פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מבעד לעשן

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


שם:  מבעד לעשן
מחבר:  תמנע קורץ

תאור:

"הנה, קח. יש כאן הכל." הושטתי ביד רועדת את המעטפה הצהבהבה והדחוסה, עמוסה בעשרות שטרות ירקרקים.
"אתה יכול לספור אם אתה רוצה אבל אתה יכול להיות רגוע, הכל כאן. ספרתי בעצמי בערך חמש פעמים, אבל אבין אם תרצה לספור שוב. ממש לא אעלב מזה... אחרי הכל למה שתסמוך עלי, הרי איננו מכירים..." מבטו עצר את שטף הדיבור העצבני שלי, שהיה קשה מאוד לשלוט בו אך בכל זאת הצלחתי להשתתק, כשהאיש שלמולי פתח את המעטפה ועבר באצבעו ברפרוף על השטרות, אומד את הסכום במבטו.
"אני מאמין לך. את נראית לי בסדר." הוא סגר את המעטפה ושלשל אותה לכיס פנימי בז'קט הכהה שלבש. פניו היו מוסתרים בצללים של פינת המסעדה הקטנה בה קבענו להיפגש.
עשן כחלחל הסתלסל מסיגריה עצלה ששכבה במאפרה, יוצרת חיץ מעושן ביני לבינו. אפשר היה להבחין בקרחת מבהיקה, שנצצה קלות מזיעה.
יכול להיות שגם הוא מתוח כמוני? תהיתי לעצמי, איך אדם במקצועו שחייב תמיד לשמור על קור רוח על אנושי כמעט, מרשה לעצמו להזיע.
מבעד לעשן הבחנתי בלבושו הכהה ובקולו הנמוך והעבה. גם מבין הצללים, בהם השתדל להיטמע אפשר היה לראות בקלות שהיה איש גדל מידות. אחד כזה שלא כדאי לפגוש בסמטה חשוכה – ואם כבר פגשת אותו שם, כנראה שהגעת למבוי סתום וכאן מסתיימת הדרך עבורך.
"אז מה עכשיו?" שאלתי בעצבנות, מנסה לחייך ולא ממש מצליחה, אצבעותיי פוכרות אחת את השניה.
"אולי תאמרי לי את – מה את רוצה שאעשה? אחרי הכל, את משלמת ומכאן שאת קובעת את הכללים." קולו העבה נשף סילון של עשן מעובה, כשהסביר את הנוהג המקובל.
"אוקי..." נשמתי עמוק, מגלגלת בראשי את דרישותיי, "אני רוצה שזה יהיה מהיר, שקט ושלא יכאב... ושיבוא בהפתעה גמורה. בגלל זה העברתי לך מראש את רשימת סדר היום, כדי שתוכל לעקוב אחרי ההתנהלות השוטפת ולמצוא את הרגע הנכון ביותר לבצע את המשימה. והכי חשוב!" הצבתי את התנאי הקשה מכל: "רק לא ליד הילד!" אמרתי בשקט אך בנחישות ובתקיפות, מדגישה בפניו באצבע זקורה עד כמה קריטי התנאי הזה.
אמרתי הכל בנשימה עצורה ורק בסוף דבריי הרשתי לעצמי לשאוף אוויר בחזרה אל ריאותיי.
מוזר, אך לאחר שהבהרתי לו את התנאים, חשתי לפתע הקלה.
הוא הנהן להסכמה.
"זה בהחלט מקובל עלי. אינני נוהג לעשות עבודה 'מלוכלכת'. אני תמיד מעדיף את הדרך הזאת השקטה, המהירה והנקייה – וכמובן, כמה שפחות כואבת. אין לי שום עניין שהלקוחות יסבלו. אני כאן כדי לבצע את תפקידי ותו לא." הוא הסביר בשקט, מדי פעם לוקח שאיפה כחלחלה מהסיגריה המצטמקת שלו, שנדמה שלא רצתה להיגמר לעולם.
"כן, בגלל זה פניתי אליך. אמרו שאתה עושה את העבודה הכי נקיה שיש. וגם הכי יקרה..." מלמלתי בחצי פה, מתלוננת על סכום העתק שדרש.
"אין מה לעשות , גברתי. אם את רוצה שהעבודה תתבצע כמו שצריך, את הולכת על הטוב ביותר – וזה מה שאני נותן." הוא מעך את הסיגריה במאפרה ומיד הדליק אחת חדשה, הלהבה הקטנה מאירה לרגע קל את פניו המוצללות, חושפת עין אחת כמעט לבנה שהאישון וקשתית הצבע היו חסרים בה וצלקת ארוכה שחצתה לחי שלמה.
הוא ראה שראיתי.
הוא הרים את מבטו ונעץ בי את עינו האחת, משאיר את הלהבה דולקת לעוד רגע אחד ארוך, מאפשר לי להתבונן היטב במראה האיום.
"לא בדיוק הפנים שהיית רוצה לראות עכשיו, מה?" נימה קלה של עוקצנות השתרבבה לקולו העבה – והלהבה כבתה.
"בסיטואציה אחרת בוודאי הייתי שואלת אותך איך זה קרה, אבל אנחנו לא כאן בשביל שיחת חולין," ניסיתי להישמע הכי עניינית שאפשר, כי בתוכי רעדתי מפחד.
"אני בהחלט מסכים. ובכן, עכשיו אחרי שסיכמנו על "דרך ההגשה", האם תועילי בטובך להראות לי את "המטרה" או במילים אחרות: מי הוא הקורבן לחיסול? בפנייתך לא צירפת תמונה או שם של האדם המיועד למשימה." קולו הביע את אי שביעות רצונו. "אני לא נוהג לעבוד בצורה כזו, אך מכיוון שהצעת סכום גבוה מהתעריף המקובל, נעניתי לבקשתך." הוא שב ונימק את הרגליו.
"לא הבאתי תמונה של ה"קורבן" או ה"מטרה" – כמו שקראת לזה," חזרתי על המילים בקושי רב, מגלגלת אותן בכבדות על לשוני.
"לא הבאתי כי אין בכך צורך. המטרה יושבת כאן מולך – אני הקורבן!" הזדהיתי כאובייקט המיועד לביצוע.
הוא רכן קדימה נשען במרפקיו על השולחן, גופו הגדול מתכסה באלומת אור חיוורת שכמעט האירה את כולו באור המעושן.
"את???" הוא השתומם ושוב תהיתי לעצמי אם לא איבד קצת משלוותו ואם זה לא
ישפיע על עבודתו, כשבקלות רבה כל כך הצלחתי להפתיעו.
"אני מניחה מתגובתך שגם זה נוהג שאינו מקובל? שאין זה נהוג שהקורבן עצמו בא ומבקש את העבודה? בוודאי אינך רגיל שה"מטרה" שלך היא זו שמשלמת לך את כספך." הרגשתי איזה מן צורך מוזר להתגרות בו קמעה. לראות את האיש הגדול המסתורי והקר יוצא קצת משיווי משקל.
זאת היתה הרגשה נחמדה, לשלוט ולו לרגע קט ברגשותיו של רוצח שכיר.
הוא קלט מיד את המצב והתעשת, אבל אני רשמתי לעצמי את הנצחון הקטן שלי.
"אז אני מבין שאת רוצה שאחסל אותך?" מהרגע שהסרתי את הלוט מעל המטרה המיועדת לחיסול, הוסרו כל הגינונים ושפת המקצוע תפסה את מקומה בטבעיות.
חלחלה צמררה את עורפי, מעקצצת את קצות העצבים ומעמידה את השיער שצמח על קודקודי וגם בתאים שבהם לא צמחו שיערות, השתלחה הצמרמורת ברעד.
אגלי זיעה קטנים בצבצו באורח פלא על עורפי, מעל שפתיי וכמובן גם על מצחי.
"היה נעים יותר אם לא היית חייב להשתמש בביטוי הזה – לחסל." העברתי יד נבוכה על צווארי ומצחי מוחה מהם את עדויות הפחד שלי.
"אני באמת מתנצל על חוסר ההתחשבות, גברתי!" הוא צלף בלגלוג. "אולי תעדיפי ביטויים עדינים יותר כגון: "להשמיד" "למחוק" "למחות כל זֶכֶר" "לנטרל" "לאפס" "להוציא מכלל פעולה" "למגר" "לטפל" – מצטער! אבל אין כאן תכנית כבקשתך!" קולו הפך נוקב ונימה של כעס נשמעה עכשיו מבין הצללים.
"אני חייבת להודות שאני ממש מתפעלת מאוצר המילים שלך. בהתחשב במקצוע המפוקפק שבחרת לך, זאת בהחלט הפתעה!" ניסיתי להתבדח ולצאת מהפינה שאליה נכנסתי, אך לא יכולתי להתאפק מלהעיר את ההערה העוקצנית שלי.
סיגריה נוספת הוצתה, מאירה שוב את הפנים המאיימים, שבכל סיטואציה אחרת, על אף הצלקת והעין הלבנה, היו אלה פנים נאות ביותר. אפילו מושכות.
"את יודעת – " הוא נשף את העשן בכוונה היישר אל פרצופי, מחזיר זלזול על זלזול,
"אני רוצח שכיר, לא אנאלפבית." הוא לקח שאיפה נוספת של זלזול.
"להפתעתך, אני אפילו אדם משכיל למדי. יש לי תואר שני במנהל עסקים ועסקתי בראיית חשבון ואפילו הייתי מוצלח למדי, עד שהסתבכתי עם כמה לקוחות מפוקפקים ונאלצתי לבחור לי מקצוע אחר, שלמעשה הוא אחד המקצועות הרווחיים בשוק – ולמי שנמצא בחובות גדולים כמו שהיו לי, יש שיקולים אחרים על הראש, מאשר לחפש פתרונות רגילים. את החובות סגרתי מהר למדי, אבל מסיבות שלא אוכל להסביר לך, בחרתי להמשיך במקצוע המפוקפק הזה – כפי שכינית אותו." הוא עצר לרגע ובחן את הסיגריה שבידו ואחר מעך אותה, מגיע לתובנה כלשהי עם עצמו.
"אין לי מושג למה סיפרתי לך את כל זה. אולי זה בגלל העבודה המוזרה הזאת. אף
פעם לפני כן לא דברתי עם הקורבן עצמו." קולו המזלזל התרכך מעט והוא פשפש במעילו והוציא את חפיסת הסיגריות כולה, שולף לעצמו אחת חדשה ומציע לי אחת שלופה, שבלטה מהקופסה.
"לא תודה." סירבתי בנימוס.
"איך שאת רוצה..." הוא עמד להחזיר את הקופסה למקומה.
"אתה יודע מה – " עצרתי אותו בפתאומיות. "במחשבה שניה – למה לא בעצם?! נכון? חיים רק פעם אחת ומה כבר נשאר לי להפסיד? סרטן לא אצליח לפתח בימים או בשעות שעוד נותרו לי..." גחכתי לעצמי כששלפתי בתנועה איטית את הסיגריה שהושיט לי בשנית למשמע דבריי.
"אז אני מבין מדברייך," הוא רכן קדימה להצית את הסיגריה שלי, בוחן את פניי שהוארו עכשיו מהלהבה הקטנה, "שהסיבה לבקשה המוזרה שלך," הוא קרב את האש בחזרה אליו, מצית את הטבק שלו, "אינה מחלה סופנית שבגללה את ממהרת לעזוב את העולם. אני תוהה איזו סיבה יכולה להיות לבחורה צעירה ונאה כמוך, לרצות למות מוקדם כל כך? אני מניח שאת נשואה, לפי הטבעת על ידך השמאלית, אולי לא באושר; יש ילד קטן או שניים, שכבר ציינת; משכנתא, חובות, מאהב אומלל..." הוא תיאר את חיי כמעט במדויק.
"ילד אחד..." תיקנתי אותו בנשיפת עשן נבוכה, חשה לפתע חשופה ועירומה מול התקציר המאוס של חיי. "בטח אתה לא רגיל לחדירה כזאת לחייו של הלקוח שלך, מה?" חייכתי חיוך קטן ורועד והוא הנהן להסכמה.
"אבל לא בגלל כל ה'חרא' הזה אני רוצה לחתוך. יש סיבות אחרות..." רמזתי לו שישאל.
רציתי שישאל.
רציתי סוף-סוף לספר למישהו את האמת כי היא כבר כל כך כאבה מבפנים, עד שלא יכולתי לשאת יותר את הכאב והמפלט האחרון שנותר היה למצוא לי שכיר חרב שכמותו – ומי כמוהו יבין אותי טוב יותר? כמו כומר בשעת וידויו האחרון של הנידון למוות.
"לבד לא הייתי מסוגלת..." התוודיתי בשקט.
"ניסית?" השאלה התבקשה.
"לא. יותר מדי יסוריי מצפון." איפרתי את האפר שהצטבר על מקל העשן שלי.
"אתה יודע – הבעל, הילד, המאהב..." גחכתי בעצב.
"אז מה מביא אותך אלי? אם כבר אנחנו מדברים," הוא נענה לבקשתי האילמת.
חייכתי ולקחתי שאיפה עמוקה מהסיגריה, יונקת בהנאה את העשן הרעיל, נזכרת
איך כשעישנתי בעברי, התענגתי כל-כך על המנהג הפסול.
"מה הביא אותי אליך..." חזרתי על שאלתו כהכנה לתשובתי, מחייכת בעצב אל הסיגריה שלי. "אני לא רוצה לחיות יותר. זאת הסיבה. אני לא מוצאת את עצמי בשום מקום. אני לא שייכת לכלום ולאף אחד – ואף אחד כבר לא ממש צריך אותי יותר, אז אין לי בשביל מה להישאר..." ידעתי שההסבר שלי היה רחוק מלהיות ברור, אבל זה מה שרציתי – שיתעניין, שיחקור, שישאל – שיראה אותי...
"אני לא מבין, למה אין לך בשביל מה להישאר – הרי יש לך ילד! הוא בטוח צריך אותך. ומה עם בעלך? אולי הוא לא בדיוק מה שחלמת עליו, אבל תמיד אפשר להציל, אם באמת רוצים – שלא לדבר על המאהב – " שוב נשמעה העוקצנות בקולו – "מה יהיה איתו? זאת תהיה אבדה נוראית בשבילו." הוא צחקק ולא יכולתי שלא להצטרף אליו. זה באמת היה מגוחך.
"מצחיק כמה שזה עצוב!" אישרתי את דבריו. "אבל אפילו המאהב שלי עשה מעשה מטופש והכניס מישהי בטעות להריון ועכשיו הוא מנסה לתת להם צ'אנס. אתה יודע, בשביל התינוק שעוד לא נולד ולא יודע לאיזה חרא של עולם הוא מגיע ורוֹב הסיכויים, שאבא ואימא שלו יפרדו מהר מאוד. אני מכירה אותו. אין סיכוי שזה יצליח. אבל זה הוריד את מינון המגעים המיניים שלי מפעמיים בחודש, לאפס. כי הבעל היקר שלי, כבר מזמן שכח איך נראות נקודות החן הקטנות שלי, שנמצאות במקומות שרק הוא ידע עליהם..." הסמקתי בביישנות על הפירוט האינטימי, אך לא יכולתי להסתיר את האכזבה הגדולה של חיי.
"זה עדיין לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה למות. תמיד אפשר למצוא מאהב אחר. אפשר להתגרש, להתחיל מחדש." הוא הביע את דעתו הנחרצת ואת האפשרויות העומדות לפני.
"נכון. אני מסכימה איתך. זאת באמת לא סיבה מוצדקת." רמזתי לו שימשיך לשאול.
"ושלא תחשוב שלא ניסיתי! היינו ביעוץ, איימתי בגירושים – כלום. הוא חי את החיים שלו, בטח יש לו מאהבת ואם לא מאהבת אז כל מני סטוצים מהצד. העיקר לא לפרק את "האידיליה" המשפחתית. גם כן אידיליה! בכלל לא רציתי להתחתן. מנהג מיותר. אבל ויתרתי. נכנעתי למוסכמות החברתיות. לא יכולתי 'לעשות לו את זה'. משפחה בלי חתונה – הוא לא הצליח להכניס את זה לתבניות המקובעות שלו. אבל גם לא בגלל זה אני עוזבת." זרקתי לו עוד רמז מכוון.
"עוזבת – זאת מילה יפה לתאר אקט אכזרי שכזה, אבל מצד שני זה גם קצת אכזרי להזמין את המוות שלך, אז מי אני שאשפוט..." הוא ניסה להראות פחות סקרן ממה שהיה, אך אני כבר ידעתי שלא יעמוד בפיתוי.
"אני באמת לא מבין אותך. את צעירה, את יפה, את בטח גם מוכשרת למשהו ואת
אימא – לא אכפת לך מהילד שלך, שיגדל בלי אימא? אפילו אם הכל נראה אבוד, הילד הוא הסיבה היחידה של הרבה מאוד אנשים לקום בבוקר ולא להישבר. לא משנה לך מה יהיה עליו לכשיגדל? איך זה ישפיע עליו? אני יודע שזה אולי ישמע כאילו אני מנסה לשכנע אותך לשנות את דעתך, אבל תאמיני לי שזה לא ממש משנה לי. את הכסף כבר שילמת. את העבודה תקבלי. אבל אני מניח שאם הגעת אלי, אז כנראה שכבר אין לך חרטות ויסוריי מצפון – וזה מה שמעניין אותי. למה לכל הרוחות את רוצה למות? מה חסר לך בחיים? אהבה? סקס? כסף? זה לא זה. אני בטוח. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק וחזק, אם את עד כדי כך מיואשת. רצחת מישהו? עשית מעשה נפשע ונתעב ואת לא יכולה לחיות עם התוצאות? ומשום מה לא נראה לי שגם זאת הסיבה. את לא נראית לי פושעת או אדם עם כוונות רעות. אז תאמרי לי בבקשה: למה את רוצה שארצח אותך?" בכוונה השתמש במילה הקשה ביותר לתיאור הפעולה. הרגשתי שהוא בודק אותי, עד כמה אני נחושה בדעתי ואם יצליח לזעזע אותי במילים קשות שיציירו בדימיוני את המראות.
"בבקשה ממך – אנא! האירי את עיניי, כי שום דבר ממה שאמרת עד כה לא מספק סיבה אחת מוצדקת שבגללה כדאי למות." שוב הוא נשמע מזלזל, מטיל ספק בכוונותיי. "והאמיני לי – לי היו את כל הסיבות לרצות למות ועדיין אני כאן. אולי לא הכי מאושר בעולם, אבל חי וקיים. את יודעת מה?! – " הוא שינה כיוון לפתע, שולף את המעטפה הדחוסה בשטרות, זורק אותה בהתרסה על השולחן שבינינו.
המאפרה רעדה ואפר שרוף התעופף ונחת על המפה האדומה.
הוא מעך עוד סיגריה, נושף את סילון העשן האחרון שלה וזרק אלי את ההצעה הכי מוזרה ששמעתי בחיי:
"אני לא רוצה את הכסף שלך. את העבודה הזאת אעשה בחינם – אבל בתנאי אחד! שתתני לי סיבה אחת טובה באמת, שבגללה אני צריך לחסל אותך. כך תוכלי לחסוך את הכסף הזה להלוויה יפה ולטיפולים פסיכולוגיים של הילד שלך בעתיד." הוא התגרה בי, הבעתו מגחכת, מתריסה ומאתגרת. הוא נשען בחזרה לאחור על המשענת המרופדת של כסאו, הצית לו סיגריה נוספת וחיכה לתגובתי.
עינו השלמה נצצה בשובבות אפילו מבעד לעשן ולצללים.
חייכתי.
"פששש... רוצח שכיר עם מצפון..." החזרתי לו בהתרסה משלי, נשענת גם אני על משענת אדומה ומרופדת.
"תראי, אני לא מנסה ליפות את המציאות וגם לא מתחמק מאחריות – את המחיר אני משלם בכל יום, על הבחירה המקצועית שלי, אבל לפחות אני לא מוצא תירוצים עלובים. אם אין לך סיבה מספיק טובה, פשוט קחי את הכסף ולכי בעצמך לטיפול. אולי יתנו לך קצת תרופות שירוממו אותך. נראה לי שאת סתם בדיכאון." הוא התקומם וכעס ואני התחלתי לחשוב שאולי אחפש לי רוצח אחר.
"לא תמצאי אף אחד אחר שיסכים לעבודה כזאת." הוא קרא את מחשבותיי ולרגע נראה מיואש.
"תגיד – מה אתה רוצה ממני לכל הרוחות?" עכשיו אני כעסתי. "למה אני חייבת לך הסברים? אני משלמת לך, אז קח את הכסף המסריח הזה ותעשה את העבודה שלך!" קמתי ממקומי נסערת, משאירה את המעטפה על השולחן המעושן, שוכחת עד כמה רציתי לספר לו את האמת, עד כמה רציתי להוריד את הכל מהלב.
לקחתי את הז'קט שלי ותליתי את תיק הצד הקטן על כתפי ואז רכנתי לכיוונו מעל השולחן, מפלחת את ענני העשן בגופי, חודרת למתחם הצללים שלו –
"הפגישה הזאת הסתיימה. אני מצפה שתפעל במהירות ולפי התנאים שהסכמנו עליהם. דיכאון...פפפ..." נשפתי עשן בכעס, מועכת את הסיגריה שלי במאפרה עמוסת הבדלים ועזבתי את המקום.

אוויר לילה צונן וצלול קידם את פניי ברחוב הלח והחשוך.
התעטפתי בז'קט שלי, אך לא היה זה הקור שהרעיד את גופי. שפשפתי את זרועותיי ופניתי לדרכי בצעד כבד, דמעות נקוות בעיניי.

הוא הדביק אותי בפתחה של איזו סמטה, מדביק אותי באכזריות אל קיר לבנים קשה וקר פניי נמעכות על צידן כשאל רקתי צמוד אקדח, כל גודלו וכובד משקלו מרסקים אותי אל הקיר והבל פיו המעושן לוחש על אוזניי ועיניי העצומות בפחד:
"את באמת רוצה למות???" הוא דחק אותי בשאלה קצרת רוח, כשהאוויר נשנק מגרוני.
"כן! כן!" הצלחתי לחלץ תשובה מקרטעת ורועדת. נצרת האקדח נדרכה בסמוך לראשי ואני חשתי את גופי נדרך גם כן. ליבי הלם כמטורף בחזי.
"כן!! אני רוצה למות!! תעשה את זה עכשיו! אתה לא יודע איזה סבל זה בשבילי לחיות! אין לי מה לתת יותר לאף אחד. אפילו לא לילד שלי! אני לא רוצה יותר להיות אימא! אני לא רוצה יותר להיות "האישה של" ואני לא יכולה סתם ככה ללכת. יחזירו אותי, יאשימו אותי בהזנחה ובנטישה, יגידו עלי דברים, יצביעו עלי ויאמרו – הנה זאת שנטשה את הילד שלה – ואני כן אוהבת אותו... הוא באמת ילד מקסים ומתוק אבל אין לי מה לתת לו יותר..." שטף התסכול דעך ומה שנאמר בצעקה, נחלש כעת עם הדמעות ששטפו את פניי.
"בעולם הזה אין סליחה לאימא שסיימה את תפקידה. לא מקבלים אישה שקמה
ועוזבת. במקום שממנו אני באה, כשילד מתחיל את ההיפרדות מאימו, היא חופשיה להמשיך בדרכה. היא יכולה להתחיל הכל מחדש גם מבלי לעזוב. היא נשארת בקרבת ילדיה, אך הם אינם שייכים לה עוד. הם שייכים לעולם עכשיו. נתונים לחסדי הטבע בדיוק כמו כל אחד אחר, אך מוגנים ואהובים ע"י חברה שלמה של אנשים שחולקים את חייהם ביחד. בגלל זה אני רוצה למות. כי בעולם הזה כבר אין צורת חיים כזאת. בעולם הזה יסגרו אותי בבית משוגעים או יכלאו אותי בכלא, גם מבלי שפשעתי – אז תגיד לי שזאת לא סיבה טובה למות! הדבר היחיד שבו אני יכולה לבחור בחופשיות גמורה בעולם הזה, הוא המוות. וגם את זה לא היה לי האומץ לעשות!" נשמתי עמוק.
האמת נאמרה.
"בגלל זה באתי אליך – ואתה פתאום החלטת לגדל לי מוסר ומצפון. עכשיו תעשה לי טובה – ותלחץ על ההדק. אל תמרח אותי יותר. בוא נעשה את זה כאן ועכשיו. לא צריך לחכות יותר. זה מקום מספיק טוב מבחינתי. רחוק מהבית, הילד לא יראה ולא ישמע. ככה הכי טוב. קדימה! אני מוכנה!" דחקתי בו ועצמתי את עיניי חזק יותר, מוכנה לירייה הגואלת.
"ומי מבטיח לך שבעולם הבא תמצאי את מה שאת מבקשת?" הוא המשיך להקשות.
"אני לא מחפשת הבטחות. אין לי שום דרך לדעת מה יהיה אחרי שאמות, אבל המוות עדיף על החיים בעולם הזה!" לא הייתי בטוחה את מי אני משכנעת יותר.
"את באמת רוצה למות..." הוא לחש בהכנעה, מבין סוף-סוף את רצינות כוונותיי.
"נו??? אתה מתכוון להרוג אותי או מה??!!" הציפייה גררה איתה עצבנות בלתי נסבלת.
לפתע חשתי את ראשו נצמד אל ראשי. היה משהו מיואש במגע הזה ושמעתי נשימה חטופה ואולי גם מתייפחת, כשקבר את פניו בשערי, מושך באפו ולהפתעתי הבנתי שבכה.
עיניי נפקחו במצמוץ המום. ניסיתי לסובב עוד את פניי כדי לראות אם שמעתי נכון ולחץ גופו המועך אותי השתחרר מעלי, מאפשר לי להסתובב כולי אליו, זרועותיו מושטות, שעונות על הקיר מאחוריי, סוגרות עלי מצדדי.
באחת מידיו היה אחוז האקדח, שכעת היה צמוד אל הקיר. ראשו נשמט אל כתפי וכל גופו הגדול אמר יאוש.
בעדינות הרמתי את פניו, מוחה את הדמעות בהשתאות. עינו השלמה כאבה את יאושו ולפני שהבנתי מה קורה, היו כבר שפתיו על שלי.
דמעות מיואשות ומלוחות התערבבו בטעם מעושן ומחליא כשידיו חפנו את פניי
ושערי, האקדח מחליק אט, אט בחזרה למקומו ומשתיק הקול הקר נושק לרקתי
באותה עוצמה בה נשק לי.

בּוּם. ירייה קטנה נפלטה.

רוצח שכיר עמד בסמטה חשוכה ועישן סיגריה אחרונה מעל גופה.
מבעד לעשן אפשר היה לראות את הצלקת הארוכה שחצתה את לחיו, את עינו הכמעט לבנה ואת היאוש הנורא שאחז את פניו.
הוא סיים את הסיגריה בנשיפה ארוכה ועייפה, הפיל את הבדל הבוער אל הרצפה ומעך אותו ברגלו.
רוצח שכיר הצמיד אקדח לרקתו וסחט את ההדק פעם שנייה...

- סוף -

 © כל הזכויות שמורות

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign