פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
הנסיכה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%100
אהבתי
%0
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  הנסיכה
מחבר:  יוסף דנון

תאור:
רוברט היה חייל בסדיר כשאמר לארוסתו היפה, "יש לי דבר חשוב לספר לך," "ספר," השיבה זו בחוסר עניין, "הנושא נורא רציני!" התעקש רוברט מאוכזב מתגובתה הפושרת. שלושה חודשים רוברט הכין את עצמו לרגע הזה, מאה פעמים שינן במוחו כל מילה שיאמר לה והיא כהרגלה נאנחה משעמום ולא יחסה כל משקל לדבריו, "תמיד רציתי שנהיה כנים זה לזו," המשיך רוברט בנימה דידקטית, "השקר, הרמייה וההתחזות מרעילים כל חלקה טובה ואז מתחילות המריבות, האשמות ההדדיות, השנאה המפעפעת…" אהובתו הנהנה בפיזור – נפש, "אל תדאג, יקירי," השיבה לו לא לעניין, "לא אחזיר אותך יבש לבסיס." הם ישבו על ספסל בגינה ציבורית, השעה הייתה אחת אחרי חצות, היא דברה מתוך נמנום, ראשה שעון על כתפו, עיניה עצומות, הוא הבין שאין טעם להמשיך, עייפה הייתה מהתרוצצויות בקניונים, ממסע קניות מוצלח, מזלילה בלתי פוסקת. בבוקר אכלו בקניון הזהב, בצהרים במסעדת הדגים של אפלוקה, בערב בקניון עזריאלי, בין ארוחה לארוחה, בין קנייה לקנייה ליקקו גלידה, פיצחו גרעינים, לעסו מסטיק, רוברט פינק אותה, הוריו של רוברט פינקו אותה, מאז הכריזו על האירוסין אביו של רוברט, קבלן שיפוצים הזרים כסף רב לחשבונו של הבן בבנק, כסף שחור שמצא לו אפיק התאדות מהיר ובטוח. אמו של רוברט, גברת שרה יעצה לבנה להיות ג'נטלמן עם כלתה לעתיד, "אנחנו לא עניים," אמרה לו, "תקנה לה דברים יפים שלא תחשוב אותך לקמצן!" לטעון שרוברט קנה ללימור זה מוגזם, לימור רכשה כל מה שחפץ ליבה ורוברט שילם. הערב נפל דבר, עיניו של רוברט צדו מעיל אדום קיצי קצר באחד החנויות של קניון, עזריאלי. אותו מעיל עשוי היה מכותנה עדינה והייתה לו בטנת משי משובחת. הוא הרים את הקולב מתרשם מעיצובו היפה של המוצר, "מה דעתך?" פנה אל אהובתו בקול מתקתק, היא העיפה מבט מזלזל, "לא לטעמי!" השיבה. לימור לא אהבה שרוברט מתערב בקניותיה, "תנסי את המעיל," הציעה לה המוכרת, "מעיל ספורט אלגאנט, מעיל לצעירות." לקוחה שעמדה בצד התערבה בשיחה, "לו היה לי גוף כשלך לא הייתי חושבת פעמיים." לימור השתכנעה ולבשה את המעיל, "אתה תעמוד בצד!" ציוותה על רוברט והזדרזה לדגמן לעצמה מול המראה הגדולה בחנות, "המעיל הזה ממש תפור בשבילך," החמיא לה לקוחה מבוגרת, "יש לך פנים של מלאך וגוף של דוגמנית." כל הפריטים שרכשה לימור רוברט הטמין בבגז' מכוניתו, אך מהמעיל האדום לימור לא רצתה להיפרד לדקה.
*
לימור נמנמה זמן מה על הספסל שבגינה, ראשה שעון על כתפו של רוברט והמעיל האדום מכסה את רגליה,
לפתע ניעורה, "מה השעה?" שאלה. רוברט הרים את ידו השמאלית והביט בספרות הזוהרות, "אחת ועשרים," השיב. "בוא נעשה את זה כאן," אמרה, "במכונית לא כל - כך נוח." היא אספה את המעיל וקמה. המעיל היא קיפלה בקפידה והניחה על משענת הספסל, היא הרימה את החצאית מעלה, מעלה והפשילה את תחתוניה, את התחתונים היא הטמינה בתוך ארנקה ודלתה מתוכו חבילה מגבונים ומגבת קטנה, "מישהו יכול לעבור," הזהיר אותה רוברט, "שיעבור," השיבה לימור בלגלוג, "הגברים אוהבים להציץ." הוא הביט בה בהערצה מתקשה להאמין שאושר כזה נפל בחלקו, "מדוע אתה יושב!" התכעסה עליו, "קום ותוריד את המכנסיים!"
לפתע נזכרה, "מה רצית לספר לי קודם?" רוברט נעץ בה מבט בוחן, "על אחי," נאנח, "לא נורא, זה סובל דיחוי," "יש לך אח?" השתוממה לימור, "גם לי יש דודה מטורללת, מדי פעם מאשפזים אותה בבית משוגעים,"
"לא, אחי זה לא מה שאת חושבת," מחה רוברט נמרצות, "אחי הוא איש חכם ואמיץ מאוד! חבל שחכמתו ואומץ ליבו מתבזבזים באפיק הלא נכון," "באיזה אפיק מתבזבזים?" שאלה לימור מסוקרנת. כדי לתת משקל
לדבריו רוברט הרים ראש ויישר מבט, "נו ספר כבר!" התכעסה לימור, "אחי נחשב לטייקון בעולם התחתון, שמו נקשר בעסקי זנות והימורים, בוודאי שמעת עליו, קוראים לו מרטין, למעשה שמו, שמעון אבל הוא שינה אותו למרטין." לימור הגיבה קשה, "מדוע לא סיפרת לי עד עכשיו! מדוע הסתרת את זה ממני! אני טובה רק לזיונים!" רוברט ביקש להתגונן, "אבי אסר עלינו להזכיר את שמו, בשבילו אחי לא קיים יותר," "ואתה נשמע לו כמו ילד מפגר!" שפתיה התעוותו בבוז מצמרר, "לא בדיוק," השיב רוברט בגאווה מסוימת, "אני אוסף ושומר כל מה שפורסם עליו בעיתונים." "די! די! אתה מגעיל! גם אבא שלך מגעיל! כולכם מגעילים! קום! תזיז את התחת!" לימור שוב פתחה את ארנקה והחלה לפעול בסדר הפוך, היא החזירה לתוכו את חבילת המגבונים והמגבת הקטנה, דלתה מתוכו את תחתוניה ולבשה אותן בחזרה, "מה אתה יושב! קום!" היא רתחה, עיניה הבזיקו באופן מוזר, "לאן?" שאל רוברט מוקנט ופגוע, "אלך הביתה!" קולה הכעוס לבש טונים צורמים, "אני רוצה לקרוא כל מה שכתבו על אחיך בעיתונים!" רוברט נבהל, "זה לא הזמן, מלמל, "החבאתי את העיתונים בבוידם ואבא בבית," "רכיכה! שפן! אם עתה רועד מאביך, אני אעלה על הסולם!"
*
בבוקר רוברט נסע לבסיס, בצהרים הוא התקשר ללימור מהצבא אך הפלפון שלה לא היה זמין, הוא התקשר לביתה, לימור לא הייתה בבית, בערב השיג אותה, היא אמרה לו שאין לה זמן בשבילו והוסיפה דרישה מיוחדת, שכמה ימים ייתן לה לנוח בלי פגישות ובלי התקשרויות. רוברט שאל, "כמה ימים?" והיא השיבה לו,
"שבועיים." חלפו שבועיים, רוברט התנהג כמו אביר, לא התקשר לארוסתו ולא נסע אליה הביתה, תאבונו אבד, לא ישן בלילות, זו לא הייתה אותה לימור שכל חמש דקות התקשרה לנייד שלו מספרת לו ששכחה לקנות פריט זה או אחר, שחברה שלה, שירלי הזמינה אצל צורף זוג צמידים לרגל ימין ושלשירלי אין רגליים יפות ושלה ללימור יש רגליים יפות ושלושה צמידים כאלה, שניים לרגל שמאל ואחד לרגל ימין יטריפו את הגברים… "אתה מקשיב לי?" הייתה שואלת לפתע, "כן," היה משיב לה לקוני והיא הייתה ממשיכה, "החברה שלי, רונית קנתה שתי זוגות מכנסי ג'ינס פרומים ומשופשפים, ג'ינסים מאוד חמודים…" רוברט לא אזר אומץ להזכיר לאהובת שכבר קנתה כמה ג'ינסים כאלה. בשיחה הבאה לימור הייתה מספרת לו על חליפה מהממת שראתה בחלון ראווה ועל חוברת פרסום שקיבלה בדואר ובה שפע של נעליים אלגנטיות וארנקים משגעים, הכול ייבוא מאיטליה… רוברט אהב את השיחות הללו, הוא אהב להקשיב לקולה של לימור ולהיות זה שמגשים את מאווייה. מאז שהם הכירו הוא חי בתחושה שהשיחות הללו לעולם לא ייפסקו והנה הפלפון דמם.
*
חלפו והתנדפו שבועיים, ביום החמשה עשר רוברט התקשר לארוסתו ולא היה מענה, חיש התקשר לנעה, אחותה של לימור, נעה סיפרה לו שלימור נמצאת אצל חברה, איזה חברה גם היא לא יודעת, מה שכן היא יודעת שאחותה לא לקחה עמה בגדים להחלפה וזה מאוד מוזר בעיניה. חשד כבד נפל על רוברט, חשד שלימור הלכה למרטין, אחיו רועה הזונות ונשארה שם באחת מבתי הבושת הרבים של התחנה המרכזית הישנה. רוברט זכר באיזה קלות לימור הייתה מפשילה את תחתוניה, באיזה אדישות הייתה מתמסרת, הוא לא היה הגבר הראשון, לא השני ולא השלישי אצלה. היא בעצמה סיפרה לו ששכבה עם כל מי שהסכים לממן את קניותיה
וכאלה היה רבים לפניו. רוברט זכר היטב כיצד הכיר את לימור; היה שם גבר, אותו גבר כעס על לימור והלך,
רוברט שמע אותו אומר לפני שהסתלק: "די! סחטת אותי מספיק! תמצאי לך פרייר אחר!" הגבר ההוא השליך ארבע שקיות ניילון מלאות בבגדים, בשמים ובכלי איפור על הרצפה, על השקיות היו מודפסים שמות בתי המסחר מהם נקנתה הסחורה. לימור עמדה שם בפתח חנות לדברי הלבשה, יפה כמו אלה, בעלת עיניים שקדיות תערובת של ירוק בהיר וסגלגל, שקופות כמו מים צלולים, שערה כצבע הדבש, פניה מוארכות, אפה סולד וגוף בנוי לתלפיות. רוברט הביט בה נדהם מיופייה, צעירה יפה מזו הוא לא פגש מעולם, אפילו לא בסרטים. היא הבחינה בו ואמרה, "כל הגברים אותו הדבר, רוצים לקבל ולא רוצים לשלם!" יותר לא התייחסה אליו, חייל בחופשה, כנראה תפרן, היא אספה את השקיות מהרצפה וניגשה למדרגות הנעות. רוברט ראה אותה יורדת קומה, הוא ירד אחריה בתקווה לפגוש את היפהפייה שנית ולנצור את דמותה במוחו, ציפיות ליותר לא היו לו. הוא ראה אותה בקומה התחתונה של הקניון משוחחת עם מישהי ונפרדת ממנה. הצעירה הבחינה בו וחייכה אליו, "פעם שלישת גלידה," אמרה לו וצחקה, רוברט אזר אומץ ושמע את עצמו אומר, "אפשר להזמין אותך עכשיו." לתדהמתו היא הסכימה, "קודם ארוחת ערב ואחר - כך גלידה," המשיך רוברט באותו קול נועז, "אתה חמוד," אמרה לו והציגה את עצמה, "שמי לימור, תעזור לי לשאת את השקיות," "קוראים לי רוברט," מלמל והסמיק. הבחור לגמרי ירוק, הרהרה בת שיחו ושמחה שזה כך. אחרי הארוחה והגלידה הם המשיכו להלך בקניון ולבקר בחנויות, לימור רכשה פריטים נוספים באלף ומתאיים שקלים רוברט שילם. בשעת ערב מאוחרת הם יצאו מהקניון ועלו לסוזוקי שלו, בדרך אמרה לו, "אם בא לך לזיין, אל תתבייש הרווחת את זה ביושר."
*
לימור הדריכה את רוברט כיצד להגיע לאזור שומם ולחנות את רכבו בפינה חשוכה, "אל תמהר!" אמרה לו,
"שום דבר לא בוער, אתה יכול לגמור אצלי, אני נוטלת כדורים למניעת הריון." למחרת שוב יצאו ביחד,
רוברט הביא אותה הביתה, הצעירה כבשה את לב אמו בסערה, היא חיבקה אותה ונשקה את לחייה, קראה לה, אימא, עזרה לה לערוך את השולחן, שיבחה את תבשיליה, הביאה נכונות ללמוד ממנה כל מה שאישה צעירה צריכה ללמוד מגברת חכמה ומוכשרת ולפרידה שוב חיבקה אותה נשקה את לחייה. מהערב הזה ואילך גברת שרה ראתה בלימור נסיכה; נסיכה יפה, תמימה, מלבבת, מתוקה כדבש. החום והחן שהפגינה לימור השפיעו קסם על האישה המבוגרת. מרגע בואה של לימור, גברת שרה שזרה את חייה לצד כלתה לעתיד, היא תשרת את לימור ותדאג למחסורה, היא תשמור עליה מכל פגע, כשיהיו לה ילדים היא תטפל בנכדיה. תמוה היה בעיני שרה מה מצאה לימור בבנה, רוברט לא היה נסיך ואפילו לא למד עורכות דין, המקצוע הכי נחשב בעיניה. בחור טוב אבל לא חכם, הרהרה שרה בבנה הקטן, החכם הוא בנה הגדול, חכם ורשע כמו השטן… לשכוח! לשכוח! לשכוח! בנה הגדול כמו שאמר בעלה, לא קיים יותר, בושה וחרפה למי שיש לו בן כזה!
לימור נהגה לבקר אצל גברת שרה גם כשרוברט נשאר תורן בבסיס מדגישה בליבוב שהיא באה במיוחד בשבילה. החיבוקים והנשיקות שהרעיפה החמדנית הצעירה הטריפו את דעתה של האישה המבוגרת. שום פסול לא ראתה לימור בלכבוש לב אישה תמה ולצאת מביתה עם עוגיות תוצרת בית וכמה שטרות של מאה
ומתאיים שקל, "אסור לך לתת לי כסף," הייתה אומרת לימור לפטרונית הדואגת, "אני בזבזנית גדולה,"
וגברת שרה מיד הייתה דוחה את הטענה, ענווה וביישנית הייתה בעיניה הנסיכה, לא כן בעיני מלני, אימא של
לימור. גברת מלני דרשה מבתה לעבור טיפול פסיכיאטרי. בנושא זה האם והבת רבו הרבה. לימור לא הסתירה באיזה דרכים הייתה רוכשת את מאות הפריטים שמלאו את הבית. הפריטים גדשו את הארונות, נערמו מעל הארונות, מלאו את הבוידם, הוסתרו מתחת למיטות ומאחורי הספות, הגדולים שבהם כגון טלוויזיות ומחשבים הורמו על שתי המרפסות, המרפסת הקדמית והאחורית. הפריטים שרכשה לימור התרבו מיום ליום, כולם באריזתם המקורית, לא מנוצלים ולא נחוצים, משתלטים על הדירה, מעלים אבק, מקשים על הניקיון. לימור לא הרשתה לאיש לגעת בפריטים שרכשה. הם היו שלה ורק שלה. בגיל ארבע עשרה לימור נשרה מהלימודים למען שוטטות ברחובות ורכישת מוצרים באופן אובססיבי. היא צדה גברים צעירים ולא צעירים, דבר שכלל לא היה חשוב בעיניה, העיקר שלגברים הללו יהיה די כסף ושיסכימו לממן את קניותיה. לימור נהגה לספר
לאחותה נוע; "הגברים משלמים כל מה שאני קונה בגלל שאני כוסית משגעת!" נוע הייתה מתפלצת, "את לא מפחדת שמישהו ירצח אותך או שידביק אותך במחלה האיומה ההיא?" לימור הזכירה למלני את גרושה, אביהם של לימור ונוע. בעלה לשעבר היה סוכן מכירות, יום אחד עזב את העבודה ונטש את המשפחה, לא השתתף בהוצאות הבית לפני הגירושין, לא שילם מזונות אחרי הגירושין, מלני עבדה וטיפלה בבנותיה. בפעם האחרונה שמלני ראתה את גרושה היה על המסך הטלוויזיה מובל באזיקים. נשים גרושות ואלמנות התלוננו במשטרה שאותו גבר נעים הליכות ובעל לשון חלקלקה רכש את אמונן וגזל את כספן. לימור הייתה יפה כמו אביה ורקובה כמו אביה.
*
חלפו שבועיים, לימור לא באה ולא התקשרה לגברת שרה. רוברט סיפר לאמו שלימור חשה עייפה ונחה אצל חברה. האם קיבלה את זה קשה, אם לימור חשה עייפה יכולה לנוח אצלה, היא יכולה להזמין גם את חברותיה לביתה. להכיר את החברות של הנסיכה ולשרתן זו זכות גדולה בשבילה. הרי לימור תמיד אמרה לה שהיא רואה בשרה אם וחברה ושלעולם לא תיפרד ממנה. עתה החלו לכרסם ספקות בליבה, אולי רוברט ולימור רבו והיא מתביישת לבקר אצלה, אולי בנה סיפר לה משהו לא טוב עליה. גברת שרה הנה אישה פשוטה, טובת – לב, נאמנה לבעלה ומסורה כמו כלבה לצעירה היפה והמלבבת שהבן הביא לה הביתה.
העולם בלי לימור נראה לגברת שרה אפל ומשמים, היא התגעגעה לביקוריה, לחיבוקיה, לנשיקותיה, היא התגעגעה לקולה המתוק הקורא לה, אימא, לנכונותה של לימור לשבת כמו ילדה טובה ולהקשיב לדבריה. לפני לימור איש לא התייחס אליה. היא בישלה, כיבסה, ניקתה את הבית, הגברים באו והלכו, לא תודה ולא מילה טובה, אפילו עוזרת בית מקבלת לעתים מחמאות. בהתחלה שרה הזילה דמעות בסתר, אחר - כך לא התביישה יותר. לו מישהו סיפר לה שהנסיכה נמצאת אצל בנה הגדול ועוסקת בזנות הייתה מוציאה לו את העיניים. אדם טוב וישר חושב שכולם טובים וישרים כמוהו.
חלף חודש, חלפו חודשיים, רוברט השתחרר מהצבא והלך לעבוד אצל אביו, גברת שרה כעסה עליו. בעלה לא צריך אותו אצלו, הוא יכול להסתדר בלעדיו, עליו לחפש את ארוסתו ולהחזיר אותה אליה. כאן מקומה. יום ולילה היא חקרה את בנה מה קרה בינו לבין ארוסתו, הרי לימור בעצמה אמרה שהיא רואה את עצמה כחלק מהמשפחה. מה הוא סיפר ללימור, מה הוא עשה לה שהיא נעלבה ונעלמה. גברת שרה כעסה גם על מלני, איך אימא לא יודעת היכן נמצאת בתה, בשר מבשרה, ואולי היא כן יודעת ולא מוכנה לספר לאיש.
*
רוברט לא הזכיר את אחיו ולא החשד שלימור נמצאת אצלו ועוסקת בזנות. בסתר ליבו הוא קיווה שהוא שוגה. בערבים ובשבתות רוברט בלש בתחנה המרכזית הישנה ולא פגש אותה שם. ערב אחד התקרב לאחד 'ממכוני הבריאות' (בתי זונות מוסווים תחת השם, מכוני בריאות) שומר הסף קרא לו להתקרב אליו, "נכון שאתה אח של מרטין?" שאל השומר, רוברט הנהן ורעד פתאומי פשט מרגליו עד לראשו, "מיד זיהיתי אותך," אמר השומר, "אתם דומים כמו שתי טיפות מים, רק אחיך קצת גבוה ממך," רוברט הביט בשומר הגברתן יוצא יחידה קרבית. הלה נעץ בו מבט נוקף ושאל, "אתה מחפש את ארוסתך?" רוברט נרתע, "היא כאן?" שאל. פניו של שומר הסף הרצינו, "אל תעשה מעשה פזיז שתצטער עליו," "אני נורא כועס על אחי!" זעם רוברט. הלה הניד ראש בביטול, "אחיך לא אשם בדבר," השומר תקע מבט בעיניו של רוברט, "ארוסתך בחרה בדרך שבחרה, מרטין ניסה להשיב אותה אליך, היא התעקשה להישאר כאן ולעסוק בזנות. ארוסתך איימה שאם לא אצלנו היא תעבוד במקום אחר, בתי בושת לא חסרים. השותפים של מרטין שכנעו אותו להשאיר אותה. אתה רק עושה טובה לאחיך, הם אמרו לו." התקרב לקוח, שומר הסף בירך את האיש בשמו הפרטי ונתן לו להיכנס. "אתה נראה לי בחור חכם," חזר השומר לשוחח עם רוברט, "יש לי חדשות בשבילך," פניו שוב הרצינו, "מכול הזונות שבמקום, החברה שלך היא הכי מטומטמת! היא היחידה שמסכימה לעבוד בלי קונדום. לימור תמיד זקוקה לכסף, היא מרוויחה הון וכולה שקועה בחובות. בסוף כל משמרת אני מסיע אותה הביתה, היא דרה בדירה שכורה עמוסה בחפצים, היא לא מבשלת ולא מכבסת, תחתונים וחזיות היא לובשת רק פעם אחד וזורקת, אני מרחם עלי ומוריד לה את הזבל למטה." אתה שוכב אתה?" שאל רוברט, "חס וחלילה," הכחיש השומר, "יש לי אישה וילדים, אני לא משתוקק להביא מחלות הביתה. אם תפגוש את לימור לא תכיר אותה, פניה מפורכסות כמו תחת של בבון, גופה מקועקע, שיערה פרוע, תשמע לעצתי בחור, שכח ממנה, היא לא בשבילך, היא לא בשביל אף אחד, תחזור הביתה ואל תגלה לאיש מה שסיפרתי לך." הגיע עוד לקוח והשומר בירך אותו ונתן לו להיכנס. רוברט לא נרגע, "מדוע אתה מסיע את לימור הביתה?" הוסיף לחקור, "הזונות מחבר העמים ישנות במכון, הישראליות נוסעות הביתה, אחיך ביקש ממני להסיע את לימור לדירת מגוריה, מי אני שאסרב לו. בעצם, אני מחבב את לימור וכואב לי עליה. עוד לא פגשתי אדם גלוי לב וישר ממנה. היא סיפרה לי על הגברים שמימנו את קניותיה עד שהגיע לכאן, היום הסדר שלה הפוך, היא עוסקת בזנות ואין לה צורך במממן בודד." "מדוע הסכימה שנתארס אם היו לה דברים אחרים בראש," התייפח רוברט, "בגלל אימא שלך," הדגיש השומר, "לימור נקשרה אליה, אמך אוהבת אותה כמו בת, קוראת לה נסיכה, תמיד שאני מסיע אותה הבית היא נזכרת בה. "אותי היא מזכירה?" שאל רוברט," שומר הסף הניד ראש בשלילה, "עכשיו לך ידידי," אמר השומר, "אני לא רוצה שאחיך יראה אותנו משוחחים." אפילו לא שאלתי לשמו, הרהר רוברט אחרי שהתרחק מהמקום. שעה ארוכה הוא התהלך ברחובות מהרהר בדברי השומר. כשלעצמו לא היה מופתע, גם כשלימור התגפפה עמו והתמסרה לו, הראש שלה היה במקום אחר. בשובו הביתה מצא את אמו ממתינה לו מאחורי דלת הכניסה. היא לא שאלה מה עם לימור, פניה המתוחים והמבט החרד שאלו בשבילה. רוברט הניד ראש לשלילה ופרש לחדרו, אמו חזרה למטבח לכסות את העוגיות האהובות על לימור. אולי, אולי זה חלום רע שיתפוגג ולפתע תופיע הנסיכה עם החיבוקים והנשיקות ותשאל, 'אימא מה בישלת היום?'
*

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign