פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
עולם אחד - שני סיפורים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%55
אהבתי
%18
מעניין
%18
לא אהבתי
%9
שם:  עולם אחד - שני סיפורים
מחבר:  תחרות כתב 2009

תאור:

מאת: ג'ואי אבניאל

פרולוג – דבר המחבר
זהו סיפורו של קונפליקט ארוך כל כך, עד שמספר דורות כבר נולדו לתוכו. זהו אינו סיפור פוליטי ומטרתו אינה לשנות את השקפותיך. הוא אפילו לא תמיד מייצג את דעותיי על הסכסוך. לפני כשלוש שנים פגשתי בחורה אמריקאית שבדיוק חזרה מ'סיבוב בפלסטין' והתארחה במחנות פליטים. זעם הציף את עיניה הכחולות כשאמרה לי: "אני כל כך כועסת עליכם, אבל אני רוצה לשמוע גם את הצד שלכם בסיפור." במשך מספר שעות החלפנו נקודות מבט, והבטחתי לה לכתוב סיפור שינסה להראות את שני הצדדים. אז ראיינתי לא מעט אנשים משני צידי הסכסוך וניסיתי למצוא את נקודות המבט האוטנטיות ביותר. הדיאלוגים בסיפור החצי דמיוני הזה מבוססים על הראיונות הללו.


חלק ראשון - ילד קטן, אבן קטנה.
יום חמישי, חג הסוכות, 9:35 בבוקר
רגע לפני שהירי התחיל, סמטאות הכפר השוממות עוד ניסו לתפוס קרני שמש אחרונות של אחר הצהריים. על עץ האורן ממול, ציפור-שיר שרה סרנאדה לאהובה, משתדלת בכל כוחה להתגבר על קריאת המואזין המכריז על התפילה.
חשבתי ששמעתי את רונן, הסגן שלי, זורק איזו קללה בערבית לכיוון זבוב פלסטיני טורדן, אבל לא הייתי בטוח היות וחושיי היו מכוונים על מצב סינון. כל מערכת העצבים שלי הייתה מרוכזת בטבעת המתכת השחורה שבמרכזה מעין כתר על גב רובה ה-M16 שלי. עין שמאל עצומה, עין ימין דרוכה בין כוונות. האצבע היורה ליטפה בעדינות את ההדק, רוקמת איתו קשרי ידידות לפני הקרב הקשה הצפוי לנו. במצבים כאלו חלקיק שנייה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. מצמוץ אחד לא במקום יכול לעלות לך בחיים.
רחש קל של צעדים הופיע מתוך הסמטה. חברי החוליה שלי שהיו פרוסים משני צדי נדרכוכמו קשת המתכוננת לירי חץ. חיפשתי בעיני את הצל של האויב המסוכן. אם הצל יקדים את בעליו, אני עשוי להרוויח עוד שנייה יקרה במשימת זיהוי הנשק אותו הוא נושא. צל ארוך יצא מתוך הסמטה, צל מפחיד ומאיים, "הוא מחזיק משהו ביד." לחשתי לרונן. "אולי בקבוק תבערה." הוא לחש לי בחזרה.
שנייה וחצי לאחר מכן הגיח המחבל מחוץ לסמטה מול העמדה שלנו. היה זה ילד כבן שלוש עשרה, חמש שנים בלבד מפרידות בינינו. הספקתי לזהות את חולצת מאנצ'סטר יונייטד האדומה שלבש ואת האבן ביד. כיוונתי את הרובה למרכז גופו, עצרתי את נשימתיוהידקתי את אחיזתי על ההדק. כבר ראיתי את החולצה הזאת פה בכפר, חלפה המחשבה בראשי.
 
יום רביעי, ערב חג הסוכות, 10:21 בבוקר (כ-23 שעות קודם לכן)
הפכתי דף במדור הספורט של מהדורת החג של העיתון. הנורה האחת שהשתלשלה מהתקרה במרכזו של אוהל החמ"ל, סיפקה בקושי מספיק אור עבור הקריאה. מבלי להפסיק את קריאת הכתבה, גיששה ידי על השולחן מאחורי דפי העיתון, מחפשת את הקפה שהשארתי בין מכשירי הטלפון הצבאיים. אני לא אוהב את טעמו של הקפה הצבאי, אבל איני יכול לעמוד בפני ריחו. זמזום פתאומי ממכשיר הקשר שהיה מונח על השולחן גרם לי לעזוב לרגע את הכתבה.
"קודקוד 1, כאן גג 3, האם שומע?עבור." צרם מכשיר הקשר בקול מתכתי.
"גג 3, כאן קודקוד 1, שומע, עבור." עניתי.
"קודקוד 1, אני זקוק לחילוץ במיידי, אנחנו תחת התקפה. אני חוזר, חילוץ מיידי. האם קיבלת? עבור."
זריקת אדרנלין השתחררה בגופי וגרמה לי לקפוץ מהכיסא, ומתז חום של קפה שטף את דפי העיתון. "גג 3, כאן קודקוד 1, אנחנו בדרך אליך, רות, סוף." צעקתי לתוך מכשיר הקשר ורצתי לעבר חדר כיתת הכוננות.
 
יום רביעי, ערב חג הסוכות, 11:14 בבוקר
"עוד רגע והם היו עושים בנו לינץ'!" מלמל לירון מהאלונקה, בזמן שפינינו אותו מהגג. כתפיו הרחבות היו מכווצות ועיניו הצהובות, שכובשות בקלילות כל חיילת, היו כבויות. ניכר היה שמעבר לכאב הפיזי, תחושת הכישלון כמפקד הציקה לו מאוד. הוא ניסה ללא הועיל לגרד את זרוע ידו הימנית שהושמה בסד במהלך הפינוי.
"זה היה מארב מתוכנן, לא היה לנו סיכוי." יבב אריק מתוך התחבושת שעטפה את כל הצד הימני של ראשו. כתמים של דם כיסו את לחיו וזקן התיש האדום שלו.
"אתה לא מאמין כמה שהם מנוולים," תפס לירון את ידי, "הם משתמשים בילדים, כדי לבדוק עד כמה רעים אנחנו. אם הייתי רע יותר איתם, לא הייתי שוכב פה עכשיו."
"פשוט בזיון," מלמל אבנר המ"מ גבה הקומה שהוביל את הכוח, "אני לא מצליח להבין איך חבורה של ילדים ננסיים, שברחו מבית-ספר, הצליחו לשתק כוח מהצבא הכי טוב בעולם." הוא הפריח את המילים עטופות בטבעות עשן, וינק מנה נוספת של ניקוטין מתוך הסיגריה החמישית שהדליק ברציפות. הוא העביר את כף ידו השנייה בתוך בלוריתו השחורה וכנראה חשב על איך הוא הולך להסביר את זה למג"ד.
הגענו למחנה והכנסנו את הפצועים לאוהל המרפאה, עד שיגיע המסוק שיפנה אותם לבית החולים. לירון קם מהאלונקה, לקח את שקית האינפוזיה שלו בידו ועבר בין חברי החוליה הפצועים לבדוק מה מצבם ולעודד.
"מה קרה שם בדיוק?" שאלתי אותו.
הוא התיישב על כיסא לידי ומישש עם אצבעותיו את שטף הדם שעל מצחו. "מה אני אגיד לך? ציפינו שיהיה שקט. בתדרוך לפני שיצאנו לעמדות, אבנר דיווח לנו שהם בעוצר בגלל שמחבלים מהכפר ביצעו את הפיגוע הכפול בדיזינגוף סנטר בפורים שעבר. אתה זוכר?"
"איך אפשר לשכוח?" עניתי. "עשרים ואחד הרוגים, שלושה עשר מהם ילדים. כל הגוף שלי רעד לפחות יומיים אחרי שראיתי את התמונות בטלוויזיה. זה היה מול בית הקפה הקבוע שלי."
"כן, גם לי היה קשה להירגע אבל אנחנו פה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב!" הוא לעס בעצב את השפה העליונה.
הבטתי בובזמן שהפסיק את הסיפור ובהה באוויר. זאת הייתה הפעם הראשונה שגבו הזקוף תמידית נראה כמו עץ עמוס פירות העומד לקרוס כל רגע. הוא נאנח והמשיך, "הכול התחיל כשאריקשצפה לכיוון דרוםדיווח לי על ילד קטן שיידה בו אבן קטנה מהסמטה ממול. שאלתי אותו אם הילד סיכן אותו והוא אמר שלא." לירון לקח נשימה עמוקה ומיד עיוות את פניו בכאב וחיבק את צלעותיו. "מעט אחר כך אריק דיווח לי שילד גדול יותר תפס את מקומו של הילד הקודם,וגם האבן שזרק הייתה מדויקת ומסוכנת יותר. סימנתי לניר, שיכסה על התצפית שלי והצטרפתי לאריק. עד שהגעתי לצד שלו, הספיק להגיח מאותה הסמטה נער מבוגר עוד יותר ויידה אבן גדולה שנפלה לרגלינו."
"איך הגבת?" שאלתי.
"ההוראות שקיבלנו למקרים כאלו היו חד-משמעיות: לא יורים אלא אם כן יש סכנת חיים ברורה ומיידית."
"אני דווקא הייתי בעד לירות בכל זאת," הצטרף ניר לדיון. פניו המנומשות היו מלאות בשריטות וחולצתו קרועה, "לא בחרתי לבוא לכאן, אנחנו כאן כדי להלחם בטרור, וצריכים להגן על עצמנו."
"הם היו בסך הכול ילדים," ענה לו אריק. "מה היינו אמורים לעשות, לרסס אותםבכדורים?"
"תראה, גם אני לא בעד לירות על כל ילדון שזורק אבן, אבל תראה לאן חוסר התגובה שלנו הוביל. אתה יכול לדמיין חייל אנגלי או מצרי מתעלם ממחבל שזורק עליו אבן?"
"אוקיי, מה קרה אז?" שאלתי בתקווה שלא יגררו לוויכוח.
"ביקשתי מניר שיעלה מולכם בקשר ויקבל אישור לירות באוויר," אמר לירון, "בדיוק באותו רגע יצאה מהסמטה קבוצה גדולה של ילדים ונערים,והשמיים התכסו בגשם של אבנים ובלוקים. נתתי הוראה לחולייה להסתתר והזמנתי חילוץ."
  
יום חמישי, חג הסוכות, 7:00 בבוקר
   הרצון לנקמה בילדים שפגעו בחבריי בער בי עוד מאתמול, לכן בתדרוך הבוקר התנדבתי לצאתל'גג של לירון, ניר ואריק'מצויד בכדורי גומי לפיזור הפגנות. התואר 'כדור גומי'עושה הנחה לכדור העופרת המכוסה בשכבה דקיקה של גומי. כדורים כאלו פוצעים והורגים, אבל אותי זה לא עניין.הוראות הפתיחה באש לכדורי גומי פחות מחמירות, וחובת נקמת העלבון והפציעות הייתה מונחת על כתפיי. כשנהר הזעם עלה על גדותיו, היה קל לשכוח את מילותיו של גנדי (ההודי, לא רחבעם זאבי ז"ל) "עין תחת עין וכל העולם יתעוור."
   השעתיים וחצי הראשונות עברו ללא אירועים מיוחדים, אבל כשצצו מהסמטה הילד והאבן הקטנים, ברור היה לי שהמארב שלהם החל. הזמנתי מיד את יתר חברי החוליה להצטרף אלי. ויתרתי על הדיווח בקשר והודעתי לחבר'ה, שאנחנו הולכים לירות על מנת לפגוע. "אחרי שנוריד את המאניוקים הקטנים, אתם יכולים מצדי לירות באוויר להזהרה ולקבל אישור בקשר כמה שאתם רוצים, אבל קודם-כל נלמד את המחבלים הננסיים לקח כזה שלא ישכחו."
 
יום חמישי, חג הסוכות, 9:36 בבוקר
הילד בחולצת מאנצ'סטר יונייטד שהופיע לפנינו, זיהה את קני האויב המופנים אליו, ולפני שהספקנו להגיב, שמט את האבן ונבלע חזרה בסמטה החשוכה בזריזות שלא הייתה מביישת צ'יטה.
   "שיט!" פלטתי לעבר חבריי לחוליה. "המחבל הקטן הבן זונה ברח לי."
   "המפקד, לפחות הם לא יחזרו היום." ניסה רונן לנחם אותי.
   "כן, הא?" עניתי לו.
   "רק חבל שלא הצלחנו לנקום," הוא אמר. "איזה הורים זבלים, שולחים את הילדים שלהם להילחם בנו במקום לבוא כמו גברים."
   ניערתי את הראש ועברתי למצב עמידה. "טוב, יאללה, לחזור לעמדות, לא קרה כלום." פקדתי עליהם בצירוף מחיאת כף לזירוז. חזרתי לעמידה ונשענתי על המעקה. עצמתי את עיניי והנחתי את ראשי בתוך כף יד שמאל, מעסה קלות את המצח. איך הפכתי בכזאת קלות למכונת מלחמה, שמוכנה לפגוע בילד ללא היסוס? מצד אחד היה מגיע לו על מה שעשה לחבריי. בנוסף, אם היה לו רובה הוא לא היה מהסס לירות בי, הוא שונא אותי. מצד שני, אלו לא הערכים של צה"ל וישראל, אנחנו לא ברברים כמוהם ולא פוגעים בילדים. ואניתמיד החזקתי מעצמי אדם נאור והתחנכתי על אהבת כל אדם באשר הוא. יכולתי לכוון לרגליו ולא לחזהו. כנראה צדק מי שאמר 'כשאתה נלחם בדרקון אתה נהייה בעצמך דרקון'.
   חייכתי לעצמי בעצב עת נזכרתי בציטוט של גולדה מאיר, "אנחנו יכולים לסלוח לערבים על שהרגו בילדינו. אך לא נסלח להם על שהכריחו אותנו להרוג בילדיהם. שלום ישכון רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר מאשר הם שונאים אותנו."
   היה זה הביקור השני שלי וגם האחרון באותו הכפר. את רוב השירות שלי ביליתי על הגבול מול סוריה, מגן על מולדתי בפני חיילי אויב. למזלי לא יצא לי יותר להילחם בילדים.
 
חלק שני – בקהאם הבא
הדרך במונית משדה התעופה אל הכפר נראתה לרפיק ארוכה יותר מהטיסה מלונדון לתל אביב. שלוש פעמים עצרו אותם חיילים במחסומים, הורידו אותם מהמונית, חיפשו בכליהם ושאלו שאלות. אנחנו בסך הכול חוזרים הבייתה, מה הסיפור שלהם? הוא חשב לעצמו. הוא דווקא זכר אותם כיותר חביבים. בתור בנו של המוכתר, חיילים נהגו לפקוד את ביתו לדון בבעיות שהתעוררו בכפר, להתווכח על פוליטיקה ואפילו לצפות ביחד במשחקים של מכבי תל אביב בכדורסל בימי חמישי בערב. זה היה לפני ארבע שנים, לפני שעזב את הכפר בגיל שבע יחד עם דודו. הדוד שימש שגריר לא רשמי של הישות 'פלסטין' באנגליה,וניסה לקדם את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית.
המונית חלפה על פני מגרש כדורגל של אחד הכפרים בדרך. רפיק הביט בילדים המשחקים וכבר לא יכול היה להתאפק עד לרגע בו יעלה על משטח הדשא החדש בכפר שלו ויראה לחבריו מה הוא יודע. את רוב שבע שנות חייו הראשונות בילה רפיק על מגרש הכדורגל של הכפר. "לפני שידע ללכת, כבר ידע לבעוט." הייתה אימו מגזימה רק במעט. הוא היה זריז, בעל מחשבה מהירה ושליטה פנומנלית בכדור. גם ילדים מבוגרים ממנו בהרבה התקשו מול ה'בקהאם של הכפר'. גם באנגליה בילה רפיק הרבה מזמנו הפנוי על המגרש. הוא שמר על זריזותו, אבל העלה משקל והפך לגוש שרירים מאיים ובלתי ניתן לעצירה.
   פחות משעה לאחר שהגיעו לכפר, נעל את נעלי הכדורגל האדומות, שקיבל מדודו ליום הולדתו ה-11ולבש בגאווה את החולצה מספר עשר של 'השדים האדומים'. הגבעה הגדולה שהפרידה בינו לבין מגרש הדשא החדש, שבנייתו הסתיימה ביום שעזב, לא הייתה גבוהה כל כך כפי שזכר. הוא גמע את המרחק במהירות, בין הסמטאות התלולות, בקושי שם לב לדרך היורדת תחילה ואז מטפסת חזרה בין בתי הכפר.
 
*
 
   "היי בקהאם, לאן אתה ממהר?" עצרתי אותו בכניסה למגרש. הייתי אז חייל צעיר, רק כמה חודשים אחרי סיום הטירונות. זה היה הביקור הראשון שלי בכפר.
   "כדורגל... לשחק... דשא..." הוא גמגם בקושי, ממצמץ בעיניו המתקשות להתרגל לאור היום המסנוור שתקף אותן בצאתו מבין הסמטאות החשוכות.
   "כדורגל? מאיפה נחתַ אתה עלי בקהאם?מאנגליה?" שאלתי למראה חולצתו, מבלי לדעת עד כמה אני צודק,"המגרש הזה הופקע לטובת הצבא עד כמה שזכור לי כי השתמשתם בו בשביל לשגר רקטות על הישובים היהודיים השכנים. אפשר לראות מפה את החבר'ה שלך, השבאב, משחקים שם למטה במגרש החול." הצבעתי לעבר המגרש הישן במורד הגבעה.
   "כן, מאנגליה..." הוא ממלמל בראש מורכן לעבר שביל העפר. "הלך קפוט המגרש החדש בשביל הצבא?" הוא שאל בערבית. תחילה חשבתי שהוא דיבר אלי, אבל אז ראיתי שראשו פונה לעבר השמיים. הוא לא חיכה לתשובה ונעלם בזריזות של צ'יטה לתוך הסמטה ממנה הגיח רק לפני דקה קלה.
   ליבי נחמץ למראה הייאוש של הפלסטיני הצעיר שהופיע לפניי כה אופטימי רק רגע קצר קודם לכן. "לא נורא, בקהאם, לא נורא!" קראתי אחריו, "יום אחד עוד נעשה שלום ותקבלו את המגרש שלכם בחזרה."
   האחיין הקטן שלי היה צעיר ממנו רק במעט, גם הוא אוהד מאנצ'סטר מושבע. עולם משוגע! חשבתי לעצמי, שעה שהסתובבתי לחזור לשער המגרש מחנה. מתי כבר יקומו לנו ולהם מנהיגים אמיצים ובעלי מחשבה יצירתית, שיפסיקו לגלגל את האחריות למצב על הצד השני ויבינו שעדיף לשכוח את העבר ולהתמקד בהווה? אז הילדים שלהם יוכלו להתרוצץ אחרי הכדור על מגרש הדשא הירוק ואני במקום לשחק בלהיות חייל אלך לים עם זוג מטקות והג'ינג'ית החמודה שהכרתי ברגילה האחרונה.
 
*
 
   רפיק לא הלך אל המגרש הישן, הוא חזר הביתה מבואס. חלץ את נעלי הכדורגל, פשט את חולצתו והטיח אותה בזעם על דלת הארון. מכשיר הטלוויזיה שבחדרו שידר תוכנית ראיונות פלסטינית עם ילדים בנושא הג'יהאד. ילדה בת חמש מעזה סיפרה למנחההמתמוגג, על רצונה למות מות קדושים בפיצוץ במרכז קניות ישראלי. "החיים הדפוקים שלי בגלל הכיבוש הנורא לא שווים כקליפת השום. עדיפים לי בהרבה התענוגות, ששמורים בגן עדן לקדושים, שנתנו נפשם במלחמהבשטן הישראלי." דקלמה בחיוך את המשפטים שהזריקו לתוך מוחה, כמו ריבה לתוך סופגנייה.
   רפיק כיבה את הטלוויזיה וזרק את השלט על המיטה. למה הייתי צריך לחזור למדינה הדפוקה הזאת בכלל? הוא שאל את עצמו. מי צריך את כל המלחמה הזו ושטיפות המוחשילדים עוברים כדי שיגדלו להיות לוחמי חופש, שנותנים את נפשם כמזון לסעודת השנאה? הוא נאנח בתסכול ומחה דמעה חמקמקה מזווית עינו. אם היה נשאר באנגליה, היה יכול לקפוץ למגרש החדיש, עם הדשא הכי ירוק שראה בחייו ולהתל עם הכדור מול רוני ומייקל בדרך לעוד שער מדהים. למה אי אפשר לסגור את המלחמה המטופשת הזו עם היהודים באיזה משחק כדורגל?שאל את עצמו. דרבי על כל הקופה. מי שמנצח לוקח הכול. רק אז שקט ישרור.
 
*
 
   כמה חודשים חלפו. אחיו הגדול של רפיק, נעצר ללא משפט על ידי הצבא הישראלי באשמה של השתתפות בתכנון פיגוע. "אולי הוא אשם, אולי חף מפשע, אבל את הישראלים זה כנראה לא ממש מעניין." אמרה אימו לשכנה כשחזרה מביקור בבית הסוהר."לנו יש מאות עצורים כבר שנים, והאויב הישראלי בוכה כמו ילדה קטנה על חטוף אחד, שגם ככה חטפנו כדי לשחרר את האסירים."
   מספר שבועות בודדים לאחר המאסר של האח, תקף מסוק של חיל האוויר הישראלי שלושה חמושים בדרכם לירי רקטות. יחד עמם נהרגו גם עשרה עוברי אורח, ביניהםדודתו מדרגה שנייה ושלושה מילדיה.
   מי אשם בכל המלחמה הזו? הוא לא היה בטוח. במסגד כל יום שישי קראו למלחמת קודש בכופרים עד טיפת הדם האחרונה. "הכופרים - הכלבים הציונים, הגיעו למדינה לא להם, גנבו את אדמותינו בכוח הזרוע, גירשו את אבותינו מבתיהם והרגו בהם. הצדק חייב להיעשות והכובשים האכזריים חייבים להיזרק לים!" קרא המטיף לעבר המתפללים.
   דובי, חבר וירטואלי שרפיק הכיר דרך האינטרנט, צייר תמונה שונה לגמרי. "היהודים חזרו אל ארץ ישראל כניצולים מהטבח הנורא בהיסטוריה האנושית." כתב דובי בצ'אט,"אף מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם או להציל אותם. תוך כדי סיכון נפשם הם הצטופפו בספינות רעועות בדרכם אל הארץ אליה חלמו לחזור במשךאלפיים שנות גלות."
   "למה דווקא למדינה שלנו?" רפיק שאל.
   "זאת לא הייתה המדינה שלכם. האנגלים שכבשו את האזור מהטורקים, הבטיחו להקים עליה מדינה יהודית."
   "מי נתן לאנגלים את הזכות להבטיח אדמה שהם בעצמם כבשו?" רפיק לא הבין.
   "זאת הייתה דרכו של עולם בתקופה ההיא. בנוסף אחרי מלחמת העולם השנייה, גם האו"ם הצביע וקיבל החלטה על הקמת מדינה יהודית בחלק משטחי ארץ ישראל."
   "אז למה כבשתם גם את המדינה שלנו?" שאל אותו רפיק בכעס.
   "לא השארתם לנו הרבה ברירות. ביום שהוכרזה מדינת ישראל הפצפונת, פלשו אליה מכל כיוון אפשרי צבאות ערב המאורגנים והחזקים. ניצולי השואה האמיצים הגנו על מקלטם היחיד בכל העולם. חלק מאבותיך הצטרפו למלחמה בנו, חלק ברחו, חלק גורשו מטעמים של בטחון וחלק אף נשארו על אדמתם עד עצם היום הזה. מי שמתחיל במלחמה צריך לקחת בחשבון את המחיר שישלם אם יפסיד. אם אבותיך היו מנצחים הם היו רוצחים או מגרשים את כל היהודים מהמדינה הצעירה, חזרה אל המדינות שרצו להשמידם."
   הסיפור הזה נשמע לרפיקלא הגיוני לחלוטין, אבל הוא פחד לשאול את אביו או חבריוהאם יש בו אמת. הם היו מראים לו מנחת זרועם אם רק היו מגלים שהוא מנהל דיאלוג עם האויב הציוני. הזמנים שחיילים ביקרו בביתושל רפיק עברו מהעולם יחד עם כשלון תהליך השלום.בנוסףדובי היה מתנחל. הוא גר בישוב שהוקם על חורבות כפר ערבי, שקרובי משפחה של רפיק גרו בו במשך דורות עד שנכבש. דודו של רפיק סיפר לו פעםש"החיילים הציונים הרשעים הקיפו אותנו מכל הכיוונים וירו ללא הבחנה, את מי שלא הרגו הם גירשו. היום הם, היהודים, לא מוכנים לתת לגולים לחזור לארצם, לא מוכנים להחזיר את השטחים לפליטים ושולטים בנו בכוח הנשק." שתי גרסאות שונות כל-כך לאותו הסיפור רפיק חשב לעצמו. הדוד אמנם נהג להגזים בסיפוריו וגם לא הזכיר את המלחמה נגד היהודים, אבל אי אפשר להתווכח עם הכפר שחרב ובעיית הגולים.
   "איך לדעתך היו מגיבים האנגלים," שאל פעם דודו של רפיק בשיחה עם אנגלי אחד, "אם היה מגיע פתאום לאנגליה עם זר, הורג ומגרש את האנגלים,ולוקח את אדמותיהם, בטענה שיש לו ספר מלפני אלפיים שנה, שמוכיח, שאלוהים בתפקיד סוכן הנדל"ן האולטימטיבי הבטיח לו את אנגליה?" את האנגלי זה שכנע לצדד בצד הפלסטיני. רפיק כתב לדובי על השיחה כדי לראות איך יגיב.
   "גם הנצרות וגם האיסלאם מבוססות על התנ"ך בו מובטחת ארץ ישראל לעם היהודי," ענה לו דובי,"חוץ מזה, לכם הערבים יש מעל עשרים מדינות אחרות ללכת אליהן וליהודים אין אפילו לא אחת. הפליטים יכלו כבר מזמן לעבור לערים בנויות, אבל המנהיגים שלכם מעדיפים להשאיר אתכם במחנות כדי ללחוץ על ישראל. הם אלו שמשתמשים בכם כקורבנות. בכסף הסיוע שהם מקבלים מהעולם הם קונים נשק במקום לפתח את הכלכלה. רוב הישראלים רוצים שלום, אבל אין לנו פרטנר לשיחות. בכל פעם שקצת התקדמנו בתהליך, המחבלים הרגו ללא סיבה באזרחים ישראלים והכול נעצר ונהרס שוב. לפעמים נדמה לי שבעוד אנו אוהבים את החיים, האנשים שלכם אוהבים את המוות ובזמן שהם משחקים את הקורבנות, הם הופכים אותנו לקורבנות הטרור שלהם."
   רפיק הגיע למסקנה שגם אם הדוד ודובי היו מנהלים דיאלוג של חודשים הם לא היו מגיעים להסכמה. זה כמו להעמיד שני אנשים, האחד מול ראשו של חמור, ואת האחר מול אחוריו, ולבקש מהם לתאר את החמור. הראשון יתאר ראש מאורך, אוזניים שמוטות ושיניים מסריחות ואילו השני ימחה בתוקף על השקרים הגסים ועיוות האמת. הוא יתאר ישבן וזנב ויגן בחירוף נפש על האמת שלו.
   הוויכוח הדמיוני בין הדוד לדובי המשיך להתנהל בראשו של רפיק במשך חודשים. מצד אחד דובי והעם שלו שאוהבים את החיים ורק רוצים שלום, אבל בינתיים כובשים והורגים במטוסים וטנקים, ומצד שני דודו, משפחתו ועמו,הרואים בעצמםקורבנות הכיבוש ומנסים להשתחרר על ידי ירי פצצות תוצרת בית על הערים השכנות ושליחת אנשים להתפוצץ במרכזי אוכלוסייה.
   לבסוף, משפט אחד שכתב דובי לרפיק בצ'אט חרץ את הכף. "תגיד את האמת רפיק, אם היית נולד יהודי ישראלי במקום ערבי מוסלמי, נכון שהיית מתגייס לצה"ל ונלחם במחבלים, רוצחי אזרחים?" עוד באותו יום הלך רפיק למגרש הכדורגל הישן ואסף קבוצה של ילדים צעירים ונערים בוגרים מעט יותר. מאותו היום, במקום כדורגל התחיל משחק חדש בשכונה. שולחים מהסמטה ילד קטן עם אבן קטנה. אם החיילים לא הגיבו, שולחים ילד ואבן גדולים יותר. אם הם ממשיכים להבליג, יוצא כל השבאב ומזיין להם את הצורה בגשם של אבנים. זה הג’יהאד הקטן שלו. עד שהכובשים יפנו את אדמתו, עד שיוכל לשחק במגרש הדשא החדש, עד שיהפוך להיות בקהאם הבא.
 
חלק שלישי - כשאתה מדבר על 'שחרור' אני שומע 'כיבוש'
   שנים חלפו מאז ביקרתי באותו כפר ערבי. הספקתי להשתחרר מהצבא וללמוד עיתונאות. לפני מספר חודשים נשלחתי על ידי עורך הספורט בעיתון בו עבדתי לסקר משחק כדורגל מאוד מיוחד שהתקיים בספרד. קבוצה ישראלית שיחקה אז מול ריאל באצטדיון הבירנבאו במדריד. לא היה מדובר במכבי חיפה, הפועל תל אביב או נבחרת ישראל, אלא בקבוצת 'מרכז פרס לשלום', המורכבת מילדים וילדות ישראלים ופלסטינים. בסוף המשחק ירדתי אל הדשא. בזמן שהילדים הצטופפו במרכז המגרש מסביב לראול, כוכבה של ריאל מדריד, בכדי לקבל חתימות, אני ראיינתי את עוזר המאמן הפלסטיני של הקבוצה שעמד בצד. בחור שחום, שרירי, וקצת יותר גבוה ממני.
   "אני עדיין לא מאמין שאני עומד על הדשא של המגרש המפורסם הזה." אמרתי לו והושטתי יד.
   "לא ירוק יותר מכל דשא אחר." הוא ענה עם חיוך ולחץ את ידי המושטת.
   "מה חשיבותה של הקבוצה הזאת?" שאלתי אותו.
   "זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבלכדורגל מחבר בין אנשים ואפילו בין אויבים."
   "איך?"
   "הילדיםשלנו, שהתרגלו לראות אתכם רק ככובשים שגזלו את אדמתם, פתאוםרואיםשהילדים שלכם רוצים לראות ולשחק כדורגל בדיוק כמוהם.והילדיםשלכםרואים שיש ערבים שמתאבדים רקעל הכדורבהגנה או בהסתערות אל עבר השער, ולא מחפשים להיות שאהידים. תראה אותם, כמה הם מאושרים," הוא עצר לרגע והביט על חבורת הילדים הצוהלת שנראתה כמו כל קבוצת ילדים עם רקע דומה, "בנסיבות אחרות הם אולי היו אויבים."
   "אז איך זה שבספורט אנחנו מצליחים לגשר על הסכסוך הרבה יותר טוב מאשר על שולחן המשא ומתן?" שאלתי.
   "טוב, זה פשוט. הרבה יותרקל לבנות חוליית קישור ישראלית-פלשתינאית אולהכין תרגיל שבוקשר פלשתינייבשל גול לחלוץ ישראלי, מאשר להגיע להסכמה על חלוקת ירושלים וזכותהשיבה."
   "אם כולם היו נאורים כמוך, אולי גם המשא ומתן היה יותר פשוט." אמרתי. אני יכול לחבב את הבחור הזה, חשבתי לעצמי.
   "אל תתבלבל," הוא אמר תוך שילוב ידיו על חזהו, "אני השתחררתי מהכלא הצבאי שלכם רק לפני שלוש שנים. את המלחמה שלי בכיבוש התחלתי בגיל של הילדים האלו," הוא הצביע לעבר הקבוצה, "אבל היום אני לוחם בפנסיה."
   "מה גרם לך לפרוש?" לקחתי חצי צעד בזהירות אחורה.
   "אין לך מה לפחד," הוא טפח לי על השכם וחייך, "מלחמה על המגרש היא המלחמה היחידה שלי כיום. בתור ילד ראיתי אתכם כמפלצות שלקחו את החופש שלי. כולכם הייתם חיילים בשבילי. דווקא בכלא דיברתי לראשונה עם ישראלים פנים אל פנים. חלק היו נחמדים יותר, חלק נחמדים פחות, אבל לכולנו היה דבר אחד משותף – המון זמן בלי שום דבר לעשות. אז בין משחק שש-בש לקפה טורקי למדתי שאתם אנשים בדיוק כמוני. אתם אוהבים את אותו האוכל, את אותה המוזיקה וכמונו מחוברים לאדמה הזאת בדם. ההבדל היחידי הוא שאנחנו נושאים על כתפנו היסטוריה שונה."
   "אני שמח לשמוע שלמדת להכיר אותנו, שטיפת המוח שבטח עברת בתור ילד, זה פשוט נורא." אמרתי.
   "היא בדיוק נוראה כמו שטיפת המוח שאתה עברת."
   "על איזו שטיפת מוח אתה מדבר?" שאלתי והקול שלי התרומם קלות.
   "אני לפעמים קורא את הטוקבקים באינטרנט – 'ערבי טוב זה ערבי מת', 'כל הערבים מחבלים', 'צה"ל הצבא המוסרי בעולם' ועוד כל מני דעות כאלו שלא נראה לי שנולדתם איתם."
   "ראשית, צה"ל הוא באמת הצבא המוסרי בעולם, ושנית, אם לא הייתם נלחמים בנו כל השנים אולי לא היינו חושבים את זה עליכם."
   "שאלת את עצמך פעם למה אנחנו נלחמים? המשפחה שלי גרה על האדמה הזאת עשרים דורות אחורה. יום אחד התחילו להגיע יהודים, ופתאום צמחה לה מדינה זרה על האדמה שלנו. שאלת פעם את עצמך אם זה צודק?" הוא שאל וגופו רעד.
   "אני לא חושב שיש פה עניין של צודק או לא צודק," ניסיתי להסביר, "אדמות החליפו ידיים לכל אורך ההיסטוריה בכוח הסכמים או בכוח הנשק. אם אתם הייתם יותר חזקים היחס שלכם אלינו היה הרבה יותר גרוע."
 "יכול להיות שאתה צודק. אבל אתה צריך להבין שאם אתה שולט בחרב, הנשלטים ינסו להשתחרר גם כן בחרב, בגלל זה אנחנו עדיין נלחמים. בתור החזקים, הייתי מצפה מכם לגלות יותר איפוק וויתורים."
   "אם נתפשר ונוותר, האם הטרור יפסק? האם ייכון שלום אמיתי? האם זה יספק אתכם או שאתם רוצים שנארוז וניסע מכאן? הארץ הזו היא חלק מהעם הזה. אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת. ובמלחמות אתם אלו שהתחלתם עוד לפני קום המדינה." עניתי לו והרגשתי איך הטונים שלי ממשיכים לעלות.
 "תירגע, חביבי," הוא ניסה להרגיע אותי, "בוא נשב שם על הספסל בצד, יותר מדי רועש פה עם השחקנים שעלו למגרש. כנראה התחיל אימ..."
 כדור תועה עף לעברנו במהירות.
"תיזהר," צעקתי תוך כדי שאני מתכופף, "וואי הכדור הזה היה קרוב, כמעט כמו במלחמה, הא?" פניו הראו לי שהמשפט האחרון לא היה במקום, "טוב, עזוב שטויות, בוא נשב." אמרתי.
"תראה, בכלא ניהלתי שיחות כמו זאת עם הסוהרים כל הזמן," הוא אמר לאחר שהתיישבנו, "יש לכם הישראלים, בדיוק כמו לנו הפלסטינים, את כל הסיבות שבעולם לחשוב שאתם צודקים. כמו ששטפו את המוח שלי להרגיש צודק ולהאשים אתכם, ככה שטפו את המוח שלך להרגיש צודק ולהאשים אותנו. בגלל זה אני פה, לתרום לדו-קיום, להבטיח שלילדים האלו לא ישטפו את המוח לראות אחד את השני כמפלצות."
   "אני עדיין לא מסכים איתך בעניין של שטיפת המוח." אמרתי וגלגלתי את עיני.
   "אני יודע. אתה לא לבד. היה לי על זה ויכוח עם אחד הסוהרים. איש נחמד, מבאר שבע, אדם טוב. הוא אמר לי, 'בספרי הלימוד שלכם שואלים אם היו חמישה יהודים וירית בשלושה, כמה נשארו. זה שטיפת מוח צינית של ילדים.' אתה יודע מה עניתי לו?"
   "לא, אבל אני מת לשמוע..." שליבתי רגל על הרגל ונשענתי קדימה בציפייה.
   "אמרתי לו שאצלנו לפחות שטיפת המוח גלויה, כל אחד יכול לראות אותה. אצלכם שטיפת המוח הרבה יותר מתוחכמת ומוסוות. למשל, זה שכל ילד אצלכם יודע מה כתוב בספרים שלנו, זו שטיפת המוח שעברתם בכדי שתאטמו את לבכם לסבלנו ותשלחו את מיטב בניכם להרוג ולמות למען המולדת."
   "אני לא מסכים איתך," אמרתי והתרוממתי מהספסל, "לספר את האמת זה לא שטיפת מוח!"
   "אתה לא חייב להסכים איתי, זו דעתי וזכותך להחזיק בדעה שונה משלי." הוא אמר וסימן לי בראשו לכיוון הספסל.
   "אני מניח שעם זה אני יכול להסכים." חייכתי והתיישבתי חזרה.
   "סבבה, לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים," הוא חייך גם וחשף שני טורי שיניים לבנות, "דרך אגב לגבי מה שאמרת קודם, בצבא המוסרי בעולם שפטו לא מזמן מפקד על התעללות בחיילים שלו. אני מבטיח לך שהיחס לו אנו זוכים מהחיילים קצת יותר גרוע. אבל צבא זה צבא, מגוף שכל תכליתו היא מלחמה רק שוטה יצפה למשהו אחר."
   "בכל עדר תמיד יהיו כמה כבשים שחורות," אמרתי, "אבל בניגוד אליכם, אנחנו מנסים ככל יכולתו להמנע מהרג אזרחים חפים מפשע גם כשיש לזה מחיר. עדיין אני יכול להבין למה אתה לא אוהב את הצבא שלנו. תפקידו לשמור עלינו בכל מחיר. אני לא צריך להתנצל על שאנחנו מגנים על עצמנו, זאת לא בושה. יותר מדי דורות סבלו היהודים ונרצחו בשקט. הגיע הזמן שלא נובל כצאן לטבח."
   "יותם, אני כבר מצטרף אליכם, תן לי לסיים דקה עם העיתונאי פה." הוא קרא לעבר ילד שרץ בכיווננו מנופף בדף עם חתימה, "תחזור לחברים שלך, אוקיי?" הילד משך בכתפיו ורץ חזרה אל חבריו. "אני מסכים איתך שזכותכם להגן על עצמכם," הוא הישיר אלי את עיניו הירוקות, "בדיוק כמו שזכותנו להילחם על מדינתנו. אתם עשיתם את אותו הדבר נגד האנגלים."
   "זה לא בדיוק אותו הדבר," אמרתי. "לאנגלים לא היה מה לחפש פה, ולנו כמו שאמרתי קודם, אין בית אחר. אתה מבין שכנגד כול כוח שתפעילו תמיד נפעיל עוד יותר כוח? הטרור רק מבטיח שמעגל האלימות לא יסתיים לעולם. כל אב, אם או ילד שכולים רק מקבעים את המצב."
   "משפחות שכולות גם לנו יש. זה שאנחנו האויב שלכם, לא אומר שהשכול שלנו פחות כואב. גם אני וגם אתה לא בחרנו במלחמה, אבל עם לא בוחרים. אתה נולדת ישראלי, אני פלסטינאי, זהו כל חטאנו. האם זאת סיבה מספיק טובה להתעלם מהכאב, הפחד והשאיפות אחד של השני? האם אנחנו צריכים לתת לאלו בשני העמים שמעדיפים מלחמה על שלום צודק את הפרס הזה?"
   "מה חשוב לך יותר להיות צודק או לחיות בשלום?" שאלתי, "נראה לי שהביטוי שלום צודק תוקע יותר ממקדם."
   "יש בזה משהו. צדק הוא עניין יחסי. מה שלדעתי צודק, לא צודק לדעתך, ומה שלדעתך צודק, לא צודק לפי ישראלי שהוא יותר ימני או שמאלני ממך. רק השבוע קראתי פרופסור שלכם שכתב במאמר באינטרנט: המדינה שהייתה אמורה להיות מפלט ליהודים הנרדפים, הפכה להיות מדינה של רודפים אחרי אויב שמסרב להיכנע. אויב שמרגיש קורבן בדיוק כמו שהיהודים הרגישו רק כמה דורות קודם לכן בגולה. אנחנו רק לא רואים את זה, כי אנחנו עסוקים בלהאשים ולפחד. בינתיים, מדינתנו המדממת איבדה את תמימותה, ערכיה, הכבוד, האמונה וצדקת הדרך ונהייתה מדינה אוכלת יושביה ומקפחת בניה."
   "אני יכול להסכים רק עם חלק מדבריו. היהודים בגולה למשל, לא פגעו בשכניהם. הם היו באמת קורבנות של זעם בלתי מוצדק." אמרתי.
   "הוא שאמרתי, מספר הדעות כמספר האנשים. אני רק מבקש שתחשוב עלינו לרגע כאנשים כמוך. תחשוב, אם היית נולד פליט פלסטיני במקום ישראלי יהודי, איך היית מרגיש?"
   "תאמין לי שבתור נכד לניצולי שואה, אני יודע מה זה להרגיש פליט." עצרתי לרגע בשטף דיבורי וחיבקתי את גב האמה הימנית שלי, כמו שסבא שלי היה עושה כול פעם שסיפר על מחנה הריכוז בו "בילה" את ילדותו. איך אפשר להשוות ניסיון להשמדת עם שלם לשני עמים שנאבקים על אותה אדמה? "הייתי שמח למצוא פתרון הוגן לבעיה הזאת ולהפסיק את הסבל שלכם," אמרתי, "למרות שאתם חשים שאתם הקורבנות ויש כאלו בעולם שקוראים לנו מדינת אפרטהייד, גם אנחנו קורבנות של המצב. מי שרואה בכם הקורבנות הבלעדיים, שוכח את המראות הקשים של דם וילדים מרוטשים אחרי פיגועים המוניים או נפילת טילים."
   "נוכל להתווכח במשך שנים מי הקורבן ומי המפלצת. על כל אוטובוס שלכם שהתפוצץ לנו יש סיפור על טילים במשקל טון שחיסלו משפחות שלמות. על כל טיל שלנו שנפל עליכם, לנו יש ילדים הרוגים ונכים. עובדות יכולות להיות מאוד משכנעות בצד אחד של הקונפליקט, אבל לא רלוונטיות כלל בצד השני. לכן השאלה הזאת לא תקרב אותנו בסנטימטר אחד לפתרון. רק עבודה ביחד כשווים, כבוד הדדי והערכה יעזרו. שאלת אותי למה בספורט אפשר לגשר? זה למה. הקשר לא צריך לשאול את החלוץ אם יש לו זכות לקבל את הכדור או לא. הוא פשוט מוסר לו כי יש להם אינטרס משותף."
   "אתה צודק, רק אינטרסים משותפים יביאו לשלום, אבל צריך ששני הצדדים יסכימו על זה. אפילו אם אני ואתה נגיע פה היום להסכמות, זה עדיין לא יפתור את הקונפליקט. הסכסוך הזה הוא לא ביני לבינך, אלא בין פוליטיקאים ואנשים שמתיימרים לדבר בשמו של אלוהים. כשאלו מעורבים הכול יותר מורכב, ולצערי כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו רואים את האור בקצה המנהרה אנחנו מגלים שזה לא אור אלא פנס של קטר הדוהר לקראתנו."
   "לצערי אני נאלץ להסכים בנושא הפוליטיקה והדת," הוא אמר ופניו נפלו קמעה, "כרגע לא נראה לי שאפילו שנינו היינו יכולים להגיע להסכמה. כבר דיברתי עם הרבה ישראלים על המצב ואני יודע שבדיבורים לא נגיע לשום מקום. כשאתה מדבר על 'שחרור' אני שומע 'כיבוש', כשאתה מדבר על 'מחבלים' אני שומע 'לוחמי חופש', וכשאני מדבר על 'זכות השיבה' אתה שומע 'אסון דמוגראפי'."
   "נשמע כמו הבדל בלתי ניתן לגישור." אמרתי בעצב ומחצתי בכף ידי יתוש חוצפן שנחת על ברכי.
   "אני מקווה שאתה טועה," הוא חייך בעצב. "ההבדל העיקרי בינינו הוא במה שאנחנו מאמינים. אתם מאמינים שהארץ הזאת שלכם ואנחנו פה רק להטריד אתכם כמו היתוש שמחצת. אנחנו מאמינים שהארץ שלנו ואתם גזלתם אותה מאיתנו. הילדים בקבוצה מאמינים שאנחנו בסך הכול מבוגרים טיפשים שאינם יודעים להיות שכנים טובים."
   "במה אתה מאמין?" שאלתי.
   "אני מאמין שאלוהים הוא אחד והוא יצר את כולנו. לא משנה לו אם אנחנו קוראים לו אלוקים או אללה, הוא עדיין מתבונן בנו ורואה את יד ימינו נלחמת בשמאלו."
   "אז למה הוא לא מתערב?"
   "זה העולם שלנו ולכן עלינו להפסיק להיות פסיביים ולהשפיע לשינוי."
   "הנה אנחנו שוב מסכימים על משהו." חייכתי. "אתה יודע מה עוד משותף לנו? יום אחד לא כל כך רחוק כולנו נמות והאדמה שנקבר בה תצחק על איך שפעם קראנו לה שלנו. אם אני חוזר רגע למה שאמרת לפני רגע, רק אם נשנה את האמונות שלנו בקשר האחד לשני יהיה אפשר לבנות אמון ולפתור את הסכסוך."
   "בדיוק. הדרך הקלה ביותר לשנות את העולם, היא לשנות את הדרך שמסתכלים עליו. פעם האמנתי שמאבק יביא את השינוי. אבל גיליתי שמאבק מוליד רק עוד מאבק. היום אני משנה את העולם על ידי זה שאני מראה לילדים האלו שהם לא כל כך שונים כמו שהמבוגרים רוצים שהם יחשבו. אינשאללה, ילד אחרי ילד ניצור דור חדש, חכם יותר. יאללה, יש לך עוד שאלות לפני שאני חוזר לילדים?" הוא שאל ועבר לעמידה.
   "לא, אני לא אעכב אותך, כדי שלא תפספס חתימה מהכוכב." קרצתי לו.
   "מי? ראול? זה כוכב זה? אם אני הייתי נולד בספרד ולא בכפר ערבי, הוא היה זה שהיה צריך לבקש ממני חתימה." הוא ענה, "אני, יש רק כוכב אחד שהייתי לוקח חתימה שלו."
   "מי?" הרמתי גבה.
   "דיוויד בקהאם. אני מעריץ גדול עוד מהימים ששיחק במנצ'סטר יונייטד."
   "בקהאם, הא?" שאלתי ולא היה לי ברור מדוע אני מרגיש תחושה של דה-ז'ה וו. 

© כל הזכויות שמורות למחבר

הסיפור הזה אינו משתתף בהצבעה על הסיפור הטוב ביותר
מפני שהמחבר בין צוות השופטים

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. תגובה לספור עלי 8/10/2009 8:08:46 PM
2. אמנם הסיפור לא משתתף בתחרות תנא 6/10/2009 11:38:02 PM
1. אהבתי את הגילגולים של הסיפור ניצה 6/10/2009 6:57:28 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign