה כדרכם, אך די מובנת. הוא דיבר כאילו איננה בחדר. מהסברה הנרגש והמגומגם הקיש על ידיעותיה בשפת לורקה וסרוונטס, תבונתה ומצבה הנפשי. ורשימת התרופות בדו"ח המשטרתי העידה עליה כאלף עדים. אבל היא הבינה אותו. אולי לא כל מילה, אך הבינה.
"שבי כאן וחכי לדוקטור", פסק.
ישבה.
נכנס רופא מבוגר מקודמו. לאחר חילופי דברים קצרים ידעה. "אתה פסיכיאטר", אמרה. למרות שלא ידע אנגלית כמו כולם כאן, ואין לשאר שלמדה ספרדית בחמש הדקות שחלפו, קלחה שיחתם, תוך הבנה הדדית כמעט מלאה. או אז, לחצה הפקעת שהצטברה בגרונה והתפוצצה. ארס עלבונה התיז ניצוצות לעבר הרופא-התורן.
"דוקטור, שאלה את המבוגר, אתה חושב שזה לא שפוי להתקשות בביטוי מרוב תלאות והתרגשות? מיהר הרופא התורן לשפוט. הוא דיבר בטלפון כאילו אני לא בחדר. אבל אני הייתי שם והבנתי".
הפסיכיאטר עקב אחר דבריה במבטים מלאי אמפטיה. הוא רשם את כל התרופות שבקשה והרופא שסרח השתדל לצייד אותה בהסברים מפורטים לגבי מועדי הפתיחה של בתי-המרקחת בחָאאֵן ומיקומם. אלה שתמונת המלך קרלוס תלויה בפתחם פתוחים ללא הפסקה.
בית-מרקחת מסוג זה, הפתוח ללא הפסקה, נמצא בדיוק בכיכר שליד ההוסטל שלהם, כך הבטיח לה נהג ה"הלוך" שלה. כעת חכתה לה מונית בפתח ה"נסיכה ויקטוריה". לנהג, שהבטיח לנסוע ישירות לבית-מרקחת, שבפתחו תלויה תמונת קרלוס מלך ספרד, אמרה שהיא מקווה שהוא מבין אותה. הוא אמר שכן. כנראה שנהגי מוניות קשובים יותר אפילו מרופאים, חשבה תוך סגירה סופית של החשבון עם הרופא-התורן. קשובים אפילו ממאצ'ואים הרהרה בעצב. ובשארית הדרך שוחחו על חָאאֵן. ציינה בהתפעלות את ההר הנשקף מעל העיר. הר נישא, הנראה כמצויר ובראשו כנסייה עם צלב בולט, כמו ישו וצלבו בריו דה ז'נרו.
"לא הצלחתי לישון כלל". רטן מייד עם היכנסה, "כל הזמן היו דיבורים מחלון לחלון מעל הלובי".
"מקום יפה. ההוסטל ישן אך יפה. אפשר להריח מסורת. אתה יודע, הוא מתנהל באופן משפחתי. על הכסף שומרת הזקנה שמצאה לי את בית החולים, והבת או הכלה עם בעלה מנהלים בפועל את המקום. יש להם בת עם ילד. הדיירים פנסיונרים..."
"די! הריח היחיד שיש במקום הזה הוא של המגבות שעושות רושם לא נקי!"
"לא חשוב. ננסה להחליף את המגבות. אתרחץ. ננוח. גרם-המדרגות הישן מעץ מתעקל בחינניות. אנסה לצלם אותו וגם את הלובי. הוא מלא בפרחים על פי מיטב המסורת האנדלוסית שבגבולותיה שוכנת חָאאֵן."
קמה. לובשת שוב את השמלה השחורה. מזל שהיא נותרה לה. לבוש טיפוסי של מטרוניתות ספרדיות אנדאלוסיות אבלות. איתה היא משתלבת כאן.
"אני הולכת להביא אוכל", לחשה לעבר הדמות המתיישנת.
"את יודעת איפה?" מלמל אין-אונים בזרועות השינה הטורפת אותו בעל כורחו, בשם המדיצינה.
"יהיה בסדר. אשאל".
"תביאי מים".
"שאביא 'פנטה'?"
"לא! מים. רק מים. תשאלי את בעלת הבית. אולי יש לה מים טובים חינם. אך הכי טוב שתביאי מים- מינראליים".
"קרים?"
"הכל אני צריך להסביר".
"טוב, די. אני הולכת. נסה להמשיך לישון".
בעלת הבית שנמצאה שוטפת ריצפה בלובי, אמרה שיש להם מים קרים לא יקרים.
בכל זאת קנתה בבָּר, שנראה לה מסביר, מים-מינראליים לצדם של סנדוויצ'ים ענקיים עם כל הדברים הטובים, שהכינו בשבילה שם. היא חכתה יושבת על כסא גבוה, סועדת לבה ב"טאפאס" שהניח לפניה המלצר מייד עם הגיעה ללא הזמנה. הבינה שיש כאן פיתוי ובכל זאת נהנתה מן המחווה. מהסרדינים העשויים נוסח ספרד כמו בבָּר של פילי בסרגוסה, ומהירקות שב"טאפאס", אף שלא אהבה ולא נגעה בשרצים. התבוננה למטה ותהתה אם יש לכלוך-מזמין בבָּר מסביר זה, כמו בזה של פילי. אבל לא היה לה כוח להתכופף עד הסוף.
תוך כדי הטעימות הסירה את הטבעת, נגבה אצבע מזיעה והחזירתה למקומה. אחר סובבה את הטבעת מהורהרת, כאילו שהתקשתה למצוא לה מקום. מדריד עוד לפניה, סרגוסה מאחריה הרהרה, בעודה לוחצת על אצבעה.
חאָאֵן כאן עכשיו. רגע של מנוחה. על כסא-גבוה, עם כוס תוססת של 'קאז' אדמדם, מרוקמת כפור, אל מול הר גבוה עם צלב בפסגה, בבאר מסביר, בשמלה אנדלוסית אבלה וטבעת זהב מסתובבת הייתה לה שלווה קטנה מול הר רם מצויר.
בערב תמיר הכל בבגדים חדשים, לו ולה, תשב לטעום יונים צלויות עם סניוריטות אנדלוסיות וילדות עם תסרוקות, תלבושות ומניפות עטויות רדיד. אוי רדיד אנדלוסי שלי איפה אתה, תדקור בלבה שאלה, שעוד לא עלתה, ובאוזנה קול אמו מסרגוסה, מתאבל בטלפון את מר גורלם, או על זה שהיא בשום אופן לא תחזור לשם. חודר קולה של האם לתוך הפייסטה החָאאֵנִית, מנסה לנגח שלווה קטנה מכורי אנדאלוס זה עתה נתוותה.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנכם מתבקשים להצביע על ידי הוספת תגובה
נבקשכם לדרג את הסיפור בין אחד (לא טוב) לעשר(הכי טוב)
וכן לנמק במשפט או שניים את הצבעתכם

 במסך הוספת תגובה יש שדה אימייל. רק תגובות בהן תציינו את כתובת האימייל תילקחנה בחשבון בשקלול התוצאות.
אין צורך להרשם לאתר כדי להוסיף תגובה/להצביע.
האימייל לא יוצג באתר (אלא אם כן תסמנו אחרת), לא יעשה בו שימוש לכל מטרה אחרת והוא לא יועבר לכל גורם אחר

 

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. Great artilce, thank Suevonne 4/21/2016 1:38:46 PM
3. Alarmzaam-infokaatio Butch 4/20/2016 3:18:23 PM
2. That inihsgt would h China 4/19/2016 9:03:22 PM
1. סיפור לא רע דניאל 10/14/2009 11:36:35 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign