פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
בחירתה של מטילדה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%75
אהבתי
%25
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  בחירתה של מטילדה
מחבר:  יוסף דנון

תאור:
1
הנערה פגשה בה שוב ושוב, הדודה המשוגעת. ההורים הזהירו אותה: אסור לך להתקרב אליה, אסור לך לדבר עמה, היא מכשפה! "מכשפות יש רק בספרים." אמרה המורה לספרות. הנערה הייתה מיואשת, למי להאמין?
"אל תברחי! יש לי דבר חשוב לספר לך." הדודה עמדה ליד שערי בית הספר.
"אני ממהרת," שיקרה הנערה, "החברה מחכה לי." היא החישה את צעדיה ונצמדה לתלמידה מכיתה אחרת.
"ממי את בורחת?"
"מהדודה המשוגעת." הנערה האחרת עצרה את צעדיה והסבה את ראשה לאחור. היא סקרה ארוכות את האישה התמירה בעלת הגזרה הנאה, העיניים הירוקות, גון פנים השחום צהבהב ושער השחור הגולש לכתפיה,
"היא לא נראית משוגעת."
"היא מכשפה!"
"היא לא נראית מכשפה, היא אישה יפה מאוד. במקומך הייתי ניגשת אליה."
"אני פוחדת."
"את סתם נערה מפונקת."
*
"טוב שחזרת," אמרה הדודה, "אני יודעת שאחי סיפר לך שאני מכשפה. מכשפות יש רק בספרים. החברה שלך כבר הלכה, בואי נלך."
"לאן?" שאלה האחיינית.
"אלי הביתה."
"אני מפחדת. אבא אמר לי שאת משוגעת."
"היש מישהו נורמלי? אחי חושב את עצמו לאציל ספרדי. הוא לא רוצה שתעדי את האמת. אביך צועני בן צוענים. גם אמך צועניה בת צוענים. אני אחות צעירה של אביך, יש לנו עוד אחים ואחיות."
"אני שונאת צוענים!"
"את כמו אביך, גם הוא שונא צוענים. אל תברחי! אם תברחי לא ארדוף אחריך."
"שלושה ימים את מחכה לי ליד שערי בית הספר כדי לספר לי שאני דומה לאבי."
"סב סבך היה מלך."
"זה לא כבוד גדול להיות נסיכה צועניה."
"את מעדיפה להיות ספרדייה מזויפת?!"
"הצוענים מגעילים אותי! הבית שלך רחוק מכאן?"
"עצמי את עיניך."
"עוד?"
"מספיק."
"קודם לא היה שם מאהל." השתוממה הנערה.
"עכשיו יש. האוהל האחרון ליד הברושים הוא האוהל שלי."
*
"זה סב סבך," אמרה הדודה והצביעה על התצלום תלוי על עמוד העץ במרכזו של האוהל. הישיש בתמונה היה לבוש חולצה לבנה, ז'קט בז' מעוטר מטבעות זהובות, מכנסיים חקי בלויים וצילינדר חום נטוי על ראש אגסי. מאחורי הצילינדר גלש שיער לבן עד למותניים. הקשיש נשא מדליות ותליונים על חזהו ושרשרת עם אבנים נוצצות סביב צווארו. אם המוקיון הזה הוא סב סבי, גיחכה הנערה, אז אני קופה. לישיש היו עיניים ירוקות, פנים שחומות צהבהבות, אף נשרי וסנטר מחודד. גם לי יש עיניים ירוקות, פנים שחומות צהבהבות
ואף נשרי, נאנחה הנערה.
"יש לך ספק מי את?" קטע הדודה את הרהוריה, "הנה סבך," הישיש בתצלום התאייד וישיש אחר הופיע
במרכז התמונה. ההבדל בלט לעין; הסב סב נראה צוחק ונהנה מכול רגע; העולם קרקס, בחרתם מלך, קיבלתם
ליצן. הסב נראה מצוברח, לבוש שחורים כמו קברן. לסב היו אותם תווי פנים כמו לסב סב, אך חמורי סבר.
"סבך," אמרה הדודה, "היה רע מנעוריו, הוא הביא קללה על כולנו!" "מי זה כולנו?!" התריסה בה הנערה,
"אני ספרדייה! אבא צדק שאת מכשפה!"
*
התמונה הלבינה ושוב הגיחו בה דמויות חדות כאילו עומדות לצאת מסד ההנצחה. הפעם הופיעו שישה ילדים אישה וגבר. הנערה הכירה את הגבר, הגבר היה אביה. הוא היה לבוש חליפה חומה מחויטת, כובע לבד, נעלי שפיץ שחורים ומטפחת אדומה סביב צווארו. האישה והילדים היו יחפים, לבושים סחבות ושערם היה פרוע. "כל אלה הם אחיך ואחיותיך החורגים," אמרה הדודה, "אביך השאיר משפחה בהונגריה וברח לספרד," "מה עשה בהונגריה?" השתוממה הנערה, "ברח מרומניה," "מה עשה ברומניה?" ברח מספרד." "ברח מכאן, ברח משם, לא מבינה דבר," "כל פעם שרשויות החוק לכדו את שותפיו לפריצות ולגניבות, אביך היה נמלט לארץ אחרת." "אז הוא איש חכם!" אמרה הנערה בטון סרקסטי. "לא ממש," גיחכה הדודה, "מחצית חייו ישב אחי זה מאחורי סורג ובריח; שנתיים בכלא הרומני, תשע שנים בכלא ההונגרי, שש שנים בכלא הספרדי, על ביגמיה עדיין לא נתפס ונשפט," "את מתכוונת למישהו אחר!" התריסה בה הנערה, "לאבי יש חנות משגשגת במרכז העיר, הוא איש מכובד!"
2
"סיפרת לי שהקשיש המצחיק עם המדליות המטופשות היה מלך, איזה מין מלך הוא היה?" הנערה נעצה מבט היתולי בעיניה הירוקות של הדודה, "מלך השבט הח'יטאנוס בחבל אנדלוסיה ומלך גנבי הסוסים." "מלך כזה יכול להיות רק אצל הצוענים," גיחכה הנערה, "והזקן השני?" "סבך היה איש נורא ואיום! הוא רצח ג'יפסי." "ג'יפסי לא נחשב," אמרה הנערה, ושוב הנידה ראש בבוז ובגועל. הדודה הבליגה, "סבך גנב מעיל קאראקאלה מהמוזיאון הלאומי של ברצלונה ובעסקת חליפין קיבל עבורו שתי בקבוקי ארק," "כל כך נבער!" גיחכה האחיינית, "את מונה ליזה בוודאי היה מוכר בעבור שלושה בקבוקי ויסקי." "סב סבך היה אדם שונה," המשיכה הדודה, "הוא התפרנס מאילוף סוסים. הוא הבין בסוסים והבין בבני אדם," "מי לימד אותו לאלף סוסים?" שאלה הנערה, "זה בא לו מנעוריו. סב סבך היה מלטף את הבהמה כמו נערה מאוהבת. הוא היה לוחש מלות חיבה לאוזנה, מצמיד את לחיו לפרצופה הארוך, מדגדג קלות את צווארה והסוס היה צוהל ורוקע. הוא ידע לעוור את סקרנותו של הסוס. גם לאמן סוסים ידע בדרכו המיוחדת." "מדוע הצוענים בחרו בו למלך? מדוע בכלל היה נחוץ להם מלך?" שאלה הנערה, "כל מדינות אירופה נשלטו בזמנו על ידי מלכים. גם הצוענים שלא הייתה להם מדינה משלהם רצו שיהיה להם מלך. סב סבך היה איש נוח ומצחיק, הוא ידע קרוא וכתוב והיה חכם על פי דרכו. בעוד שמלכי אירופה רדו בעמיהם ובנו ארמונות על חשבונם, סב סבך המשיך לדור באוהל פשוט, לאלף סוסים ולהשכין שלום בין שכנים. הכינוי, מלך גנבי הסוסים הדביקו לו מכיוון שהסוסים היו נוטשים את בעליהן והולכים אחריו."
*
"מדוע את רועדת?" שאלה הדודה. "הנערה שבתמונה זו אני; הבגדים שאני לובשת, העגילים שאני עונדת, הצמידים שבפרקי ידיי…הכול, הכול… " "תירגעי," אמרה הדודה, "יש לך אומץ להמשיך? אם תרצי ללכת לא אעצור בעדך." הנערה הנידה ראש לשלילה. "אני צמאה," אמרה האחיינית, "הלשון יבשה לי כמו סוליה." הופיע טרסקל מכוסה מפה רקומה ועליו קנקן לימונדה ושתי כוסות קריסטל על מגש כסף עתיק. הדודה יצקה מהנוזל הריחני ואחייניתה שתתה כוס ועוד כוס, "משקה חלומי," אמרה הנערה ועצמה את עיניה. משפקחה אותם התצלום השתנה; עכשיו היא אישה צעירה ואוחזת בידה את ידו של ילד קטן. הילד לבוש נקי ומסורק בקפידה. מאחוריה מזדנב ילד אחר לבוש קרעים ומזוהם. ידו של הזאטוט מושט אליה, פרצופו מעורר חמלה. "מי הילד הזה ומי הילד הזה?" שאלה הנערה מבוהלת.
"זה ילד שלך וזה ילד שלך." השיבה הדודה.
"הזאטוט שמזדנב מאחורי מבקש נדבה, הוא ילד צועני, פספוס מגעיל!"
"הילדים תאומים," אמרה הדודה, "הגורל הטיב עם האחד."
"את מנבא לי את העתיד?!" קראה הנערה בחרדה גוברת, "עתיד אי-אפשר לנבא! גם אימא אמרה לי שאת מכשפה!"
"טרם ימלאו לך שש עשרה שנים," המשיכה הדודה מתעלמת מהעלבונות, "קאריו יעבר אותך ויולדו לך תאומים.
קאריו ימכור תינוק אחד, התינוק האחר תגדלי את." "מי זה קאריו?" השתוממה הנערה. "רקדן פלאמנקו מפורסם."
"לא שמעתי אליו." הודתה האחיינית, "הוא חי לפני מתאיים ושמונים שנה," הנערה החווירה, "את בנך השני
תפגשי כשהזאטוט יהי בן שבע שנים ואת בת עשרים ושלוש," המשיכה הדודה, "הזאטוט ילך אחריך ביד מושטת
ויקרא בקול מעורר חמלה; 'סניורה, סניורה, רק שני פסו סניורה', את לא תרחמי אליו, גם כשהתבאר לך האמת,
את תסלקי אותו מפניך; 'לך ממני זאטוט מסריח! לך! תסתלק! קולו של הילד הזנוח דומה לקולו של הבן שאוחז
בידך, הדמיון מבהיל, אותו פרצוף מוארך, אותם עיניים ירוקות, אף נשרי, לחיים בולטות, פה רחב, שפתיים דקות,
סנטר מחודד, רק שהאחד לבוש כמו נסיך ושופע בריאות והשני חיוור ומרופט, 'סניורה, סניורה…' 'לך מממני ממזר
מגעיל, לך תסתלק!"
3
"אני לא מאמינה לך!" אמרה הנערה הבלונדית בעלת העיניים הכחולות לנערה השחרחורת בעלת העיניים הירוקות, "רק התרחקת עשרים צעדים מהמקום וכל המאהל נעלם כלא היה." "זוהי אמת לאמיתה!" השיבה הנערה השחרחורת, "לא רק המאהל, גם הברושים שהיו מאחורי המאהל נעלמו כלא היו." "אולי התבלבלת? אולי עשית דרך ארוכה יותר וסטית למקום אחר? מאהל ועצים לא יכולים להיעלם בלי שיקרה אסון טבע."
"אני זוכרת את הבניינים שעברתי עם הדודה, אני זוכרת את בתי המלאכה והחנויות שבדרך, אני זוכרת היטב את המקום שהדודה אמרה לי; 'תעצמי את עיניך', עכשיו את מאמינה לי שאישה זו מכשפה?!"
"סיפרת לאביך שפגשת את הדודה?"
"רק זה חסר לי! מיליון פעמים הזהירו אותי לא להתקרב אליה."
"הייתי רוצה להיות במקומך," אמרה הנערה הבלונדית, "צועניה אקזוטית בעלת עיניים ירוקות." "אני לא צועניה!" "את כן צועניה! כל בית הספר יודע שאת צועניה. את דומה לדודה שלך, יפה ואקזוטית כמוה."
"אני לא מבינה מה רוצה המכשפה ממני…"
"אני משוכנעת שיש לה מסר חשוב להעביר לך ואת מתנהגת כמו חיה נרדפת. הלוואי שהייתה לי דודה מכשפה ויפה כמו דודה שלך. כל הדודות שלי הן מכוערות וטיפשות, הן משעממות אותי עד מוות!"
*
השעה הייתה חמש אחרי הצהרים. בסוף השדרה שתי חברות נפרדות, אך טרם הלכה כל אחת לדרכה, אוכסנה הבלונדית יעצה לרוזלי השחרחורת; "כשתגיעי למקום ההוא עצמי את עיניך ותתרכזי בדמותה של הדודה. אל תנסי להתחכם עמה! תזכרי שאת צועניה מיוחדת!" "לזכור שאני צועניה מיוחדת," גיחכה רוזלי, "לך הלך קלף בחיים." אוכסנה נולדה בספרד לאב הולנדי ואם ספרדייה. יש לה דודים ודודות ספרדים, הולנדים ואיטלקים. איזה ספרדי או איטלקי התחתן עם צועניה?! מי הצועני שיזכה לעבוד במשרד החוץ הספרדי כמו אביה של אוכסנה?! לפתע הסמיקה. אחיה של אוכסנה מאוהב בה, הוא אמר לאחותו שלא פגש נערה יותר יפה ממנה. אסור לה להשלות את עצמה, גיחכה, הבחור אף פעם לא הציע לי לצאת ביחד. מדוע חייה מסובכים כל כך… הנה המקום שהדודה אמרה לה, 'תעצמי את עיניך!' כן, זה המקום! אין כאן מאהל ואין כאן ברושים, רק כביש, חנויות ובתים, גם אז היה כך. רוזלי עצמה את עיניה והתרכזה בדמותה של הדודה, דבר לא קרה. חלפה שעה, חלפו שעתיים החל להחשיך, הרעב והצמא החלו להציק לה. מישהו עצר את רכבו לידה ושאל עם היא זקוקה לעזרה. שוב ושוב עצמה ופקחה את עיניה – כלום, אפס, עייפה ומיואשת החלה לצעוד לאחור. "את רוצה להידרס." שמעה קול מוכר ומרגיע, "בואי נלך לאוהל." יד עדינה חיבקה את מותניה, "את בטח רעבה," רעבה וצמאה," הודתה הנערה, "זה סימן טוב!" צחקה הדודה ונשקה לה בלחי השמאלי. השדה המה צוענים, עגלות וסוסים. שמונה אוהלים עמדו במרחב הפתוח.
*
שתי נערות הושיטו יד לרוזלי, "אנחנו בנות דודות שלך ודודתך היפה היא גם דודה שלנו. ברוך בואך לחיק המשפחה." נערות כה יפות וכה מנומסות, הרהרה רוזלי, "אני מאוד שמחה להכירכן," רוזלין לחצה את ידן המושטת, "אתן לומדות בבית ספר?" שאלה רוזלי והסמיקה. כלל ידוע הוא שהצוענים מתעלמים מהחוק לימוד חובה ושולחים את ילדיהם לרחוב לקבץ נדבה, לנבור בזבלים ולגנוב ארנקים. "אנחנו יודעות כל מה שצריך לדעת." השיבה אחת הנערות מחויכת. השנייה חיבקה את רוזלי ופרצה בצחוק מלבב, "הרבה דברים את יכולה ללמוד אצלנו," "מה אפשר ללמוד אצלכם?" השתוממה רוזלי. הנערה שאמרה; 'הרבה דברים את יכולה
ללמוד אצלנו פיזרה את שערותיה, טינפה את פרצופה באדמה בוצית ופרצה בבכי קורע לב; "רחמים, סניוריטה, רחמים," היא הושיטה יד לעבר רוזלי, "אימא שלי חולה מאוד, אין לנו כסף לרופא ולא לתרופות,
האחיות הקטנות שלי גוועות ברעב… רחמים סניוריטה, רחמים…" נכמרו רחמיה של רוזלי והיא הושיטה יד לעבר התיק שלה, אך התיק נעלם כלא היה. כנראה שהתיק אבד לי בדרך, התכעסה רוזלי על עצמה, "צר לי לאכזב אותך," אמרה לבת דודתה בכאב גדול, "התיק עם הארנק אבדו לי בדרך, קחי את הצמיד שלי הוא עשוי זהב טהור." הדודה עצרה בעדה, "תשאירי את הצמיד במקומו! לסיסילה אין אחיות, יש לה שני אחים גדולים ממנה. אימא שלה ברחה עם צועני שעבר במקום," הדודה הסבה את ראשה לעבר אחייניתה האחרת,
"בלאנקה, תחזירי את התיק לבת דודתך!" בלאנקה נסוגה לאחור, "למה את מתערבת?!" רטנה, "שרוזלי תלמד לשמור על החפצים שלה!" סיסילה זינקה לעבר בת דודתה; "הכסף מגיע לי! אני עשיתי את רוב העבודה!"
בלאנקה נתנה ריצה וסיסילה זינקה אחריה: "הכסף מגיע לי! הכסף מגיע לי!" מעיני רוזלי זלגו דמעות. "כואב לך על התיק?" שאלה הדודה. הנערה הנידה ראש לשלילה, "לא כואב לי על התיק ולא על הכסף," מלמלה,
"כואב לי על הנערות עצמן, נערות חביבות ומנומסות, כמו פרי יפה מבחוץ ורקוב מבפנים." "הנה התיק שלך,"
אמרה הדודה, "הבנות דודות שלך אינן ראויות לדור בספרד, בזה הרגע עברתי אותן רחוק מכאן!" "לאן?" השתוממה רוזלי, "לכפר נידח בצפון הודו."
4
"עלינו להיפרד הערב," אמרה הדודה, "הייתי רוצה לנהוג אחרת אך אין לי ברירה, אני זקוקה לך," "לשם מה?" שאלה רוזלי מבוהלת, "לא לשם אלא למען," אמרה הדודה, "למען משפחתנו ירוקי העיניים. בהודו טבחו בנו, בספרד ובפורטוגל העלו אותנו על המוקד, הזמנים השתנו, אני כבר מיושנת, חורקת, הגיע הזמן שתתפסי את מקומי," "אותי תעזבי! יש לך את בלאנקה ואת סיסילה," "את שוב רוטנת!" גיחכה הדודה, "לא תוכלי להתחמק מגורלך! ש… את שומעת?" חלף זמן רב עד שרוזלי השיבה; "אני שומעת המיה מוזרה רחוקה מכאן," "תנסי להתרכז..." לחשה הדודה, ""תפסו את המכשפה! תעלו אותה על המוקד! מהר! מהר! תפסו את המכשפה!…"אני לא מאמינה," החווירה האחיינית, "המכשפה האחרונה הועלתה על המוקד בשנת, 1834
זה מה שלמדנו בבית הספר, אולי תסבירי לי מה מתרחש," "אירוע הזה התרחש מזמן," נאנחת הדודה, "אספסוף צמא דם מלווה את משמר האינקוויזיציה. לפני שלוש מאות שנה עמדתי כאן, באוהל הזה כשבאו לעצור את דודה אנדריה כדי לחקור אותה ולעלות אותה על המוקד. גם דודה אנדריה הייתה מכשפה מפורסמת." "ואת שלווה כל - כך?" השתוממה רוזלי, ""אותי שרפו כבר פעם," אמרה הדודה, "עברתי מסכת עינויים נוראה ומיתה שלא ברא השן," "מתי זה היה?" נבהלה האחיינית, "לפני מתאיים ותשעים ושש שנים,
ארבע שנים אחרי דודה אנדריה," פניה של רוזלי החווירו, מצחה נמלא זעה, גופה רעד, אך הסקרנות גברה על הפחד; "ספרי לי איך זה קרה?" "הלשינו עלי שאני מכשפה, משמר האינקביזיציה לכד אותי והביא למנזר, סן דומיניקו, שם העמידו אותי לפני שופט חוקר, האינקוויזיטור הדומיניקאני, חואן פדרו מנדוסה, זכרתי את שמו מכיוון שפדרו מנדוסה נתן פקודה לענות ולשרוף את דודה אנדריה, משני צדי השופט ישבו הדיינים, הנזירים ונציג הבישוף, שורה מתחת ישבו קציני המשמר, חיילי המשמר שמר שההמון הסוער לא התפרץ לתוך האולם. 'אנחנו יודעים מי את!' צווח עלי השופט, 'את מכשפה, פילגשו של השטן!' משנרגע קמעה אמר; 'את רוחשת, בוחשת ומנבא עתידות, התדעי לנבא את גורלך?!' כל הנוכחים באולם פרצו בצחוק רם, ידעתי שסופי יהיה כסופה של דודה אנדריה אכן חשתי צורך לבוז ולנקום - כבוד השופט, אמרתי אחרי שהרוחות נרגעו, אנבא את עתידה של ספרד, 'זה עושה האסטרולוג של המלך,' גיחך החוקר, האסטרולוג של המלך מתחזה, הוא באמת רוחש ובוחש ופיו פולט שקרים, 'תמשיכי!' צווה עלי החוקר. הרמתי ראש ויישרתי מבט; יום אחד יקום נבל גאון מלחמה, קצת גבוה מגמד, הוא יכבוש את ספרד וימליך את אחיו במקומו של המלך הספרדי. 'זה לא יכול לקרות!' רתח החוקר, 'השילוש הקדוש שומר על המלך שלנו!' בעתיד הרחוק יותר, המשכתי, תפרוץ מלחמה בין ספרדים לספרדים… 'די שמענו מספיק!' קטע אותי השופט, סלקו את המכשפה מכאן!' חיש העבירו אותי למרתף העינויים, שרפו את עורי, שברו את עצמותיי, למחרת העלו אותי על המוקד." הדודה שתקה קשובה להמולה הקרבת, 'תפסו את המכשפה! תפסו את המכשפה! תעלו אותה על המוקד!' "הזמן אוזל!" אמרה הדודה. היא הרימה את האברזין בצדו האחורי של האוהל, "תצאי מכאן ותרוצי מהר, אסור לך לסובב את ראשך לאחור!" "ומה אתך?" שאלה רוזלי, "אני נשארת, זה גורלי, מגורלי לא אוכל להתחמק!"
5
"רוז, רוז, קומי, תאחרי לבית הספר," אמה עומדת מודאגת לצד מיטתה, בשעה זו רוז נמצאת על הרגליים, מצחצחת שיניים, רוחצת פנים, בודקת את התיק עם כל הספרים והמחברות נמצאים בתוכו, שותה שוקו עם עוגיה שאימא מגישה לה. גברת סופי נוגעת קלות במצח בתה, "את כולך בוערת," נזעקת האם דואגת, איפה היית אתמול בלילה? חזרת כולך רטובה?!" מה היה אתמול בלילה? מהרהרת רוזלי במין נים - ולא - נים, גרונה כואב, ראשה כואב, גופה דבוק למיטה, היא פוקחת עיניים, זה לא היה חלום, מה היה אתמול בלילה?… אחרי שברחתי מהאוהל, נזכרת רוזלי, חציתי את השדה ומצאתי את עצמי ברחוב שלא הכרתי; בתי עץ רעועים, אדמה בוצית וזבלים, המון זבלים, הסרחון היה נורא. כשסבבתי את ראשי לאחור המאהל כבר לא היה שם, גם לא הברושים, לפתע החשיך, חשרת סופה הקדירה את השמיים, ברקים האירו רחובות ובתים, גשם זלעפות החל לרדת, הקור היה נורא. ומה היה אחר - כך… זינקתי כמו מטורפת, רצתי כמו משוגעת… עייפתי, כוחי אזל, נשימתי נעתקה, עצרתי… רק אז הבחנתי שהגעתי לשדרה מוכרת, לבתים מוכרים, הרוח שקטה, מצאתי את עצמי קרובה לביתי, אבן כבדה נגולה מלבי… "אמך אמרה לי שאת חולה," ליד מיטתה עומדת אוכסנה, "רציתי שנלך ביחד לבית הספר אבל את חולה. אמך מדברת בטלפון, מזמינה אמבולנס… אל תקומי! אמך סיפרה לי הכול, אני מקווה שלא קיבלת דלקת ראיות. אני מאוד סקרנית לדעת מה הלך עם הדודה, אבל לא עכשיו, אין זמן. גם לי יש משהו לספר לך, אך קודם תבריאי." רוזלי מרימה מבט עייף, "מה את מחזיקה ביד?" היא שואלת את החברה, "משהוא בשבילך, מסמך סודי."
"מסמך סודי?" משתוממת רוזלי, "תני לי לקרוא. אחרי שאקרא אחביא אותו מתחת לשמיכה."
"אבי גילה את המסמך בארכיון של הוותיקן וצילם אותו בסתר. תקופת האינקוויזיציה מעניינת מאוד את אבי, הוא עורך מחקר בנושא ומכין דוקטורט. סיפרתי לו עליך, הוא מאוד רוצה לפגוש אותך. עכשיו אני ארוץ
לבית הספר. את תקראי ותתפעלי במי מדובר,

"אל קדושתו האלוית, הבישוף של סביליה, 1711 ,9 ,25
בשם המלך הקדוש והמיטיב, ובשם הכנסייה הקדושה שלנו, לכדנו וחקרנו את המכשפה, מטילדה מזן המכשפות ירוקות העיניים. בעת חקירתה עיניה של המכשפה הבזיקו ניצוצות וברקים, פיה גידף וקילל, נחיריה פלטו אש צורבת. לבסוף הודתה המכשפה שהיא זו שזורעת חולי ומוות ועוד הודתה המכשפה שהיא פילגשו של השטן ויש לה זוג תאומים ממנו. מצאנו את התאומים, בני השטן, פולטים מפיהם נחשים ועקרבים וחנקנו אותם למוות. מחר בערב נעלה את המכשפה הנוראה על המוקד ברוב צהלה ופאר,
עבדך הנאמן, חואן פדרו מנדוסה, האינקוויזיטור של סן דומיניקו."
*
שני רופאים עמדו ליד מיטתה של רוזלי, רופא בחיר ומתמחה. הסטז'ר אמר לעמיתו הבחיר; "אתמול בבוקר הביאו את הגברת הצעירה עם חום גבוה מאוד, היה חשש לדלקת ריאות. מאחר והחום ירד והתייצב סביב שלושים ושמונה החלטנו לטפל בה ב… " הרופא הבחיר נעץ מבט משונה בעיניה של רוזלי, "את לא פעם הראשונה אצלנו?!" ספק שאל, ספק קבע עובדה מוגמרת, "פעם הראשונה," מלמלה רוזלי, "מעניין," הניד ראש הרופא, "יש לך עיניים שאי אפשר לשכוח ומבט…" הרופא שפשף את מצחו כמנסה להיזכר, "לא, זו לא את, האחרת הייתה מבוגרת ממך בכמה שנים, אך אתן דומות כמו שתי טיפות מים." הופיע אחות מוכרת לרוזלי. היא הזעיקה את הרופא הבחיר למקרה דחוף במחלקה אחרת.הרופאים הסתלקו, נשארה האחות. "עלינו להמשיך בתרופות שקיבלת." אמרה האחות, "רק רגע," ביקשה רוזלי, "מי הרופא הזה עם הזקן?" "מנהל המחלקה, פרופסור ידוע מאוד," השיבה האחות, "איך קוראים לו?" שאלה רוזלי, "חואן פדרו מנדוסה."

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign