פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מימדים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%22
אהבתי
%8
מעניין
%2
לא אהבתי
%68
שם:  מימדים
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: הדס הנמן

היא תשב על ספסל. תניח את התיק הקטן על ברכיה. תנפנף בכרטיס מול פניה ותמתין. על לוח הרכבות יזהרו אותיות ומספרים. הרכבת עתידה להגיע עוד שלוש דקות וארבעים ושתיים שניות. היא תלכוד את הרגע הזה שבהמתנה. תדמיין את הניתוק, את הזרות, את המבוכה והעונג. קרון משא בודד ינוע על המסילה באור החזק הבהיר, כאילו יחלוף לה בתוך הראש. זרם חשמלי יעבור בה אי שם מתחת לסרעפת. איזה חוסר אחריות, לנסוע בלי לדעת לאן, מבלי להכיר, כבר היו מיקרים כאלה שהסתיימו באסון וגם כאלה שהסתיימו בתקווה לאהבה, אף פעם אי אפשר לדעת. הרכבת ברציף הנגדי תחלוף בשריקה. שיערה יתנפנף לאחור. היא תמהר לסדר אותו, לכסות אתו את המצח לבדידות ותשוקה יש סימנים. הכרוז יכריז שהרכבת הנכנסת לרציף היא רכבת ישירה ושהנוסעים מתבקשים להתרחק משפת הרציף אל מעבר לקו הצהוב. היא תתפוש ברצועת התיק הקל מדי התלוי על כתפה ותפסע קדימה. אל הרציף המקורה תזדרז אישה שתעכס את אחוריה על נעלי עקב ומלפניה יצעד חייל עם כת רובה מקופלת. איש מעונב, יגרור אחריו מזוודה משובצת וישאל אותה אם זה הרציף הנכון לשדה התעופה. מרחוק ישמע הצופר. שחפים יפרשו כנפיים, יתנתקו מראש מנוף שיזדקר מכיוון הנמל. היא תמלא את הראש בנוצות, כמה שאפשר, לא באשמה ולא בדאגה, בלי פחד. כבר עשרים ושתיים שנים משאיר בעלה את המכתבים הממוענים אליה על השולחן במטבח. המחשב שלה ניצב פתוח מול החלון הפונה לערוגת התבלינים שבחצר האחורית. המרווה והבזיליקום פרחו ממזמן, צמחו פרא, הקוצים מסתירים את הגדר. אבל לה ולבעלה לא אכפת. אנשים על הרציף יבהו במסכי פלאפון. מכורים לעיוורון או אולי למציאות אחרת. זה טוב, לחיות בכמה מימדים, לשוטט, לדמיין, לבחור. אימה תמיד אמרה "הכל עובר בסוף מתים. ומי שמת מת". ואימה כבר מזמן חדלה לחיות. בסוף החורף האחרון הועברה למוסד הסיעודי הצמוד לבית החולים. שלוש פעמים ביום ניגש אליה אח רחב כתפיים, קירח עם עגיל יהלום באוזן וקעקוע של שחף על העורף. שואל אותה לשלומה, סופר עד שלוש ברוסית והופך אותה לצד השני. מחדש את הנוזל בשקית התלויה על מתלה המתכת המקובע מעליה בקיר ומיטיב את הכרית מתחת לראשה. היא עומדת, לצד מעקה מיטת הברזל תופסת ברצועת התיק התלויה על כתפה כמוכנה ללכת, רוצה להגיד לו משהו אבל שותקת.
החייל יצעד לאחור. יעמד לידה. יצמיד אליו את הרובה. זהרורי אור ירצדו על נעליו. היא תיזכר באיזה אחד, פעם מאחורי אוהל מאובק ולוהט בתוך מיטת שדה רפויה בצבע חקי מלאה בשקיות עם קוביות קרח. אבל זה היה ממזמן, במדבר. קו האופק הרועד היה אז ברור ובטוח. לפני עוגות השוקולד והסוכריות הצבעוניות שאפתה לכבוד ימי ההולדת בגן, לפני ימי ההורים בבית הספר. הקבלות שהוצמדו למקרר, החשבונות שבעלה סידר בקלסר, ואלה שהיא החביאה בין קפלי הסדינים במיטה הרחבה. גם כשהייתה ילדה אהבה לישון באלכסון. הרכבת תופיע על המסילה המתוחה על החצץ, תשמיע צרימה ותיעצר. אנשים ימהרו להדחק מבעד לכנפות האוטומטיות. האישה עם נעלי העקב תעכס ותעקוף אותה מימין והחייל ידחק בה מאחור. היא לא תמהר לעלות על המדרגה המונגשת ולהיכנס לקרון. הרי מישהו בתחנה לפני אחרונה הקליד שיחכה לה. אז שיחכה.
היא תתיישב בקרון הקריר ליד החלון במושב הדו-מושבי. אישה עם מדליון מוזהב ועליו מרוקע קלסתרון של נערה עצובה מחייכת תתיישב מולה ותשאל "היא עוצרת גם 'בהגנה'?" החייל ידחוס את תיקו אל תוך התא שמעליה. יתיישב לצידה מהדק את הרובה אל חזהו. הרכבת תתחיל לנוע תחילה בחשש בהיסוס ומיד אחר כך בנחישות, כמו מכונה חיה הרעבה לבלוע את שולי המרחב העירוני המשתרע. ובחלון יתחלף הנוף, מנופי הנמל, אניות משא, מגרשי חניה, מחסנים. אנשים קטנים ירוצו על הטיילת, חוף ים ומנגד רכבל, בתים במורד ההר, בית מלון, חורשת אורנים. גלדים שחורים, אדמה אפורה. היא תחבק את כתפיה מפני משב המיזוג המקפיא. מחשבה תחלוף בה על לבלוב, הסתעפות, השרשה ושלכת. מריבות על כבוד, על מגע, על מקום. היא תחוש מחנק בגרון ותלגום לגימה ארוכה של מים מבקבוק פלסטיק שתוציא מהתיק. האישה עם המדליון תגיד "כמה מים שפכו פה, את כל הים כמעט. רק אם היו מצליחים לעצור בזמן, כשזה הגיע לבתים זה כבר היה אבוד". מי בכלל יכול לכבות שריפות ענק שכאלה? לפעמים אולי כדאי להרפות. לתת להן לכלות את הכל ורק אז להתחיל מחדש אבל את הכאבים הנלווים לכך, מי יכול בכלל לשלם? החייל יעמיד את הרובה שלו בין רגליו ורגעים אחר כך יירדם וראשו יתרומם ולרגע יצנח על כתפה. היא תסמס לבעל הנקודה הירוקה, שהיא כבר יצאה ונראה שתגיע בשעה שקבעו, תחכה כמה רגעים לסימן שקיבל, ותתפלא איך נקודה, סימן קריאה, ציור קטן, ממלאים אותה בהתרגשות שכזו כשהם מופיעים על המסך הקטן. תחזיר את הפלאפון לתיק ותוציא ממנו ספר שעל הכריכה שלו מופיע ציור של מגריט רק כדי לקרוא עמוד אחד, פסקה, משפט, שייקח אותה למקום אחר. הרי גם לה יש סיפור. יום יבוא היא תכתוב אותו, לעצמה. אולי תפרסם בעיתון, בשם בדוי. אנשים אוהבים סיפורים כאלה, מחוץ לעצמם, שקורים אצל אחרים ואצלם אף פעם לא, אולי רק במימדים אחרים במקומות נסתרים, שם הם קרובים לעצמם, עירומים מהכחשות, גמולים מהדחקות, כמו בנסיקה או בצלילה או בחלום. היא תחזיר את הספר לתיק שתשים בין המושב לדופן הקרון הקפוא תרים את עיניה אל האישה שתרכון אל תשבץ בעיתון שחילקו בתחנה. תבחן את שורשי שיערה המלבין, את העור הסדוק על גב כף ידה האוחזת בעט. בלי הנסיעה הזו אל הגבר הזר היא תהיה יותר מדי דומה לאחרים שמשהו מת בהם כמו אל האישה הזו שהמדליון המוזהב מתנדנד על צווארה כמו מטוטלת. הזמן עובר גם דרכה ומשאיר סימנים, כתמים שהופיעו על זרועותיה בקיץ האחרון, שיערות שיבה שגילתה בין תלתלי שיערה הבהיר. היא תסב מבטה לחלון. חורשת איקליפטוסים תיוולד לצד המסילה וכל העצים יהפכו לעץ אחד זקוף בעל צמרת ענקית שתתפרש על עשרות גזעים שידהרו לאחור. עמודי המתח הגבוה יתקדמו בנחת, זה אחר זה, בצעדה שמחה וקצובה שמילים כבר אינן יכולות להכיל, קרעי תמונות, זיכרון: המולת ילדים באוטובוס אל הטיול השנתי. נסיעה מפותלת בין צוקים מחורצים, חצייה מטולטלת של נחל מאובק ושוב עליה אל שפת המכתש, עיקולים על סף תהום. אפילו פלח הלימון, שאימא שלה שמה בתיק, לא עזר והנהג שצעק "לא להוציא את הראש מהחלון!" והלחמנייה והתפוח שאכלה בבוקר הפכו לנחש סמיך שזרם על רצפת האוטובוס אל עבר המושבים האחוריים, החמיצות בפה, צחקוקיי הילדים מאחור. מאז שהתבגרה התאהבה בדרכים. להיות בשום מקום ובכל מקום בו זמנית, כמו על ספינה המייחלת לעגון בשום נמל. טעונה בתלישות בסקרנות בריגוש.
ואז בפתאומיות היא תרגיש תנודות לא רצויות ומיד אחר כך טלטלה, מעין תחושה שכל הקרון רועד. רעד שיהיה נדמה שעבר לכל אורך הרכבת ותתרחש עצירה פתאומית. החייל יפקח עיניים אדומות ומיד יתפוס בקנה הרובה שבין רגליו, והאישה שמולה תרים את עיניה מהעיתון במבט שואל והאנשים ינתקו את עיניהם ממסכי הפלאפונים. יחלפו רגעים והדלתות יפתחו ויסגרו והכרטיסן יחצה במהירות את הקרון, והיא לא תצליח לשמוע מה הוא אומר כי כמה מהאנשים יקראו קריאות ובחלל יתפשטו בהלה והתרגשות. מחוץ לחלון יתרוצצו דמויות על החצץ הבוהק המכסה את האדמה לאורך המסילה והאישה שמולה תגיד "נו, ומה עכשיו? כל נסיעה משהו חייב לקרות". הכרטיסן יכנס שוב מבעד לדלתות שיפתחו מעצמן, יפנה אל הנוסעים וידבר "לא קרה שום דבר רציני שצריך להדאיג. נראה שעלינו על איזה מכשול על המסילה. אנו מתנצלים על העיכוב. העניין מטופל ועוד רגע נמשיך לנסוע". האנשים מהמושבים בקרון ייצמדו לחלונות שלצדם והאיש מאחוריה יציין כי בתחילת השבוע פורסמה בתקשורת אזהרה מפורשת של בכיר בשב"כ שאחד מהיעדים המועדפים על ידי ארגוני הטרור לפיגוע היא מסילת הרכבת. האישה מולה תצמיד את מצחה לזגוגית ותגיד "יכול להיות שקרתה תאונה. המחסומים אף פעם לא עולים כמו שצריך" ומבחוץ ישמעו צעקות. שני אנשים לבושים באפודות זרחניות ושוטר חמוש יתרוצצו לאורך המסילה. אמבולנס ורכבי ביטחון יתקרבו לרכבת העומדת וקול צעקתם העולה ויורדת תשמע היטב מבעד לחלונות האטומים. היא תביט לצדדים, קדימה ולאחור. תמשש את התיק הדחוק לצד המושב ותישכח לרגע לאן היא נוסעת. לכמה רגעים ימשיכו היא והנוסעים לשבת קפואים, בקרון הלכוד, מצפים לאיזו הוראה רשמית לפתיחת דלתות בהולה, לפינוי מהיר, הרי כולם יהיו שותפים לאותו גורל אקראי ועיוור. היא לא סיפרה לבעלה על שום נסיעה שתוכננה להיום. כל סוד סופו להתגלות. כיום אין בעיה לאסוף מידע על מה שרוצים, על כל אחד, אין מקום להסתרות. זעקת הסירנות תלך ותגבר. הבהובים כתומים על גג משאית מכבי האש יצרבו את אור היום ומבחוץ מבעד לזגוגית החלון הכפולה ישמעו קריאות. החייל במושב לידה יביט בשעונו, יצמיד אליו את נשקו. ירכון אל מסעד המושב ויסרוק במבט ממושך לצדדים את הקרון לאורכו. ואז ישוב להזדקף במושב יניח את הרובה על ברכיו המפוסקות ויטופף עליו באצבעותיו במקצב חרישי כמונה את הזמן שחולף או את פרק הזמן שנותר. והאישה שמולה תגלגל את העיתון לשרביט מנייר ותגיד "כמה אפשר לשבת ככה בלי לדעת מה קורה שם". תקום מהמושב תגיד "סליחה, חייבים לברר." תסתבך בין בברכיו המפוסקות של החייל. תחלץ ותפנה לכיוון הקרון הקדמי. והאיש מהמושב מאחור יהרהר מאוכזב "אז לא קורה שום דבר. נו, אז למה הרכבת לא זזה?" אנשים יסתכלו שוב מבעד לחלונות רוטנים על בזבוז הזמן וחוסר ההתחשבות הרגיל בנוסעים. מישהו מקצה הקרון יגלה שנמצאה גופה "איזה משוגע קפץ על המסילה. נמצא מת".
היא פוסעת לאט שומרת על שיווי המשקל. הבהוב ירוק מופיע בצד מסך המחשב. רטט קל עובר בקורת הברזל. רגל אחת מחליקה מעל לקורה אבני החצץ נגרסות תחת סוליית הנעל הדקה. קריאת הצופר נשמעת מרחוק "קראתי את מה שהעלית. נראה שיש לשנינו הרבה מהמשותף" מבט אחד לאחור, עיגול הפנס הקטן בראש הקטר כמו מטבע על רקע השמים. "ומה את מחפשת? הרי ברור שכולם מחפשים משהו". שוב קריאת הצופר
"ומה אתה מחפש?"
"נראה שאת מתחמקת".
"תגיד קודם אתה" רטט עובר בקורת הברזל מבעד לסוליית הנעל כמו זרם חשמל "נראה לי שאותך". הדופק מואץ הצופר זועק באריכות, במקוטע ושוב באריכות מחריש אוזניים. כמו מאותת איזה צופן סודי ידוע ולא מפוענח. עיגול הפנס זורח כמו שמש ומלבן הקטר כמו צעצוע הגדל לעשרות, למאות, לאלפים. דמות מתנועעת בתוכו מנופפת בידיה.
"רוצה לפגוש אותך".
"אולי אבוא ואולי לא".
"אני בכל אופן אחכה".
"איפה?"
" ...ליד תחנת המוניות. מחוץ לתחנה, מעבר לכביש..." הקורה הרותחת רועדת לכל אורכה אבני החצץ מקפצות על הפסים צרימת המתכת צריחת הצופר.
"...תתקשרי כשתצאי?"
היא מפנה את הראש בהילוך איטי לאחור, הידיים שמוטות לצידי הגוף. השיער המתנפנף לאחור, המצח נחשף. עמוד אבק מסתחרר ענן ערפל. מחוץ לתחנה ביתן אפור, שלט חלוד 'תחנת מוניות'. גבר עומד לצד מכונית מנופף לעברה בידו. היא חוצה את הכביש צפירת מכוניות ענן פיח אבק. ידיו הזרות כמעט ונוגעות בה. מהלומה חזקה. היא כולה מסוחררת. פנים רוכנות מעליה. שפתיה נעות. עפעפיה נעצמים. דרכם חודרים עיגולי שמש מכחילה מעוורת עד מוות.
ואז יעבור פרק זמן שיידמה כשעות, ואולי באמת שעות, או אולי רק חלום בהקיץ אחד, והאיש המעונב מאחור יצקצק "לא חסרים משוגעים בעולם. ככה לזרוק את החיים". האישה שלידו תמלמל "מסכנה המשפחה שלו."
הכרטיסן יכנס שוב ויגיד שבהוראת המשטרה הרכבת מנועה מלהמשיך ולנסוע כי קטע מהמסילה נחסם ולא ברור כמה זמן ייקח עד שתמשיך הרכבת בדרכה. הנוסעים מוזמנים לעלות לאוטובוסים שיגיעו וייקחו אותם אל תחנת הרכבת הקרובה.
ואם כל זה באמת בלתי נמנע ואכן יקרה כשתצא מהקרון תעטוף אותה גלימה של אוויר חם. היא תאסוף את שיערה לפקעת. תשלח מבט חטוף אל עבר מכונית המשטרה ואנשי הביטחון ותעלה על האוטובוס המונע. הנסיעה במלבן המתכת תארך זמן רב יותר ממה שתשער, לאורך הכביש המהיר, בהזדחלות בפקק התנועה שבכניסה לעיר בחציית המרכז המסחרי העמוס והקודח ומשם דרך רחוב צר ומפותל שבתים על עמודים נוטים לצדדיו ובסופו במפתיע נפרש שדה של קוצים ובקצהו תחנת הרכבת. כשתרד מהאוטובוס האוויר יהביל. עורפה יתכסה בזיעה דביקה. היא תצמצם את עיניה למראה רחבת הכניסה המוצפת בזוהר חמסיני לוהט. תמהר עם כולם אל עבר הכניסה הרחבה אל תוך האולם הקריר. הכרטיסן יפתח עבורם במיוחד את שער המתכת הצדדי. אף פעם לא הייתה מסוגלת ללבוש מדים עבים וכהים שכאלה. לחייך אל כל כך הרבה אנשים החולפים בתחנת מעבר כזו, שפניהם הופכות דומות כל כך עד שהן מתלכדות לפנים של איש אחד, אלמוני, כפוי טובה ואדיש. לשבת מול המחשב במשרד ולעצב שקיות נייר תעשייתיות זה לא טוב יותר, לפחות כאן אפשר להסתובב בחוץ להכיר אנשים לפטפט עם המוכרת השמנמנה במזנון, לשתות לימונדה עם עלים של נענע וקרח. מעבר לפתח ישב שומר על כיסא גבוה חבוש כובע מצחייה מצחיק. היא תושיט יד לבדוק את רצועת התיק על הכתף כדי להניח אותו על דלפק המתכת לבדיקה.
והתיק לא יהיה שם. תיק העור עם התא הרכוס מבחוץ, התא מבפנים וסוגר המגנט העגול. איננו. אנשים ירטנו מאחוריה ידחקו בה להתקדם. היא תפרוש מהתור. יסתבר לה שירדה מהאוטובוס בלי להבחין שהיא בלי התיק. בלי הפלאפון, בלי כרטיס חזרה, בלי נרתיק האיפור הקטן, בלי הארנק ובלי כסף, אפילו לא שקל.
היא תזכור שהחזיקה בו כשעלתה לרכבת, כשהוציאה ממנו את הפלאפון כדי לשלוח לבעל הנקודה הירוקה הודעה, החזירה לתוכו את הספר ושוב דחקה אותו בין המושב לדופן הקרון. היא השאירה אותו שם? מתוך בלבול התרגשות בעקבות העצירה הבלתי מתוכננת של הרכבת, הפגישה העיוורת הקרבה, שריקת הכרטיסן, זרם האוויר החם שהפתיע ופרץ לקרון עם פתיחת הדלתות, קריאות האנשים, המעבר לאוטובוס הצפוף.
היא תביט הלומה בתור האנשים הנדחק מצטופף ומתקדם לכיוון הרציף. תרגיש את דפיקות הלב בחזה, ברקות, את כפות הידיים המזיעות. מחוגי השעון הכסוף הגדול התלוי ממרכז תקרת אולם הנוסעים יראו שעוד חצי שעה היא אמורה לפגוש אותו, שם מחוץ לתחנה מעבר לכביש ליד תחנת המוניות. ועכשיו מה? אין לה את הפלאפון להודיע לו שהגיעה, אין לה את הכרטיס חזרה, אין לה את הארנק.
היא תמהר לגשת אל דלפק המודיעין ולדווח לאישה עם החולצה המעומלנת שמעבר לזכוכית המשוריינת, שהתיק שלה נשכח ברכבת שיצאה מהיעד הזה והזה לכיוון הזה והזה ונעצרה באמצע הדרך. המעומלנת תשלח אותה למלא טופס במחלקת אבדות והיא תטלטל עצמה לחדר שמול משרד המנהל בקצה השני של התחנה. אחרי שתי נקישות תגלה שאין איש בחדר החנוק. תחזור לדלפק המודיעין ובחורה אחרת, עם שיניים בולטות כמו של ארנבת, תגיד שבוודאי הפקיד הממונה על האבדות יצא להפסקת 'קפה וסיגריה'. היא תחכה כמה דקות תיתלה בקור הדק של הצפייה שמישהו מצא את התיק הקטן והביא אותו לכאן. אבל הדלת תישאר סגורה ומחוגיי השעון הירחי התלוי יראו כי השעה כבר מתחילה להיות מאוחרת. היא תצא אל הרציף. תשען אל קיר התחנה, תחשוב איך תשיג כרטיס נוסף, איך ולמי היא יכולה להתקשר. הכרוז יקרא "הרכבת הנכנסת לרציף היא רכבת ישירה שתעצור בתחנות הבאות.." שמות המקומות המוכרים יעלו בה זיכרונות שלרגע תרצה להימלט אליהם ולשכוח את מצבה הנואש "מבנימינה הכירה מישהי בלימודי עיצוב המוצר לתואר ראשון שעזבה עם בעלה לסינגפור ובנתניה היא עוצרת כל פעם כשהיא נוסעת לבקר את אימה במוסד הסיעודי שליד בית החולים. מאז שעברה את האירוע המוחי חדלה להגיב אליה ולהגיד לה ש"כדאי לאכול את החיים בשתי כפות, כי בסוף מתים ומי שמת, מת". לקול שריקת הכרטיסן יקומו הנוסעים מהספסלים ויתגודדו לאורך הרציף המתוח. רק האישה עם המדליון תוסיף לשבת על קצה הספסל עוד רגע, מרוויחה זמן וכוח. הרי גם היא עברה את כל הנסיעה ברכבת עד לבלימה הפתאומית, הצפייה הדרוכה, ואחר כך הנסיעה המתמשכת באוטובוס הדחוק. ורגע לפני שתתנדף הברית שנכרתה ביניהן עם השותפות להתרגשות ולבהלה והיא תקום ותעלם לה, תאזור אומץ תתגבר על המבוכה והבושה ותבקש ממנה כמה שקלים, כדי שתוכל לקנות כרטיס נוסף. היא תתעקש לקחת ממנה את הכתובת המדויקת, כדי שתוכל לשלוח לה את הכסף חזרה. רגע אחרי זה תמהר להתרחק אל עבר הקופות. מול מחיצת הזכוכית ודלפק השיש תפטר במהירות מהשטר ותקנה כרטיס. תגער בעצמה על שבכלל נכנסה להרפתקה הזו ותתנחם שאולי עדיף שהיא שכחה את התיק וחייה ניצלו היא לא משוגעת המהלכת על קורת ברזל.
או אולי היא תיגש אל החייל שיעמוד על קצה הרציף מחזיק פלאפון בידו ותבקש ממנו בחיוך מנומס להשתמש במכשיר ולטלפן רק שיחה אחת, משהו דחוף, לא צפוי. הוא ייתן לה את המכשיר ויגיד "אין בעיה, זה בסדר, תתקשרי לאן שאת צריכה" ואז למי תטלפן? אולי לבעלה. תגמגם על איזו קריאה טלפונית מהמוסד הסיעודי מהבוקר תספר על הביקור המאולץ אצל אימה ולא, עכשיו הכל בסדר. תגיד ששכחה במונית בדרך אל תחנת הרכבת את התיק עם הכל, הפלאפון, הארנק הכרטיס התעודות, מפוזרת שכמותה. רק שיבוא ולקחת אותה. הוא כרגיל ירטון, יגיד משהו על פגישות שקבע ועכשיו לבטל אותן זה לא פשוט אבל אין ברירה, כמובן, שתחכה, ייקח קצת זמן. הוא יבוא.
או אולי תתקשר לבעל הנקודה הירוקה? הוא עדיין מחכה לה. היא תוכל להתאמץ ולדלות את מספר הטלפון שלו מהזיכרון. כמו ילדה אבודה תספר לו, שהרכבת נתקעה ובקרון הייתה בהלה והתרגשות ושגם היא הייתה קצת מבולבלת ואת התיק עם הכרטיס והארנק היא שכחה ברכבת. בכלל יש לה נטייה לשכוח דברים, לא מתוך שכחה אמתית אלא בגלל שהיא חושבת על יותר מדי דברים ביחד ואז לפעמים, החשובים יותר נעלמים לה מהראש. שיבוא ושיחכה לה עוד כעשרים דקות מחוץ לאיזו תחנה, מעבר לאיזה כביש שיבוא עד לשם לקחת אותה. וכשיגיע יצא ויפתח לכבודה את הדלת והיא תיכנס למכונית שלו והם ייסעו. כף ידו הגדולה תאחז בהגה וזרועו האחרת תחבוק את כתפה והם יחייכו זו לזה וידברו בעיניים כאילו הם כבר מכירים שנים והסדק בין הדלת למשקוף הדירה המוגפת יחכה להם ואור רך יזרום ממנו על המרצפת בפתח ואחרי גישוש מהוסס התקרבות הבל פה נגיעה לפיתה הצמדות התפרקות הרפיה. רכיסת כפתור אחרון, איך תחזור? יהיה לה לאן?
ואפשר שבאמת יתרחש הסיפור הזה. הכרוז יקרא שוב וקטר נוסף יפציע בצרימה וייעצר. היא תתיישב על הספסל במקום האישה עם המדליון. תפזר את שיערה. תניח את ידיה בחיקה ותשען בגבה אל לוח המודעות החמים. נדמה יהיה לה שעוצמת האור על הרציף נחלשה. ענן תועה יחלוף על פני השמש. היא תחשוב לעצמה שאולי ככה טוב, בלי התעודות, הארנק, הפלאפון. היא תביט באנשים שימהרו להיכנס לקרונות בדלתות שייצמדו אחריהם זו לזו באיושה. הכרטיסן ישרוק והרכבת תתחיל לנוע תחילה לאט כמתקשה להיפרד מהרציף המרוקן ואחר כך יותר מהר. היא תספיק לספור שניים עשר קרונות בדיוק עד שהאחרון ילך ויקטן בעיקול המסילה. יהפוך לריבוע בינוני, קטן, זעיר, נקודה ממש, ויעלם. רוח קלה תלטף את שיערה, תניע את הקוצים ברחש בשדה שמעבר למסילות ולגדר. צילה ילך ויתארך על משטח הבטון לימינה. ושוב אנשים יאספו לתחנה, אישה נמוכה עם סל ירוק מפלסטיק, שתי נערות עם שיניים מבורזלות יקרבו אל פניהן מסך קטן ויצחקקו, בחור מזוקן יפרוק תרמיל ויתיישב על קצה הספסל לצידה יחבוק בזרועותיו נרתיק עם גיטרה. אנשים יזרמו גם אל הרחבה שמעבר למסילות. מישהו ביניהם מתחת ללוח הדיגיטלי יראה לה מוכר, הנעליים הלבנות, העמידה המוצקה, נצנוץ לצד הקרחת. היא תקום תתקרב בצעד אחד, תשלח את צווארה תמקד מבט, תנפנף בידה, תתקרב אל שפת הרציף תנפנף שוב. תרצה לצעוק לו. ממרחק כזה קשה לזהות.
כל זה לא יתרחש. מהחלון הפתוח תנשב רוח קלה ותישא ריחות של בזיליקום מרווה ואבק. שמש מובסת תמרח את השמיים מחוץ לחלון הפתוח בגוונים של כתום וסגול. בחדר תלך ותשתרר אפלולית. במסך הזורח מולה כבר כבתה הנקודה הירוקה בחלונית הפתוחה שמשמאל. רק הסמן מימין יוסיף להבהב.


 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
14. This is what we need Addriene 4/21/2016 1:38:59 PM
13. Not bad at all fella Carrieann 4/19/2016 9:08:38 PM
12. מימדים משה מלכי 5/4/2015 6:04:40 PM
11. מימדים - מסע אל מיסתרי הנפש והתשוקה. ציון 10!! רונית קבסו 4/1/2015 3:42:48 PM
10. מימדים אחד הסיפורים החזקים שקראתי מידד גוטליב 4/1/2015 1:22:11 PM
9. מימדים - מסע וירטואלי מריאנה 12/28/2014 2:52:32 PM
8. סיפור מדהים! שירן בי 12/15/2014 12:33:48 PM
7. מסע רב ממדים שכובש את הלב מלי רווה 11/25/2014 12:10:12 PM
6. אורית 11/21/2014 9:03:40 AM
5. הסיפור סוחף, מרתק ענת 11/20/2014 2:55:36 PM
4. מימדים ליאורה אדריך 11/20/2014 2:23:09 PM
3. סיפור מהחיים מריאנה 11/20/2014 12:40:42 PM
2. סיפור מקסים ברכה 11/17/2014 9:21:54 PM
1. מימדים אורית 4/12/2014 10:28:45 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign