פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
פֶּנְטָאטְרִיפּ פּולָנִי

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%76
אהבתי
%17
מעניין
%1
לא אהבתי
%6
שם:  פֶּנְטָאטְרִיפּ פּולָנִי
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:
מאת: אפי הלפרין


1. הומבּורגים שחורים

כבר בצעירותו התגלה שלמה בן יחיאל- נצר לרש"י ונכד נכדו של רבי אהרון לוריא (גאב"ד העיר היילברון שבגרמניה), כתלמיד חכם וכגדול בתורה.
הוא נולד בשנת 1510 בבריסק שבליטא, התגורר ולמד בצעירותו בפוזנא שבפולין, ובגיל 25 חזר לעיר הולדתו, נשא את ליפקא בת רבי קלמן לאשה, והקים ישיבה קטנה שבראשה עמד. מאוחר יותר נדד לאוסטרֵאַה שבאוקראינה, וב- 1555 עבר לכהן כראש ישיבה חשובה בעיר לובְּלין, שם הוא התפרסם ונודע בכינוי מהרש"ל.
המהרש"ל היה קפדן ומעמיק גדול, ועל פי עדותו "קודם שפָּסַק דין כלשהו היה חוקר ודורש היטב בשבע חקירות ושבע בדיקות אחר כל מקור, וחוצב ההלכה בתכלית היגיעה והעיון ובמעט שינה מרוב שיח עם חבריו ועם תלמידיו, ולא הניח שום מחבר שלא עסק בעיונו קודם חיתום גזר הדין". הוא היה תקיף בדעתו, שנא להתפשר, ולא נרתע מלהתעמת עם רבנים אחרים, כמו קרוב משפחתו המפורסם הרמ"א מקרקוב, כאשר פרשנותם לא נראתה לו.
המהרש"ל זכור בעיקר בזכות ספרו "הים של שלמה", שהיה חיבור מסכם לפסיקות ההלכה על פי סדר מסכתות הגמרא שבו הוא בחן נושאים שונים החל ממקורותיהם, דרך ה'ראשונים' ועד למנהגים שבתקופתו. לפי השקפתו התלמוד הינו המקור האחרון והסופי להלכה היהודית, ומאז חתימתו אין רשות לאיש להכריע בניגוד אליו. הוא כתב גם הגהות לתלמוד הבבלי הנקראות "חכמת שלמה", את ספר "תשובות מהרש"ל" שמצוטט מדי פעם על ידי הפוסקים המאוחרים לו, וכתבי קודש נוספים.
רבי שלמה לוריא נפטר בלובלין, בגיל 63, ביום י"ב בכסלו ה'של"ד (1573)...

... ושלמה הוליד את זאב, וזאב הוליד את אברהם, ואברהם הוליד את יחיאל, ויחיאל הוליד את שושנה, ושושנה ילדה את אברהם, ובתו של אברהם נישאה לשלמה היילפרין- ושניהם הביאו לעולם את רבי יחיאל היילפרין (1746 - 1660)- מחבר "סֵדֶר הדורות"; ויחיאל הוליד את שלמה, ושלמה הוליד את יצחק, ויצחק הוליד את יעקב, ויעקב הוליד את אברהם, ואברהם הוליד את מיכאל, ומיכאל הוליד את ישראל, וישראל הוליד את שמריה, ושמריה הוליד את מרדכי; ומרדכי הוליד את חיים הלפרין- הלא הוא סבי, שהתחתן עם חיה לבית גולדלוסט (משושלת רבי עקיבא אַיגֶר), ויחד עמה ועם בנם הצעיר אפרים הם הועמסו, בחודש יוני 1942, על קרון של רכבת משא ונלקחו אל תאי הגזים שבאחד ממחנות ההשמדה שהיו פזורים באותה תקופה אפלה כפטריות שלאחר הגשם על אדמות פולין.
ולפני שנרצחו ונשרפו והפכו לאפר- רק בגלל יהדותם- הביאו חיים וחיה לעולם גם את מרדכי שהספיק לעלות לארץ ישראל עוד לפני המלחמה; ואת יוסף, שעם פלישת הגרמנים- בהיותו בן 17 בלבד, נאלץ לעזוב את בני משפחתו ואת ביתו שבעיר לודז' ולברוח מזרחה לביֶלורוסיה. שם, הוא קבר, תרתי משמע, את הכיפה והתפילין שלו בחצר של בית בכפר קטן ונידח, אימץ לעצמו זהות חדשה, עסק בעבודות מזדמנות כדי לשרוד, וחזר לפולין והצטרף ליחידת פרטיזנים כדי להילחם באויב הנאצי ביערות המושלגים; ואחרי ניצחונם של בני האור על בני החושך עלה גם הוא ארצה, נלחם ונפצע במלחמה לעצמאות ישראל, למד ועבד, התחתן והוליד אותי- כבר יותר עִברי וישראלי מאשר יהודי ופולני.

*

ביום כ"א בסיוָן ה'תשס"ח, לאחר עיון בדף היומי ב'ישיבת חכמי לובלין' המִשְתָפֶּצת, פקדתי את מקום מנוחתו של סבא. לא, לא זה שנרצח בשואה: הוא הרי לא היה בר-מזל מספיק כדי לזכות בקבר משלו, אלא של סבי שהלך לעולמו 435 שנה קודם לכן- המהרש"ל.
יחד עם חברַי למשלחת 'עֵדים בְמַדּים' טיפסנו על גבעה קטנה, עטורת עצים ועשבי בר, שעליה נמצאים שרידי בית הקברות הישן של לובלין, ובינות מצבות האבן השבורות והמטות ליפול מצאנו גם את חלקת הקבר הצנועה שלו.
שקועים איש איש במחשבותיו האזנו לדברי המדריך אַמיר שסיפר על החידוש שב"חילוקים" של רבי שלום שָכנא, על עומקו של "הים של שלמה", על ראיית הנולד של "החוזה מלובלין", ועל רבנים ופשוטי-עם שהשתייכו לקהילה היהודית המפוארת הזו שפרחה ושגשגה לאורך מאות שנים ושנמחקה מעל פני האדמה פחות משבעה עשורים לפני בואנו.
בעומדי מול הקבר עתיק היומין- 'מילואימניק' במדים ייצוגיים של צה"ל וכומתה כתומה, חשבתי שזו יכולה הייתה להיות הזדמנות מצוינת עבורי לברר עם הסבא של הסבא של הסבא שלי כיצד קרה הדבר שדרכינו נפרדו כל כך... אלא שנציג הרבנות הצבאית, עם כיפתו השחורה, מיהר לחתום את ההתכנסות הקצרה ב"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא..."; הנגדים והקצינים חובשי הכיפות הסרוגות- שמשלבים בין תורה, עבודה ולחימה ושמִניָנַם במשלחתנו היה רב, הֶחֱרו הֶחֱזיקו אחריו; ואילו אני, כמו גם שאר הנוכחים שבחיי היום-יום אינם נוהגים לעטות כיסויי ראש, עניתי ב"אָמֵן" תמציתי שנאמר לא רק עבור בן משפחתי המפורסם אלא גם "...עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן... דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אָתָר וְאָתָר".
ואולי היה זה בגלל שהיינו כל כך אחידים בבגדינו המגוהצים ובנעלינו המצוחצחות שהתמקדתי באותו רגע דווקא בכיפות השונות והסקטוריאליות הללו, או בהעדרן; ולשווא חיכיתי שתצא לה איזו בת-קול שְמֵימית שתנזוף ותזכיר לי שההבדלה הזאת בין בני אדם על פי מה שמונח על ראשם, שהפכה משום מה להיות כל כך חשובה ליהודים בדורנו, לא עניינה כלל את אותם הצוררים שבמהלך מלחמת העולם השניה ראו בכל אחד מבני דת-משה, לרבות בגלויי הראש שביניהם, כיצורים נחותים שצריך להשמידם.

... ובדרך למחנה-המוות 'מָיְדָנֶק' הסמוך, הרהרתי לעצמי מה היה אומר הסבא שלי מלפני ח"י דורות- החקרן, הקפדן, התקיף והבלתי מתפשר הזה, על ראשי החשוף בדרך כלל: האם היה רותח מזעם ומיישר קו עם בן תקופתו, רבי יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך", ועם הרבנים המחמירים בני ימינו שטוענים בתקיפות שחייב יהודי לכסות את ראשו במהלך כל שעות היום; או שהיה נשאר נאמן לפסיקה המקורית שלו עצמו ("שו"ת מהרש"ל", סימן עב') לאמור: "אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי"- שמשמעותה היא שרק אדם יהודי העוסק בדבר קדושה, כמו תפילה, חייב לחבוש כיפה או כובע, וגם זאת רק ממידת החסידות, אך שלא קיים עלינו כל ציווי מדְאורַייתָא או מחכמי הגמרא לעשות זאת במהלך שגרת יומנו.

*

מספר ימים לאחר מכן שָבנו ארצה- איש איש לביתו ולענייניו. חיילי הסדיר והקבע התייצבו בבסיסיהם, ואילו אני חזרתי למשפחתי שהֶנֵצה מבין החורבות, לירושלים, ולמקום עבודתי: היה זה בית החולים קטן שלפני מספר שנים פשט את הרגל ונקלע ל'כינוס נכסים' לאחר שנוהל באופן כושל ע"י אנשים שרואים את עצמם כ"יהודים חרדיים"- כאלו שמקפידים יותר על לבישת 'רעקלאך' מסוגננים ועל חבישת 'קאפעלושים', 'סאמעטים', או 'הומבורגים' שחורים מאשר על ניהול תקין (וזאת הזדמנות להתנצל, גם מראש, בפני אלו מבינכם שאינם מכירים את פרטי הלבוש הסקטוריאלים והאנכרוניסטים הללו).

... ובערב יום הכיפורים ה'תשס"ט, כשחבשתי כהרגלי את ה'קַסְקֶט' האפור שלי ולקחתי את אבי הזקן לביקור בבית הכנסת שבשכונת מגורינו- זכרון משה, נזכרתי שוב באותם "מנהלים". הללו שהתהדרו כל כך גם בשמירה על מצוות התורה, אך שהֵלינו את המשכורות שלנו והעלימו את הפנסיות של גמלאינו הזקנים תוך עבירה על "לא תַעֲשׁוק אֶת רֵעֲךָ וְלא תִגְזול...", ועל "לא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בּוקֶר..." (ויקרא, יט' יג'), ובעיקר על הדִבֵר "לא תִגְנוב" (שמות כ' יב') שאותו קיבלו על עצמם אבות אבותינו ממשה רבנו במעמד הר-סיני.
עמדתי בינות לעשרות המתפללים עטויי הטליתות- ישראלי פשוט שאין ברשותו לא 'בקיטשע', לא 'קנייטש' ואפילו לא כיפת קטיפה אחת לרפואה... אך שמקדיש את ימיו ולילותיו לריפוי חולים, שנענה מיד לכל צו 8 צבאי כדי להגן על גבולות ארץ-ישראל, שמעולם לא גזל את ששיך לזולתו וגו'... וחשבתי על המהרש"ל, ועל כך שאולי הייתי צריך להפנות אליו קושיה אחרת עת ניצבתי, מספר חודשים קודם לכן, ליד קברו שבפולין: "כבוד הרב, מי נחשב יותר בפני המקום ובפניך- זה שמתלבש כמו יהודי או זה שמתנהג כמו יהודי"?
ומשתוקק אנוכי מאד מאד לדעת כיצד היה סבי זצ"ל- החכם, הבקיא ואמיץ הלב, משיב על שאלתי הקטנה הזו.

2. מילים

גטו וורשה איננו.
הרחובות העמוסים ביהודים נרדפים שמחפשים פרנסה או פת-לחם כבר התרוקנו לפני עשרות שנים, וגוויותיהם השדופות של הילדים יְחפֵי הרגליים נאספו מזמן מהמדרכות הקפואות והושלכו לבורות עמוקים שנכרו בבית הקברות 'אוקופּובָה' הסמוך. ב'אומְשלָאגְפּלאץ' אין יותר קרונות רכבת אטומים הרתומים לקטרים מעלי עשן, וגם הריסות הבניינים שנחרבו במהלך המרד המפורסם פונו זה מכבר, ובמקומם נבנו שיכוני בטון, נסללו כבישי אספלט, ונשתלו גינות ודשאים.
עבורנו נותרו בוורשה היהודית של יוני 2008 רק כמה קטעים בודדים וסמליים של חומת לְבֵנים שאותם איתרנו במהלך ניווט לולייני ברחוב זְ'לוטָה; בית כנסת אחד מיותם; תשע-עשרה טבלאות מגרניט שחור- זיכרון לאירועי העבר, שהוצבו בשנים האחרונות ברובע מורָאנוב המשוקם; ובעיקר הרבה הרבה סיפורים.
צעדנו לאיטנו וחיפשנו בעינינו את מה שכבר לא היה שם יותר, ובין לבין ניסינו לספוג את המילים הרבות שנועדו לתאר בפנינו את הגטו הכל כך מתועד הזה שלתוכו נדחסו, בין השנים 1940 ל- 1943, למעלה מ- 400,000 יהודים. יותר משליש מאוכלוסיית העיר. ששה אנשים בממוצע בחדר קטן. מספרים ומילים.
מילים ישנות- 'צפיפות', 'קור', 'רעב', 'מחלות' ו'מוות', שנזרקו לחלל האוויר והתערבלו עם המילים החדשות שאך נוצרו, או שקיבלו משמעות אחרת, בתקופה ההיא: 'נאצים', 'יודֶנראט', 'טלאי-צהוב', 'אַקציות', 'מחנות-עבודה', 'פתרון-סופי', 'ששה-מיליונים', 'שואה'...
כבר הייתי בעבר בוורשה, וכבר שמעתי את רוב הסיפורים הללו. הרי בן לניצולי המלחמה ההיא אנוכי- כזה שפסיכולוגים חרוצים היו שמחים, מן הסתם, להדביק לו את "תסמונת הדור השני" בגלל התעניינותי האובססיבית בהיסטוריה של קְרובָי שהושמדו; וכך, בזמן שהאחרים התגודדו סביב לאנדרטה ב'מילה 18'- האתר שבו עמד בונקר הפיקוד של אחד מבין ארגוני הלוחמים היהודיים שפעלו בעיר, והקשיבו לסיפורי הגבורה, שקעתי אני בהרהורים על זילותן של מילים בכלל, ושל "מילות השואה" בפרט, ועל המניפולציות המגוונות והמכוערות שניתן לעשות בהן.

חשבתי קצת על היטלר ימ"ש, שבעזרת שיגעון גדלות פתולוגי ומספר מילות הַפְחָדה רוויות שנאה השתלט, בשנת 1933, על גרמניה הגדולה והנאורה; שהצליח בעזרת מילים חלקלקות לשכנע את מנהיגי מדינות המערב ש"פניו לשלום" גם אחרי ש"סיפח" את אוסטריה ואת חבל הַסודֶטים של צ'כוסלובקיה; ושלאחר שהקים וחימש ואימן את הצבא הגרמני האדיר הסביר באירוניה, בנאומו ב'רַיכסטאג' ביום שבו פרצה מלחמת העולם השניה, שגרמניה בעצם "נאלצת" לצאת למלחמה הזו כדי "להגן" על עצמה מפני "המִתקפה" של פרשי הצבא הפולני על אדמתה. מילים...
... ואיך שהמנהג הזה של שימוש בַמילים הבוטות והארסיות האלו, מתקופת השואה, התחבב כל כך גם על האנטישמיים בני דורנו, שמנסים להסוות את רגשות האשם שלהם ואת שנאת היהודים הטבועה בהם בעמדות פוליטיות אנטי-ישראליות. אלו שלא מתביישים, למשל, לדַמות את הגדר המקיפה את רצועת עזה כיום לחומה של גטו וורשה דאז, ואת לוחמי צה"ל לחיילי האֶס-אֶס הגרמני... אנשים שבבורותם הרבה מעיזים להשוות בין הנַכְּבּה' של העם הפלסטיני ל'גֵ'נוסַייד' של העם היהודי... אלו שבשבילם טרוריסטים ערבים שמניחים פצצות בתוך אוטובוסים מלאי נשים הרות ותינוקות הם 'גיבורים', בעוד שכל פעילות שגרתית של כוחות הביטחון הישראליים שבמהלכה נפגעים מחבלים חמושים הופכת מיד ל'טֶבַח', והֶרֶג בשוגג של קבוצת אזרחים בג'נין או ברפיח מוגדר בפיהם כ'רֶצַח-עַם'... הללו שלא מפסיקים להצהיר בגלוי על כוונתם לכבוש את המדינה בה נולדתי ו'להחזיר' אותי ואת יְלָדָי לפולין... וגם אותם "צדיקים" שמיד לאחר שיגורו של עוד טיל מלא בחומר נפץ מבית-ספר שבשִטחם לעבר גן-ילדים בעיר שדרות, או לכוונו של בית-החולים באשקלון, הם ממהרים להזיל דמעות תנין ולקרוא לעולם "להגן" עליהם מפני תגובתם של "פושעי המלחמה" הישראליים. מילים...
... אבל בעצם, לא מדובר רק "בהם". גם בקִרבנו יש מי שנושא את מילות התקופה ההיא לשווא: מתנחלים חמומי מוח שמכנים את השוטרים והחיילים שמפנים אותם מהתנחלויות לא חוקיות בתואר 'נאצים', ופושעים מקומיים שמתלוננים שבתי הכלא שלהם דומים ל'מחנות-ריכוז'... ומה בנוגע לְפלגים קיצוניים בעדה החרדית שעדיין טוענים בלהט שהציונות היא "השואה של העם היהודי"? מילים.

הייתי יכול בוודאי להוסיף עוד דוגמאות רבות מהסוג ההזוי הזה לולא נאמר לנו שעלינו למהר ולהמשיך בסיורנו לאורך מסלול הזיכרון כדי להספיק להגיע בטרם חשכה לאנדרטת הגיבורים, ולהניח למרגלותיה את הזרים השזורים בפרחי ארץ ישראל שאותם נשאנו עמנו כדי לכבד ולהוקיר את חללי הגטו.

*

למחרת היום נסענו לטְרֶבְּלינקָה.
גם מפעל ההשמדה הסיטונאי הזה, שבו נרצחו בתוך כשנה כ- 800,000 בני אדם, כבר נמחה מעל פני האדמה. תחנת הרכבת הקטנה שקידמה את פניהם של מגורשי גטו וורשה, ויהודים שנעקרו ממקומות רבים אחרים, הוחלפה זה מכבר בשירותים ציבוריים; גדרות התיל המחושמלות נעקרו מזמן ממקומן; ובמקום ביתני ההפשטה, ה"מִקלחות" והקרֶמַטוריומים נמצאות עתה רק מצבות אבן דוממות. כך ששוב נאלצנו להסתפק באש הדמיון, שהובערה בעזרת מילים וסיפורים בלבד, כדי לשער את גודל הזוועה.

מגטו וורשה וממחנה טרבלינקה שרדו רק מעטים.
רובם עלו לארץ ישראל- לַמקום היחידי בתבל שעם תום המלחמה קידם את פניהם בברכה; אך גם שם נִכְפָּה עליהם להיאבק ולהילחם בטרם יוכלו להקים לעצמם בית חדש, לנסות להתאושש מהמאורעות הקשים מנשוא שעברו עליהם בנכר, ולפַתֵּח תקוות שהם וצאצאיהם יזכו סוף סוף למנוחה ולנחלה.
ומסופק אני אם מי מהם העלה אז על דעתו שגם לאחר דעיכתו של התגלמות הרוע האנושי באירופה עוד יבוא יום שבו יקומו לו ממשיכי דרך מתועבים שיסחטו, יעוותו וינצלו מילים כה רבות מתוך לכסיקון השואה שלנו רק כדי לשרת את ענינם הפוליטי ולחרחר ריב ומדון במזרח התיכון; או שחזה שכה רבים מבניו, נכדיו וניניו יאלצו להילחם- עתה רק בגלל ישראליותם- בטרם יַרפו מאתנו שונאינו ויניחו לשוחרי השלום שבינינו, ובקרב שכנינו, לחיות בשלום זה לצדו של זה.

3. ביער

1941: גם בסתיו הזה, כהרגלן מימים ימימה, עזבו החסידות את קיניהן שבפאתי יער לופּוחובָה שבצפון פולין לכוון יבשת אפריקה החמה. איש לא ניסה לעצור את מעופן ולדובב אותן, אך אפילו לו היו הן יכולות לדבר בלשון אדם, ספק רב אם לאורך דרכן הארוכה היה נמצא מישהו שיאמין להן: שהרי איך אפשר להאמין לְסיפור כה הזוי ובלתי אפשרי אודות אלפים מיהודי העיירה טיקוצ'ין הסמוכה- גברים, נשים, זקנים וילדים רכים וחפים מכל פשע, שהוצעדו עם מטלטליהם אל תוך היער הזה, ב- 25 וב- 26 לאוגוסט של אותה שנה; שהופשטו מכל בגדיהם והועמדו- עירומים ומפוחדים, לפתחיהם של 3 בורות עמוקים; ושנורו בדם קר ע"י מספר חיילי אַינְזַצְגְרופֶּה גרמנים- עַרלֵי לב וחסרי מוסר ועכבות?
ועוד יכולות היו החסידות הללו לספר, לכל מי שרק מוכן היה לשמוע, על כמה התרחשויות מדאיגות שנגלו לעיניהן במסען באותה שנה: על כוחות הוֶרמַאכט שכבשו בסערה את אוקראינה, ביֶלורוסיה וליטא והמשיכו לדהור בבטחה לעבר מוסקבה... על הפּאנצֶרים של פילדמרשל רומֶל ששעטו במדבריות לוב ומצרים בניסיון להשתלט על המזרח התיכון כולו... ועל המופתי הפלשתינאי של ירושלים שהיה כבר בדרכו לפגישה עם ה'פירר' בברלין כדי לדון עמו על "הפתרון הסופי" גם עבור יהודי ארץ ישראל.

*

23 ביוני 2008: בתחילה גם לנו היה קשה להאמין.
אולי בגלל שביער הארור הזה לא שררה דממת מוות, העצים שבו לא קמלו מעוצמת החֶרפּה, ורוחות רפאים קרות לא נשבו ביניהם. את פנינו הקבילו דווקא שמש מלטפת, אורנים ירוקים וגבוהי צמרת, ציוציהם של קיכְלים רונֶנים, שיחי אוכמניות בשלות ומתוקות, ופרחי בר צבעוניים שהפיצו ניחוחות עדינים.
אלא שכל הריחות, הטעמים, הקולות והמראות הפסטוראליים הללו לא באמת מצליחים להסתיר את גודל הטרגדיה שהתרחשה, בָמַקום הזה ממש, 67 שנים קודם לכן, כמו גם את הפשעים הנתעבים שבוצעו בבורות הירי האחרים שנִכרו ברחבי מזרח אירופה, בַגֵטאות מוכי הרעב והמגפות, ובמחנות ההשמדה המפלצתיים; וגם לא את זכרם של מיליוני בני האדם שנטבחו ונשרפו בצורה כל כך תעשייתית, של אלפי הקהילות היהודיות התוססות שנעלמו מבלי להשאיר שריד, ושל הזוועה הגדולה ביותר שתוכננה ובוצעה אי פעם ע"י יצורי אנוש.

היום, גם נכדות-נכדותיהן של אותן חסידות, שחזרו אך לפני כחודשיים מאפריקה הרחוקה כדי לקנן על עמודי החשמל הסמוכים ללופּוחובה, פערו את מקוריהן בתימהון לנוכח הטור הארוך של החיילים זקופי הקומה, במדים של צה"ל, שצעדו אל תוך מעבה היער לקול תרועה נוגה של חצוצרה; שהניפו דגלים ושרו את "התִקווה"; שהזילו דמעה בסתר או בכו בגלוי; שהדליקו נרות נשמה ונשבעו לזכור ולהזכיר תמיד; ושיצאו את גיא ההריגה הזה בשקט אך בראש מורם- כמנצחים.
ועוד יכולות היו החסידות לראות במהלך מעופן בשנה הזאת: את "שארית הפליטה" שהתקבצה בציון ועמה רבבות יהודים נוספים מכל קצוות תבל... את מיליוני צאצאיהם החיים במדינה ריבונית משלהם שבירתה ירושלים... את החלוצים שהזרימו מים למדברותיה, עיבדו בחריצות את שדותיה, והקימו בה מפעלים לתפארת... את הלוחמים האמיצים שמגינים בחירוף נפש על גבולותיה, ואת כלי הטייס המהירים שלנו- מעוטרים במגִני-דוד כחולים-לבנים, שחַלקו עמן- עם הציפורים המסורות והעקשניות הללו, את שמֵי הערבה, בקעת הירדן, הכינרת ועמק החולַה... (#)

ביום הולדתי ה- 55 צעדתי, במדים, יחד עם עוד עשרות קצינים ונגדים מצבא ההגנה לישראל, בין עיירות פולין היהודיות והחרבות וביערותיה. על האדמה רווית הדם של הארץ שבה, אך לפני שנים ספורות, פִּכָּה "המעיין ממנו שאבו אַחֶינו המומתים, בימי רעה, עוז כזה ותעצומות נפש... לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה וב'אחד' למות מות קדושים" (ח.נ. ביאליק, "אם יש את נפשך לדעת", תרנ"ח).
וביום הזה הרגשתי שקיבלתי, כמתנה אישית, את ברכתם החמה של כל בני משפחתי, ובני עַמי הרבים מספור, שנרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם במהלך מלחמת העולם השניה, ש"במותַם ציוו לנו את החיים".














(#) נ. ב: חדות העין מבין החסידות הבחינו בוודאי, בארץ היפה הזאת שמעליה הן דאו, גם בניצולי שואה קשישים החיים בעוני מחפיר בגלל שכספי השילומים שיועדו להם נֶחמַסו; בפליטים מחבל דַרְפור שבסודן שביקשו בה מדיני מקלט אך במקום זאת מצאו את עצמם נרדפים וחסרי זכויות בסיסיות; ובעובדים זרים המנוצלים בידי "קבלני-אדם" תאבי-בצע וממון... וגם בפוליטיקאים ובאנשי ציבור מושחתים ואטומים, ברבנים ובעסקני-דת שסרחו ושסטו מדרך הישר, וביצאניות ובגנבים עבריים (ע"ע ביאליק).
ייתכן אפוא שהן חשבו לעצמן, באכזבה מסוימת, שהישראלים הפכו להיות לעוד עָם ככל העמים. אבל זה, כך רומזים לי מבַקרַי הרבים בקוצר רוח, צריך להיות כבר נושא לסיפור אחר.





4. לא רק שלנו

"אַחֲרֵי כּל מִלְחָמָה
מִישֶהו חַיָב לְנַקּות.
סֵדֶר כָּלְשֶהו
הֲרֵי לא יִתְרַחֵש מֵעַצְמו.

מִישֶהו חַיָב לַהֲדוף אֶת עִיֵי הֶחֳרָבות
אֶל צִדֵּי הַדְּרָכים,
כְּדֵי שֶיוכְלו לַעֲבור בָּהֶן
עֲגָלות מְלֵאות מֵתִים". (##)

ישראליים שיוצאים למסע מאורגן בפולין מבלי להכיר את ההיסטוריה הארוכה והמסוכסכת של הארץ הזו, ובמשך 5 ימים מתרכזים רק באתריה היהודיים שחרבו ובביקורים במחנות ההשמדה שהקימו הנאצים בשטחה, עשויים לחשוב שהגרמנים הם שנואֵי נפשם העיקריים של תושביה; שהשואָה היא האירוע החשוב ביותר בזיכרון הקולקטיבי שלהם; ושהפולנים מרגישים צורך תמידי להתנצל בפנינו- בני העם היהודי- על הרצח השיטתי של אבותינו שהתבצע על אדמתם.
המציאות היא שונָה לגמרי.
גם לאנשים במדינה הזאת, כמו לבני האדם בכל מקום אחר בעולם, יש חיים משלהם המורכבים מצרכיהם בהווה, מזיכרונותיהם מהעבר, ומתקוותיהם לעתיד; וגם באמתחתם מצוי מלאי לא קטן של חורבן, מוות וטרגדיות לאומיות.
כל ילד פולני לומד, למשל, על מה שהתרחש בלילות אפריל ומאי של שנת 1940, ועל 4,500 שבויי המלחמה הפולנים, רובם קצינים, שנלקחו ממחנה קוזֵיילְסְק שבמזרח רוסיה אל יער קָאטין הסמוך לעיר סמולנסק. שם הם הועמדו, כבולים, על סיפיהם של בורות עמוקים שנכרו באדמה מבעוד מועד, נורו בעורפם בדם קר ונטמנו במה שעתיד היה להיחשף, שלוש שנים מאוחר יותר, כאחד מקברי האחים הידועים והקונטרוברסיאלים ביותר במהלך מלחמת העולם השניה. אך הפעם לא היו אנשי יחידות החיסול הנאציות אחראים לטבח הפוליטי הזה, אלא חיילי נ.ק.וו.ד רוסים שביצעו אותו בפקודתם הישירה של סטאלין וצמרת משטרו. ב"מבצע הטיהור של הקונטרה-רבולוציונרים הפולנים" נרצחו, בסופו של דבר, כ- 22,000 חיילים ואזרחים שנלקחו בשבי בספטמבר 1939 עת כבשה רוסיה את שטחה המזרחי של פולין (במקביל לפלישה הגרמנית אל חלקה המערבי).
"משום מה", סבורים חלק מאתנו- המרוכזים תמיד כל כך בעצמם, "מסרבים הפולנים ה'חצופים' הללו של ימינו לשים מאחוריהם את פרשת קָאטין ה'קטנה' הזאת, ו'לוותר' עליה 'לטובת' השואה הגדולה שלנו. הם גם אינם מוכנים להפוך את ארצם לאתר הנצחה בלעדי לששת מיליוני יהודי אירופה שהושמדו, ומתעקשים לראות את פולין כמדינה רגילה- כזאת שמכילה לא רק שרידי גטאות, אנדרטאות וקברים של רבנים חשובים, אלא גם ארמונות מפוארים, מוזיאונים מענינים וגנים מטופחים; שעל אדמתה חיה אומה שזוכרת ומוקירה לא רק את גבורתם של יאנוש קורצ'אק ושל מרדכי אַנילֵביץ' אלא גם את הישגיהם של מארי קירי ושל פרידריק שופֶּן. מדינה שבה ניתן לראות נערים משחקים כדורגל בבתי הספר בהפסקות, צעירות לבושות בבגדים אופנתיים מפזזות במועדוני לילה, נופשים חסרי דאגות משתזפים בקיץ, גולשים נלהבים עושים סקי בחורף, ומיליוני תיירים סקרנים וחובבי בילויים שפוקדים אותה מדי שנה בשנה".

רבים מבין שותפַי למסע "עדים במדים" נחשפו לניגוד הזה רק במהלך שלושת השעות החופשיות שהועמדו לרשותנו לאחר סיום סיורנו המודרך בין בתי הכנסת הריקים שנותרו לפליטה בעיר קְרָקוב.
חלקם קפצו, בבגדים אזרחיים הפעם, לסיור חפוז ב'ווָאווֶל'- המבצר המשקיף על נהר הווִיסְלָה שהיה במשך מאות שנים משכנם של שליטי פולין, ובקתדרלה רחבת המימדים המצויה בשטחו שבמרתפיה קבורים רבים מנכבדיה- לרבות הגיבור הלאומי טָדֵאוש קושְיושְקו, המשורר הנערץ אָדַם מִיצְקֶבִיץ', והמלך קָזִ'ימִיז' "הגדול" שכבר בשנת 1334 העניק ליהודי אירופה הגנה מפני רדיפות, וכך עודד את הגירתם לארץ זו (וזאת עוד תזכורת, למי שחשב לתומו שבאמצעות ביקור בכנסיה הוא יצליח להתחמק מה'נקודה היהודית', שבפולין הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי).
אחרים, שרק רצו לנוח ולהירגע, התערבבו בין העוברים ושבים שגדשו באלפיהם את העיר העתיקה היפהפייה, ישבו באחד מבתי הקפה הרבים שמקיפים את כִּכַּר השוק המרכזית, שתו כוס בירה מקומית וטעמו 'פּיֶרוגִי' או 'קְיֶלבָשָה', והאזינו לנגינתן של להקות רוק פולניות שהופיעו תחת כפת השמיים באותו אחר צהרים שטוף שמש.
ויש שביקרו ברובע הקטן שנמצא מערבית לככר וגם לו יש קשר הדוק עם עָבַרֵנו: במשך מאות שנים היה זה 'החלק היהודי' של העיר, ורק בעקבות הדלקה הגדולה של שנת 1495, שבגרימתה הואשמו כמובן אבות אבותינו, נאלצו הללו לעבור להתגורר באזור קָזִ'ימִיז' שמחוץ לחומות, ועל חורבות בתיהם הוקמה האוניברסיטה היָאגֶלונִית שהפכה עד מהרה לאחת המובילות באירופה, ושבין בוגריה המפורסמים נמנה גם האסטרונום נִיקולַאוס קופֶּרְנִיקוס.
ואפילו לחובבי הקניות המושבעים שבינינו היה מה לעשות: לאחרונה נפתח, בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של קרקוב, 'קניון' גדול ומודרני שבו ניתן ללקק גלידה משובחת ולפסוע בעצלתיים בין מאות החנויות המציגות לראווה תוצרת מקומית ומותגים בינלאומיים במחירים שווים לכל נפש.
אני ניצלתי את הזמן הקצר הזה גם כדי להשלים 'משימה' קטנה משלי: לבקר במוזיאון של AK- "צבא המולדת". אל הבניין הישן העשוי לבנים אדומות, שבו מצויים גם ספריה וגם מכון מחקר שעוסקים במחתרת הגדולה ביותר שקמה בפולין ובאירופה במהלך מלחמת העולם השניה, הגעתי קרוב לשעת סגירתו, ומיהרתי לחפש מישהו מוסמך שלו אוכל לתת את התרגום הפולני של ספר חדש בשם "נעורים באזיקים".

*

בתחילת אפריל 1944 ביקש יוזֶף מַלְצֶ'בְסְקִי- פליט פולני בן 22, ששימש מזה כשנתיים כעוזר עגלון ואחר כך כמתורגמן ביחידת 'שומרי היערות' הגרמנית בביֶלורוסיה, הַעֲברה לאחד ממחנות היחידה בפולין "כדי להתאחד עם בני משפחתו". משפחה אמנם כבר לא נותרה לו שם, אך המעבר הזה אִפשר לו לארגן 8 מעמיתיו ביחידה- כולם פולנים כמותו שהצטיידו ברובים ובאקדחים גרמנים גנובים, ולערוק עמם ליערות העבותים בחיפוש אחר נציגים של "צבא המולדת" שפעל בסביבות הערים קֶלְצֶה-רָדום. מלצ'בסקי אימץ לעצמו את הכינוי "זְ'יוק", ובקיץ של אותה שנה הצטרפה החבורה לגדודו של "נורְט" שהשתייך לחטיבה השניה של אַ.קַ. "זְ'יוק" הצעיר- שמסיבות מובנות לא חשף בפני איש את עובדת היותו יהודי, מונה למפקד כתה, ויחד עם חבריו החדשים לנשק הוא נלחם בגרמנים עד לכיבוש האזור בידי חיילי הצבא האדום ופרוק המחתרת בינואר 1945.
מספר חודשים לאחר מכן החליט אבי להשתחרר מאזיקי עברו הגָלותי ומנעוריו שנגדעו ונִצְרֵפו באנטישמיות, נדודים, אובדן וניסים; החליף את שמו, בפעם המי יודע כמה, והפך להיות "צְבִי"; ויצא בראש קבוצה של יתומי מלחמה למסע ארוך ומוצלח נוסף- הפעם לְכִוונָה של ארץ ישראל.
באופן פרדוקסאלי, גורלם של מרבית חבריו הנוצרים מ"צבא המולדת", שנותרו בפולין לאחר ששרדו את הקרבות, הרעב והקור, היה קשה הרבה יותר: במשך שנים ארוכות הם נרדפו, נאסרו, הוגלו, עונו ואף נרצחו ע"י השלטונות הקומוניסטיים רק בגלל השתייכותם לארגון שדגל בפולין דמוקרטית (וזאת בניגוד לשותפיהם-יריביהם העיקריים, מ"צבא העם", שתמכו בהחלפת הכיבוש הגרמני במשטר טוטליטארי פרו-סובייטי). כתוצאה מכך הם נאלצו להתחבא, להסתיר את זהותם או אפילו לִגְלות מפולין. רק בשנת 1957 הותר להם, למשל, להקים מצבה לזכר 123 חיילי גדודו של "נורְט" שנפלו בקרבות על הגנת מולדתם, ורק ב- 1994 התאפשר להם גם לקבור לצידה את מפקדם הנערץ, שחי בבדידות בלונדון והלך לעולמו 18 שנים קודם לכן מבלי שזכה לראות את ארצו האהובה, שלה הוא הקדיש את חייו, חוגגת עצמאות אמיתית.

במהלך שש שנות המלחמה ההיא חָרְבה פולין, והעם הפולני העיקש והאמיץ איבד שישית מבניו- קרוב למחציתם לא יהודים כלל (ובמספרים, כמה סִמלי, מסתכם גם האומדן הזה בכ- 6 מליון בני אדם...). נכון הדבר שלא מעטים מביניהם שיתפו פעולה עם הנאצים ואף סייעו לְרֵצח עָמֵנו, אך אנו הישראלים צריכים לדעת שהיו גם פולנים נוצרים רבים- למעלה מששת אלפים המוכרים כ"חסידי אומות העולם", וחלקם גיבורים אלמונים, ששָמו את נפשם בכפם, ואף סיכנו את חיי בני משפחותיהם, כדי להציל מרדיפות וממוות את שכניהם וידידיהם היהודים.

"מִישֶהו חַיָב לִגְרור קורָה
כְּדֵי לִתְמוך בַּקִּיר,
לְהַתְקִין זְכוכִית בַּחַלון
ולִקְבּועַ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ.

זֶה אֵינֶנּו פוטוגֶנִי
ומַצְרִיך שָנִים אֲרוכּות.
כָּל הַמַצְלֵמות נָסְעו מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת". (##)

בניגוד למרבית הארצות האירופיות האחרות, ששוחררו מעול הכיבוש מיד עם סיום מלחמת העולם השניה, נאלצו הפולנים להמשיך לחיות במשך עשרות שנים נוספות מאחורי "מסך הברזל" תחת משטר דיכוי אכזרי, ואלפים מביניהם שילמו בחייהם גם בתקופה קשה זו בגין שאיפתם למדינה חופשית משלהם.

ראוי שבעת ביקורינו בפולין נכיר ונכבד גם את מורָשְתָם.







(##) מתוך "סוף והתחלה" מאת Wislawa Szymborska- ילידת פולין, תושבת קרקוב, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996; תרגום לעברית- רפי וייכרט.

5. להיות שם

היה זה היום האחרון של מסענו בפולין. כיוון שהתעוררתי מוקדם מהמתוכנן נשארתי להתפנק עוד דקות ארוכות במיטתי הרכה שבמלון "הולידֵיי-אין" לפני שקמתי בעצלתיים, צחצחתי שִניים ועשיתי מקלחת חמה. אחר כך התלבשתי, ארזתי את חפציי, הֶסַבתי עם רעַי למשלחת לארוחת בוקר עתירת-קלוריות, ויחדיו יצאנו למחנות ההשמדה הידועים לשִמצה הסמוכים לעיירה אושוויאֵצ'ים.

בכניסה למחנה 'אושוויץ 1' צילמנו את שער הברזל שעליו מופיע הכיתוב המפורסם "העבודה משחררת"; סיירנו במוזיאון הקודר שבו מוצגות ערמות מזעזעות של רכוש יהודי שָדוד (מזוודות, כלי-בית, בגדים, נעליים... ואפילו ידיים ורגליים תותבות ושערות-אדם); וגם הדלקנו נרות זיכרון.
אחר כך עשינו הפסקה לארוחת צהרים (כריך עם פסטראמה כשרה, עגבנייה טרייה, תפוח עץ ופחית 'קולה' צוננת), עלינו על האוטובוסים הממוזגים והמשכנו ל'אושוויץ-בירקנאו'. שם, נכנסנו למספר ביתנים כדי להתרשם מדרגשי העץ הצפופים ומתנאי הקיום הבלתי נסבלים; התרגשנו למשמע עדותו האישית של מספר 81434- שעם סיום המלחמה חזר להיות מרדכי, ומתיאור "חייו" בין השנים 1942 ל- 1944 במחנה הזה ממש; וביקרנו בַמִתחם שבו נמצאות עדיין הריסותיהם של תאי הגזים שבהם נרצחו אנשים כה רבים (וביניהם גם דודתו של אבי פאולינה וחתנה לֶאון, דודתו מלכה ובתה לאה... ולא רחוק מכאן, למשל, גם אסיר מספר 45950- לוחם מחתרת איטלקי-נוצרי שמעולם לא חזר להיקרא נָטָאלֶה), ושמהם ניצלו בדרך נס רק מְתֵי מעט (לרבות בנות הדוד מריסיה וזוסיה, כמו גם באסיה ואחיה בולֶק בן ה- 11).
היה חם מאד באותו יום, ולכן גיליתי אחריות רפואית ודאגתי להזכיר לאנשים שמסביבי לחבוש כובעים, לעמוד בצל ולהקפיד לשתות הרבה מים. הבריאות, אחרי הכל, היא הדבר החשוב ביותר בחיים.
החום הכבד הזכיר לי, ב'הפוך על הפוך', דווקא את ביקורי הקודם בַמִתקן הענק הזה- אז בטיול פרטי יחד עם כמה מבנֵי משפחתי: היה זה בחג החנוכה ה'תשס"ב. המחנה היה מכוסה כולו בשלג צחור, ואנו- 'תיירי שואה' עטופים במעילים חורפיים, בנעליים מרופדות ובכפפות צמר עבות, דשדשנו קפואים בין האתרים השונים, ומיהרנו לקפיטריה המחוממת שביציאה כדי לקנח בכוס קפוצ'ינו מהביל ובעוגת שוקולד, וגם כדי לקנות כמה גלויות בחנות הסמוכה.

הפעם לוח הזמנים שלנו היה הרבה יותר נוקשה ומחייב: לקראת ערב ערכנו במקום טכס סיום מְרַגֵש, יצאנו את המחנה במצעד סָדור כשאנו מניפים בגאון את דגלי ישראל וצה"ל, ולא שכחנו להצטלם לכמה תמונות קבוצתיות, למזכרת.
מאוחר יותר ערכנו שיחות סיכום, סעדנו את לבנו פעם נוספת, ובלילה נסענו, עייפים אך מרוצים, לשדה התעופה הבינלאומי ע"ש 'ג'ון-פול ה- II'. ב"דיוטי-פרי" עוד הספקתי לנצל את שאריות הזְלוטי שנותרו בארנקי לרכישת קופסה גדולה של תופיני שוקולד פולניים ממולאים בליקר דובדבנים בשביל אבי, ובקבוק וודקה ז'ובְּרובְקה עבור בני הסטודנט. במטוס חיל האוויר שלנו צרף אותי שְכֵני ממושב A3 לתפילתו ש"יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלוהֵינו וֶאֱלוהֵי אֲבותֵינו, הַשָם עָבִים רְכובו הַמְהַלֵּך עַל כַּנְפֵי רוח שֵתִשָאֵנו לְשָלום ותולִיכֵנו לְשָלום וְתַגִיעֵנו לִמְחוז חֶפְצֵנו לְחַיים ולְשִמְחָה ולְשָלום, וְתַצִילֵנו מִכַּף כּל אויֵב וְאורֵב בַשָמַיִם ובָאָרֶץ...".

לאחר חזרתנו לישראל ביקשה ממני זוגתי שתחי'ה לתאר עבורה, בין השאר, גם את המקום הנורא ההוא.
"אם את מתכוונת לאושוויץ", אמרתי לה בטון מתנצל, "אז אינני יכול לעשות זאת כיוון שאף פעם לא הייתי שם".

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. מרתק, מצמרר, מאלף יוסי 8/15/2015 8:08:10 PM
3. היה צריך לזכות במקום הראשון גדי 2/18/2015 7:55:54 AM
2. סיפור יפה משה 12/12/2014 8:47:40 AM
1. אחלה סיפור קצר מאיר 6/12/2014 9:04:53 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign