פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
היהלום הגנוב

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%100
אהבתי
%0
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  היהלום הגנוב
מחבר:  עדי דביר איצקוביץ

תאור:

התעוררתי מאוחר מדי. השמש כבר הייתה גבוה בשמיים, אך אורה כמעט לא נכנס מהחלון מפאת הזוהמה שעל הזכוכית. קפצתי מהמיטה הלא נוחה, מקלל את עצמי על שהארכתי לישון. הייתי אמור להיות עכשיו בסביבות אמצע הדרך לעיר הבאה. התלבשתי במהירות, מקפיד להיראות מכובד, ואת חפציי דחפתי לתרמילי. הכנסתי כמה מטבעות זהב וכסף לארנקי, ואת יתר מה שהרווחתי כאן הכנסתי לשקיק בד והסתרתי אותו קשור למותני השמאלית. עכברוש יצא מתחת המיטה וסייר בחדרון הפונדק בחיפוש אחר שאריות מזון. יצור נתעב. שלפתי את סכיני וחייכתי לעצמי. הוא לא יראה את זה מגיע. פיתיתי אותו עם חתיכת גבינה צהובה שקרן שמש שפגעה בה גרמה לה להיראות כפיסת זהב, וחיכיתי לשעת כושר. העכברוש ניגש והחל לנגוס מהגבינה. זרקתי את הסכין. פגיעה בול. היצור העלוב פרכס עוד כמה שניות ומת. שלפתי את סכיני מגבו, ניקיתי אותה מהדם והחזרתיה לנדן. זה יילמד אותו לקח לא להתפתות יותר לחתיכות גבינה, צחקתי בלבי.
תליתי את תרמילי על כתפי ויצאתי, שמח לעזוב את החדר העלוב ההוא לתמיד. עד עכשיו עברתי מפונדק עלוב אחד למשנהו, אבל לא עוד. אתמול עסקיי היו פוריים במיוחד, ובעיירה הבאה אוכל להרשות לעצמי חדר ברמה גבוהה יותר.
ירדתי במדרגות. הפונדק היה אפלולי למרות אור הנרות ומנורות השמן שדלקו מסביב. החדר היה מאוכלס בתתי אדם מכוערים וגסים. חלקם היו שיכורים. חלקם סתם צעקו. באחת הפינות פרצה תגרה. שתיים-שלוש מלצריות הסתובבו בין הסועדים, מגישות להם את ארוחת הצהריים המוקדמת ובירות, ושומרות על אחוריהן מצביטות. תכננתי רק לקחת צידה לדרך, אך ריחות ומראות המאכלים עוררו את תאבוני. התיישבתי והנחתי את תרמילי מוגן מגנבים בין רגליי, והזמנתי ארוחה שלמה. אני זקוק לכוח. אם אני רוצה להגיע לעיירה הבאה לפני רדת החשכה, יהיה עליי לצעוד מהר וללא הפסקות כל הדרך.
בזמן שאכלתי, נכנס לפונדק גבר צעיר ורזה עם בגדים מרופטים. ראיתי אותו אתמול, הוא היה סתם סייס פשוט.
"שמעתם?" הכריז, "היהלום של גברת גורסקי נגנב אתמול!" הוא היה נרעש ודיבר בקול חזק מכפי שציפיתי שיהיה לגבר רזה כמוהו.
גברת גורסקי הייתה אחת מהאלמנות העשירות של העיר ואחת מהטיפשות שבהן. לכבוד עשר שנים לפטירת בעלה היא החליטה להציג לראווה את היהלום שהוא קנה לה לנישואיהם.
האנשים בפונדק פנו אל הסייס בהפתעה, הפסיקו את עיסוקיהם ומריבותיהם, הזמינו אותו לשבת וקנו לו בירה. הם התאגדו סביבו, וביקשו שימשיך לספר כל מה שהוא יודע. אני נשארתי במקומי, אוכל את ארוחתי כאילו אין אני נמצא שם, אך נטיתי אוזן לשמוע את כל אשר ייאמר.
"מתי זה קרה? יודעים מי עשה זאת? תפסו את הגנב?" השאלות הגיעו מכל הכיוונים.
"בין עשר בלילה לשש בוקר." אמר הבחור.
"ואתה מספר לנו רק עכשיו?"
"הייתי אצל מפקד המשמר, הוא חקר אותי כל הבוקר." ענה הצעיר בטון מתנצל.
"זה היה נגנב במוקדם או במאוחר." אמר מישהו, "זה טמטום להשאיר יהלום יקר בתצוגה ללא שמירה. זה פשוט קורא לגנבים."
גיחכתי בלי שאף אחד יראה. גם אני חשבתי כך אתמול כשראיתי זאת.
"האלמנה טוענת שזו הנערה המשרתת שגנבה. יעל." אמר הסייס.
"את הילדה הזו תמיד עניין רק הכסף." מלמל מישהו.
"זה לא נכון!" כעס הבחור הרזה.
"זו לא היא." הצטרפה בעלת הפונדק לשיחה, "היא יותר מדי חכמה בשביל לעשות דבר מטופש כזה."
"כשמעורב כסף, כל אחד יכול לאבד את ההיגיון והזהירות." קבע מישהו.
לא אני. חשבתי לעצמי בגאווה.
"האם יש הוכחות נגדה?" שאל מישהו אחר.
"כן." נאנח הבחור הרזה, "אומרים שהיא נעלמה. לקחה את היהלום, קצת אוכל, וברחה מוקדם בבוקר." קלטתי בדיבורו עצב וחוסר אמון. קשה היה לו להאמין שהנערה עשתה זאת, והיה ברור שהוא עצוב שהיא עזבה. בוודאי היה ביניהם משהו.
הצצתי לעברו. הוא הסתכל אלי מזווית עינו, והסיט את מבטו מיד כשעינינו נפגשו. מבטו נראה כועס וממורמר. כאילו התבייש על שהבנתי את צפונות לבו.
"פשוט לא יאומן!" אמר מישהו, "הרי רק לפני חודש בערך היא..."
"אני יודע." קטע אותו הנער הסייס בחוסר סבלנות. ניכר היה שאינו מעוניין להיזכר בעוד מאורעות הקשורים לנערה אותה הוא אוהב, שעזבה אותו ונעלמה.
אדם נוסף נכנס לפונדק, ומיד הצטרף להתקהלות וביקש לשמוע את החדשות הטריות.
"יעל גנבה את היהלום של גברת גורסקי." מישהו סיכם. אמירה זו גרמה לוויכוח סוער וערני על אמיתותה, והרעש שעשו האנשים התגבר ומילא את הפונדק. סיימתי לאכול וקמתי. לקחתי את תרמילי, שלחתי יד למותני השמאלית, לוודא שהשקיק במקומו, וניגשתי לדלפק. זרקתי עליו כמה מטבעות זהב מארנקי בשביל החדר, האוכל וצידה לדרך, ויצאתי החוצה.
הרחוב המה באנשים פשוטים, שהתרוצצו הלוך ושוב ומיהרו לעיסוקיהם. בין הרוכלים, הקונים, הסבלים ושאר האנשים הסתובבו גם סוסים, חתולי רחוב, תרנגולות וחיות אחרות. כל האזור היה מטונף, מדיף ריח רע ואפלולי מחמת העננים הרבים שהסתירו את השמש. מקצה הרחוב הגיחה כרכרה מפוארת. היה מוזר לראות כרכרה כזו באזור זה של העיר, וכנראה שלא הייתי היחיד שהופתע מכך. הכרכרה נאלצה לעצור, והרכב צעק על העוברים ושבים שיפנו לו דרך. זה יצר אנדרלמוסיה גדולה יותר מכיוון שרוב האנשים לא ידעו לאן לזוז. האנשים נדחקו ונדחפו זה בזה בפראות, ואני החזקתי את תרמילי ואת ארנקי קרוב יותר לגופי ביד אחת, וביד השניה הגנתי על השקיק שלי, כדי שכייסים לא ינצלו את המצב ויגנבו ממני. הכרכרה התנהלה לאט, וכאשר הצליחה להגיע קרוב לכיכר היא נעצרה, ומתוכה יצא כרוז.
"עשרת אלפים מטבעות זהב!" צעק, "למי שיסגיר לשלטונות את יעל, או למי שיחזיר את היהלום שגנבה!" הוא הדביק דף הסבר על האובליסק שבכיכר, וחזר לכרכרה שניסתה להמשיך לנסוע. שוב דחיפות והמולה ברברית. כל אותו הזמן לא יכולתי לזוז ממקומי. התעצבנתי, והתחלתי להילחץ. לא רציתי להישאר בעיר הזו יותר מדי זמן. התחלתי לדחוף את האנשים, ולפלס לי דרך לעבר שער העיר. כשעברתי ליד המודעה שהכרוז הדביק על הקיר, עצרתי לרגע ובחנתי אותה.
הוצע שם הפרס, והופיע ציור של פני הצעירה. עכשיו זיהיתי אותה. ראיתי אותה אתמול בביתה של האלמנה. היא הייתה אולי בת שש־עשרה. ילדונת. היא פתחה את הדלת לאורחים ודאגה שהכיבוד והשתייה לא ייגמרו.
פניתי לשער העיר, מסתכל ביתר תשומת לב לפניהן של נשים צעירות שעברו באזור, משתעשע ברעיון שדווקא אני אהיה האדם שיתפוס ויסגיר אותה. אך תיארתי לעצמי שהילדה בוודאי מתחבאת, עכשיו כשכל העיר רודפת אחריה.
על יד השער הייתה התקהלות עצומה. השומרים בדקו וחקרו כל אדם שיצא אם ידוע לו משהו על השוד או על מיקומה של החשודה שלהם. זה ארך זמן רב כל כך, שנאלצתי לאכול רבע מהצידה לדרך שלקחתי אתי. כשהתקרבתי לשער, ניסיתי להיראות משועמם ומעוצבן כמו יתר האנשים שסביבי, ובאותו זמן גם להקשיב לשאלותיהם של השומרים ולתגובותיהם לתשובות. הדבר האחרון שאני צריך זה שהם יחשדו בי, יערכו עלי חיפוש ויגלו את השקיק שלי. לבסוף הגיע תורי. פניתי לשומרים באמירת שלום ידידותית. הם שאלו אותי לשמי ועיסוקי.
"אני סוחר. בחפצי אומנות ותכשיטים." הוספתי.
הם פשפשו בתרמילי. "היכן סחורתך?"
"היה לי אתמול יום מצוין. מכרתי הכול."
"באמת?" חיוכם התרחב, "אז איפה הכסף שהרווחת?"
עטיתי פנים מסתוריות אך שובבות, "באמת, בחורים," אמרתי בחיוך, "ג'נטלמן לא אומר זאת בקול רם..."
הם הגניבו מבטים זה לזה וצחקו. "היית בבית האלמנה בזמן שהותך כאן?"
"בוודאי. לא רציתי לפספס את ההזדמנות לראות יהלום אמיתי מקרוב. זה היה אתמול בסביבות שש בערב. מזל שהספקתי לראות אותו לפני שנגנב, הא?!" צחקתי.
"ראית שם משהו חשוד?"
"הממ..." עשיתי את עצמי חושב. הדרך הטובה ביותר להימנע מחשד היא להחשיד מישהו אחר. במיוחד מישהו שהוא כבר חשוד. "כן. הייתה שם נערה משרתת אחת שהגניבה כל הערב מבטים ליהלום." זה לא היה נכון. היא הגניבה כל הערב מבטים אליי. זה קורה להרבה בחורות, ואני מנצל זאת לעתים קרובות ככל שאני יכול.
השומרים הציגו בפניי ציור של הנערה, ושאלו אם זו היא. עניתי שכן. הם שאלו אותי עוד כמה שאלות טיפשיות ואחר כך אישרו לי לצאת.
נשמתי לרווחה, והתחלתי סוף־סוף להתרחק מהעיר המגעילה הזו. השביל המה אנשים וכרכרות, לכן החלטתי לסטות מעט, וצעדתי בתוך היער במקביל לשביל. הדמדומים ירדו מוקדם. היה אפילו חשוך יותר מהרגיל בגלל צללי העצים הצפופים. במהרה, החלה השמש לשקוע. לא הדלקתי אור. לא רציתי למשוך אלי תשומת לב מיותרת. עדיין מסתובבים שומרים בסביבה. ניסיתי להחיש את צעדיי, אך כשירד הלילה נשפתי בתסכול. אין סיכוי שאגיע לעיירה הקרובה. סטיתי עוד קצת מהשביל, ומצאתי פינה נוחה לשינה. שתיתי ואכלתי חלק מהצידה שהייתה לי, ואחר כך שמתי את תרמילי מתחת לראשי ככרית ועצמתי את עיניי.
התעוררתי לשמע צעדים זהירים שהתקרבו אלי. עשיתי את עצמי ישן. כן, התקרב מי שלא תהיה, כנס ישר למלכודת, חשבתי לעצמי. הרגשתי את שולי גלימתי זזים. זה לא חובבן לגמרי, חשבתי, הוא הולך ישר לשקיק המוסתר שלי. אבל זה גם לא מקצוען, יותר מדי רעש ותנועות מגושמות. התקרב, עוד טיפה, קראתי לו במחשבותיי וגיחכתי בלבי. הוא לא רואה מה מצפה לו! הוא לעולם לא יתפתה יותר לכסף לאחר שאסיים אתו. ברגע שהרגשתי את השקיק נפתח, סבתי במהירות ותפסתי בפרק ידו של הגנב. מיד משכתי, הפלתי אותו אל הארץ, וכרעתי מעליו. נשמעה צעקה חנוקה בקול גבוה, נשי. בידי האחת הזזתי שערות שחורות ארוכות מפני השבוי שלי, ולאור קרני האור הראשונות של הבוקר גיליתי פני נערה. הייתה זו החשודה המבוקשת. איזה מזל מעולה! יכולתי כבר להרגיש את השקיק שלי כבד מעשרת אלפים מטבעות זהב נוספים. פניה נראו מפוחדים, וידה הפנויה הכתה בי חלשות בניסיון מר להשתחרר מאחיזתי. מכותיה הנשיות לא הכאיבו לי, רק הטרידו. תפסתי את ידה השניה, והעברתי את שתי ידיה אל מעל לראשה, שם החזקתי אותן ביד אחת.
"מנסה לגנוב ממני, הא?!" אמרתי.
"חיפשתי אוכל." שיקרה.
"בארנק הסודי שלי?!" תפסתי אותה בשקר. ברור שתשקר, כל גנב שנתפס ישקר.
היא מלמלה בשקט איזו התנצלות מבולבלת.
"ברור שאת מצטערת, הרי נתפסת!" קראתי בתרועת ניצחון, "מיד תגידי לי שזה היה ניסיון הגנבה הראשון שלך, ושלא תעשי זאת יותר לעולם."
היא השתתקה והרכינה את מבטה. כנראה הבינה שאינה משתווה אליי. עם ידי הפנויה ערכתי עליה חיפוש. היא נעה בחוסר נוחות והתנשמה בפחד. שמלתה שהתרוממה מהנפילה, חשפה את רגלה עד לברכה. עורה היה רך וחלק למגע. היא התנשמה מהר יותר, החווירה והצמידה את רגליה זו אל זו. היא פוחדת שאאנוס אותה, אבל אינה זועקת. אם תצעק, יתפסו אותה. אוכל לאנסה כאן ביער ולעשות לה ככל העולה בנפשי, והיא לא תוכל להתלונן עלי. חייה וגופה נתונים לשליטתי הבלעדית. כוח כזה נותן הרגשה עילאית.
שיחקתי עם פחדיה, מקרב את ידי באיטיות לעבר איבריה האינטימיים, וכשהיא עוצרת את נשימתה ואת עיניה, אני עובר למקום אחר. זה היה מאוד משעשע. הו, אילו רק הייתה מלאה יותר, ובעלת יותר נסיון...
לאחר זמן מה נעשיתי רעב. קשרתי את ידיה, גררתי אותה לעבר עץ, והושבתי אותה שעונה עליו. התיישבתי מולה, הוצאתי מתרמילי אוכל, ואכלתי בתיאבון. היא תקעה בי מבט חודר לכמה רגעים, ואז השפילה את ראשה ובהתה באדמה.
לא מיהרתי לסיים לאכול. היה לי את כל הזמן שבעולם. הילדה הזו תביא לי עשרת אלפים מטבעות זהב. לעיתים רחוקות מאוד אני מצליח להרוויח סכום דומה. העיירה הבאה יכולה לחכות. הכנסתי את שאריות האוכל לתרמילי, קמתי והקמתי את הנערה. דחפתי אותה לעבר השביל החוזר לעיר. היא פנתה אלי בתחינה שלא אסגיר אותה.
"מותק," אמרתי לה, "בשביל עשרת אלפים מטבעות זהב גם ההורים שלך היו מסגירים אותך."
היא הסתכלה עלי במבט מעורב של כעס, תיעוב וייאוש, והחלה ללכת לאיטה בשביל. מתנגדת רק לדחיפותיי המזרזות אותה מעת לעת. באמצע הדרך היא עשתה ניסיון עלוב לברוח, אך לאחר שמשכתי בשערה ואיימתי על צווארה בסכיני, מסביר שאת הכסף אקבל גם אם אביא להם גופה, היא נשברה סופית ויותר לא ניסתה לברוח.
השומרים בשער העיר לא עיכבו את כניסתנו, וצעדתי הישר למשכנו של מפקד המשמר. כשנכנסתי בחיוך ניצחון, גורר את הנערה אחרי, קמו לקראתי מספר אנשים במדים עם מבט מופתע על פניהם.
"הבאתי לכם את מי שחיפשתם." קראתי בצהלה, "איפה הכסף?"
מפקד המשמר התקרב אלי. "כל הכבוד." בירך אותי, "איפה מצאת אותה?"
"ביער. היא ניסתה לגנוב את כספי המורווח ביושר."
"הבנתי. והיהלום?!"
"לא עליה. בוודאי החביאה אותו." עניתי.
המפקד הנהן, הורה לאחד מאנשיו להביא את הזהב המובטח, ולהכניסה לתא כלא.
"חכו! זו לא אני." זעקה כאשר קרבו אליה שני שומרים.
"בטח שלא," צחקתי בקול רם, "כל גנב הוא חף מפשע, נכון?!"
"המפקד, אתה חייב להקשיב לי," התחננה בקול רם ובטוח, "האיש שגנב את היהלום של גברת גורסקי זה הוא." היא הצביעה עלי. כמה מבטים הופנו אלי, ואני ניסיתי לשמור על קור רוח. "התעוררתי באמצע הלילה מרעש בלתי מוכר, הלכתי בשקט וראיתי אותו לוקח את היהלום ובורח. אם הייתי מנסה להעיר את השומרים הוא כבר היה נעלם, ולכן עקבתי אחריו עד היער. כשחשבתי שהוא ישן, ניסיתי לקחת ממנו את היהלום כדי להחזירו, אבל הוא תפס אותי."
כל המבטים הופנו אלי.
"הבלים." אמרתי, "המצאות של גנבת חסרת תקנה."
"היכן היית, אם כן, באותו לילה?" שאל אותי מפקד המשמר.
"ישנתי, כמובן. כמו שכל אדם נורמלי עושה בלילה."
"שקרן." אמרה הנערה, "היהלום צריך להיות עדיין עליו."
"אם אתה חף מפשע כפי שאתה אומר, לא תהיה לך בעיה שנחפש בחפציך, נכון?" אמר מפקד המשמר, ולפני שהספקתי להגיב הייתי עם הפנים לקיר וערכו עלי חיפוש.
"המפקד..." אחד השומרים הוציא את השקיק המוחבא שלי, והפך את תוכנו על השולחן. היהלום הגנוב היה שם בין מטבעות זהב וכסף רבים.
הרמאית הקטנה! רתחתי מכעס. היא עבדה עלי מהרגע הראשון.
"קחו אותו." אמר המפקד. ושלושה שומרים תפסו בידיי ומשכו אותי לכיוון תאי הכלא.
"לא! זו היא! היא השתילה את היהלום אצלי!" זעקתי, "אני ישנתי. אני ישנתי!"
"ספר לשופט." מלמל מפקד המשמר.
יעל עמדה בצד והביטה בי במבט מתנשא.
רציתי לחנוק אותה בו במקום. "שקרנית! רמאית! זונה!" צרחתי לעברה בכעס ונאבקתי בשומרים.
היא נרעדה. מפקד המשמר ניגש אליה.
"אני מצטער שפקפקנו ביושרך." אמר בקול רם מול כל שאר השומרים.
"זה בסדר. אני מבינה. מילאת את חובתך." ענתה.
"אדאג שתקבלי את הפרס. אחרי הכול, הבאת לכאן את היהלום ואת הפושע."
"תודה."
הסתכלתי עליה בשנאה יוקדת בעוד השומרים גוררים אותי אחורנית.
בפתח נכנס הסייס הרזה. הוא ניגש אל יעל בחיוך, וליפף את ידיו סביב גופה. היא לא הופתעה. כאילו ידעה שהוא אמור להגיע. הוא נישק את צווארה, והביט בי בחיוך מתגרה. דלת נסגרה, והסתירה ממני את המראה.
לפני שהספקתי לצעוק שוב, נזרקתי לצינוק קטן, וסגרו עליי את הדלת הכבדה. נשארתי בחושך מוחלט.
"מעניין," שמעתי מבחוץ את אחד השומרים אומר לחברו, "זו הפעם השניה בחודשיים האחרונים שהיא גורמת לפושעים להיכנס מרצונם לתחנת המשמר."
"עוד פעם- פעמיים, והיא תוכל לקנות בית משלה עם נערות משרתות."
הקולות התרחקו.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
6. This could not polbs Jennica 4/21/2016 1:29:04 PM
5. That kind of thnkiin Spike 4/20/2016 3:07:07 PM
4. I am forever indebte Theresa 4/19/2016 4:10:47 PM
3. I apaercipte you tak Stretch 4/19/2016 12:48:41 PM
2. tjffqu tjffqu 1/15/2013 4:59:00 AM
1. פרוזה esti 5/24/2011 12:42:00 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign