פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
רוח הדברים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%40
אהבתי
%40
מעניין
%20
לא אהבתי
%0
שם:  רוח הדברים
מחבר:  תחרות כתב 2009

תאור:

מאת: אורי פרץ

"גם את הציור הזה אני זוכר מהדירה הישנה שלכם", אומר הגבר שיושב מול אמא ומצביע במבטו על קיר הסלון. "ברגע הראשון לא שמים אליו לב, אבל כשמתקרבים ומתבוננים בפרטים... הוא היה גאון, נורמן רוקוול."
גם אני תמיד אהבתי את הציור הזה, אבל אף פעם לא הבנתי איך הוא קשור לאבא, נודד אתו מדירה לדירה במסע רב התחנות מצפון העיר לדרומה. מצוירת בו מספרה, כזו של פעם, כמו שהיא נראית מבחוץ, מבעד לחלון הראווה. היא חשוכה וריקה, ודלת הכניסה מן הרחוב בודאי נעולה. אבל בתוך המספרה הסגורה יש דלת פנימית פתוחה, ומבעדה רואים חדר אחורי נסתר, שיושבים בו כמה אנשים מבוגרים ומנגנים. אחד מהם הוא אולי הספר, שנפגש עם חברים לנגן יחד אחרי שעות העבודה. ומתוך החדר הנסתר הזה קורן אור חם כל כך, עד שאי אפשר לא להתאהב בציור. אני זוכרת איך פעם הייתי מסתכלת בציור הזה דקות ארוכות, מנסה לנחש מי מבין האנשים בחדר האחורי הוא הספר, ואיזו מוסיקה הם מנגנים, שמאירה ככה את החדר.
בדירה של אבא אין דלתות פלא כאלה. אני נזכרת במנעולן, שרק שלשום בלילה הזמנתי כדי לפרוץ את דלת הפלדה. חששתי שהוא יסרב לפרוץ עבורי דלת בית שאינו שלי, לכן שיקרתי ואמרתי לו שאני גרה בדירה, ושהמפתח אבד לי. המנעול התגלה כסרבן, והוא נאלץ לקדוח אותו. בגלל רעש הקדיחה יצאו שכנים לחדר המדרגות והתחילו לחקור מה קורה, והשקר התגלה. הסברתי למנעולן את המצב האמיתי. "אני יכול לאבד את הרשיון שלי על זה," הוא התמרמר. התעקשתי. הייתי צריכה את הבית פתוח עוד באותו לילה, לקראת השבעה שהחלה למחרת. הוא המשיך בעבודה, אבל מדי פעם הביט בי במבט מאשים על מה שהבאתי אותו לעשות.
אני חוזרת להביט בסלון המוכר: חפצי הנוי המיושנים על המדפים, האור העכור שמסתנן מבעד לעלי הצמח המטפס על הסורגים, הספה המאובקת, כעת ללא הכריות שלה, שמסודרות בערימה בצד. כמו השיחה שאמא מנהלת עם הזוג שיושב מולה, גם הדירה לא מספרת לי שום דבר חדש על אבא. אתמול בערב פתחתי על כל הארונות, המגירות והקלסרים. מצאתי חשבונות טלפון בני עשור, שהסתכמו לסכומים פעוטים עקב מיעוט שיחות, בגדים בריח עובש שלא נלבשו שנים וכבר מזמן אינם באופנה, עותקים ממכתבים נשכחים שנשלחו או שלא נשלחו לפקידי ציבור, ועוד הרבה חפצים, שאפילו אבא בטח שכח. ושום דבר מבעד להם.
'שלא תדעו עוד צער' המוכר מושך אותי חזרה אל השיחה. הגבר והאישה קמים ללכת. אמא נשארת לשבת, ואני קמה ונפרדת מהם. האישה לוקחת את ידי בידה, ואני סופגת עוד 'תשמרי עליה, גיתית, את שומעת?' אחד, ואחריו עוד 'ענבל, אם יש משהו שאתם צריכים, אל תהססו'.
אחרי שהם עוזבים, והשקט חוזר לדירה, אמא נאנחת. "נראה לי שאני אלך לנוח," היא אומרת. "אני צריכה קצת הפסקה מכל זה. איפה אני יכולה לשכב? בחדר השינה?"
"כן, אין פה מקום אחר. בואי, ניגש לסדר שם קצת."
אנחנו ניגשות לחדר השינה, ואני מוציאה מהארון סדין, שהיה פעם לבן וכעת מנוקד בצהוב. גם זה, כנראה, נחשב נקי בעיני אבא. כשהיינו ילדים זה היה אחרת. ההקפדה של אבא על סדר וניקיון בבית הייתה מוגזמת. יום ששי היה יום הניקיון המשפחתי, ואסור היה לפסוח על ניקוי פאנלים, שקעי ומתגי חשמל, מקרר וארונות, וכל שנה על סיוד. האם חרדת הניקיון שלו דעכה עם הגיל, או שזו הראייה שהידרדרה? ככה או ככה, הוא כבר זנח את כל זה מזמן, ואני עדיין לא מסוגלת לסבול מקרר לא מסודר.
אמא מתיישבת וממתינה עד שאסדר את המיטה. אותה המיטה אליה אבא פּרשׁ מן העולם. את כל החיים שהיו לו הוא החליף בשכיבה במיטה הזאת, מוקף בחפצי הנוחיות של הבודדים: שלט רחוק מוכתם, נגן תקליטורים משולב רדיו, שעדיין מלחשש לעצמו מנגינה צורמת, תקליטורים של מוסיקה קלאסית באריזות פלסטיק שקופות שחוברות המידע שלהן חסרות, תשחץ תלוש מהעיתון, חציו משורבט במילים זולות. לא מוצא חן בעיניי שאמא תשכב במיטה הזאת.
"אני לא אשכב הרבה," היא אומרת, אולי מבחינה במשהו מהמחשבות שלי. "רק כמה דקות."
"את יכולה גם לישון אם את רוצה. לא נראה לי שמישהו יבוא בשעה כזאת. יהיו שוב מבקרים אחרי הצהריים."
"לא, אני רק אשכב קצת. זה קשה לי מדי, כל הישיבה הזאת."
"אני לא יודעת למה את מתעקשת לקחת את זה על עצמך. את לא חייבת לשבת שבעה לפי היהדות."
"ומה היהדות מבינה?" אמא מתכעסת. "אני ואבא שלך חיינו יחד 23 שנים. אם לא אני, אז מי ישב עליו שבעה? אחיך הקטן אפילו לא טרח לבוא, נשאר בברקלי עם הפסנתר שלו והמוסיקולוגיה שלו. מה, תשבי פה לבד? אם אני לא אשב, לא תהיה שבעה. חוץ מזה, ממילא רוב המבקרים באים אלי."
"לפחות אם לא היינו יושבים אצלו בבית. זה לא נוח לך ולא לי."
"אולי לפחות ככה יבואו כמה שכנים שהכירו אותו. את יודעת שהוא לא שמר על קשר עם חברים אחרי שעזב את הבית."
אני לא עונה לה, אבל הדברים שהיא אמרה לא עוזבים אותי. ברקלי. גם אני יכולתי להיות עכשיו באיזו אוניברסיטה בעולם, מפתחת את הקריירה האקדמית הבינלאומית שחלמתי עליה. אבל אני נשארתי פה. כדי לא להעביר את הילדים ממסגרת למסגרת. כדי לשמור על שתי משכורות בטוחות. כדי לא להשאיר את אמא לבד.
אני מסיימת לסדר את המיטה, ואמא נשכבת עליה. "גיתית," היא אומרת, "אני רוצה שיאמרו על אבא שלך קדיש."
"קראו עליו קדיש בהלוויה." אני אומרת ונזכרת איך הרב מלמל את המילים הזרות, שלא הבנתי.
"זה לא מספיק. אם לא במשך שנה שלמה, כמו שנהוג, אז לפחות במהלך השבעה. אח שלך היה צריך לעשות את זה, אבל הוא לא פה. אני רוצה שאת תקראי עליו קדיש. אין לנו מישהו אחר, אז נעשה את זה כמו רפורמים."
"די, נו, מה נפל עליך? רפורמים? מאיפה אני יודעת להגיד קדיש? ומה רלוונטיות היום התפילות האלה? חוץ מזה, גם אבא לא האמין בזה. הוא היה נגד כל מה שקשור בדת."
"זאת המסורת שלנו. ככה אנחנו מתאבלים."
"אז בגלל שככה אומרים אלפיים שנה גם אני צריכה לדקלם טקסט שאני לא מבינה ושלא אומר לי כלום? רק לפני רגע אמרת שהיהדות לא מבינה כלום. תכף תשלמי גם לאיזה דוס שיתפלל עליו שנה."
"זר צריך להגיד עליו קדיש? מה, לא הייתה לו משפחה?"
"איזו משפחה? אפילו על הסרטן הוא לא סיפר לנו. ההתעקשות הזו שלו, לא להיות זקוק לאף אחד... עד עכשיו אני לא מאמינה, שלא ידענו על הניתוח. בנאדם מתאשפז בבית חולים ולא אומר מילה?"
"בסופו של דבר הוא סיפר."
"רק לקראת הכימותרפיה, כשהוא הבין שממילא השיער ינשור ואנחנו נראה."
"הוא תמיד היה כזה, גיתית. הוא לא אהב לדבר על דברים אישיים או להזדקק לעזרה."
"אמא, זה לא חשוב עכשיו, תנוחי כל זמן ששקט פה."
אני מחכה עד שהיא עוצמת עיניים, יוצאת וסוגרת את דלת חדר השינה. בדרך לסלון אני עוצרת בשירותים. כמה שלא קרצפתי אתמול את האסלה, עדיין אני נרתעת מלהתיישב עליה. אבל בשירותים אפשר גם ליהנות מרגע של פרטיות, מהסוג שלמדתי להתענג עליהם בשנים האחרונות, מאז שנולדו הילדים. אני לא מצליחה להימנע מלחשוב כמה שנים עוד נותרו לאמא. פעם חשבתי שאחרי שהיא תלך, חס וחלילה, והילדים יגדלו קצת, אני אוכל לעשות את השנתיים שלי לחו"ל. היום אני יודעת שזה כבר לא יקרה. התנאים אף פעם לא יהיו מתאימים, ואני כבר התרחקתי מדי מהאקדמיה. תמיד האמנתי שאני עושה את זה בשביל הילדים. היום אני כבר לא בטוחה שצדקתי. אולי דווקא הגיעה להם אמא שהגשימה את עצמה ושלמה עם הבחירות שלה, ולא אמא ששונאת את הרגעים בהם היא הופכת להיות אחראית משמעת?
אני חוזרת לסלון לארגן את הכיבוד, ומופתעת למצוא שם מישהו, מחכה לבדו בעמידה. הוא נראה בן ארבעים ומשהו. אני מאמצת את הזיכרון, אבל זה לא מישהו שאני מכירה.
"סליחה," הוא אומר, "הדלת הייתה פתוחה. בדרך כלל המנהג הוא שפשוט נכנסים... לא ידעתי שלא יהיה פה אף אחד... את גיתית."
"כן. מי אתה?"
האיש מחייך. "לא התראינו מאז שהיית בת שש. אני הייתי בן שש עשרה אז. רוני, הבן של מאיר, אח של אבא שלך. אנחנו בני דודים."
לאט לאט זה חוזר אלי: נכון, לאבא היה אח שקראו לו מאיר. הם לא היו בקשר. לאשתו קראו שירה, והיו להם בן ובת. כשהיינו ילדים וההורים עוד היו בקשר, היינו מבלים אצלם לא מעט. איך לא חשבנו אפילו להרים טלפון אליו ואל אחותו להגיד להם שאבא נפטר? אחיינים של אבא.
"תשמע, אנחנו לא בסדר," אני מוצאת את עצמי מתנצלת. "אפילו לא הודענו לכם על ההלוויה ועל השבעה."
"אמא שלך הודיעה לי."
"באמת? היא לא אמרה לי." לא ידעתי אפילו שיש לה את מספר הטלפון. פתאום גם אמא מסתירה ממני דברים, אני נבהלת. מאיפה היא השיגה את המספר? ממודיעין 144? או שהוא שמור אצלה כבר שנים?
"טוב שהיא התקשרה," הוא אומר, מגיב אולי למשהו שראה בפנים שלי. אין בקול שלו טון של טרוניה או תובענות, ובכל זאת אני מרגישה צורך להתנצל שוב. "אל תבין לא נכון, הייתי מודיעה לך. פשוט חשבתי שאתה עדיין כועס על אבא ושלא תרצה לבוא."
"במשך שנים אבא שלך ניסה ליצור אתי קשר, ואני סירבתי. אבל לאחרונה, כששמעתי שהוא חלה... אנחנו נפגשנו לפני חודשיים בערך. פה בדירה."
"באמת? לא ידעתי. טוב, הוא בכלל לא סיפר הרבה. אפילו על המחלה לא ידענו, עד שלב די מאוחר. אני גם לא יודעת על מה היה הריב הגדול בינו לבין אבא שלך, שבגללו הם, אתם, ניתקתם קשר."
רוני מרכין ראש ולא עונה, ואני מצטערת שדיברתי. דרכתי על יבלת. אני מחשבת בראש: חודשיים. לא יכול להיות. רוני ידע שאבא חולה עוד לפניי ולפני אמא. לא הייתה לך תקנה, אבא. למה הרחקת את עצמך מאיתנו? לא היית צריך אותנו? את המשפחה שלך? תראה איזה הקרבות אני עושה היום בשביל המשפחה שלי, ותראה באיזו קלות אתה התנתקת משלך.
אני מזמינה אותו לשבת. אין סיכוי שהייתי מזהה אותו אם הוא לא היה מציג את עצמו. אני גם לא זוכרת איך הוא היה נראה אז, כנער. אבל אני זוכרת טוב את הביקורים אצלם. "היינו אצלכם המון כשהיינו ילדים," אני אומרת. "אהבתי את הבית שלכם, היה אצלכם מין בלאגן שמח כזה. לא כמו בבית שלנו, שתמיד היה מוכן למסדר. והחלונות אצלכם היו תמיד כל כך נקיים, שגם כשהם היו סגורים, חשבת בטעות שהם פתוחים. והיה לכם בסלון מזנון אירופאי כאילו-עתיק כזה, עם ידיות מצחיקות בצורת ביסקוויטים פתי בר. ואני זוכר את החדר שלך, שתמיד היינו משחקים שם. היה לך אוסף ענק של מחזיקי מפתחות בכל מיני צורות, וכל הגיליונות של 'הארץ שלנו' כרוכים למין ספרים עבים כאלה."
הוא מחייך. "את אהבת את הקומיקס הזה שהייתי מקריא לך. איך קראו לו? יואב בן חלב? מין פופאי ישראלי כזה, שנהיה חזק כששתה שתי כוסות חלב, וניצח את הרעים או הציל את המדינה, או משהו."
"כן, הערצתי אותו," אני צוחקת. "איזה קטע, להעריץ פרסומת לחלב."
"גם אני הערצתי אותו כשהייתי ילד," רוני מתוודה בחיוך. "חשבתי שאבא שלי היה כמוהו. את בטח כבר לא זוכרת, אבל אבא היה ציוני אמיתי ורוויזיוניסט. הוא תמיד סיפר על תנועות המחתרת שהיה חבר בהן, והקריא לנו שירים שכתב, המנונים למהפכה."
איך זה שלא זכרתי שיש לי דוד מצד אבא ובני דודים? הם לגמרי נמחקו מהחיים שלנו. אני נזכרת במעומעם: בהתחלה אמא ניסתה להתעקש, אבל אבא לא היה מוכן אפילו לשמוע את השם מאיר. אחר כך כנראה הפסיקו לדבר עליהם בבית.


אני כבר לא זוכרת, אבל כשאני מנסה להשלים את הזיכרונות, אני מתארת לעצמי שצלצול הטלפון העיר אותי. לילדים יש חוש מיוחד להרגיש מה חשוב, אחרת אני לא יודעת מה הביא אותי לקום מהמיטה ולהתגנב לחדר השינה דווקא באותו לילה. אבא ואמא שכבו במיטה, ואבא החזיק את שפופרת הטלפון. הטלפון היה בצד של אמא, ואני זוכרת שהחוט המסולסל נמתח מעליה לכל רוחב המיטה כשאבא דיבר, והפריע לה. היא כל הזמן ניסתה להזיז את החוט, שלא ייכנס לה לפנים.
אני כמובן לא זוכרת מה הם אמרו, אבל אני זוכרת את רוח הדברים: אבא התווכח עם דודה שירה. היא רצתה שהוא יתלבש ויצא, כמו בכל פעם שהתקשרה בלילה. בלב התפללתי שלא יסכים, ונשבעתי לאלוהים כל מיני שבועות מה אעשה אם אבא יישאר בבית, כי אמא תמיד הייתה עצובה כשהוא יצא ככה, ולפעמים אחרי שהוא חזר הם רבו. אבל באותו לילה הוא לא קם. איך הוא הדף אותה? בתירוצים שכבר מאוחר? שיש לו עבודה מחר? שהגיע הזמן שאח שלו ילמד לקח? 'ילמד לקח להבא', כמו שהוא אהב להגיד.
לאמא נמאס להילחם בחוט הטלפון, והיא התיישבה, בדיוק רגע לפני שאבא סיים את השיחה ומסר לה את השפופרת להניח בעריסה. אבל אמא לא נשכבה חזרה. היא ניסתה לשכנע את אבא ללכת. זה בלבל אותי. היא אף פעם לא הסכימה שהוא ילך, ותמיד התלוננה כשהוא יצא מאוחר, אז דווקא הפעם, כשהוא לא הסכים... אבל אמא הייתה נחושה והתווכחה אתו על זה. בטח דיברה על שירה המסכנה שנשארת לבד בבית עם שני ילדים, כשדוד מאיר יוצא להסתובב בלילות. אני ידעתי שאסור להתווכח עם אבא כשהוא מתעקש, ואמרתי לעצמי שתפסיק כבר, איך היא לא יודעת מה יבוא עכשיו, ולמה היא מתעקשת. ואבא באמת התחיל לצעוק, שלא תתערב כי היא לא מבינה, ושהפעם מאיר בכלל לא מסתובב במקומות שלו. אני זוכר שככה בדיוק הוא אמר: 'במקומות שלו', המילים המסתוריות האלה רדפו אותי לילות אחר כך. מאיר בכלל מחכה מחוץ לדלת, ו'שירה שלךְ', ככה הוא אמר, לא נותנת לו להיכנס, אז שיישן עוד לילה על ספסל בחוץ, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. זה הפחיד אותי, הרעיון שאפשר לישון בחוץ בחושך על ספסל, ולא הבנתי למה דודה שירה לא פותחת לו. גם אמא לא הבינה, וניסתה לחקור את אבא, אבל הוא כבר היה כועס. ידעתי: עוד רגע הוא יצא עם השמיכה והכר לישון בסלון, ואוי לי אם אתפס ערה. חזרתי לחדר, אבל לא הצלחתי להירדם. שמעתי את אבא נוחר בסלון ואת אמא לא נרדמת בחדר השינה. דמיינתי את דוד מאיר שעומד מאחורי הדלת ומבקש להיכנס, ואיך כל פעם כבה לו האור בחדר המדרגות; את דודה שירה עומדת בדממה בחלוק מאחורי הדלת ולא פותחת לו; דמיינתי אותו ישן בחוץ בחושך על ספסל; ואת המקומות שלו, האפלים, שהוא הולך אליהם לבדו בלילה.


"הוא תמיד היה בן אדם קשה, אבא שלי." אני מסבירה לרוני. "הוא קיבל חינוך נוקשה. היו לו האידיאלים שלו איך צריך להתנהג ומה צריך לעשות, ואי אפשר היה לזוז מהם. כמו איזה דת. אתה יודע שלמרות שהוא הכיר את אמא שלי בגיל מבוגר יחסית, הוא יצא איתה ארבע שנים עד שהציע לה נישואים? הוא טען שרק אחרי שרכש מקצוע והתבסס כספית הוא יכול להתחתן. ואחרי החתונה הוא התעקש לחכות שנים עד שאנחנו נולדנו, כי הם לא הרוויחו מספיק כסף. לך תבין את זה היום. הוא גם היה אבא קשה: העניש על כל דבר והכריח אותנו ללמוד לנגן. אני שנאתי את הנגינה, אבל אחי עשה מזה קריירה. למרות זה, אחי כועס עליו עד היום. לדעתו כל התסביכים שלו הם באשמת אבא. זה מוגזם בעיניי, לחשוב שלעבר יש אחיזה כזאת בנו. אני מאמינה שאבא התכוון לטוב ועשה מה שהאמין לנכון, או מה שחינכו אותו שנכון. אבל זה הרחיק אותו מאיתנו. עם השנים הוא התרכך, אבל אפילו בשנים האחרונות, כשניסיתי לספר לו משהו שקורה לי, במקום להקשיב, הוא היה נואם איך אני צריכה להתנהג."
"לא ידעתי ששמעת אז את שיחת הטלפון הזאת ביניהם. היית ממש ילדה."
"מה, גם אתה שמעת אותה?"
"כן, מהעבר השני של הקו. היו עוד שיחות טלפון אחריה, אבל הם לא התראו יותר אף פעם אחרי השיחה הזאת."
אני מנסה לדמיין את זה: מה יכול לעבור בין שני אחים שיגרום להם לנתק קשר ולא לדבר יותר אף פעם?
"גם אני ישנתי כשזה קרה," רוני מספר. "התעוררתי מהדפיקות בדלת. קמתי, וראיתי את אמא שלי לובשת חלוק תוך כדי שהיא ניגשת לדלת. היא רצתה שאני אחזור למיטה אבל אני לא הסכמתי. אז כבר התחלתי להבין שהדברים מתפרקים סביבי, והאמנתי שאני יכול לעשות משהו לשנות את זה. הייתי בן שש עשרה, שיודע יותר מכולם וחייב להיות מעורב, ואף אחד לא יגיד לו ללכת למיטה.
כבר מהדפיקה ידענו שנינו שאבא מעבר לדלת, וידענו שהוא שוב שיכור. אבל זה לא היה כמו בפעמים הקודמות. תמיד כשהוא חזר בלילה, אמא שלי מיהרה לפתוח, נתנה לו את הנאום הקבוע והגלתה אותו לסלון, שלא יסריח לה את המיטה. ואם הוא לא הגיע הביתה בכוחות עצמו, היא שלחה את אבא שלך לחפש אותו ברחובות, למצוא על איזה ספסל או ליד איזה פח זבל הוא נרדם, לפעמים מרוח בקיא של עצמו, ולגרור אותו הביתה. אבל הפעם כשחזר, הוא מצא מפתח תקוע בדלת מבפנים, ואמא סירבה לפתוח לו. לא הצלחתי להבין את זה, למה היא לא פותחת, וניסיתי להתווכח אתה. וגם הוא דפק ודרש בתוקף להיכנס. זה היה נורא, במיוחד כשגם השכנים התחילו להתעורר ולצעוק.
"אז הוא באמת היה אלכוהוליסט, אבא שלך?" בתור ילדים לא ידענו. אמא סיפרה לי על זה משהו, שנים אחרי, ושבגלל זה אבא רב אתו, אבל אז, כנערה, זה נשמע לי כמו המצאה, מהדברים שקורים רק בטלוויזיה. אבא, כרגיל, לא הסכים לדבר על זה.
"כן, הוא היה שתיין כבד. ככה הוא גם הרג את עצמו בסוף. הכבד. אז אמא שלי התקשרה לאבא שלך. אבל במקום לבקש ממנו למצוא את אבא ולהביא אותו הביתה, היא ביקשה שיבוא אלינו וייקח אותו אליכם. הבנתי מהשיחה שאבא שלך סירב, והיא ניסתה לשכנע אותו. היא הנמיכה את הקול והסיטה ממני את המבט, כאילו ככה אני לא אשמע, ואמרה לאבא שלך בטלפון: 'אתה יודע שאני מפחדת להכניס אותו כשהוא ככה, אחרי מה שהיה בשבוע שעבר'."
"הוא היה אלים?" אני שואלת בזהירות.
"עד אז לא. הוא לפעמים היה צועק כשהיה שיכור, אפילו עלינו, הילדים. אבל הוא לא היה מכה. אחרי שיחה הטלפון הזאת תחקרתי אותה והבנתי, שהנה זה קרה. בדיעבד, היום, אני יודע להגיד שלא הייתה עוד פעם אחריה. וגם בפעם ההיא, הוא רק הרים יד באיום, ולא הרביץ. אבל אמא שלי הייתה אישה עם דעה, ולא הייתה מוכנה להתנהגות כזאת - לא כלפיה, ובטח לא כלפי הילדים שלה. מצד שני, היא גם אהבה אותו מאוד, ולא רצתה לעזוב אותו. את הכרת אותם רק כילדה, כשהם כבר היו מבוגרים יחסית. אבל חברים שלהם סיפרו לי, שכשהם היו צעירים זו הייתה אהבה גדולה. 'אהבה כמו בשירים', הם קראו לזה.
רק שנים אחר כך אמא סיפרה לי על זה שוב, והבנתי שכל זה היה כמה ימים אחרי הריב הגדול בין אבא שלי לאבא שלך. הם רבו באחד הלילות מחוץ לבית. למחרת, כשאבא חזר הביתה בכוחות עצמו, שיכור כרגיל, אמא הבינה שמשהו קרה ביניהם. הוא סרב לספר לה מה קרה, והיא באה אליו בטענות, שנמאס לה מהשתייה שלו, שזה מנתק אותו מכל מי שהוא אוהב, ולמה הוא לא יכול להיות יותר משפחתי, כמו אחיו. זה מה שגרם לו להתפרץ עליה ולהרים יד. ובגלל זה היא פחדה לפתוח לו את הדלת באותו לילה. דווקא אז, כשהיא הייתה אובדת עצות והזדקקה לעזרה, אבא שלך ניתק מגע. זה מאוד פגע בנו. ריב, לא ריב, אמא שלי לא יכלה לסלוח לו על זה. גם אני לא. ציפינו שהוא יתגמש וישים את הכעס בצד כשהמשפחה זקוקה לו. אבל לא היה עם מי לדבר. אפילו בסוף, כשאבא שכב בבית החולים, הוא סירב לבוא לבקר אותו, וגם אסר על אמא שלך לבוא."
אני מרגישה צורך להתנצל בשבילו, אבל מחניקה את הדחף. אני לא יכולה להתנצל בשמו. "אבל ממה כל הסיפור הזה התחיל? הם רבו בגלל שהוא שתה? אבא לא היה בן אדם קשה עד כדי כך, שינתק קשר עם אח בגלל זה."
"גם אני לא הבנתי במשך הרבה שנים. בתור נער הכול היה פשוט. היו בעולם אנשים טובים והיו רעים. אבא שלי היה כמובן טוב, ואבא שלך התאים בדיוק למשבצת של הרעים. רק עם השנים, התחלתי להבין שאני לא באמת יודע מה קרה ביניהם. שאלתי את אמא, אבל היא לא ידעה יותר ממני. אבא אף פעם לא הסכים לספר לה. אפילו לא היינו בטוחים שהוא בעצמו ידע."
"לא הייתם בטוחים? היום אתה כבר בטוח?"
" אני לפחות יודע מה אבא שלך סיפר לי, כשנפגשנו לפני חודשיים. לא היה לו קל לדבר על זה, אבל אני התעקשתי. אמרתי לו שהסיפור הזה רודף אותי, ושמגיע לי הסבר אחרי כל השנים האלה. אני לא יודע למה לחצתי עליו כל כך, מה ציפיתי לגלות. בדיעבד, אני לא בטוח שהפרטים באמת משנים. זה אולי עזר לי להבין ולסלוח לו. למרות שיותר נוח כשיש מישהו להאשים. בהתחלה הוא סרב לספר, ואני כעסתי, קמתי והלכתי. למחרת הוא התקשר אלי. הוא אמר שחשב על זה, ושכבר לא אכפת לו מי יידע. הוא רק ביקש שאפעיל שיקול דעת ולא אספר אם זה עלול לפגוע במישהו. הוא אמר שמראש עשה את הכל בשבילכם, בשביל אמא שלך ואחיך ובשבילך, כדי שלא תיפגעו."
"זה היה לפני שלושים שנה!" אני אומרת. "אם יש ממה להיפגע, שזה לא ממה שקרה אז, אלא מזה שהוא לא סיפר לנו על זה עד היום." וכשסיפר, סיפר לך ולא לנו, חשבתי ולא אמרתי.
"הוא לא אמר את זה בדיוק ככה. הוא אמר שלא אספר למי שלא ירצה לדעת."
התשובה שלו מפתיעה אותי. משהו כבד נוחת עלי, כמו עייפות. ככה הוא הרגיש, אבא? שזה לא היה הוא שהסתגר מפנינו כל השנים?
"הריב ביניהם פרץ באחד הלילות, כשאמא הזעיקה את אבא שלך לעזור. התקשרו אליה מ'קודה'. זה היה אחד הבארים הקבועים שלו. הם התקשרו להגיד שהם סוגרים, ושהוא כל כך שיכור, שבלי עזרה הוא לא יצליח להגיע הביתה. הם השאירו אותו לבד ברחוב, בריינס. זה כבר היה נוהל קבוע בינם ולבינה, שהם מודיעים לה כשצריך.
אבא שלך הסכים לבוא לאסוף אותו, למרות שבדיוק חזר ממילואים. איזו ברירה הייתה לו? להגיד לאמא שלי שתשאיר ילד בן 16 וילדה בת 12 לבד בבית באמצע הלילה ותצא לרחובות? וגם אם היא הייתה מוצאת את אבא מתגלגל ברחוב, איך היא הייתה אמורה להרים ולסחוב אותו הביתה?
אז הוא הגיע ל'קודה', הסתובב ברחוב עד שמצא את אבא ישן על אחד הספסלים, העיר אותו וניסה לשכנע אותו לחזור הביתה.


אחרי שרוני הולך, אני עוצמת עיניים ומהרהרת בסיפור שסיפר לי. איך זה יכול להיות? איך אבא הסתיר את זה מפנינו כל השנים? זה לוקח אותי חזרה לטלפון שקיבלתי מאמא שלשום. שמעתי את הקול הסדוק שלה, וידעתי שקרה משהו רע עוד לפני שסיפרה לי. עניתי לה בקול רציני ועצוב, ושאלתי את כל הפרטים. עשיתי את הטלפונים שצריך לעשות. נסעתי אליה להיות איתה. למחרת נסעתי לדירה והזמנתי את הפורץ, לפתוח את הדירה לקראת השבעה. ישבתי על המדרגות מול הדלת הסגורה וראיתי אותו קודח את המנעול. חדר המדרגות התמלא ביבבה הנוראית של מתכת נקרעת, אבל אני לא בכיתי. העצב בא אלי בשקט, על קצות האצבעות. אפילו הסיפור של רוני היום, עם כל ההפתעה, השאיר אותי עדיין מרוחקת. מה קורה לי? אני מאבדת את היכולת להרגיש?
אני מנסה לדמיין כמה גרסאות היו לסיפור הזה במהלך השנים: הגרסאות של אבא ושל מאיר, מה שאבא סיפר לאמא כשחזר הביתה, הגרסה שהוא זכר מהסיפור, הגרסה שסיפר לרוני כשנפגשו ומה שרוני סיפר לי עכשיו. כל אחד בתורו בטח ניסה לעשות לעצמו סדר בדברים, לתת בהם הגיון. איזו גרסה הייתה קרובה יותר למה שבאמת קרה? מי יודע. אולי רוני צדק, וזה כבר לא משנה. אבל איך זה שכל השנים האלה לא ידענו?
אני נזכרת בריב הגדול שלי עם אבא כשהוא עזב את הבית. הייתי עוד נערה. הייתי בטוחה שנישואים זה לתמיד. אמא מאוד נפגעה מהעזיבה שלו, ואני ראיתי אותה כקורבן ובחרתי בצד שלה. כעסתי על אבא והאשמתי אותו, וזה הרתיח אותו. "את באה ללמד אותי?" הוא התריס כנגדי אז. "תדעי, שהמשפחה הזאת הייתה הדבר הכי חשוב לי בעולם. כשתתבגרי, תזכרי את מה שאני אומר לך עכשיו: נראה איך את תתמודדי אז עם כל מה שלא הסתדר לך כמו שתכננת." אחר כך הוא הבין שהוא צועק, והנמיך את הטון. "תדעי לך," הוא אמר, "שבחיים, החלומות שלך לא תמיד הולכים יחד עם האנשים שאת אוהבת."
רוני לא ידע לספר לי הרבה פרטים, אבל הסיפור התעבה ככל שניסיתי לדמיין אותו. באופן מוזר, ככל שהפרטים התעבו, הלכה ותפחה בי איזו תחושה של ריקנות או אכזבה, כמו תקווה שהתפוגגה.
הוא סיפר שאבא מצא את מאיר ישן על ספסל ברחוב ריינס והעיר אותו. "מאיר, קום," הוא האיץ בו. "מחכים לך בבית. יאללה, קום כבר."
ומאיר התעורר. "הו, אחי היקר. ערב טוב גם לך. איזה ערב נעים. תרצה להצטרף אלי לכוסית קטנה של לילה באחד הבארים? תראה, הכוכבים בחוץ, כמו שכתב אלתרמן. רק משוררים וכלבים שוטים מסתובבים בחוץ בשעות כאלה! או אולי אני צריך לומר: כלבים שותים, בת"ו ולא בטי"ת."
אבא סרב, כמובן. הוא לא בא כדי לשתות, אלא כדי לקחת את אחיו הביתה. אבא שלי בכלל לא שתה. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי לולי הסיפור של מאיר הוא כן היה שותה?
"אה, 'קודה'! אין בכל העיר משקאות כמו שלהם," אמר לו מאיר. "אלא מאי, שהם מכבים את האור מוקדם מדי, כשהשתייה רק מתחילה להחליק בגרון. אתה יודע מה אומרים: כל כוס שאתה שותה תמיד טובה יותר מהכוס הקודמת. אבל אל תדאג, 'פראג' באלנבי עוד פתוח. בוא, נלך לשם."
אבא התעקש. ניסה לשכנע אותו. שירה והילדים מחכים בבית.
"כן, אנשי משפחה טובים הולכים הביתה בשעות כאלה," מאיר ענה לו מתוך שכרות. "כמוך. אתה איש משפחה טוב, נכון? תמיד היית. אתה נשארת עם אמא כשאני יצאתי להסתובב עם החברים. אתה תמיד עושה מה שצריך."
בסוף אולי אבא הצליח להקים אותו. הוא תמך במאיר, ויחד הם התחילו להתקדם לאט.
"השתכנעת בכל זאת לבוא לאלנבי?" מאיר שאל אותו. "בחור טוב! אולי אצטרך ללוות ממך כמה לירות. מחר אחזיר לך. אני חושב ששירה מחביאה ממני כסף. ב'קודה' אני שותה בהקפה, אבל הקמצן הזה באלנבי..."
"איזה אלנבי איזה?" אבא בטח התעצבן. "אמצע הלילה, ואני בגללך פה ברחוב. אתה חושב שאני כמוך, שאין לי עבודה בבוקר? איך אתה רוצה שאני אקום מחר?"
אבל מאיר המשיך להקניט אותו. אולי זה היה המשך של מנהג שהיה להם כילדים? "כן, צריך לקום לעבודה כל בוקר. וצריך להגיע מגולח ומסופר נקי ומדויק. ומהעבודה לחזור ישר הביתה. אסור לסטות מהשביל. פעם זה לא היה ככה. איפה הימים שהיה צריך להילחם על הארץ הזאת? היום כבר אין על מה להילחם. החיים טובים! כולם מדיפים ריח של קולון. אתה אוהב את זה, לא? אתה תמיד היית ילד קטן ומסודר. אהבת להתלבש כמו שצריך, ולא אהבת להשתולל ולהתלכלך. בגלל זה אמא תמיד אהבה אותך יותר.
ואבא, כאילו מאמת את טענות אחיו, בטח אמר את מה שצריך להגיד במצבים כאלה: "מה אתה מקשקש? אמא לא אהבה אותי יותר."
"בטח שכן.", מאיר עמד על דעתו. "בגלל שתמיד היית קצת 'יורם'. ישבת איתה בבית, ילד טוב בלי יותר מדי חברים, לא מסתובב בחוץ, מקפיד להתכונן לשיעורי הפסנתר. אני הייתי המהפכן במשפחה. אני עליתי לארץ כדי לבנות אותה, כדי להילחם עליה. הייתי מוכן לריב עם אמא בשביל לעלות, ואילצתי אותה לעלות אחרי. למה אתה עלית? אחרי הסינר של אמא? תמיד היית מהצד. גם עכשיו לא מעניין אותך לבוא אתי. לא נורא, תן לי כמה לירות ואני אלך לבד."
"לבד? אתה לא יכול לצעוד שני צעדים לבד. תפסיק כבר לשתות ולהסתובב בלילות, ותמצא לעצמך עבודה כמו שצריך. אני כבר מספיק פעמים נתתי לך כסף בלי לראות אותו חזרה."
מאיר בטח נעלב מהמשפט הזה, גם אם הוא היה נכון. "אתה יודע שאת כל השנים הטובות שלי נתתי למדינה הזאת, שלא נתנה לי כלום בחזרה. בזמן שאחרים לקחו לעצמם, אני נתתי. ועכשיו מגיע לי לשמוע דברים כאלה, ועוד ממך? איזה אח טוב הייתי לך כל השנים. תמיד דאגתי לך, ותמיד עזרתי לך. תמיד סתמתי את הפה, אף פעם לא דיברתי על מה שלא צריך לדבר."
אולי בשלב הזה אבא היה צריך להריח את הסכנה ולהחליף נושא. אולי אפילו להסתובב וללכת. היה עדיף לכולם להמשיך לא לדבר על זה. אבל אבא שלי, שכל החיים שלו ידע רק איך לשתוק, נבהל והרגיש שהוא מוכרח לדעת למה אחיו מתכוון ומה הוא יודע. אז הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע על מה לא צריך לדבר.
"אנחנו אחים," מאיר ענה לו. "אתה חושב שאם לא סיפרת לי, אז אני לא יודע? עוד בחוץ לארץ אני הבנתי. מספיק היה לראות איך אתה מסתכל על המורה ההוא לפסנתר כדי לדעת."
דברים שיוצאים לאוויר העולם, אי אפשר יותר להחזיר פנימה. אבא שלי בטח לא הבין את זה מיד. הוא בטח ניסה להכחיש. אולי אמר: "אתה לא מתבייש לדבר ככה? גועל נפש. אני גבר נשוי. יש לי ילדים." או שאולי אמר: "על מה אתה מדבר, אני הייתי אז רק בן חמש עשרה, והוא היה סטודנט באקדמיה למוסיקה."
אבל כמובן שלא היה בזה שום טעם. אולי אם מאיר היה פיכח, הוא היה מנסה לטשטש חזרה את הדברים? אבל הוא היה שיכור לגמרי, ולא חשב על התוצאות. "זה בסדר. אתי אתה לא צריך לשחק משחקים." הוא אמר. "אתה מתגאה באשתך ובמשפחה שלך, זה בסדר. גם הם מתגאים בך. אף אחד לא צריך לדעת. אתה יכול לסמוך עלי. אני אח שלך. אף אחד לא שמע ממני מילה עד היום, ואף אחד גם לא ישמע ממני מילה להבא. יאללה, תביא לי כמה לירות ולך הביתה. אשתך מחכה לך בבית."
רוני סיפר שאבא הוציא כסף וזרק לו, ומאיר ניסה לתפוס את השטרות ומעד. "קח, קח את הכסף שלך ולך תהרוג את עצמך," אבא סיפר לרוני שאמר. "תראה לאן הידרדרת: מרוב שאתה בטלן, אתה צריך לספר שקרים כאלה על אח שלך בשביל כמה לירות. שלא תעז להתקרב לאשתי או לילדים שלי, אתה שומע? שלא תעז לחזור על הדברים האלה באוזניים שלהם. אני אתך גמרתי, אתה שומע? אני אתך גמרתי!"
והוא הסתובב והלך, משאיר את אחיו יושב על המדרכה, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם התראו. אחרי זה דוד מאיר התפרץ על דודה שירה, והגיע הלילה בו היא סירבה לפתוח לו את הדלת, ושיחת הטלפון שלה לאבא, שסירב לבוא לעזור, וכל מה שבא אחרי זה. אבל אבא שלי לא פגש שוב את אחיו, אפילו פעם אחת.


כשאמא קמה משנת הצהריים שלה, אני סוגרת את הסידור שאני מעיינת בו ומניחה אותו חזרה על השולחן הקטן לידי. המילים שבו לא מתחברות לי לשום דבר בעל משמעות. כמו הסיפור של אבא, שעם כל הסוד הגדול שבו, השאיר אותי בעיקר מבולבלת ועייפה.
"הצלחת לישון?" אני שואלת אותה.
"כן," היא אומרת. "אוי, כמה הייתי צריכה לשכב קצת. את רוצה קפה?"
"כן, תודה."
אמא ניגשת למטבח. "למה לא ניסית גם כן קצת לישון? את נראית עייפה."
"לא תאמיני. רוני היה כאן. הבן של מאיר ושירה."
אמא חוזרת לפתח המטבח. "באמת? אוי, אני שמחה שהוא בא. התקשרתי והזמנתי אותו, למרות שחששתי שהוא יכעס. זאת כל המשפחה שנשארה לנו, אמרתי לו. אי אפשר להישאר מנותקים ככה. יפה מצדו. מה הוא מספר?"
איך אבא היה הודף את השאלה הזאת? "ידעת שהוא נשוי עם שתי בנות? אחותו גרה עכשיו בירושלים, מתעסקת באיזה תיאוריות רוחניות, או משהו."
אמא מביטה בי בעניין, מחכה לשמוע פרטים נוספים.
"אני חושבת שהוא רוצה לחדש איתנו את הקשר. הוא אמר שיזמין את כולנו אליהם לארוחת שבת פעם."
זה משמח אותה, ואני מחייכת אליה. אני לא מספרת לה, שכאשר רוני אמר את זה שנינו ידענו, שאף אחד משנינו לא יזמין.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנכם מתבקשים להצביע על ידי הוספת תגובה
נבקשכם לדרג את הסיפור בין אחד (לא טוב) לעשר(הכי טוב)
וכן לנמק במשפט או שניים את הצבעתכם

 במסך הוספת תגובה יש שדה אימייל. רק תגובות בהן תציינו את כתובת האימייל תילקחנה בחשבון בשקלול התוצאות.
אין צורך להרשם לאתר כדי להוסיף תגובה/להצביע.
האימייל לא יוצג באתר (אלא אם כן תסמנו אחרת), לא יעשה בו שימוש לכל מטרה אחרת והוא לא יועבר לכל גורם אחר


 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. I told my kids we'd Aspen 4/21/2016 1:41:16 PM
4. More posts of this q Betsy 4/19/2016 9:57:24 PM
3. ס. דנה 10/10/2009 1:38:13 PM
2. רוח הדברים דוד 8/10/2009 11:15:49 AM
1. אהבתי מאוד שפיגל 7/10/2009 8:03:55 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign