פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מגיע לביקור

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%100
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  מגיע לביקור
מחבר:  תמנע קורץ

תאור:

 הכעס מתפוגג לו ונשארות להן שוב רק צביטות קטנות. תחושה כל כך מוכרת.
עבר.
העבר מגיע אל דלת ביתי.
לבוש בגלימת נוודים כהה ובלוייה, נושא בידו עששית חיוְורַת אור.
הוא מזכיר לי את הנזיר מקלפי הטארוט שלי. בידו השנייה מקל עץ מצולק וחרוץ, תחתיתו סדוקה מהנקישות האינסופיות בדרכים בהן הילך.
הוא מניח לרגע את תרמילו בצד, את מקלו משעין על משקוף ביתי ובידו הגרומה
נוקש רפות על דלתי.
אני פותחת סדק צר בדלת, מציצה בו בחשדנות, ליבי כבר מנתר מפחד בקִרבי.
יודעת כבר ללא מילים מה הוא עושה כאן. אבל לא מתאפקת, חייבת לשאול.
הרי זה עברי שמתדפק על דלתי.
"מה אתה עושה כאן?" האשמה נשמעת בקולי.
"חזרתי." הוא מכריז בקול שקט, מנסה לחייך. אולי יצליח לרכך את פחדיי עם חיוך מפייס.
אבל העבר הזה, לא מצליח לחייך.
"תלך מכאן! אתה לא העבר שאני רוצה!" אני מנסה להישמע קשוחה.
אולי הקשיחות הזאת תבהיל אותו והוא ימשיך לדרכו.
אולי אם אהיה תקיפה, הוא לא ישאר כאן יותר.
"אנחנו חייבים לדבר." הוא מביט בי בתחינה. "וחוץ מזה, אני ממש עייף, חייב לשבת לרגע ולנוח. כל כך הרבה זמן אני כבר מהלך. תתני לי רק שנייה להיכנס? אם לא אכפת לך, אני גם ממש צריך לשירותים..." הוא קורץ לי.
מדהים איך שהוא יודע לשכנע.
מדהים איך שמתחת לגלימה ולחזות העתיקה, פניו כל כך צעירים.
מדהים איך אחרי כל השנים וכל השיעורים, הוא עדיין כל כך מושך אותי...
"תחמן..." אני לוחשת בחצי חיוך – חצי תבוסה וסרה הצידה, פותחת את הדלת לרווחה. "נו, בוא. תכנס כבר. אבל שיהיה קצר, ברור?!" אני מנסה את האסרטיביות שלי, בידיעה שכבר הפסדתי שוב, ברגע שפתחתי לו את הדלת.
"כוס קפה ואתה הולך – O.K.?" על מי אני עובדת? עלי? עליו? הרי שנינו יודעים את האמת. הוא ישאר לכוס אחת ועוד אחת, נשב לנו לשיחת נפש במרפסת, שתגלוש אל תוך השעות הקטנות של הלילה ואני כבר אקום עייפה וטרוטת עיניים לעבודה.
העבר נכנס באיטיות אל הבית.
"נחמד סידרת פה..." הוא מעיר כבדרך אגב, בזמן שהוא מתקדם לכיוון השירותים, מרים את גלימתו ברישול כדי שלא תפריע לו לעשות את צרכיו.
סנדליו המרופטים כבר קרועים ומכנסיו מלאי חורים.
"הגיע הזמן לעשות קצת כביסה וקניות, לא?" אני מעירה לו בעוקצנות.
אולי אירוח קר יגרש אותו במהרה?
על מי אני עובדת?
הוא מגחך ונעמד מול האסלה, אפילו לא טורח לסגור את הדלת.
זורק בי מבט מתריס ומתגרה, כמו אומר לי: "את מתכוונת להסתכל?"
אני מפנה את ראשי במהירות. במבוכה.
אסור שידע שעוד יש בי ערגה. כמיהה אליו, אל עברי האפל.
אם ידע, הוא עוד עלול להישאר ולהישאר...
בגבי אליו אני נכנסת למטבח הקטן, להכין לשנינו קפה. זוכרת היטב ובמדויק את מינוניי השתייה שלו: "אחד קפה, אחד סוכר – ואחד סוכרזית. אבל שטוח!" היה נוהג להתלוצץ.
המים בקומקום רותחים – והמים בבית השימוש נשטפים ברעש.
גם אני לתומי חשבתי ששטפתי מעלי את העבר.
אך לא.
הנה הוא כאן.
בבגדיו הקודרים, עומד במרכז ביתי, מתייצב בשקט מאחוריי.
אני מרגישה את הבל פיו החמים נושף קלות על עורפי.
אני עוצמת עיניים בדיוק כשידיו הגרומות, סוגרות על כתפיי ברכות מאחור.
אנחה כואבת משתחררת מגרוני, כשאני נכנעת ללחץ הקל שמפעילות עלי ידיו ונשענת על חזהו, ראשי נשמט לאחור והדמעות זורמות על פניי.
צלצול מתכתי נשמע, כשהכפית נשמטת מידי. איוושה קלה רוחשת, כשהסוכר מתפזר על השיש – וכלום לא קרה.
העבר רק ערסל אותי בעדנה. הצמיד את ראשו לראשי בהבנה, ידיו הדקות עטפו אותי וגופו נע ברכות מצד אל צד, כמו אם המערסלת את תינוקה.
"שששש..." הוא מלטף ומרגיע. "זה בסדר. מותר לך גם להיות חלשה. שששש... אני כאן. תוציאי הכל. זה בסדר..." הוא שב ומרגיע בלחישה רכה.
הדמעות הופכות ליבבות, שמתגברות בקלות והופכות ליפחות כבדות, שגורמות לאי סדר בקנה הנשימה שלי.
"זה – כל...כך – ק..ש..ה.." אני מנסה לומר בין דמעה לדמעה, נשנקת בין מילה למילה. אפי כבר מלא בליחה.
"אני יודע, אני יודע..." הוא מזדהה ומנחם. באמת, מי כמוהו יודע.
מסתובב לו בעולם, בתרמילו צרורים מיליוני זיכרונות כואבים ארורים. ביניהם יש גם כמה שלי.
מחשבותיי זורמות להן עם מליחות הדמעות.
"ככה אתה מנחם כל אחת?" אני מנסה להתחכם ולצאת מן הבִּיצה הדומעת והליחתית שלי.
"לא, מתוקה שלי. אותך אני אוהב במיוחד." הוא לוחש מחוייך. עכשיו חיבוקו הופך ממנחם לנעים. "את יודעת שבשבילך שמור לי יחס מיוחס." הוא משחק עם המילים.
"דווקא בגלל שאת כל כך אוהבת להתרפק עלי, אני כל כך אוהב לבוא אליך." הוא מספר לי את מה שאני ממילא יודעת.
"אלופת הנוסטלגיה שלי..." הוא ממתיק באוזני, "ואיך שאת יודעת כל כך יפה לכתוב על הכל. לפעמים אני עוצר על אם הדרך, מתיישב בצד, שולף מהתרמיל שלי כמה דפים עם דברים שכתבת וקורא להנאתי. נזכר. מצחיק, אבל בזכותך אני זוכר מי אני. את מזכירה לי מה תפקידי." הוא נושק קלות לרקתי.
עכשיו הוא כבר מסובב אותי אליו ואני טומנת את פניי בכתפו, כבר לא מנסה לכבוש או לעצור את הכאב, שממשיך וזורם ממני.
נשטף, מתנקה. והעבר רק מחבק אותי וסופג את הכל בשלווה.
"אתה יודע, טוב שבאת." אני מנגבת פרצוף אדום ונפוח. הוא מושיט לי טישו ואני מקנחת בתרועה. "כבר אין לי כוח יותר!" אני מתוודה. לוקחת נשימה עמוקה ומסבירה: "כל העבודה הזאת, כל הזמן! להישאר מודעת. להילחם בדפוסים, במחשבות המקובעות מפעם. לחשוב חיובי. להקשיב ללב. ללכת עם האינטואיציה, לסמוך על עצמי. ליישם החלטות במהירות ולבצע את המוטל עלי באהבה. להגשים את החלומות שלי, למלא את היעוד שלי – די! אין לי כוח! זאת עבודה כל כך קשה." לוקחת אוויר בין מילה למילה.
"איפשהו, כבר חיכיתי שתבוא. התפלאתי שלקח לך כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה..." אני חושפת קצת יותר מדי מידע ממה שתכננתי.
אחר כך בטח אצטער על כך. הרגרסיה שתבוא, ההצלפה העצמית ויסורי המצפון על כך, שכבר עשיתי כזאת התקדמות עם עצמי ובאמת טוב לי עכשיו ואני כותבת שוב,
כמו שכבר הרבה זמן לא כתבתי ואני מאוהבת ואני בונה את חיי נכון ואני משקיעה בעצמי ונותנת לעצמי ואוהבת את עצמי – בלה, בלה, בלה...
הרי מתחת לפני השטח, תמיד רוחשת לה הידיעה שכל זה תלוי על בלימה.
עומד על חוט דק כשערה, נשען על קנה רצוץ וכל דוגמה נוספת, נו – איך לומר – לא תוסיף ולא תגרע.
העבר כאן, כי הייתי חייבת הפסקה.
"התגעגעת אלי, מה?" הוא מחליק ליטוף על פניי, מרוצה מעצמו.
"כתבת משהו חדש בשבילי?" הוא שואל, כאילו בתמימות.
אני עושה לו פרצוף של "מצחיק מאוד" ושנינו פורצים בצחוק קצר.
הרי קשה כל כך לצחוק על העבר.
למרות שהוא, יודע טוב יותר מכולנו לצחוק עלינו.
"וואוו!! נורא מאוחר!" העבר מציץ לפתע בשעון שעל הקיר. "נראה לי שאני מוותר על הקפה, למרות שאני מ...ת להישאר ולקשקש. את יודעת כמה אני אוהב את ה"חפירות" האלה איתך אל העבר..." הוא שוב קורץ לי.
"אבל חשבתי ש..." המילים נתקעות בגרוני.
"אהה... אתה צוחק עלי! הבנתי אותך!" ניחשתי בערמומיות. אין סיכוי שהוא יסתלק כל כך מהר. זה ממש לא מתאים לו.
"כמה זמן תישאר הפעם? יומיים? שבוע? שלושה?" אבל בליבי כבר מורגשת צביטה.
בסוף העבר תמיד הולך לדרכו ואני נשארת לבד וצריכה להתחיל את כל העבודה שלי מהתחלה.
"לא, מתוקה שלי." הוא שוב מעביר אצבע מרטיטה על לחיי. "הפעם אני באמת ממהר." מבטו עוקב אחרי השביל המרטיט של אצבעו. "חוץ מזה, תמיד בסוף את מגרשת אותי. לא משנה מתי אני בא או לכמה זמן אני נשאר – בסוף את תמיד זורקת אותי ונפרדת ממני. מעיפה אותי לכל הרוחות. 'אני לא צריכה אותך יותר'. 'אתה רק מקשה עלי'. 'כבר היה לי טוב בלעדיך'..." הוא מצטט פנינים נבחרות מדבריי, מחקה את קולי, כשסבלנותי כלפיו הייתה פוקעת.
"אני באמת חייב לזוז." פניו הרצינו לפתע ומבטו התמקד בעיניי.
"אבל הייתי חייב לבוא ולומר לך..." הוא אוחז בשתי ידיו את פניי, אגודליו מלטפים ברכות את עצמות לחיי.
קולו דעך. היה משהו שהוא לא רצה לומר.
"מה אתה רוצה להגיד לי?" סקרנותי גוברת על צביטת הפרידה המתקרבת.
"אני לא רוצה, אבל אני חייב..." ושוב קולו דעך, אולי אפילו נשבר וראיתי שהוא בולע איזה גוש בגרון והמחנק השתקף בעיניו.
"באתי לומר לך – " הוא לקח אוויר והזדקף, מבטו שוב ממוקד, אבל מלא כאב.
"באתי לומר לך שלום. כן. הפעם אני באתי כדי להיפרד. לא. לא אשאר, גם לא אתעכב. אפילו לא לקפה. לא נשב יותר במרפסת, לא "נחפור" בתוכך עד שעה מאוחרת. אני עוזב אותך יקירתי, מתוקתי. אלופת הנוסטלגיה שלי..." הוא חייך באהבה בין דמעה לשנייה ומשך קלות באפו.
"באתי לתת לך את מבוקשך. את מה שתמיד חפץ בו ליבך. להתיר את הכבלים, להיות חופשיה, למלא את יעודך במלוא מובן המילה. לדהור אל האופק, לראות את המחר – באתי לומר לך, שתפקידי כאן נגמר. את משוחררת מזרועות העבר."
ידיו החמות הגרומות, עזבו את פניי ומחו את פניו הלחות.
הבטתי בו המומה, משתאה. הבטתי בו או אולי דרכו, פתאום כאילו לא ראיתי אותו.
הוא עדיין עמד שם, ממש למולי, אך נוכחותו כמו לא הורגשה.
"לא ידעתי שהפכת למשורר." ניסיתי להתבדח, להקל על האווירה. בכלל עוד לא התחלתי לעכל את דבריו.
"זה מכל השירים שלך שקראתי. קיבלתי ממך השראה." הוא עקץ בחזרה.
עכשיו שנינו חייכנו חיוכים עצובים ולחים.
"אתה באמת עוזב?" שאלתי. לא לגמרי בטוחה אם אני מוודאת או מודאגת, או אולי קצת משתיהן.
"כן, אהובה. אני באמת עוזב." הוא שוב מלטף את פניי. הפעם ברוך שלא הכרתי בו קודם. רוך שכמעט גורם לי להתחרט על כך, שאי פעם רציתי שהעבר יניח לי לנפשי.
"תחשבי עלי מדי פעם?" הוא כמעט מתלוצץ. אבל ידעתי שזאת בקשה אמיתית וכנה.
"לא נראה לי שאצליח לשכוח אותך אי פעם." הצהרתי בעדינות והושטתי יד לאסוף את דמעותיו. "אתה יודע, בכל זאת, יש כל כך הרבה זיכרונות..." ניסיתי לנחם אותו,
או אולי את עצמי.
"אני יכול לשמור את השירים שלך?" הוא שואל כמו ילד קטן, שהצעצוע האהוב עליו עומד להילקח ממנו.
"הם נכתבו בשבילך, לא?" אני מאשרת לו. עיניו זורחות.
"יופי. ככה תמיד אוכל להיזכר בך. אחרי הכל, גם את חלק מהעבר שלי..." הוא שוב קורץ.
הוא מתכופף ואוסף את תרמיל הזיכרונות שלו מהרצפה ומתקדם אל הדלת.
המקל הגדול שנשען על המשקוף, מחכה כבר להמשיך ולנקוש על הדרך.
האור החיוור בעששית, תמיד נשאר חיוור וגלימת הנוודים נגררת מאחוריו, בלוייה וקרועה.
התרמיל על כתפו, בידו האחת הוא אוחז במקל ובידו השנייה מרים את האור הקטן.
פתאום הוא שוב נראה כמו נזיר בודד מתבודד.
רק פניו המוארות באור החיוור, נראות צעירות כתמיד.
"אתה באמת עוזב..." ההכרה חודרת סוף, סוף אל נבכי דעתי.
"כן, מתוקה. את כבר באמת לא צריכה אותי. כבר טוב לך בלעדיי ואני לא אקשה עליך יותר." הוא מחזק את דבריי, שנאמרו פעם במשטמה.
עכשיו זה נשמע כמעט כמו מנגינה.
פתאום הוא צוחק.
"חכי, חכי!! את עוד לא יודעת מה מחכה לך!" הוא רוכן לעברי ונושק קלות על שפתיי. נשיקת פרידה מרפרפת, מתוקה – ומתחיל להתרחק.
"רגע! חכה!" אני קופצת, מזדעקת. "מה מחכה לי? אל תשאיר אותי ככה במתח!"
אני קוראת אחריו, מבוהלת לפתע מן החופש שניתן לי.
"מתוקה שלי, את ביקשת - את קיבלת. עכשיו, תתמודדי!" הוא קורא וממשיך להתרחק. והיה נדמה לי שצעדיו קלילים יותר מתמיד.
אולי גם לעבר היה קשה לסחוב אותי?

אני סוגרת את הדלת. מתיישבת ממתינה. מה כבר יכול לחכות לי מעבר לפינה?
אני כוססת ציפורניים, כולי ציפייה דרוכה.
אחרי כמה דקות נשמעת דפיקה.
אני פותחת סדק צר בדלת, מציצה בו בחשדנות, ליבי כבר מנתר מהתרגשות בקִרבי.
יודעת כבר בלי מילים מה הוא עושה כאן.
אבל לא מתאפקת, חייבת לשאול...
"מה אתה עושה כאן?" ההתרגשות נשמעת בקולי.
קומתו גבוהה ועיניו צלולות. רחבות הן כתפיו וידיו כה גדולות. יש על שפתיו חיוך, הבטחה ומבטו את ליבי מרעיד.
"הגעתי!" הוא מכריז בקולו העמוק, "אני כאן מתוקה, אני העתיד..."

 © כל הזכויות שמורות

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. יפה שגיא כהן 2/8/2009 5:44:15 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign