פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
שלך לנצח אפרים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%91
אהבתי
%6
מעניין
%3
לא אהבתי
%0
שם:  שלך לנצח אפרים
מחבר:  תחרות כתב 2009

תאור:

מאת: רוית ק.

וכך לאט, לאט נבראה אשה. האשה שרצתה שאהיה בשבילה. והבחור שהייתי הלך ונעלם.
אט, אט, איש, איש-, איש ה, אישה.
מושיבה אותי על כסא, פני בגובה פניה. מסרקת את שערי הקצר לאחור, ומניחה עליו ערימה של תלתלים צהובים. מסדרת בקפידה, עד שהערימה הופכת לשיער ממש, שיער אשה.
בוחנת את פני, ומהם מפנה מבטה אל השמלה, המונחת על קרש הגיהוץ.
מסתכלת ארוכות- שמלה דקה, ארוכת שרוולים, שרוולים שיסתירו את ידי הגבריות.
שמלה כתומה-חומה, עם צוארון גבוה, וחגורה לקשירה מאחור. חזרה להסתכל בפני, וכבר הושיטה ידה לקחת מברשת צרה, וטבלה מספר טבילות קצרות בצללית כתומה חיוורת.
"עצום בבקשה את העיניים." "לא, לא, לא כך", נצטעקה.
"לא בחוזקה כי אם ברכות. יפה..."
הרגשתי איך המברשת מלטפת במתינות את העפעפיים, ואני רק רוצה לנעוץ מבטי בעיניה היפות, אך היא מיד רוטנת: "הפסק לפקוח את העיניים, עכשיו ראה, הכל נמרח לי!"
"לא נורא, לא נורא", אני לוחש. "לא נורא? בטח שנורא!" כועסת, לוקחת מכחול שני טבול בלבן, ומתקנת את מעשה עיניי. אחר-כך מושחת את הריסים, מעצימה את הסומק בלחיי, ועיניה נעצרות בשפתיים. מתלבטת בין שני גוונים של חום, אשר בעיני נראים זהים לחלוטין. מצחה טרוד, ועיני מחייכות, היא כועסת: "האם בעיניך זה עניין של מה בכך?"
"לא, לא, מה פתאום!" היא נועצת את ציפורניה הארוכות בסנטרי, מקרבת אותו לפניה, וצובעת את שפתי בחום אחד, ואחר-כך בחום האחר.
לבסוף, די מרוצה מחליקה על לחיי, ומוסיפה בנזיפה: "בפעם הבאה תשתמש בתער חד יותר לגילוח!"
"כן, כן, כמובן" "ועכשיו תתפשט, נראה לי כי הגרביונים הכהים יתאימו לך". היא מושיטה לי אותם.
אני מסתכל בהם נבוך, "את יכולה בבקשה להסתובב?" היא מחייכת, "כמובן, כמובן", עושה סיבוב איטי שלם, וחוזרת לנעוץ בי עיניים.
אני נלחץ, נאבק עם הגרביון, כל-כך עדין ושקוף, זר בין ידיי המגושמות. טיפות של זיעה החלו מופיעות על מצחי. "לא כך, לא כך!" אתה שוטף מעל פניך את כל האיפור! צריך קודם לכווץ אותו, הנה כך, וכעת את הרגל השניה, יפה... הנה, לא כל-כך מסובך. מצוין, ועכשיו המחוך." מחוך?! אין כל צורך במחוך."
"ודאי שיש, הסתובב! הכנס את הבטן, אני מנסה לקשור... כן, קדימה בחור, אני מחכה". "הבטן כבר בפנים". "זה לא מספיק, אני לא מצליחה לקשור. חכה אני אקרא לעזרה".
"לא, לא, חכי..." "בלומה! בלומה! את יכולה לבוא בבקשה?!"
"אין צורך, באמת שאין, בואי ננסה שוב, הפעם נצליח". "אל תשטה, בלומה!"
"הנה, הנה אני מגיעה". "בלומה יקירה, דרושה כאן מעט עזרה. את תהדקי את שני הקצוות, ואני אקשור". "כן, הנה יקירה." שתיהן מצחקקות, מהדקות וקושרות. שתי ילדות משחקות בבובה, ואני נותר חסר נשימה.
שוקע בהירהורים: אמי היתה בת יחידה להוריה, ועל כן אולי, מחשבתה תמיד היתה טרודה יתר על המידה בענינים, שאין הדעת מניחה, כי יתפסו חלק כה גדול מחייה.
בהיותה בת שנתיים, נחשפה אמא לפלא הגדול מכולם, אשר היכה בה כל-כך חזק, עד אשר שיבש דעתה לחלוטין, עד אחרית ימיה. במילים אלו תארה סבתי את אותו יום גורלי בחייה של אמי. באותו היום, אספה סבתא את כדורי הנפתלין מארון העץ בחדר השינה שלה ושל סבא. סבתא ניערה ואיבקה, ומילטה מן הארון כובע צימרי, כפפות מעוטרות פרווה, מעיל נכבד ודוקרני, צעיף שהספיק זה מכבר לצמח זיפי חוטים, תחתונית ביישנית, סמוקה מאודם, גולף שהרגיש מעט חנוק בצוואר, גרביון דקיק, שנהנה מאוד מן ההזדמנות להתמתח. ולבסוף, באחרית כבוד, כבושה במלמלה, אפופה משי, מוכתמת בפנינים וקורנת מלובן- שמלת כלולותיה של סבתא. אימי אשר חזתה כל העת בעניין רב, במהלך ובסך תהלוכת הבדים, נצתהלה בקולות תינוקיים, ערפיליים, נאלמה ודממה למראה השמלה.
מאז אותו היום, רצה התינוקת בכל בוקר, מיד עם קומה משוכבה, ביראת חרדה אל הארון, דחפה בידיה הקטנות את דלת העץ הכבדה, אשר קובעה בה מראה, נצטחקה באושר שמימי, אשר רק תינוקות מורגלים בו, כשנגלה אליה שובל השמלה, מציץ ונוצץ מבין ידידיו הפשוטים... ולעת ערב נפרדה במבט מהוסס, חוששת כי בו ברגע שתפנה את גבה, יעלם הקסם, והעולם שוב לא יהיה יפה כקודם...
נעורתי לפתע בבהלה, מעוצמת הקשירה...
"תודה בלומה, זה נראה מושלם". "בכל עת יקירה". בלומה יוצאת, והיא מביטה בי, קורנת משמחה, מחייכת אלי: "אתה נראה ממש חמודה", אני מחייך חצי חיוך. שנינו מתבוננים במראה: "אך מה חסר? כן, כמובן, חזה". היא חוזרת עם קופסת צמר-הגפן, יוצרת לי חזה קטן. אני מסתכל בעניין. "זהו", היא אומרת,
"מושלם" "זהו?", אני חוזר אחריה, קצת מאוכזב. "כן", היא פוסקת, וניגשת להביא את השמלה. אני ממהר, מוסיף עוד קצת, ועוד. היא מתקרבת, בוחנת, נאנחת ביאוש. מלבישה אותי בשמלה, קושרת היטב מאחור. אני מביט בגופי הלבוש שמלה, ומגמגם פתאום, "איך...איך...?" "איך מה?" היא שואלת קצרת מנוחה. " איך את אוהבת את הגברים שלך?" "עדינים, שבריריים ונשיים", היא עונה, "ואתה, איך אתה אוהב את הנשים שלך?" "רכות ונשיות".
מפעם, לפעם, כשנפגשנו, הצללית החיוורת, ששמה על עיני, הפכה נועזת יותר, לחיי חלקות יותר, והשפתיים אדומות יותר. עם הזמן היא הידקה את המחוך חזק יותר, מייסרת אותי כל-כך".
"אבל יקירה, אינני נושם!" "אוי נהדר, סימן מוכח כי המלאכה התבצעה כראוי".
"המייחלת את למותי?" "חס וחלילה, רק למותו שלו." "של מי יקירה?" "החלק הגברי שבך".
היא חייכה, וליבי נחמץ, "האין הוא אני יקירה?" "לא עוד, היה היה!"
באותם רגעים דימיתי בנפשי, כי מנסה היא להכין אותי אל דמותה של ההצגה. אך מאוחר יותר התחוור לי, כי הכינה היא אותי להצגת חייה, שהפכה במהרה להצגת חיי. היא הלבישה אותי בגוף חדש, וכפתה עליי לא רק לשחקו, אלא לחבור אליו ולדבוק בו, החל מרגע העליה אל הבמה, ועד לרגע הירידה אל הבמה. במה חדשה? נדמה כי במה אחת הלכה ונתמשכה, וכמו קין הלכתי עם אות הבמה הצרובה, מתמשכת ומתמשכת, ולא נפסקת, איפה שלא אדרך! והיא, היא מעצבת אותי, מכוונת את מעשיי! די!
לא יכול עוד. היום הכל נגמר!
"הכל בסדר יקירי? אפרים שלי". "ודאי שכן, ודאי שכן יקירה. רק מכין עצמי להצגה".
בשבילה הייתי מוכן לאבד הכל, אפילו את עצמי. אימצתי אותה, ואת נשיותה אל ליבי, כל-כך רציתי להיות היא. היא בנשיותה, ברכותה. כן...בנשיותה.
בפעם הראשונה שהיא קראה לי אפי, התרגשתי. הכל עוד היה תמים ופשוט, ועוד טרם נעור בי החשד. מאז ומתמיד קראו לי אפרים, בפי קרובי אני אפרים. אפרים, אמא והדודות קוראות, והנה מתוך שגרת אפרים המתארכת, הגיע אפי, אפי רך, חסר ריש גרונית צורמת, מתריסה. אפי עדין, מתוך שפתיים נשיות... עד שהתחוור לי באותו בוקר קר ואפור, כששמעתי קול רודף, צועק אחרי: "אפי, אפי, אל תרוצי לכביש", ומיד חלפה על פני אפרת הקטנה, ואמה בעקבותיה. הכל היכה בי, ולאט לאט הבנתי. האם בשבילה אני אפרת? אלי הטוב, אפרת! ומאותו הרגע, הקסם שב"אפי" אבד, ותחתיו בכל פעם שנשפה בעורפי "אפי" נשי, הרגשתי איך גופי מצטמרר, ועוד זיף נושר מזקני, ועורי הופך רך, וחלק, נעים ועדין, כיאה לאפרת.
חלפו שבועות, ניתקתי עמה כל קשר, כל קשר מחוץ להיותה המאפרת שלי, ומהיותי, השחקן, שנבחר לגלם בחור צעיר, מבולבל, שלא יודע אם הוא איש, או שמא אישה.
ואז, באותו לילה בודד ולבד, הבנתי היטב, הבנתי מיד. עדיף לי להיות אפי בשניים, מאשר היחיד של אפרים. נשי או גברי, לא חשוב אם שמלה או מכנסיים, אני רוצה אותה איתי. רצתי אליה, עודי לבוש בשמלה ומחוך, שערי הצהוב היפה, עף מעל ראשי, ועצר לנוח בתוך שלולית בוץ קטנה. אני המשכתי לרוץ, מושך אחרי עיניים מביטות בתמיהה, בחצי גבר, חצי אישה. אפי-חצי אפרים. דפקתי על הדלת, ביד גברית, מעשית וחזקה. פרצתי פנימה, נסער ונואש, אימצתי את חזה הממשי אל חזי המלאכותי, ונישקתיה על כל פניה, מותיר עקבות אודם זוהר על לחייה, מסמן את מצחה וסנטרה, כמו אומר לבל כל האחרים יראו ויראו, כי שלי את, שלך לנצח אפרים!

© כל הזכויות שמורות למחבר

הנכם מתבקשים להצביע על ידי הוספת תגובה
נבקשכם לדרג את הסיפור בין אחד (לא טוב) לעשר(הכי טוב)
וכן לנמק במשפט או שניים את הצבעתכם

 במסך הוספת תגובה יש שדה אימייל. רק תגובות בהן תציינו את כתובת האימייל תילקחנה בחשבון בשקלול התוצאות.
אין צורך להרשם לאתר כדי להוסיף תגובה/להצביע.
האימייל לא יוצג באתר (אלא אם כן תסמנו אחרת), לא יעשה בו שימוש לכל מטרה אחרת והוא לא יועבר לכל גורם אחר


 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
10. That kind of thknnii Bubber 4/21/2016 1:40:05 PM
9. No more s***. All po Scout 4/20/2016 3:19:48 PM
8. Geez, that's unvleil Brandy 4/19/2016 9:34:43 PM
7. סיפור מדהים ומרגש ראובן 10/28/2009 4:40:20 PM
6. אהבתי מאוד שושי בן חיים 8/10/2009 10:12:54 AM
5. מ. ספיר 7/10/2009 10:58:51 PM
4. דרוג חיה 7/10/2009 1:57:51 AM
3. סיפור כתוב היטב יוסף 7/10/2009 12:09:49 AM
2. לא שיגרתי תנא 6/10/2009 11:45:14 PM
1. אסי קול 6/10/2009 1:21:55 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign