פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
לתפארת

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%100
אהבתי
%0
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  לתפארת
מחבר:  נטע אטלסוביץ

תאור:

כשאף אחד לא נמצא שם כדי להגיד " לא" דברים מתרחשים מעל לפני השטח. דברים התרחשו מעל שולחנות בגלוי, ועוד לפני גיל 5 הייתי מתחככת בשולחנות עד לכדי אורגזמה. והיו שלבים ברורים שמשמשים אותי עד היום. הייתה הצמדות ופרקי ידיי היו אוחזות את כל כובד משקלי, מעלה ומטה בתנועות חלשות וקצביות שהתעצמו ואז הפכו מרפרפות, נוגעות-לא נוגעות בשולחן, מעגלים קטנים שמתנשקים עם קצהו ואני כן רוצה שייגמר ואני לא, וסחרחורת ואז נרדמות לי הרגליים. ולכשגמרתי היה מזיע ממני השולחן וידעתי כי גם אני הזעתי אותו וניגבתי פניי שהאדימו במקצת וככה, הייתי מעבירה את הזמן כשאמי נחה בשעת הצהריים ואיש לא ידע ואיש לא אמר מילה. ונחשבתי לילדה טובה. למדתי לנקות, לטאטא, לחטא ולהעביר הלאה .ובאחד מהימים האלה שהייתי מבקרת את דליה ואייבי שהיו יותר מסבתא וסבא עשיתי את "ההתחככות" ודליה אמרה "נטע תפסיקי זה לא מתאים לעכשיו".וירדנה ארזי הופיעה בערוץ הראשון, ניתקתי עצמי וצנחתי מבוישת לעומק הספה ופעימות ליבי רודפות אותי. ולחצתי על כפתור השכחה ומחקתי. ואינני זוכרת עוד את מה שארע. רק שזה היה פיתרון לרגעים שהתארכו ושיעורים בבית-הספר היסודי, וזאת עוד לפני שהבנים ידעו. והפסקתי לבד כי הבנתי לא לבד שזה לא. לא בסדר. לא ראוי. לא מכובד. פסול. פויה.
בקיץ של 95 אבא הרים אותי על הידיים גבוהה, קודקוד הראש שלי נגע בשנדליר וגילה את שידעתי. יותר משהיית סבתא שלי הייתי נכדתך הבכורה, יותר משהבטת בי ראית דרכי כל מה שאהיה וזיהית ממה אסבול לאן אפול איפה ומתי. ידעתי שלא יהיו עוד ימים כאלו של שינה וגבינת קש וחלה עגולה עם לקרדה מלוחה, וכוס של שוקו , לא פושטי, והם התאיידו ונשכחו ואמי הייתה יושבת בחדרה מחכה שתתקשרי אולי, לפעמים, לרגע, לשיחה קצרה. על אף שידעתי שהיו לה פאות לא אמרתי והייתי מופתעת מחדש ופתיה לתפארת, כי לדחות ולהתעלם זאת אהבה. אחרי המאבק ההוא במחלה ההיא,כשאבא הוריד אותי מהתקרה חשבתי שעכשיו אין מי שיכין לי עוגה הכי יפה ליומולדת. לימים הבנתי שאהבה היא חביתה עם הפתעות, ושאמי לא מוכשרת באפייה. ושאני חושבת מחשבה מגעילה ואנוכית ואיזו מן ילדה אני ושעליי להיענש, וכבר הפסקתי לחשוב על עוגות יומולדת ועוגות של בכלל וטעמן נשכח ממני עד היום ולא אשבר. ועוגות של המאפיה בבורסה, עושות לי ליחה ואפילו שאבא מקבל הנחה מהמוכרת. היא לא מוכרת. היא הבעלים. וגדלתי ועיניי ראו וראו ותרגמו תמונות למחשבות מתומללות והמילים הן חרוזים של זכוכית בשרשרת ואני מפוררת אותן לפירורים ועד אשר נהיה לי קמח זכוכית דק ששורט אותי מבפנים.
ועליתי לכיתה ה' והייתי הכי. הכי בלונדינית והכי חתיכה, וחכמה מהאמצע והכי אהובה בצופים. ואבא אמר שאני ג'דעית ואמא אמרה שאני קליברית ועזבתי את הסטפס והתחלתי להחליק על הקרח ולהדר שריד נהיו ציצים, והיא דברה בלשון ארוכה, סוטה, ומפתה משלי כי ככה זה שצומחים לך ציצים. בגד הים שלי היה כחול עם פרחים גדולים והיו לי מכנסונים וגוזיה ולא הייתה לי חזייה. ואבא אמר "שרק בגיל 14 צריך ציצים" .
הפסקתי לאכול אחרי שגיליתי את רוב הטעמים. מה שהיה שניצל על צלחת - זהוב כמו חול בחוף שרתון של חודש יולי נלעס ונגרס עד שלא נותר אלא לירוק אותו, ולא יכולתי לבלוע עוד. ואז לא ללעוס כל מה שמשאיר על אצבעותיי ברק, ונפרדתי לשלום ממקרוני ורוטב וזרקתי לחמניות עם ממרח ופסטראמה והייתי חוזרת הביתה יושבת מול אמי ומחייכת, מספרת הצגה שרצתה וודאי לשמוע ואז נכנסת לחדר האמבטיה ובוכה על משמני החדשים שהתווספו עם תום הארוחה. ולפני השינה הייתי סופרת עד מאה כפיפות בטן ושרף לי, וכשסיימתי הייתי לובשת מכנסיי וקושרת אותם הדוק עד שכל אבריי הפנימיים נהיו לקטנים ובטני חסרת תחושה ונרדמתי מכווצת והתעוררתי לבקרים יפים פחות, ונרדמתי בשיעורים , ואז כאבים במפרקים ואימוני בלט וג'ז מתקדמים, עד שהראש היה לגוף והגוף נעלם והיה לפעמים שאבא היה מורד בי על שאני מורדת בו ואמא הייתה מתסיסה ומפרידה "ומה לא עשינו בשבילך" והם באמת עשו הכול. הכי טוב שאפשר, וכלום לא חסר לי ומעולם לא בקשתי דבר פעמיים, וכל שבת הייתה מסתיימת בעצבים ובמיני דמעות מלוחות ודביקות ומשפטים שהיו מעירים אותי בבוקר. "כל זה בגלל שטוב לך מדיי". ובכיתה ז' החלטתי שהכי חשוב זה מחזור וציצים וידעתי שאני צריכה להחליט רזה או חזייה. והחלטתי. ולקחתי אוטובוס ועליתי עליו לבד וירדתי בביאליק ועליתי חזרה עם חזייה 75 A ואמא צחקה. לא מתוך רשעות. צחקה. היא מידה 75C , ונהיה לי טעים בפה. וכדורי בשר וקציצות, ופלפלים ממולאים ודג ונסיכת הנילוס וכבד קצוץ עם בצל מטוגן ופתיתים ומסעדות של שבת. ב30 למרץ 99 קבלתי מחזור. ועד שהגעתי לצה"ל כל 30 לחודש היה לי מחזור. עד שהגעתי לצה"ל. כי כשהגעתי הכול התבשבש.
ולאורך שנים אומרים לך שאת מיוחדת ואת מאמינה. ואת שומעת קולות ומתעלמת מההדים וכשרוח פרצים חודרת מבעד חלונך את סוגרת, נעילה כפולה, ושקט לך בלב. והייתה את הפעם הראשונה שהגעתי. חיילת ירוקה במדים אחרים ותג יחידה של מודיעין, והייתי שקטה ושונה. והמדים הבהירים תקעו בי מבטים ומאז לאורך שנתיים תקעו בי איברים ואיש לא העז להתקרב ולשאול לשמי או לשלומי.
והיה לי נעים לחשוב שאני נוסעת הרחק כדי לגעת מקרוב בסודות ודמיינתי חיים מלוחים ודביקים. ויומיים אחרי כבר הייתי למדים בהירים, אספתי את שיערי גבוה אל-על והתמקמתי כדרך קבע על ספסל ששרד שנים לפניי, ונפטר בחורף שעזבתי. כי גם לעצים נשבר לפעמים. ועברו עוד חודשים של שתיקות והתקלחתי בין בנות ואהבתי את מבטיהן הסורקות שליטפו אותי. ושדיי היו עגולים וזקורים ופטמותיי משורטטות, ואהבתי את קנאתם השקטה ואת האדים של המים השורפים שחיטאו אותי מזוהמת היום. והייתי חורטת משפטים ושירים שבורים על מראה, והייתי משאירה למזכרת, ומי שהייתה מתנגבת בהתה בשקיקה עמומה ומבקשת הסבר ותולה הערה ואני הייתי מרוצה. הם קרו לי משוררת. ולא ידעתי את שמן. ולא הכרתי אותן. ובבוקר שאחרי התעלמתי ממחוות הקרבה שנרקמה בנינו.
והייתי עירונית בין בנות מושב. ולא דיברנו את אותה השפה. והשמחה שהייתה בי טבועה נעלמה והתחדשה לפרקים קצרים, כשנשמעו שירים שאהבתי. וניסיתי להיות משהו. למצוא לי צידוק, להוכיח את קיומי שהפך לעובדה, והכנת ספלי קפה הפכה לנחמה מתוקה, עם שתיים סוכר. וסיפקתי תפאורה, ושנאתי את התאורה, לבנה. ופחדתי להיות שקופה, כי בחיים של לפני זכיתי ליחס. כבשתי במה. הייתי שורה ראשונה.
וכשהיה המחוג הגדול מסתיר את הקטן והשעון הראה 1200 הייתה זו שעת ארוחה, והן ירדו בתורות והייתי נשארת מתבוננת על מדיהן המתפקעים וכפתורים שנשרו הוחלפו באחרים סוררים ושחורים. בטני הייתה מתכווצת לנוכחותן ולא הייתי רעבה עוד. והיה שהגישו מיני מטעמים-תפודים מטוגנים ובטטות שמעכו ברוטב אדום וסמיך שבועות של שמן מעטרות אותו, היה שם בשר ובשר ובשר עם רוטב אדום וסמיך שבועות של שמן מעטרות אותו. והיה מקרוני חצי מבושל טובע ברוטב אדום וסמיך שבועות של שמן מעטרות אותו. ולכבוד השבת היו מכינים תבשילים של עוף וגריסים שטבעו ברוטב אדום וסמיך שבועות של שמן אופפות אותו. ומאז פחדתי להיכנס לחדר האוכל. חששתי ממיני בועות שיחדרו לגופי דרך הנקבוביות, ופחדתי לשתות מכוסות שנגעו באותה תערובת מבריקה ונשארתי דרך קבע בלשכה ולא ידעתי ששם, איפה שלא הגעתי לעולם, שם הכול קורה. חשיפה ומגע ופגישות וישיבה סביב עיגול ועוגות ורכילות חדשה דיבוריי נאצה וחצי נחמה בחיוך מלוחם ועוד פרוסת לחם. ובטח עוד דברים שלא אדע כי הפסדתי כל יום, בהתמדה, את שלושים רגעי החסד שעשה עימנו מפקדי ונתן לנו ללכת ותמיד רטן שחזרנו מאוחר מדיי. וזכיתי אני למחצית שעת שקט. מים בקומקום חצי תפוח בפה הקפה הרביעי במספר ומחוג המשקל הראה ירידה קלה, ושתיתי דיאט-קולה לראשונה בחיי. והיה לי טעים ודוחה ביחד.

הזכרים לא היו בנים אלא לוחמים. ולא היה להם שם אלא שם יחידה ולא היה להם מבט אלא צורת הבעה. והם היו דומים זה לאחר ואחר למשנהו ולא התעניינתי באחד התעניינתי בכולם. ולא הגעתי בתולה ורעבוני המיני היה, והיה חזק וגדול ופיצה על דברים אחרים שלא העזתי להכניס לפי והייתי נשכבת לבד בחדרי במיטת קומתיים וכשהייתי לבד הייתי עוצמת עיניים, כשחצי עירומה מביטה דרך חלון שבור והייתי שומעת מוסיקה גרועה של איזור הצפון והייתי מעשנת סיגריה והיה לי טעם רע על קצה הלשון והייתי מכניסה יד לתחתונים וחושבת שאם אחד מהם, היה כאן בטח זה היה נעים. וידעתי שהם רעים כי לא נשקף מהם מבט. והבמה הייתה שלהם והייתי לכלי במשחק. והליכתי עדיין הייתה זקופה וגבי ארוך וישר וחזי בלט מבעד לירכית , החולצה האגדית. והייתי מהלכת כסהרורית לצד החוף. מיירטת לוחמים להנאתי משחקת בכאילו עם דמיוני והם ראו אותי והביטו וסקרו והשוו וקראו לי בשמות והייתי הרקדנית, והייתי ביישנית, והייתי המתחכמת והייתי השנונה והמתנשאת והוספתי להיות כל מה שהם בדו ודגתי את כל השמות ממי שלימים יהיה אחד הרעים שיטיב לשסות עצמו בי. והייתי עם אחד מהם והוא היה השני לבקע את קרום בתוליי והוא היה גדול מדיי ורע מדיי ושחצן מדיי ורע אליי ושכחתי אותו אחרי ששידלתי אותו לשכב עימי על שולחנו של מפקדי. ובשעת לילה כשנשארתי אני בלשכה קראתי לו לבוא. והכנתי לנו את המקום, והגפתי תריסים והשארתי אור קטן והכול היה מוכן. ולא הייתי שם כדי לדבר ורציתי שיגע ומשכתי אותו לשולחן שהיה ארוך ומלא בערמות של דפים לבנים, זכר למבצע שבוטל והייתי למטה והוא היה מעל, והיה לי כואב ויום אחרי כתבתי הרבה ושרף לי, והתאהבתי בעצמי מחדש. כי ידעתי להציב מטרות ולהעצים את כוחי והייתי גאה. ובין לילה הפכתי לזונה. ובבוקר של אחרי לא היה בי תיאבון, הייתה זו התולעת שכוננה בבטני קרקרה במקומי והייתי חרשת לקריאותיה. והרגשתי איך לאט היא אוכלת אותי מבפנים, ומעיים וחומצות ושאר רעלים, והיינו במלחמה שתינו נגדי, ולא נכנעתי לי ולא אכלתי כי. הייתי חזקה נגדה וחזקה נגדי. וברגעים של תבונה היה משתלט המוח על התחושה וכתבתי מתוך בושה.

וקמתי עם בטן שטוחה וחייכתי אל מול המראה ולרגעים אהבתי אותי וליטפתי אותי ונשקתי כתפי והיה לי נעים והמדים הפכו גדולים ובחורף יש פחות מבצעים כי זה ים וזה רוח, וללוחמים יש זמן לנוח. ומידי ערב היינו נוטות לצאת והם היו שותים ואני הייתי ממלאת פי מים והייתי מביטה עליהם מהצד וחושבת שהם משהו מיוחד, ונעצבת עליהם. מרחמת עליהם, מפחדת עליהם ויותר מכל סולדת מהם. כי לא ראו בי את יופיי הנסתר זה שאני כבר התקשיתי למצוא. דרך פרויד המפותלת נראתה קצרה כל כך בדרכינו חזרה. אולי משום שדהרנו את עצמינו ודרדרנו אחרינו שיירה של מכוניות צבאיות. "איקונוליין". והיינו עוצרים בחוף הבסיס. מתפשטות מבלי לחשוש והיה חם גם כשהיה קר ובעיקר היה רטוב. והיינו נכנסים כולם והלוחמים עירומים גם, ותפסנו גלים על גבם ולא הייתי מתקלחת אחרי. כי הרגשתי שהמלח עושה עימי חסד והמים. מתוקים הם.
שלושים ואחד ימיו של חודש מאי 2006 היו עמוסים בהתחלות נושנות ופרידות חדשות חגיגות עצובות ותקוות שההבילו בכוסות קפה. נמס. של עלית. וכללו גם התאהבות ראשונה ואמיתית. ציינו לי שנה בבסיס וכפקידה בלשכה. שאלו אותי איך לא נשחקתי. איך לא נחנקתי. איך נשארתי שפויה. עניתי שקרים שחורים ונמנעתי מחיוכים מיותרים שחשפו שיניים רקובות וקמטים דקים על מיתרי הפנים. והגיע העשירי לחודש והייתה חגיגה לכל מי שסיים את שטיפת המוח העיקשת זו שמתעקשת להתוות מציאות חדשה, ומהיום הם יראו הכול כמטרה והדרך להשיגה. הייתי למדים לבנים חצאית וחולצה בפנים. נמנעתי מלאכול שמא השמים יכעסו עליי ואלוהים יעניש אותי. ידעתי שהצלחת הערב כולו תלויה בי. שלטתי עליי וריסנתי עצביי. וקיבתי היטיבה עימי והייתי זוהרת. מאופרת קלות ומבושמת מתחושת הקלילות שהשוותה לי יכולות ריחוף התזתי מים ריחניים בשפע. סומק לא היה לי; דקרתי עם מחט, ובלונים קטנים, עגולים של דם התגלו על אצבעותיי וטפחתי קלות, ועצמות לחיי בלטו והאדימו בטבעיות חיונית מדומה. והבוקר הפך לצהריים והצהריים החשיכו וכשהגיע הערב הזמן נעצר. ובחילה של עונג עברה בי. עיניי נצצו והבטתי בהערצה של אימא אחות ומאהבת ראיתי את מלחמתם העיקשת בין הפחד לגאווה, רסיסים אחרונים של אנושיות הקיזו מתוכם, והיו כאלה שנראו חסרי סיכוי לשרוד. התהלכתי עד לאנדרטת הנופלים וחיפשתי מקומות פנויים לפרצופים חדשים. וכשהסתיים אירוע ההשקה ללוחמים מצאתי עצמי עמם סביב שולחן ואינני בוחרת באמת לעולם,נשארה לי חובה ויצאתי להכיר את איתי. בין בטון לפחי אשפה. ולא נתתי לו שיגע בי. ואמרתי "בהצלחה" ושאלתי על תחושה וגם על מכה כחולה, שהדהדה לאורך זרועו והגיעה עד לצלעותיו. והתנשקנו וישבנו זה לצד זו. והיה הארבע-עשר לחודש והייתי בת עשרים, ואיתי הגיע אליי עם פרח וחייכתי למרות שתיעבתי פרחים וחי וצומח ושמרתי עליו גם אחרי שנבל.


ולימדתי אותו שירים והוא לימד אותי איך מזדיינים. מאהבה. והיו זולגות ממני דמעות. דמעות טובות שהיינו גומרים. מהתרגשות שזה לא סתם ותוך-כדיי גם . והוא היה מנשק כל דמעה בתורה. ויחד היינו עושים מוסיקה משלנו ומעיפים מזרונים ומגיעים לרצפה חבולים ומאושרים מתקלחים במים ירוקים וסגולים.
מגורי לוחמים היו שטח אסור לכניסה. כל נקבה מתקבלת בברכה וצהלה ויוצאת מבוהלת ופועה. והיה כשעשיתי לילה עם איתי בחדרו והסכמתי לחלוק עימו עוגייה. מסוג "אוריאו". שני ביסקוויטים שחומים שוקולד שהתמוססו מיד כשהרוק והלשון נפגשו, ובניהם מלית לבנה כשלג מתוק ומחוספס זה היה יותר מטעים. בחיי. והרשתי לעצמי לא לכעוס, כי ידעתי שנשכב ואהיה מעליו ואזיע המון וזה קוזז בחשבון. והיה לי מרץ וכבר הפסיק ממזמן לרדת לי דם כמו בפעם הראשונה שנכנס אליי. ובבוקר הייתה לי דרך ארוכה שבסופה עלייה והתעוררתי עירומה בין ידיו ועטיתי עליי חולצתו שאהב ומכנסיים שחורים שלא היו מדים. ורצתי. בשקט טופפו רגליי כדי לא להעיר את האחרים. שלא יראו פניי. שלא ידברו אודותיי ושלא אחשוף זהותי. פיזרתי שיערי וידעתי שאף אחד לא ידע שזו אני. והגעתי מתנשפת ללשכה ופתחתי אותה, ובוקר חדש עלה. ונרדמתי בישיבה.
וחודש מאי נטה להסתיים וטיפות של זיעה כבר עשו דרכם במורד גבי ושמש הבסיס הייתה חמה ולוהטת וקולי התחזק כמעה ולו רק בשם הקרבה השייכת והביטחון שהשרה עליי איתי. ובימים שהיה עובר דרכי היה מחייך ואם הייתי מפטפטת היה מתעלם ואם הייתי מדברת עם עוד מדים בהירים, לוחמים היה כועס ושופט אותי לדין ולא מאמין וזעמו היה מעוור אותו והיה מסתגר והייתי כועסת עליו ועליי. טעות רודפת אשמה וחוסר יכולת הבהרה. והמשכנו לאהוב ולהשפיל ולגרום עצב וכעס ולהטיל מצור זה על זו ופיתחתי עוצמת אדישות והפרידה עברה בקלות והאשמתי את אותי ובטני וגופי וכל-כולי נענשתי. והייתי פוסעת במורד השביל בשעות אחר הצהריים לעבר הבריכה, והייתי קופצת לתוכה עוטה בגד ים, שלם. כחול. חושף גב ושכמות בולטות ועצמות אגני כחיצים מבצבצים והייתי הבחורה היחידה בין לוחמים שאהבו לגעת לעצמם בשרירים ואני הייתי נכנסת רטובה ויוצאת רטובה והייתי נכנסת לא מביטה לעברם ונשימתי קשה עליי ולא הגעתי אלא בשבילי כדי להוריד את שאכלתי, אם אכלתי, יוגורט נטול. שומן, סוכר וטעם. והייתי סופרת עד חמישים בריכות ועוד עשר למען העתיד להיכנס אל גופי. הבריכה עשתה אותי רעבה וחמה ורעבה ולא יודעת מה יותר. והייתי רצה אל מגוריי הבנות והייתי מתקלחת שעתיים שלמות והמים היו שורפים אותי והייתי נרדמת מרוצה. והיה שהתעוררתי באמצע הלילה ובטני זעקה אליי. והייתי חלשה מכדי לקום. עייפה מכדי להזיז גפיי שנדמו ולא הייתה לי תחושה אלא קריאותיה של קיבתי. ונשמתי עמוקות ודיברתי אליה שתבין . וצעדיי כושלים ומביאים אותי עד לעמדות שטיפת שיניים. ומלאתי קיבתי מים ומים ומים. ונרדמתי וקמתי ושתיתי קפה וקפה ופירכית. עד.
שהיה את הערב ההוא שנשארנו כל בנות הלשכה והן חקרו בינן לבין צואתן והחליטו שאני מקיאה. ולא הקאתי. לא אכלתי כך שלא היה מה להקיא והן היו עוקבות אחריי, בצאתי מהשירותים מרחרחות וסופרות את מספר הפעמים והזמן שהייתי שוהה שם. והייתי ללעג .ושכנע אותי מוחי שהן וודאי מקנאות השמנות. בי. הפחות שמנה. וכך זה היה עד אשר אותה יממה בה עישנתי שתי קופסאות מקלות סרטן ומצאתי עצמי מקופלת לשניים בשירותיי הלשכה מקיאה שחור ורועדת ומסריח לי בפה ומסריחים השירותים ושטפתי שיניים ופיח לי בנשמה וראיתי אותי מתה. וחשבתי "מסכן אבא ומה הוא לא עשה,ואיך הכול נגמר בדמעות קטנות שזולגות על לחיי האדומות, כל דמעה השתוותה לתרמיל פומלה ושרפה כמו חומץ לימון". ואמרתי שאפסיק. והפסקתי. והפסקתי להפסיק יום אחרי.
וממלכה בעולם שמכיל רק אותי הפכתי לעבד והזנתי מחלתי והייתי לדשן עבורה ואכלתי אותי ואכלתי וגופי אכל אותי ולא נותר בי. אושר. חן. חיוך. נעם. ונבלו כל הפרחים שניטעו בי וכל הזרעים יבשו ,ויצאתי מדים אפורים. דהויים. מלאה בחרירים של חוסר, מאיימת להתפורר.

ואלף ימים אחרי שחרורי חזרתי לעמוד מול חוף מבצר ומפרץ. השער היה אדיש אליי ולא היה לי אכפת. כי הוא שער. ואמר לי אחד הלוחמים שיופי מרתיע. וביטחון הוא שכפ"ץ הגנה כפולה ומטעה ויש שפחדו לדבר אליי ויש שחשדו שמשהו תחתיי מסתתר. ואיש לא נשאר אדיש כלפיי. והתפלא על תחושת המועקה שאני סוחבת עימי. ושמחתי על דבריו עד. שנזכרתי שגם הוא באחד מהלילות עלה אחריי לשירותי הבנות, וניסה להדביק לי נשיקה וליטוף סיבובי על מותני ומשסירבתי הוא גיחך ואמר שמה את לחוצה כזו. תמיד. מידיי. ותשתחררי. ונגעלתי ממנו ונשבעתי שלא אאמין למדים גם בעוד אלף ימים.
והבטתי אליו וראיתי דרכו, מאחורי כתפי ניצבה דוממה הלשכה, ולא זכרתי מאומה אלא רגעי שמחה ושנינות, שירים שבקעו וריקודים שהמצאתי אני, ובנים שנכנסו ודרשו בשלומי, ואולי הכול היה בראשי. 

  © כל הזכויות שמורות

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign