פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
רוצח קר של אהבות

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


שם:  רוצח קר של אהבות
מחבר:  תמנע קורץ

תאור:

מריו פסע בסמטה האפלה והצרה. שעת המפגש הלכה וקרבה. הוא הציץ בשעונו. השעה היתה כמעט חצות. חצות היום. 11:45 – ואפלה קודרת שררה סביב. הוא הקדים. תמיד דאג לדייק ולהגיע בזמן לנקודות המפגש, שם חיכו לו לקוחותיו. תמיד נהג להקדים ולהגיע רבע שעה בטרם המועד שנקבע, כדי שיוכל להתמקם בנקודת תצפית טובה ולבחור לעצמו את הזווית המוצלחת ביותר ממנה יוכל להגיח. אור קלוש בלבד חדר לסמטה האפלה. קרניים חיוורות מפנסיהם הבודדים של הרחוב הראשי, האירו בקושי רב כמה פחי זבל גדולים, ארגזים זרוקים ועוד כל מני בקבוקים ואת אותם דברים מוכרים, שאפשר לראות רק בסמטאות אפלות. מריו התמקם על מדרגת אבן שבלטה מקיר של אחד הבניינים בסמטה. נקודת תצפית מושלמת! גבוהה וחבויה היטב בעלטה, בין צללי הרחוב. הסיכוי כי מישהו יבחין בו, היה אפסי. מנקודה זו יכול היה להבחין בכל אורכה של הסמטה; מהכניסה הצרה שהתחברה לרחוב הראשי ועד המבוי הסתום שבקצה השני, שהסתיים בקיר לבנים גדול, ממנו לא היה סיכוי, כי מישהו יצליח להימלט. מריו היה מרוצה מבחירתו. אם מנסה הלקוח לחמוק מתשלום – ודבר זה קרה כבר לא פעם – מוטב כי לא יהיו בפניו דרכי מילוט. לכן תמיד בחר באותן סמטאות, שבסופן מבוי סתום. מכיוון שתמיד הקדים, נהג מריו ברבע השעה שנותרה לו עד לביצוע משימתו, להרהר בעניינים שברומו של עולם. לפעמים היה רושם לעצמו פניני חוכמה, שצצו במוחו, בפנקס קטן שהיה נושא עימו בכיס הפנימי של הז'קט הדק שלו. בעיקר העסיקו אותו מחשבות על כוכבים אחרים, בהם זרחה השמש בשעות היום והיו שטופי אור.
מריו מעולם לא זכה לראות אור יום. אַנְטִילוֹב, היה כוכב חשוך ורחוק מיליוני שנות אור, ממערכת שמש כלשהי. רק בתכניות הטלויזיה, למד שיש גם מקומות ביקום הענק, שם זורחת השמש – מקור החיים ביקום כולו. למד מצפייה בערוצי ההיסטוריה והטבע, שבזכות האור נוצרים הצבעים, צמחים צומחים ויש גם חום וקור. בכוכב שלו – אנטילוב – היתה רק עונה אחת. סתיו. לא חם, לא קר. מתאים בדיוק ללבוש שהיה חביב עליו, מכנסי ג'ינס, טי שירט פשוטה לבנה, מגפי עור ישנות, שקנה במחיר מציאה בחנות עתיקות, כי סקרנו אותו תמיד דברים מתקופות קדומות יותר; והז'קט הדק עם הכיסים הפנימיים, שם נשא את פנקסו ואת המכשיר המיוחד והסודי שהיה ברשותו ולשם כך היה נפגש עם לקוחותיו. מריו הוציא את הפנקס מכיסו. באפלולית הסמטה, מקור האור ששימש לו לכתיבה היה העט הזרחני, שנשא בצמוד לפנקס. זו הייתה בדיוק התאורה שלה היה זקוק. העט האיר בדיוק את הפנקס ולא יותר. הרי אסור היה שיחשוף עצמו טרם שעת המפגש. גורם ההפתעה היה חשוב לא פחות ממיקומו של המפגש עצמו. לאורו הדל של העט, דפדף בפנקסו עד לדף חדש וריק. הוא התחיל לחשוב, אך משום מה, דווקא ביום זה המחשבות החדשות לא הגיעו. מריו היה כותב לעצמו משפטים קצרים, שתמצתו את המחשבות החכמות שלו. משפטים כמו: "כשאחזור, כבר אהיה אחר/שונה." או "אני מהזן שמתפתח עם הזמן" "העבר עבר, כי הוא עבר..." או שהיה כותב על דברים שעשו לו הרגשה מספקת, (כי להגיד שהוא אוהב את זה – היה מחוץ לחוק!) דברים כגון: להגיע לדלת ביתו, להכניס את היד לתיק ולמצוא מיד את צרור המפתחות בחושך, בתוך אי הסדר ששרר בפנים תיקו. והיה זה מקרה נדיר למדי שמריו נשא עימו תיק. לרוב לא היה נזקק לקחת עימו דבר לעבודתו, פרט לאותו מכשיר סודי וכמובן את הפנקס והעט הזרחני – שבשביל כל אלה, הספיקו בהחלט הכיסים בז'קט. אבל פעם בשבוע, כשהיה מטריח את עצמו לעשות קניות, היה גורר עימו תיק לא גדול, שהכיל את כל קופסאות האוכל המשומר ופחיות הבירה, שהיו מוקצבות לכל יום מימות השבוע. אבל המפתחות! המפתחות היו תמיד נעלמים בין כל הקופסאות והפחיות – וזה סיפק אותו מאוד, להשחיל את היד לתיק ולשלוף משם בדיוק את הצרור הקטן, שהיה מורכב משלושה מפתחות בלבד: מפתח לדלת ביתו, מפתח למכוניתו ומפתח לכספת הקטנה שבביתו, שם שמר על המכשיר הסודי. אחרי הכל, בין משימה למשימה, נאסר עליו לשאת את המכשיר שלא לצורך. מעשה שכזה היה נחשב לחוסר אחריות מצידו – ובחייו של מריו, לא היה מקום לחוסר אחריות ולמעשים ספונטניים, שאין מאחוריהם מחשבה תחילה ומחשבה שנייה ושלישית.
לא רק בעולמו של מריו לא היה מקום לספונטניות. הכוכב כולו היה ידוע בתושביו חסרי הרגש. למרות שנטולי רגשות היה מוגזם לומר, בכוכב המבודד והאפל – אנטילוב – לא היה מקום לרגשות חיוביים ונעימים. כל מה שהתחבר בצורה כלשהי אל המילים: אהבה, חיבה, שמחה וכדומה – היה מוקצה מחמת המיאוס ונאסר מחוץ לחוק. גם על כך למד מריו מצפייה בתכניות הטלויזיה. עוד למד בשיעורי ההיסטוריה, שהאוכלוסיה היחודית של הכוכב שלו, התפתחה ממושבות של אסירים שפשעו כנגד האנושות והחיים בכלל ברחבי היקום והוגלו אל הכוכב המרוחק והמבודד ביותר – והאפל ביותר, בכדי למנוע מהם כל ניסיון בריחה אפשרי. הגלייה שכזו, גזר דינה היה אכזרי יותר ממאסר עולם ומעונש מוות, כי בכלא הגלותי של אנטילוב, לא זכו האסירים לראות יותר את אורו של היום (שהרי ידוע, שמחסור בויטמין D לאורך זמן, מעורר מחלות דיכאוניות בגוף האדם).
באנטילוב, לא יכלו יותר לחוש את חומה של השמש, לא להנות יותר מכל מה שמוגדר כאוהב ושמח, כי בכוכב האפל אנטילוב – לא היתה אהבה. מכיוון שפשעיהם של אותם אסירים היו כה אכזריים ונטולי רגש, לא היה עונש צודק יותר, מלהנציח את חוסר הרגש בחייהם. בכוכב הקטן נאסרו כל גילויי חיבה ועונשים כבדים הוטלו על מי שהעז להראות או בטעות לחוש רגשות חיוביים. לשם כך פותחו מכשירים קטנים, שגודלם לא עלה על גודלה של קופסת גפרורים. המכשירים הוצמדו אל בית החזה של כל אסיר ואסירה, בדיוק מעל מיקומו של הלב ומכשיר זה היה משדר ומזהה כל רגש שחשו האסירים. המכשיר ידע לזהות ולהבדיל בין רגשות חיוביים לשליליים ובכל פעם שהיה מזהה רגש חיובי, היה משולח זרם חשמלי ומדכא אל לב האסירים. במרוצת השנים הצליחו אסירים אחדים ונועזים במיוחד, להסיר את המכשיר מלוח ליבם. הדבר אמנם עלה להם בייסורים אדירים; בקריעה ובתלישה של עורם, אך הכאב הפיסי היה כעין וכאפס לעומת הכאב שהעבירו זרמי החשמל המדכאים של המכשיר הקטן. לאחר כמה מקרים של הסרת המשדר, פותח במקומו שבב קטן עוד יותר, שגודלו לא עלה על גודלו של אפון ושבב זה כבר הושתל ישירות אל לב ליבם של האסירים. מכאן, הדרך להתפתחות מעוותת של הלב, היתה קצרה ביותר. הרגש החם והחיובי נעקר בכוח מליבם של יושבי הכוכב, אך את המין לא אסרו עליהם. מין נטול רגש היה, אך לא פעם מתו אסירים אחדים תוך כדי קיום יחסי המין, כי הרי בתוך התרגשות שכזו, יש סיכון גדול עוד יותר להתפתחותם של רגשות אסורים. במקרים הללו, היה משדר השבב הזעיר זרם כה חזק וקטלני, שלא נותר כל סיכוי לאותם אסירים ואסירות לשרוד את הכאב. אם למישהו מכם יש ספק לגבי מראהו של לב שבור – כך נראו אותם לבבות של האסירים המתים, שנענשו על מעט הרגש שהתעורר בהם לפתע. ובתוך תאי הגוף, צברו חוטי ה-די.אן.איי. חוויות טראומטיות לרוב ובחלוף השנים, אחרי שלושה דורות בלבד שנולדו על אדמת הכוכב האפלה, באו אל אוויר אותו עולם ילדים שנולדו עם לב נטול אהבה. בכוכבים ובעולמות אחרים, הפגינו אירגוני זכויות האדם כנגד אותה אכזריות ועל חוסר האנושיות שבשבב הקטן ופתחו בתהליך משפטי ארוך ומייגע, שבסופו נפסק: כי על אסירי הכוכב לעבור תכנית שיקומית, שבסופה יוסר השבב מליבו של האסיר כדי שיוכל לשוב ולהשתלב בחברה. אלא שגזר הדין וביצועו הגיעו אל הכוכב האפל באיחור רב למדי. אסירים משוקמים לא הצליחו להשתלב בחברה וסבלו ממחלות דיכאוניות ובמהרה חזרו אל הפשע והאכזריות. ליבם לא זכר כל דרך אחרת והפחד מלחוות כאב נוסף בליבם, היה חזק בהרבה מכל הבטחה לאהבה. חלקם התאבדו, חלקם הוגלו בחזרה לכוכב הקודר וחלקם פשוט מתו תוך כדי מעצרים ומרדפים משטרתיים או הוצאו להורג במשפט חוזר. בחלוף השנים כבר בחרו האסירים, מרצונם החופשי, שלא לקחת את הסיכון ונשארו בכוכב שלהם. לאט, לאט גדלה האוכלוסיה. הדורות הבאים שכבר נולדו נטולי רגש ושמחת חיים, התגלו כאכזריים בעשרות מונים, מאבות אבותיהם, שפשעו במעשים בלבד. אונס ורצח הפכו דבר שבשגרה. שוד ואלימות היו לחלק מהמנהגים החברתיים הנפוצים - והאפלה שבחוץ, שלטה בלבבות האפלים של אזרחי הכוכב האפל, אנטילוב. מריו ישב וגלגל לעצמו בראשו את ההיסטוריה כולה של הכוכב שלו ובמשך כמה דקות נסחף במחשבותיו. לפתע נזכר כי עליו להישאר ערני וממוקד. גלגול מחשבות שכזה נחשב לחוסר אחריות בזמן מילוי תפקידו וכאמור, חוסר אחריות, לא היה דבר שמריו יכול היה להרשות לעצמו. מחשבות מתגלגלות מהסוג הזה שמר לימים בהם היה נשאר בביתו, כשלא הייתה כל עבודה על הפרק, שחיכתה לביצוע. רק אז מותר היה לו להתגלגל עם המחשבות הרחק, הרחק אפילו עד לראשית ימי הכוכב ולשאלה הגדולה ביותר והיחידה שנותרה ללא מענה ופתרון: מדוע אינה זורחת השמש לעולם באנטילוב? הלא למד בשיעורי המדע, כי השמש מגיעה גם לפינות האפלות ביותר ביקום. כל כוכב היה שייך למערכת שמש משלו ואפילו הכוכבים המרוחקים ביותר כדוגמתו של אנטילוב, זכו לכמה שעות בודדות מחסדיה של השמש. איש אינו זוכר בדיוק או מתי נעלמה השמש משמיי הכוכב, אך בספרים המוחרמים נרמז, שהשמש נעלמה סופית, כשהופיעו הילידים הראשונים בעלי הלב הקר והמעוות ונטול האהבה. בחישוב קל שערך בראשו, הגיע מריו למסקנה שהשמש נעלמה לפני כ-300 שנה. כמאה שנים בלבד אחרי שהגיעו המתיישבים/אסירים הראשונים לכוכב. מריו שב וניער את מחשבותיו. דווקא היום צריך היה להיות מרוכז יותר מתמיד – ודווקא היום סחפו אותו המחשבות המתגלגלות שלו לכל עבר. הוא שב והציץ בשעונו. הזמן הזדחל באיטיות. 11:50. בסך הכל חמש דקות של מחשבות מתגלגלות ואילו תחושת הגוף הטעתה אותו לחשוב כאילו עברה לה מחצית השעה. היה מקצה לעצמו זמנים קצובים להתגלגל עם מחשבותיו. חייו היו מדוייקים, מתוכננים והגיוניים ביותר. לא היה מקום לספונטניות - שהייתה המוליך העיקרי לחוסר אחריות ומכאן היתה הדרך קצרה מאוד אל הפורענות המסוכנת ביותר – רגשות חיוביים. ולמרות שהסיכוי שמריו יחוש ברגש חיובי כלשהו היה מהקלוש שבקלושים, כי הלא נולד עם לב קר ונטול אהבה, לשושלת ארוכה ומיוחסת שראשיתה בראשוני האסירים שהוגלו לכוכב - תמיד היה קיים סיכון ולו הקטן ביותר, שלא יכול היה לקחתו בשום פנים ואופן. במקצועו היחודי של מריו, עסקו רק מתי מעט, בודדים ויחידי סגולה. היו ידועים כנטולי הרגש הגדולים ביותר ובעלי הלב הקר מכולם. על אחת כמה וכמה, כשהגיעו מאילן יוחסין מכובד כל כך, כזה שמריו צמח ממנו. עוד הצצה בשעון – 11:53. הזמן המשיך להזדחל. הוא ניסה לחשוב על איזו פנינה חכמה להוסיף לפנקסו, אך המחשבות המתגלגלות סרבו להרפות מראשו, דווקא היום, כשהיה אמור לפגוש לקוחה כל כך חשובה ומיוחדת. מסתננת. חברת מחתרת ערמומית ומסוכנת. מחתרת האהבה היתה האויב הגדול ביותר של כוכב אנטילוב. אנשי המחתרת חרטו על דיגלם להפיץ אהבה בכל מקום ביקום, שם היתה חסרה ולא היו מקומות רבים שכאלה. לא בעידן השלום והאחווה, שהיה שנוא כל כך על תושבי אנטילוב. סוכניה החשאיים של המחתרת ניסו כבר במשך כ-50 שנה, להסתנן לכוכב שלו ולערער את השלטון המקומי וחסר הרגש. היו מצויידים באותם משדרים קטנים, ששימשו בזמנו למיגור והוקעת כל רגש חיובי מלבבות האסירים. תחת ידיהם של מדעני המחתרת, עברו המשדרים שדרוג לגרסה מעודכנת, כדי לאתר את מי שנותר בליבו שריד קל שבקלים של רגש חיובי. כשהיו מתבייתים על לב שכזה, היו נוהגים לפתות את הקורבן המסכן ע"י מודעות שידוכים אישיות ומאמרים רגשניים, שנכתבו בעיתון המחתרתי, שהופץ בסודי סודות בין אלה, שאכן התעורר רגש חם בלבבם. לאחר שהקורבן התמים נפל בפח ונהיה מרוגש, היו מציעים לו את עסקת חייו! הדבקת המשדר הקטן על לוח ליבו, בכדי לעבור תיקון רגשי ולאחר מכן, הברחה מהכוכב האפל ויציאה לחופשי ולחיים חדשים, שטופי שמש ואהבה בכוכבים אחרים ואנושיים יותר. השלטון המקומי ניסה במהלך אותן שנים, לתפוס את חברי המחתרת ולגרשם כלעומת שבאו, אך המאמצים הרבים שהשקיעו, לא העלו דבר. הסוכנים הלכו והתרבו והמחתרת הלכה וגדלה. הצלחות בודדות נרשמו לזכות השלטון, כשמדי פעם עלה בידם לתפוס סוכן או שניים ולשים את ידם על אותם משדרים ארורים. אחרי שהצליחו לפרוץ את הקוד הסודי של המכשיר ולהבין את אופן פעולתו; ואחרי שנהרסו כמה משדרים בזמן ניסויי מעבדה כושלים; את המשדרים המעטים והמומרים מחדש למיגור הרגש החם שנשארו בידם, החליטו להפקיד בידי יחידה מיוחדת שהוקמה לצורך העניין. תפקידה של היחידה: איתור וחיסול אנשי המחתרת. הדרך היחידה להרוס את מחתרת האהבה, תהיה באותה הדרך שבה פעלה המחתרת בעצמה. היחידה הסודית היתה מורכבת מעשרים סוכנים חשאיים, שעברו הכשרה ייחודית ומריו, היה אחד מאותם מיוחדים, כמובן. במהלך העשור האחרון התדלדל מספר הסוכנים ביחידה. חלקם עזבו את התפקיד מחוסר עניין, חלקם נהרגו בעת מילוי תפקידם ושניים מהם, כנגד כל הסיכויים, ערקו לצד השני! "גידלו מַצְפּוּן" היו מתבדחים על חשבונם חבריהם ליחידה, אך בינם לבין עצמם, לא העזו לומר בקול רם, שהפחד כרסם בקרבם. לא היה דבר מאיים יותר לסוכני היחידה, מליפול בשבי לידי מחתרת האהבה. עכשיו כבר ניתן להבין, שהמכשיר הקטן והסודי אותו נשא עימו מריו, היה אותו משדר ממש, שאנשי המחתרת חיפשו בנרות. בעזרת מודעות שידוכים קטנות, שפרסם בעיתון המחתרתי היה מפתה את אנשי המחתרת למפגש. כשהיו שומעים שיש ברשותו את המשדר, היו מתפתים עוד יותר. סוכני המחתרת ניסו לשים את ידם על כל משדר שכזה, שהיה ברשותם ועבר לידי הצד השני. רצו להשיגם בחזרה, כדי לאפס אותם מחדש, לשדר אותות רגש חיובי. מריו היה משדל את לקוחותיו לפגישה שנייה ולפעמים גם שלישית. לא היה חושף את המכשיר הקטן כבר בפגישה הראשונה. אמינות. זה היה שם המשחק. הגיון. והסוכנים הנרגשים של המחתרת, לא יכלו לעמוד בפיתוי. ההתרגשות הייתה מעבירה אותם על דעתם ומשכיחה מהם כל שריד של היגיון. כשכבר חשף בפניהם את המשדר, היה מתרחש הדבר תמיד בסמטה אפלה שכזו, כשאין איש בסביבה ואין מי שיחוש לעזרתם. מקום בו איש לא היה מגיש עזרה. לו היה נקרה עובר אורח לסביבה ושומע את זעקות האימה והמוות שעלו מעומק הסמטה, היה ממשיך בדרכו ללא כל היסוס או תהיה. כך היה שולף את המשדר מכיסו הפנימי של הז'קט הדק ובתנועה מהירה כברק היה מדביק אותו על לוח ליבם של הסוכנים המופתעים. זרם קטלני היה משולח באותו הרגע אל לב הסוכן או הסוכנת – ומחסל אותם בו במקום. היו מפרפרים עוד כמה רגעים, לפעמים פולטים קולות בלתי רצוניים או שופכים את תכולת קיבתם ואז קורסים לקרקע מתים, חדלי אונים ובעיקר – נטולי כל רגש לעד. היה משהו מהפנט במחזה הזה, שריתק את מריו לעמוד ולצפות בכל אחד מקורבנותיו, עד לפרפור האחרון, עד שהמשדר היה מצפצף את קולו המיוחד, ומודיע על החידלון הסופי של פעולת הלב ועל מות הרגש. לא בכדי היה מריו אחד הסוכנים המצטיינים ביחידה, כשלרשותו הרשימה הארוכה ביותר של חיסולים בשורותיה של מחתרת האהבה. בעונג מרושע ידע מריו, שהיה הדמות הידועה ביותר לשמצה בקרב אנשי המחתרת והטיל את אימתו ומוראו על כל סוכן מחתרתי, שיצא למפגש המסוכן, להביא הביתה עוד משדר אובד. הצצה נוספת בשעון. 12:07. היה מופתע. היא מאחרת, הלקוחה שלו. אולי התחרטה? אולי נבהלה אחרי המפגש הראשון שלהם, שהיה אלים במקצת? פגש אותה דווקא במקום ציבורי, הומה אדם, כדי לא לעורר את חשדה. הציגה את עצמה והזדהתה כמַרִיָה. מריו מיד זיהה את האישה שלמולו: "מריה הקדושה" היתה הסוכנת המחתרתית המבוקשת ביותר. זו שלזכותה נזקפים הכי הרבה שידולים ופיתויים מבין כל הסוכנים האחרים. היא הייתה זו שהפילה בפח את שני אנשי היחידה שסרחו וחצו את הקווים. אמרו שהתאהבו בה. שיופיה היה כה רב והיתה האישה המושכת ביותר שפגשו עד שלא ניתן היה לעמוד בפניה. האמת? מריו הבין היטב מדוע נפלו השניים בשבי קסמיה. היא אכן היתה כל מה שנאמר עליה – ויותר. היא היתה אישה במלוא מובן המילה. מריו נתן בה מבט ארוך ובוחן, כפי שעשה עם כל לקוח שהיה פוגש. סוקר אותם במבטיו, אומד אותם בעיניו למודות הניסיון, שלא החמיצו אף פרט ומתייג אותם לפי אמות המידה שלו – ממסוכנים יותר ועד מסוכנים פחות ועד למעוררי גיחוך וטרף קל, שאותם נהג לחסל כבר בפגישה הראשונה. לא כך היה עם מריה. כשהציגה את עצמה והושיטה את ידה ללחיצה, נועצת את עיניי הטורקיז החתוליות שלה בעיניו, ידע מיד מריו שהוא מוצא חן בעיניה. שהוא מושך אותה. ידע לזהות היטב את המבט הזה אצל נשים. מה גם, שאכן היה גבר מושך ביותר. מתקרב לשנתו הארבעים, היה נראה כגבר בשיא אונו. קומתו היתה גבוהה וכתפיו רחבות. שעות ממושכות של אימונים ותרגולים חיטבו ומיצקו את גופו כך שלא נותר בו גרם אחד מיותר של שומן. בנוי לתלפיות. ופניו הנאות המפוסלות ביד אמן, רק תרמו לכל ההופעה הכובשת והמרשימה שלו. יכול להיות דוגמן צמרת – חשבה לעצמה מריה, כשהושיטה את ידה אל שלו, מודעת היטב לסכנה שאורבת לה בחיוכו המזויף, בשפתיו הרחבות החושניות ובעיניו הכחולות הקרות, שסקרו את כולה במבט ארוך ומדוקדק, שהעביר רטט נעים ומגרה בכל גופה. הוא נמשך אליה. היא יכלה לזהות מיד את המבט הזה אצל כל גבר שהתבונן בה כך. ידיהם נפגשו ללחיצה ומשהו קרה! מריו התבלבל פתאום.
משהו במגע עם ידה החמה והרכה, בשילוב עם עיניי הטורקיז החתוליות שלה וכל ההופעה הנשית והמושכת, שלחו רטט לא מוכר אל ליבו ואל בטנו של מריו – שמיד משך את ידו במבוכה מידה של מריה. המשדר הקטן החל לצפצף בבהילות ומריו מצא את עצמו לראשונה בחייו במקום לא מוכר – לרגע הרגיש כי הוא מאבד שליטה. הוא הביט לכל עבר בדאגה, שמא מישהו מיושבי בית הקפה יבחין בהם, אך הייתה זו מריה, שהניחה יד מרגיעה על זרועו (למרות שבמגעה לא היה כל דבר מרגיע – נהפוכו!) והציעה שיצאו החוצה אל הרחוב, שם לא ימשכו תשומת לב מיותרת. הוא נתן בה מבט קצר, שחציו כעס, על המבוכה שגרמה לו וחציו השני תודה, על כך שהבינה את המצב המסובך שיכלו שניהם להיקלע אליו.
מריה הייתה דווקא משועשעת מכל המחזה, אך כשנתן בה את מבטו הכעוס,
הרגישה לפתע כיווץ עז מכווץ את בטנה ואת ליבה מזנק אל גרונה.
מבטו העביר בה תחושות שאף פעם לא הרגישה. הייתה עוצמה בכעס שלו, שהרטיטה את כולה. ולמרות שידעה שהוא מבוגר ממנה בשנים רבות, מעולם לא נמשכה כך אל גבר כלשהו.
באמצע שנות העשרים לחייה, גברים נפלו לרגליה כמו זבובים ולא הותירו רושם רב בנפשה. מה גם שתפקידה המיוחד, לא הותיר לה פנאי לנהל מערכת יחסים יציבה ומשמעותית. ועל אף שהייתה סוכנת של מחתרת האהבה – עדיין לא ידעה אהבת אמת מה היא.
הם יצאו אל הרחוב הסואן והתהלכו לאורכו מבלי שתכננו לאן.
לאט, לאט הגיעו אל אזור שהיה מרוחק ממרכז העיר ההומה, כאן הפכו הרחובות שקטים יותר, אפלים יותר וסמטאות קטנות, כמו זו שמריו המתין בה, היו מתגלות מאחורי כל פנייה שנייה ושלישית.
הם שוחחו שיחת חולין קלילה, מנסים להכיר קצת אחד את השנייה מבלי לחשוף את עצמם, למרות שלשניהם היה ברור כשמש, מול מי כל אחד מהם ניצב.

מריו ניער את ראשו.
הזיכרון סחף אותו לגמרי. שכח לחלוטין שעליו לתצפת על הסמטה ובכלל – מה היתה כבר השעה?
השעון הורה על 12:15.
לא היה מורגל באיחורים, אבל היו מקרים יוצאים מן הכלל ואף פעם לא היה כל-כך מוטרד מהאיחור. היה ממשיך לשבת במקומו ומתצפת. שולט במחשבותיו שליטה מלאה.
אז מדוע עכשיו היה מוטרד כל-כך מאיחור קטנטן? או מכך שאולי לא תבוא?
ואיך זה שאינו מצליח למחוק את דמותה ממחשבותיו, שהמשיכו להתגלגל ללא מעצורים...?
נזכר, שנעצרו בפינת רחוב שקט, שהתחבר אל סמטה קטנה ואפלולית, שאת
הכניסה אליה האיר פנס רחוב חיוור.
הציע שיעמדו בכניסה לסמטה, שם יהיה להם קצת אור ויוכל להראות לה את "הסחורה" שלשמה נועד המפגש.
נכנסו לסמטה ומריו התייצב למולה כך שגבה של מריה פנה אל קיר הבניין שלידו עמדו ומריה הרגישה עצמה נלחצת אל הקיר, כשקומתו הרחבה של מריו חוסמת את דרך המילוט שלה, במקרה ואכן תזדקק לה.
הרגישה מפוחדת ומרוגשת בעת ובעונה אחת מקרבתו אליה. השתדלה כמה שפחות
לפגוש את מבטו, כדי שלא יראה את הריגוש או את הפחד שבעיניה וביקשה שיראה
לה את המשדר שברשותו.
כל תנועה שעשה ריתקה אותה, כשהכניס את ידו הגדולה אל הכיס הפנימי של הז'קט הדק שלו ושלף משם את המכשיר הקטן – וכל הזמן, לא עזבו עיניו את פניה.
נועץ בה את מבטו הסוקר, מנחש כל הבעה, קורא אותה כמו ספר פתוח, עד שנאלצה לשלב את ידיה על גופה ולחבק את עצמה, כי כבר חשה עירומה לגמרי תחת מבטיו ולצערה, הבינה כי אכן רוצה הייתה, להיות עירומה תחת ידיו וגופו.
מריו מצא את עצמו נהנה ממה שראה.
אך לא הייתה זו אותה הנאה מרושעת ששאב מצפייה בלקוחותיו הגוועים לאיטם.
לא. הנאה זו, היתה זרה לו לחלוטין ועם זאת, ידע לזהות בוודאות, שזוהי אכן תחושת הנאה שחש.
כשהוציא את המשדר מכיסו והניח אותו על כף ידו לפניה, פרץ המכשיר ברצף צפצופים מחריש אוזניים.
מריו, שמיהר להפיק את הלקח מהפעם הקודמת, כיבה מיד את המשדר ושניהם, כמו שני פושעים נמלטים רצו במהירות אל עומק הסמטה, שם לא יוכל איש לראותם.
הגיעו אל הקיר החוסם, המבוי הסתום בקצה הסמטה, שהיה אהוב כל-כך על מריו. שניהם מתנשמים ומתנשפים מהריצה ומהבהלה, שעורר בהם צפצופו של המשדר.
מריה צחקקה ולמריו היה נדמה שחיוכה מאיר את אפלת הסמטה.
לרגע לא היה בטוח אם המשדר צפצף בגללו או בגללה.
היא שבה וביקשה לראות את המכשיר הקטן. הפעם בלי הפתעות, ביקשה, עדיין מתלוצצת קמעה.
עמדו קרוב יותר מקודם, שוב גבה אל הקיר ומריו קרוב-קרוב. ידו הגדולה שהכילה את המשדר, היתה קרובה כל-כך אל פניה. גופו היה כה קרוב לשלה, פניו רכונים אל ידו גם כן, עד שיכלה לחוש בהבל פיו החמים והנעים.
דעתה כבר לא היתה מרוכזת במשדר, שרק שימש תירוץ לגעת ביד הגדולה והגברית של מריו, שתחושת ההנאה החדשה שזרמה בו, הלכה והשתלטה על כולו.
יכול היה בכל רגע להדביק את המשדר אל לוח ליבה ולסיים את המשימה בביצוע מוצלח ביותר.
ברשימה שלו תופיע "מריה הקדושה", היעד המבוקש מס' 1 בין חברי המחתרת.
יכול היה בכל רגע נתון להפעיל את המכשיר הקטן, שהיה משלח את אותו זרם קטלני אל ליבה של מריה ומחסל אותה תוך דקה קצרה של פרפורים – אך תחת זאת, מצא את עצמו מהופנט מידה הרכה שנגעה בשלו, כמו בהיסח הדעת. כמו רצתה רק לגעת במשדר הקטן.
המגע הקליל המרפרף שילח זרמים ורטטים אל אזור חלציו של מריו.
כבר הרגיש ריגושים מיניים בעבר, אך לא כך, לא כשהמילה הנאה שבה וזועקת בתוך
ראשו ונוסכת תחושה חמימה, שהלכה ופשטה בכל איבריו ועד לקצות אצבעותיו, שאחזו במשדר הקטן.
שמע את נשימותיה הכבדות, כשההתרגשות עלתה וגאתה גם בתוכה וכשהרימה את עיניה להביט בפניו, נתקלה במבטו הבוער של מריו.
נשימתה של מריה נעתקה מגרונה. מעולם לא ראתה תשוקה כזו במבטו של אף גבר שרצה אותה – ורבים היו הגברים שחשקו בה. מעולם לא חשה בריגוש כה גדול רק ממבט.
לא הצליחה להתיק את עיניה מעיניו. מהופנטת, בהתה אל תוך הכחול, שקודם לכן נצץ מקור וכעת הבריק מתשוקה, שעמדה לכלות גם את מריו עצמו.
הוא לא ידע מה עליו לעשות עם התחושה המטריפה, שזרמה בכל גופו. רק ידע, שאם לא יגע בה עכשיו – הוא עלול להתפוצץ.
יכול היה עכשיו, בקלות להושיט את ידיו הגדולות ולחנוק אותה. בקלילות לפצפץ את גרונה ומפרקתה והייתה מתה אפילו מהר יותר. כבר חיסל בעבר כמה לקוחות בצורה שכזו. פחות סבל.
אך במקום זאת, מצא את עצמו מושיט את ידיו לעברה, כמו הלכו ידיו מעצמן, לא נשמעות כלל לקול ההיגיון בראשו, ששותק כליל על ידי אותה התשוקה.
הוא חפן את פניה היפים בשתי ידיו הגדולות ונשק לה בעוצמה. שפתיו מועכות את שפתיה שלה, שנענו לו בתשובה, באותה התשוקה. שפתיה נפשקו מעצמן, נכנעת לעוצמה שבנשיקתו, מניחה ללשונו לפלוש אל פיה ולפגוש בלשונה - והרגיש היטב את הפראות שהלמה בליבו ואת דופק ליבה המהיר של מריה, שנצמדה אליו והניחה את ידיה על גופו, מעבירה אותן עליו, מנסה לגעת בכמה שיותר מקומות.
יכולה הייתה בקלות לשלוף את האקדח הקטן שהיה מוסתר בתיקה.
יכולה הייתה בקלות לנעוץ כדור אחד קטן בליבו ולחסל אותו בו במקום, כפי שעשתה בעבר, כשלא נותרו לה ברירות – והרי מריו היה מסומן כמטרה לחיסול.
לא לתיקון ולא לרחמים. רק לחיסול.
ידעה שלא יעמוד בפיתוי.
יכולה הייתה עכשיו לשלוח את ידה אל התיק, הוא לא ירגיש, אך במקום זאת, ידיה חבקו את גופו, מרגישות את חוסנו וכוחו של הגבר הזה, שכה הסעיר את דמה.
היא התמסרה כליל לתשוקה הנפלאה שמילאה אותה, נותנת לו למעוך אותה אל הקיר, כשהוא חופן את ישבנה ומניף אותה בקלילות, משעין אותה בגבה אל הקיר וירכיה מקיפות את אגנו, שנלחץ אל אגנה.
פיו טרף את צווארה וירד אל חזה, כשהיא טומנת את ידיה בשערו וגונחת מתענוג.
קולות התשוקה של שניהם, כנראה הפריעו את מנוחתו של אחד מדיירי הבניין, כי
בטרם הספיק מריו להסיר את חולצתה של מריה, דלי מלא של מים צוננים ועימו גם
זרם קילוח של קיטונות וקללות נשפכו ביחד עם המים וניתחו על ראשם.
הצינון המפתיע, הביאם לחדול באחת מתשוקתם.
שניהם מתנשפים, כמו אחרי ריצה ארוכה, היו עדיין חבוקים. מריה צמודה אל הקיר, אחוזה היטב באחיזת הפלדה של גופו של מריו ושניהם התבוננו זה לזו בעיניים.
טורקיז פגש כחול – וברק הבליח בין השניים.
רטובים עד לשד עצמותם, אחז מריו בידה של מריה.
בואי – חרחר בציווי או אולי בתחינה וכמעט גרר אותה כל הדרך אל ביתה.
הרגישה איך רגליה רועדות וכמה פעמים כמעט ונפלה, אך לא ניסתה להאט את צעדיו. לא שאלה ולא תהתה איך ידע את הדרך, רק רצתה להגיע במהירות אל דירתה, לפשוט מעליה את בגדיה הרטובים ולהתמסר לידיו ולגופו ולפיו של מריו, שיטרוף אותה שוב ושוב; כפי שכבר גלגל בראשו כמה וכמה פעמים, בדרך הקצרה והמהירה עד לביתה של מריה. שם, רצה לתלוש את בגדיה מעליה ולבעול אותה בעוצמה שכזו, כי לא רצה להרגיש את התשוקה הנפלאה, שמילאה את כולו בהנאה מוזרה, שלא הכיר, אך נעמה לו ביותר.
רצה למגר את התחושה מגופו ע"י כך שיכאיב לה, יראה אותה צורחת וכואבת ויוכל שוב להנות מהכאב וכך תעלם התשוקה המסוכנת.
רק להגיע אל ביתה, להוריד את הבגדים הספוגים במים...
אך, "מים רבים לא יכבו את האהבה..."

12:21.
היא כבר לא תבוא, חשב לעצמו. ופתאום הרגיש צביטה מכאיבה בליבו.
הוא רצה שתבוא. רצה לראותה שוב. לראות את הטורקיז הגועש שבעיניה, את
החיוך המתוק שעל שפתיה.
לגעת שוב בגופה הרך והענוג, לשמוע אותה שוב גונחת את שמו בתשוקה, עוד פעם אחת אחרונה, לפני שירצח אותה.
"רוצח קר של אהבות!" הדהדה לחישתה בזיכרונו.
ניער את ראשו. מה קורה לו?
נשימותיו כבדו. מדוע זה אינה מגיעה?
שמע לפתע צעדים מתקרבים, צעדים קטנים של אישה, טופפים וקרבים אל הפניה לסמטה.
ליבו הלם בפראות. הדם געש בעורקיו.
נזכר איך הסעירה אותו, כשהתפרצו אל דירתה הקטנה, מתנשקים בטירוף, מלטפים, נוגעים והוא קורע מעליה את בגדיה ללא רחמים, חופן את גופה בידיו.
נושק, נושך, נוגס, טורף – שפתיים, צוואר, כתפיים, שדיים, בטן רכה, מפשעה,
ירכיים. שמע אותה נאנקת בתשוקה, בתאווה, גונחת את כאב אהבתה, שלחה מריה את ידיה גם היא להסיר את בגדיו.
כמעט קרעה את הז'קט הדק. תלשה את כפתורי חולצתו בתנועה אחת מהירה, נועצת את ציפורניה בחזה החשוף, המוצק. שלחה את ידיה אל מכנסיו ונתקלה בקשיים. היו כל-כך רטובים, שהיה קשה להסירם ושניהם נאבקו בבד העבה, מתגלגלים על הרצפה הקרה, ומריה מצחקקת למראה התסבוכת שאליה נקלעו רגליו של מריו, שמעולם לא רצה להיפטר כל-כך מזוג מכנסי הג'ינס שכה אהב ללבוש.
נזכר איך ריתק אותה לרצפה, עירומה כולה.
יכול היה בקלות לפשק את רגליה ולחדור אליה בכוח, בעוצמה. להכאיב לה על כל מה שנעור והתרגש בקרבו – ולא רצה להרגיש, אך במקום זאת, מצא את עצמו ממשיך לטרוף את גופה, את כולה, מרגש אותה עוד יותר והיא משיבה לו על תשוקתו בשלה, נצמדת אליו באותה העוצמה, גלגלה אותו על גבו והחלה מענגת אותו.
נזכר בדמותה יושבת, רוכבת עליו. רוכנת לנשק את שפתיו, מלטפת את בטנו ואת חזהו בשדיה המרהיבים.
נטלה את ידיו שיחפון בהם את שדיה והוא היה מהופנט, התבונן בה, כשעשתה בו כרצונה. לא ניסה להתנגד, לא ניסה לשלוט או להכאיב, רק התמסר מהופנט אל פניה, שזרחו באור אלוהי, למראה גופה החושני שנע מעליו ולידיה הקטנות הרכות, שליטפו את כולו, עד שלא יכול עוד לעצור את עצמו – ובתנועה מהירה, הפך אותה על גבה וחדר אליה.
לא בכדי להכאיב, לא בשביל להעניש.
חדר אליה בהנאה, ברגישות. ידע שיכאב לה גם כך, אך לא בגלל שסבלה.
לא. היא לא סבלה כלל וכלל.
היה עונג צרוף בכאב הזה, בחדירה הזו, באיחוד העצמתי של תשוקתם, שהרטיט את מריה, כמו שלא רטטה מעולם.
כשהיה בתוכה, נשקה את שפתיו, מחדירה בלשונה לתוכו את כל אהבתה, שזרמה כמו חשמל, היישר אל ליבו של מריו.
נזכר איך עצר לשנייה אחת ארוכה של נצח והביט לתוך עיניה, שהיו מוצפות באהבה, בתשוקה ואז – שב וחדר אליה והתפוצץ בתוכה, מנשק אותה באותה אהבה, שמעולם לא ידע ושמע את צעקותיה, כשהרגיש איך גם היא מגיעה אל סיפוקה ופורקנה; כמעט מתעלפת מעוצמת הפורקן שטלטל אותה, שמעה מריה את קריאות העונג שבקעו מגרונו של מריו – האיש הקר ביותר ביקום.
יכלה בקלות, עכשיו, אחרי שגמר ושכב מעליה, שרוע ומרוקן מכוחות, להושיט יד
אל תיקה, שהיה זרוק על הרצפה לצידה, לשלוף משם את האקדח הקטן ולסיים את מה שהתחילה. אך במקום זאת, נשלחו ידיה אל גופו הרועד וליטפו אותו לטיפות של אהבה.
נזכר איך שכבו שניהם מתנשמים ומיוזעים על הרצפה.
זכר איך לא רצה לקום מעליה ורק רצה להמשיך ולהישאר בתוכה. כך, לנצח נצחים.
זכר איך המשיכו את הערב והלילה, באותו מקצב התשוקה על השטיח, במטבח, על הספה בסלון ובמקלחת ולבסוף במיטתה, שם לחשה לו מריה, לפני שנרדמה סחוטה ומסופקת, לחשה לו את אותן מילים כה דוקרות: "רוצח קר של אהבות!" ועצמה את עיניה, צוללת אל עולם של חלומות מתוקים, שם היא ומריו אינם יריבים כה שנואים, אלא פוסעים יד ביד אוהבים, כמו שרק הם יכולים.
יכול היה בקלות, עכשיו לסיים את משימתו. היא ישנה לצידו, כה חשופה, כה פגיעה וכל מה שהיה עליו לעשות זה ללחוץ על גרונה.
הוא הושיט את ידיו אל צווארה הענוג, שסימניי נשיכותיו נראו ברורים על עורה הרגיש, אך במקום לחנוק ולשבור, מצא את עצמו מלטף את כולה מכף רגל ועד ראש והמילה אהבה, זינקה ועלתה בראשו.
מריו נבהל, אך ידיו לא עזבו את גופה.
הפחד שמילא את כולו, ריגש אותו בצורה מסוכנת ביותר.
נזכר איך התהפכה לפתע מריה על צידה, שפתיה מחייכות מתוך שינה, מאירות את האפלה, ממלמלת מילים לא מוכרות מתוך שינה: "אני אוהבת אותך..."
שמע אותה בדומיית הליל – וכל עולמו חרב עליו.
זינק ממיטתה, לבש את בגדיו הלחים ונמלט מביתה ומאהבתה, כל עוד נפשו בו.
זכר כל יום בשבוע הארוך שעבר מאז. את אימוני הפרך שכפה על עצמו, כדי לשוב ולשלוט במחשבותיו ורגשותיו.
כמעט התפתה להצמיד את המשדר הקטן אל ליבו שלו ולהפעילו, כי ככל שניסה, לא עלה בידו לסלק את דמותה של מריה מתוכו.
ידע שעליו לסיים את משימתו.
ידע שאין לו ברירה.
היה חייב לפגוש אותה שוב – כי כל-כך רצה לראותה בשנית.
לחוש את חומה, לטעום את שפתיה, לטרוף שוב את גופה, להתחבר אליה, לשמוע שוב את אותה לחישה – אני אוהבת אותך...

לא! לא!
הוא ניער את ראשו וראה את דמותה הנשית בקצה הסמטה האפלה, מאמצת את עיניה כדי לראות דבר מה.
גם באור החיוור ראה כמה היא יפה. קרנה כולה מאהבה, התרגשה כל-כך לשוב
ולהיפגש, עד שכמעט לא אכלה באותו השבוע.
חבריה למחתרת הזהירו אותה, שלמלכודת היא נכנסת, שגזר דין מוות גזרה על עצמה באהבתה, אך מריה ידעה מה היא עושה.
היא ידעה את סודה של השמש ומדוע מעולם בכוכב הזה לא זרחה.
היא ידעה שרק בכוח אהבתם, תשבר הקללה והאור יאיר את הכוכב האפל ביותר.
ניסו לעצור בעדה, לשכנע אותה, שאם תמות, לא יהיו שום השלכות למעשיה.
סתם למות מאהבה? לא שווה, אמרו לה.
אך מריה ידעה, ידעה בליבה, שעליה ללכת לפגוש את אהובה.
ידעה שנגעה בו, ידעה שריגשה, ידעה שגם בליבו של מריו התעוררה אהבה.
צעדה בחשש לתוך הסמטה, האפלה עוטפת אותה ככל שהעמיקה והתקדמה.
קראה בשמו של מריו, שצפה מהופנט. קולה החם והאוהב שלח צמרמורת נעימה בגבו.

לא! לא!
הוא שב וניער את ראשו. הוא חייב לשלוט בעצמו.
האהבה וההנאה בלבלו אותו. לא ידע מה עליו לעשות ובכלל – איזה מן עתיד יכול להיות לשניהם? מה הטעם לאהבתם?
אם ילך אחר התחושות והרגשות שגעשו בתוכו, יהיו חייבים להימלט מהכוכב האפל. אך בכל מקום אחר ביקום, יהיה מריו רדוף ומבוקש על כל האהבות שרצח.
אם ישארו באנטילוב, יהיו רדופים שניהם. מריה על היותה היעד המבוקש מס' 1 והוא יהפוך למבוקש מס' 2 אחרי שיחצה את הקווים.

לא! לא!
אין עתיד לאהבה שכזו, הוא גירש את המחשבה האחרונה שהתגלגלה בראשו ויצא ממקום מחבואו.
קרב אליה בצעדים חרישיים, מתבונן בה, סוקר אותה במבטיו שחלפו על כל גופה ופניה של מריה, שהרגישה מיד את נוכחותו והחישה את צעדיה אליו.
לא יכלה יותר לסבול את הכמיהה והגעגועים שהטריפו אותה במשך כל אותו השבוע. ממש רצה לקראתו. לא היתה צריכה כלל לראות את דרכה באפלה, היא הרגישה אותו ונצמדה אליו, אל גופו אל שפתיו, ידיה מתחפרות בשערו, בבגדיו, מרגישה בהנאה איך גם הוא מגיב אליה באותו געגוע, באותה הכמיהה.
כן, זאת היתה אהבה.
מריה היתה מאושרת ודמעה זלגה מעינה ומריו נשק בעדינות את פניה וניגב את
הדמעה מלחייה.
הרגיש גם דמעות בעיניו שלו ואיך זרמו על פניו ולפתע אחז אותו רעד ואת כולו אחזה טלטלה. כמעט נפל, אך חיבוקה האוהב של מריה, נתן לו את היציבות לה היה זקוק.
היא חיבקה אותו חזק יותר, כשהרגישה את הבכי מטלטל את גופו.
הוא הרחיק את פניו מפניה והביט אל עיניה.
הטורקיז היה מלא ברוך, בחמלה, מלא באהבה.
כל המילים שנאסרו והוצאו מחוץ לחוק, הלמו עכשיו באוזניו, בליבו.
הוא בכה והבין שאין לו ברירה.
נשק לה שוב בעוצמה, ברכות, מגלה לה את ליבו, את כל אהבתו, מרגיש את כל אהבתה –
ובתנועה מהירה, קצרה ואכזרית, הצמיד את המשדר הקטן אל ליבה.

המשדר צפצף – ומריה צרחה.
תדהמה השתקפה בטורקיז של מריה ומריו אחז בה, מצמיד את גופה אליו, חבק אותה חזק אליו, כשהזרם הקטלני נשלח אל ליבה וגופה החל מפרפר.
הרגיש איך ליבו נשבר בקרבו וחיבק אותה חזק עוד יותר.
נושק לה, ממטיר נשיקות אוהבות על פניה שפתיה, לוחש את שמה, לוחש לה אהבה, צופה בכאב בטורקיז שבעיניה, הולך ודועך.
ובעוד נשמתה עוזבת את גופה, שפרפר בעוויתות אחרונות, שמע את שפתיה בלחישה אחרונה, ממלמלות את אותן המילים הדוקרות, מכאיבות:
"רוצח קר של אהבות..."

ללללללללללאאאאאאאאאא!!!!!

קרן שמש פילחה את אפלת היום וחדרה לכוכב האפל.
מריו הביט משתאה אל אורה הקסום של השמש.
ראה איך האור מבליט את הטורקיז בעיניה המתות של מריה, הרגיש את חומה הנעים של השמש על פניו וכיצד הכל סביבו החל לובש צבעים וצורות.
הוא הניח את גופתה האהובה של מריה על רצפת הסמטה, שעכשיו היתה מוצפת באור, פשט את הז'קט הדק שלו, הוציא את הפנקס הקטן והעט הזרחני, שבאורו של היום היה צבעו ירקרק – וכיסה את מריה בז'קט שלו.
רשם פנינה נוספת על דף חדש, שנרטב מדמעותיו, תלש את הדף והצמיד אותו אל גופה המת של מריה.
"רוצח קר של אהבות – רוצה כל-כך למות, אבל חייב לחיות!" כך כתב על הפתקה.
נשק לה שוב ארוכות על שפתיה המתות, דמעותיו זורמות זולגות – וידע שאין לו ברירה.
הוא קם על רגליו ויצא בקושי רב מהסמטה.
ליבו שבור לרסיסים, מוצף באהבה – והשמש, זרחה על יום חדש באנטילוב...

 © כל הזכויות שמורות

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign