פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מילים של ציפורים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%32
אהבתי
%5
מעניין
%7
לא אהבתי
%57
שם:  מילים של ציפורים
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: ליאת-לידה סנדומי

"איפה היית עד שעה כזאת?"
הוא מושך כתפיים ושותק.
"מה יהיה דרור? אם היית עובד כמו בנאדם ולא משוטט בלילה... אבל אתה דפוק על כל הראש, זה מה שאתה!" ידה דוחפת את חזהו, "או שתתאפס או שתעוף מכאן חתיכת כלום."
"לעוף? אבל זאת הדירה שלי..."
תמר מפנה אליו את גבה וטורקת את דלת חדר השינה.

"דבר ראשון אני חייבת לעשות בוכטה! בשביל להתחיל!" תמר צחקה. זמן קצר אחרי שהכירו היא סיפרה לדרור על התוכנית שלה, להקים חברת שיווק בינלאומית. בינתיים בדירה שהיא שוכרת, ציר אחד התפרק והדלת נפלה, מזל שהיא הספיקה לקפוץ משם והדלת מחצה את הארון ולא את הפרצוף שלה. גם דלת המקרר יצאה מהמקום וכל המזון התקלקל. דרור הצטרף לצחוקה המתגלגל: "את יכולה להביא הכל אליי, בלילה ליד החלון השבור זה יקפא יופי."
"זהו! המקרר מת." היא נכנסה כעבור חודשיים עם סל מלא עוף, בקר, אומצות, פילה מקרל ומזוודה. ליד דלת הכניסה תלתה מראה ומעליה שעון, בחדר השינה תלתה מראה ארוכה ואת המטבח גדשה סירים ותבלינים עד שהדירה שקירותיה מתקלפים התחילה לקבל מראה של בית. בכל ערב הייתה מלהטת בכף עץ בין קדרות מבעבעות, ובוחשת בשבילו פלפל וכורכום ובהרט כפי שלא עשתה אף אחת לפניה, כי עד כה התייאשו כולן משתיקותיו.
תמר החליקה סמרטוט רטוב על הרצפה וסיפרה לו על החדר בו גדלה עם שישה אחים בשיכון ד'. "נשבעתי שאני אפרוץ בגדול," אותה שום דבר לא מרתיע, שלוש עבודות במקביל ולימודים לתואר שני, "קטן עליי, אתה מבין?"
הוא שטף לצידה כלים, כשחריפות הבשר הנימוח עוד נספגת בלשון ומסתיימת מתקתקה, וקינא בבחורה בעלת הגוו הנחוש ועיני הברקת, וכשהצטרף אליה עם המגב תהה איך שיחק לו המזל שדווקא בו בחרה.
"ומה איתך? כלום אתה לא מספר לי על עצמך." הם נעמדו זה מול זו והיא אחזה בכתפיו וחפנה ראשו בחזהו. דרור חש את הדקירה צובטת בחזהו כמו בפעם הראשונה שהגיע לבית הספר, ולא דיבר, כי ידע שאף אחד לא יבין. כשהמורה שאלה האם הוא יודע לדבר, השיב: "מילים של ציפורים." והיא כתבה בדו"ח: "סובל מאי התאמה. יש להעביר למוסד מתאים."
"כשאימא שלי חלתה והפסיקה לבשל ניסיתי, אבל אפילו את הביצה הוצאתי מהסיר חצי קשה... חלמתי על מאכלים שמתבשלים בתנור כל הלילה... אבל גם בדמיון הכי פרוע, לא היו טעמים כמו שלך." אמר לבסוף. תמר חייכה אל הסומק שמילא את פניו, וכשקירבה את שפתיה, נענה להן כמגנט אבוד.
תחילה ניסה לחמוק מהגוף הזר שניטע במרכז הקיר מול מיטתם, הראי משך את תמר להתענג מולו ארוכות בסירוק רעמת שיערה האדמוני ואת דרור דחה ממנו והלאה לשבילי עקיפה צדדיים. תמר שדבר לא נמלט מעיניה לפתה אותו בוקר אחד ומשכה לעברה כדייג את הניצוד בחכתו ואמרה: "תעשה לי טובה דרור, אתה רואה מה שאני רואה?" הוא הניד ראשו אך היא נעמדה לצידו לחסום כל מעבר, "אני רואה אותך!" היא צחקה, "ס'תכל!" דחקה בו, והוא הישיר מבטו וראה את השתקפותו המוזרה. עיניו כעיני חפרפרת ניבטו אליו דקות ועכורות מבעד לזגוגית המשקפיים, אפו שעליהן ישבה המסגרת כמו נחתך לשניים ושפתיו נראו לא סימטריות והוא הצמידן במיאוס. הוא דימה עצמו לעשב בר צהוב ואת תמר לשיח שושנים. כשחיבקה אותו שם לב שזרועותיו נראות תלושות ורפויות, יש בי משהו עקום, זה ברור, חשב והרכין ראשו לשקוע בשערה. רק אז נרגע מעט. שמח שיש לו אותה.
כשיצאה כתב בפנקסו: "ביקום מקביל יהיה בית לציפורים המעופפות בראשו, כסדק שנפער מכיווצו של אגרוף לריבונו של עולם." אחר כך קשקש בחוזקה על השורה שכתב והטמין את הפנקס בעומק כיסו.

בימי חמישי תמר הייתה שולחת אותו להשתרך בין הדוכנים בשוק הבדואי, עד לאישה זקנה ששמלתה הרקומה מוכתמת וחיוכה נטול שיניים, שרק אצלה אפשר למצוא זעתר וקינמון וג'ובנת ראנם. דרור אהב ללכת בין הדוכנים, הוא הריח עופות וצאן ובצק שנאפה ונעצר למשש בכלי הנחושת והאריגים הנפרשים. בדרך לשוק עקף את תלולית החול אליה נהג לבוא לפני שהכיר את תמר. כאן מול מרחב הגבעות הנפרם, היה נוהג לנדוד יחד עם ציפורי המדבר אל תוך הלילה, ולרשום בפנקסו. כאן ראה את תמר לראשונה, והביט נפעם באגן המעכס לקראתו ובעיני הברקת ששורטטו מדויקות בתוך מסגרת שער אדמונית.
"מה אתה עושה כאן? לי יש תרגיל ביזמות שיווקית," היא הוציאה לפטופ והתיישבה לצידו.
הוא תחב את פנקסו לתרמיל ומלמל דבר מה על מילים שכתב, והיא תבעה בחיוך: "תן לקרוא."
"עוד אין משהו שאני יכול לתת."
"אף פעם לא פגשתי יצור כמוך!" פסקה בחיבה ולא סיפרה שבפעמים הקודמות שבאה לשוק כבר הבחינה בו שקוע בפנקס. שישיבתו הכפופה של הבחור הגמלוני והרמת עיניו לשמיים נדמו בעיניה כה מבוצרים, שהיא רצתה אותו לעצמה.
הוא הוקסם מקלילות שפתיה ומתלתליה הפראיים, וכשהקור התמקם ללילה, הם הצטנפו יחד תחת שכמיית הצמר שלה. "כשהייתי ילד, הבאתי לכאן כרית והבטתי בשמיים כל הלילה", הוא נשען לאחור וחפן את צווארה. "הרשו לך?" היא שאלה. דרור שתק.
בלילות אמא שלו ישבה על הכורסא וסכנה הייתה להתקרב לעיניים שלה שהיו ריקות. הוא היה פותח את החלון המשקיף לגבעות ושואל את הציפורים אם הן פגשו את אביו שעזב את הבית. אחר כך היה יוצא בשקט ומצטרף ללילה.
"הנה כרית גם בשבילך." הוא הניח את ראשה של תמר על בטנו. היא חטפה את משקפיו ולא ראתה דרכן, הוא לא ראה בלעדיהן וחש מאוהב.

עכשיו דרור פושט את בגדיו שכוסו אבק וחול וזיעה ונעמד מול דלת חדר השינה. תמר חייבת לסלוח לו. הוא ינשק אותה בכל הגוף בלי להחסיר ולו נקודה, ויוכיח לה כמה שהוא אוהב אותה. "תמר!" הוא לוחש לדלת הטרוקה. אחר כך מגביר את קולו: "תפתחי!"
בפעם הראשונה כשחזר באמצע הלילה, היא אימצה אותו לליבה כמו ילד קטן ולחשה: "דאגתי לך נורא, מה קרה?" אז גילה לה, שלפעמים בלילות הוא מהלך בגבעות החול השוממות כמוכה ירח וכורע על ברכיו לכתוב בפנקסו. "למה שלא תכתוב כאן? לך תדע איזה משוגע יכול להתנפל עליך באמצע שומקום כזה."
רעד חלף בגוו כי לא ידע מהו הדבר בתוכו שתבע לשוטט ולברוא עולמות דווקא שם. כשהוא משוטט בגבעות הלבנות חושיו צמאים ומעלים בו זרמים של מילים, ההליכה מציפה אותו ברגשות שלא חש בקיומם. הוא רואה כוכבים לבנים נוצרים בשולי החור השחור. הוא שומע ללא מחיצות את הדמעות. וכותב. אחר כך ניסה לאסוף את תמר אל זרועותיו, "זה יעבור לי." ניסה לשכנע אך היא התרחקה מעליו ועיניו התחננו שתחזור, כי תוך כדי הליכה במדבר הלילי, תמיד מגיע הרגע בו הוא נבהל, לא מפני משוגע שיתנפל עליו אלא מהמשוגע שיתפרץ מתוכו. המילים נצמדות אליו באיום ומתערבלות ובאוזניו נשמע פעמון אזעקה "בדד, בדד..." ודנדונו הולך וגובר: "תחזור! תחזור! תחזור!" עד שהוא מתחיל בריצה מטורפת חזרה, בפחד שליבו ילך לאיבוד, כמו אימו.

בפעם הבאה כשחזר מהגבעות, תמר סיננה לעברו מבעד לאדי קינמון: "בשלתי כבש ממולא באורז ואז עמדתי כאן לחכות לך כמו מטומטמת. עכשיו תראה לי מה אתה כותב שם!"
"זה מבולבל, את לא תביני..." אצבעותיו לפתו את הפנקס בכיסו.
"מה יש להבין? איך תפרסם סיפור אם אפילו לי אתה מתבייש להראות?" היא צנחה על הספה בקול חבטה.
"אני צריך את הגבעות האלה ואת לא תיקחי אותן ממני." פלט. עורה של תמר בער במסגרתו האדמונית. הווריד במצחו של דרור החל לרטוט, הוא לא היה צריך לדבר כך. עיניו מצמצו והוא לחש: "אל תכעסי, תמר... מה עוף מוזר כמוני היה עושה בלעדייך? את המגדלור שלי. כעוף השמים וחיית השדה, כך אני רוצה לאהוב אותך, כך אני רוצה שתאהבי אותי." מילות השיר של עמיחי עזרו לו לפייס אותה לבסוף.

בשנה שחלפה התחיל לעבוד במתנ"ס, מדי יום אסף והחזיר למדפים ספרים שילדים החליפו, ובסוף הקיץ הובטח לו שיתמנה לספרן מן המניין. באחד הבקרים כשיצא למתנ"ס נעצר מול הראי. שוב נדמה היה לו שמשהו בעיקול שפתיו מוזר. תמר ליטפה בחיוך את ראשו והבטיחה: "הבעיה בשיער!" והוא הלך להסתפר וקנה משקפיים מלבניות ודקות במכירת חיסול, וחולצה כתומה שהאירה את חיוורון פניו ומול המראה דמותו נראתה כמעט ישרה. בלילות תמר הייתה לובשת גופייה שקופה ומושכת אותו מעליה בכוח מרוסן, מוליכה עד להתמסרות. אחר כך היה מביט בביטחון הנסוך על פניה הישנות והולך למטבח ומנגב שאריות לבנה בפיתה יבשה, וניגש למחשב ומנסה לחבר מילים ומשפטים מקוטעים לסיפור. תמר הייתה סטודנטית מצטיינת במחלקה ועבודתה המשולשת הניבה משכורת שאפשר להתקיים ממנה, אך היא לא חדלה מלזעוק בפניו: "איזה עתיד יש לנו לעזאזל?! לפחות תנהל תוכן באינטרנט, תכתוב לעיתון, תכתוב סיפור ותוציא לאור..."
הראש שלו לא היה מתאים ללימודים, עמוס היה במחשבות שהסתבכו זו בזו ללא הרף, ובאיזו עבודה יוכל להתמיד?! אם רק אתמיד בחיבור חלקי הסיפור, הוא חשב. הוא יתפור את הפסקאות הפרומות וינסה להעמיד חולייה מעל חולייה עד שהשלד יישר קומה. "את תראי..." אמר לה, "את תראי." חזר ואמר לעצמו.
אחרי ליל כתיבה, כששב לחדר השינה, נזהר מלהביט אל הגבעות שאורבות מבעד לחלון, נשבע לעצמו לחדול מהשוטטות הזאת, הם עוד יצחקו יחד יום אחד איך פעם היה משוטט וחוזר מלוכלך, חשב והיה נשכב והקשיב לנשימתה הקצובה של תמר שעוררה בו רוגע שלא הכיר.

*

הבוקר נשקה לו וביקשה: "אל תשכח את התבלינים." הוא הגיע לשוק מוקדם מהרגיל והמוכרים טרם פרשו סחורתם. דרור פנה לאיטו אל תלולית החול. ינוח כאן עד שיתמלא השוק ואז ימשיך אל דוכן התבלינים. הוא ראה דיה שחורה חולפת. אחר כך ראה בז צוקים. מייד הסיט עיניו מהציפורים. מרחוק נשקפו סככות שיריעותיהן מתנופפות ברוח. דרור התרומם ופסע במעלה הגבעה להיטיב את התצפית על היישוב החבוי מאחוריה. הוא שמע את רחשי השוק גוברים ואל אפו הגיח ריח הבצק הנאפה, רק עוד כמה פסיעות חשב. משמאלו הציצו גבעות נוספות, ורגליו המשיכו מעצמן במורד. המשיכו וצעדו. הרחק בין החולות, ללא כביש או שביל, נגלה אליו יישוב בדואי זעיר, עשרים צריפים וסככות נאבקים בשממה. ילדים השתעשעו במושכותיו של סוס, מתחת לסככה נדחסו אמהות ופעוטות על אריג צמר, ומי יכול לספור את אלה שהתהוו באותו רגע. אחר כך מישהו בכאפייה לבנה שפך חופן גרעינים ירוקים למכתש, ומזג מהקומקום, והושיט לדרור קפה מר. מרחוק באה אישה עם דלי מים והיא חייכה אליו בפה נטול שיניים. הרי זו מוכרת התבלינים שלדוכנה היה מגיע לקנות זעתר וקינמון וג'ובנת ראנם! חום התפשט בחזהו והוא חייך אליה. אחר כך קם לעזור לה לסחוב את הדלי שמילאה בבאר. הוא רצה להגיד לה שהוא אוהב לבוא לדוכן שלה.
הזקנה אמרה לו: "אלד’ף ד’פאללה ואלח’ר ח’ר אללה!" (האורח הוא שליח אלוהים וגם השפע בא מאלוהים). לפתע רצה לספר לה את הדברים שלא סיפר אפילו לתמר, שמדי לילה, היה פותח את החלון המשקיף לגבעות ושואל את הציפורים, אם הן פגשו את אביו שנעלם. שבימים, הוא היה ממציא סיפורים על אביו ויוצא לגבעות לבקש מהציפורים, במילים שלהן, לספר לאימו, כדי שהיא תבריא. הוא ידע שהזקנה מבינה את הכאב שלו כמו המדבר והלך במקומה לבאר, ונשאר שם גם כשהגבעות נעטפו שחור. הפעם שמע באוזניו את קולה הנוזף של תמר, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מדי והוא לא תיאר לעצמו שתמר תתפרץ כך.
"תעוף מכאן!" "חתיכת כלום!" היא הודפת אותו ממנה, והוא מתרחק מהדלת ונשכב על הספה הצרה. הוא רואה בעיני רוחו, את תמר פורשת עליו כנפיה בדאגה, משגיחה שלא ינסוק מבלי שתהיה לו דרך חזרה. הוא חש את הווריד במצחו רוטט עד להתפקע. היא דואגת לי, את כל זה היא עושה למעני, הוא חושב ומביט כיצד מתוך החורים בטיח יוצאים רמשים לטייל, ומדמיין איך כול רמש מגרד בשוליים ומרחיב את החור יותר. הוא קורא לתמר לומר לה שזה לא יקרה שוב, והיא אינה משיבה ושוב קורא עד שנרדם. בחלומו, הוא רואה בעלי הכנף יוצאים בזה אחר זה מהמקרר. הם צבועים ירוק זעתר וכתום קינמון וצהוב כורכום, וכנפיהם שותתות מדם, והם ממלאים את המקום הצר בנוצותיהם החבולות להתפקע, עד שנופלות הדלתות ונופלים קירות הדירה, ואז שועטות החוצה הבהמות הפצועות ונופלים קירות השכנים ואחריהן משתחררים הדגים בסנפירים חתוכים ואחריהם שורות של רמשים, עד שמתמוטטים כל קירות הבניין, עד שהדקירה בליבו עומדת עירומה וצורחת לרוח. הוא מתעורר הלום מהשיגעון שהתהדר בשלל צבעים ונוצות, ורץ למקלדת. מילים של ציפורים , מילים חבולות, מילים מפורקות.

*

"בוא נלך לבקר את המשפחה שלי," מציעה תמר באחד הבקרים, והם הולכים עד שיכון ד', "כבר מזמן רציתי שתפגוש אותם." היא אומרת בקול נמוך ומסיטה מבטה. הם חוצים את רכבת הבניינים הראשונה והשנייה ותמר מאיטה. "אני לא יכולה להיכנס... אני מתביישת." היא לוחשת והם מתרחקים חזרה. דרור מביט בה ברכות ותמר שותקת, כמוהו.
הימים שועטים קדימה, הגשמים מוריקים את גבעות החול, ודרור מוסיף שעות במתנ"ס, מוצא בלוח הדרושים משרת כתב במקומון דרומי, ונשלח לסקר את מצב הפזורה הבדואית בנגב. אך בערב כשהוא שב, הוא מוצא את תמר יושבת ליד המחשב שלו, אוחזת בידה את פנקסו. היא ממהרת להמתיק חיוך: "הייתי חייבת לבדוק שאתה לא עובד עליי."
"את מהשב"ק?" קולו רועד.
"אני רוצה לעזור לך, דרור."
"תני לי! אסור לך לקרוא את זה!" הוא דוחף אותה מן המסך שמאכלס שברי מחשבות, גמגום חסר פשר, פצעים.
"הכאבת לי." היא מושכת את ידה נעלבת.
"זה שלי, אסור לאף אחד לגעת!"
"מה יש לך להסתיר?"
דרור מושך בכתפיו.
"אז זה בסדר." היא פוסקת.

כעבור חודשיים, כשדרור חוזר מהמתנ"ס פניה של תמר מסתוריות. "מנצח שלי!" היא נתלית על צווארו. בעקבות כתבתו אודות הפזורה הבדואית שפורסמה וזכתה לתגובות חמות, הציעו לדרור להצטרף לייסודו של כתב עת חדש, "קול הנגב".
"זה לא עניין גדול..." הוא נבוך.
"לא עניין גדול?" עיניה יורות ניצוצות מאושרים, "איזה סיפור יפה כתבת, אתה רואה? מקום ראשון!" היא צוחקת ודוחפת לידיו עיתון. דרור אינו מבין ומקרב את משקפיו וחולף על פני העמוד עליו חקוקה הכותרת: "מילים של ציפורים." המילים מחלומו.
היא תופסת בידיו, "עשיתי לך הפתעה!"
"הפתעה?" הוא ממלמל ומבחין בנימוקי השופטים, המופיעים תחת הכותרת: 'הזוכה בתחרות הסיפור הקצר'. פיו יבש ועורו מחוויר.
במעטפה נמצאת המחאה מודפסת על שמו ודרור נסוג בבעתה. "מי הרשה לך?" הוא מסנן.
"חשבתי שתשמח."
"תשמח?" קולו מבקיע מבעד לחלון השבור אל הגבעות. "תשמח?" הוא צורח.
"אולי לא הייתי צריכה..." דמעות נעמדות בעיניה אבל הוא עומד במקומו בפה פעור, ולפניו שורות של מילים מרקדות בסכינים שלופות. הביעותים שלו, הקירות המתמוטטים בתוכו, החיות הפצועות שהשתוקק לנקות ממחזור הדם, חברו כולם יד אחת איתה. דרור תופס את המחשב ומכוון זרועותיו לחלון כמי שאינו שולט בגופו.
"מה אתה עושה?" היא מנסה לאחוז בכתפיו ולהרגיעו, אבל הוא לא מקשיב ומשתחרר.
"ת-ש-מ-ח..." הוא צורח ורץ.
הדוכן ריק והסככה מקופלת. "איפה התבלינים?" הוא שואל את האוספים מרכולתם. "הל? כורכום?" איש אחד מצביע לכיוון דרום ודרור חולף מתנשף על פני מוכר העופות. עיניים של ילדים קטנים מתרוממות לעברו מדוכן הטבק והם נוגעים בו בידיהם המלוכלכות. הוא בורח דרומה עד שבמרחק נגלית רקמה צהובה. גבה כפוף מתחת שק התבלינים. "היי," הוא קורא ורגליו נתקלות אחת בשנייה. פיה של האישה הזקנה נפער בבהלה. "שו סר?" (מה קרה?) היא שואלת כשמביטה בפניו. היא נותנת בכפו שקית תבלינים.
"לא צריך..." הוא מתחיל לומר, אך היא מרגיעה בקולה הזקן: "תעל" (בוא).
שיירת טרקטורים ודחפורים חולפת מאחוריהם והם מתרחקים מהכביש. הרוח הודפת ורגליו בקושי נגררות בחול. אורות העיר מתרחקים מאחוריהם וסביבם חושך. הוא לוקח ממנה את שק התבלינים הכבד וחש את המחנק לופת בגרונו. גבעות. רוח. היא פונה בשביל טרשים מופיע ונעלם, והוא אחריה, כנווד שמחפש לחסות בצל קורתה, אך עיניו שתרות ימינה ושמאלה אינן פוגשות צריפים רעועים ולא סככות. ערימת קרשים בוערים מאירה וואדי סלעי. כלב שחור מזעיק בנביחותיו ותרנגולים מהלכים על פחים סדוקים. "אל-בית..." נשמע קול חנוק, וטרטור הדחפורים שהרסו את היישוב הזעיר בולע אותו. על גבעות סמוכות הורסים עוד צריפים ופחונים. לפתע משהו נתפס ברגלו של דרור, השק על כתפו מוטח לארץ והתבלינים נשפכים. פניו נוחתות על גזע עקור שהנעל הסתבכה בו. הוא רוצה לשלוף את הזכוכית הפוצעת מעורו, אך משקפיו מנופצות והוא אינו רואה דבר.
באחד הימים, כשאימא שלו הצליחה לקום מהכורסא היא עברה ליד החדר ושמעה אותו מקרקר. "אין פה אף אחד. אל מי אתה מדבר?" היא משכה אותו מהחלון ישר לדוקטור. "גם הוא לא בסדר, גם הוא." יללה אמו.
"אין לך מה לדאוג גברת, הילד מדמיין בגלל העיניים שלו. מרחוק הוא לא רואה בכלל." אמר הרופא, ובחנות הכינו לו עיניים מתוקנות שמיישרות את הקווים ומניחות את הגבעה לחוד, ואת הציפור לחוד ואת המסגרת של החלון לחוד. כעת הוא באמת אינו רואה דבר, רק מריח את הדם ניגר מרגלו.
"אולי לא הייתי צריכה לגעת במילים שלך," אמרה לו תמר בדמעות, וכשכבר לא הקשיב, הוסיפה שהיא מצטערת, שחצתה קווי הפרדה, "זאת הייתה טעות דרור, תסלח לי." עכשיו הוא חש בכאב הלופת בו כמקור הבז, ורואה את החרטה שלה רחוקה מאד, אילו יכול היה מחבק אותה, הרי עשתה את זה בשבילו כמו שאף אחד לא עשה בשבילו, אבל בלי משקפיו אינו רואה דבר ולא יוכל לחזור אליה. הזקנה רוכנת אליו וחובשת את רגלו, ידה המלוכלכת עוטפת את הפצע שלו. בדמיונו ההרים יכולים לרקוד, בדמיונו תמר אינה מבקשת לשנות אותו, והוא ממשש בכיסו אחר הפנקס. ציוץ הדרורים מהדהד מעל אדמת הגיר.

ליאת לידה-סנדומיר.

liatlida@zahav.net.il

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
27. Articles like this r Analou 12/15/2015 10:53:38 PM
26. AFAICT you've coveer Daniela 12/12/2015 2:56:54 AM
25. Mighty useful. Make Monirul 9/12/2015 8:22:43 PM
24. מקסים ליאני גיא 7/14/2015 8:17:12 PM
23. מילים של ציפורים ערן 1/31/2015 9:40:10 PM
22. מילים של ציפורים מור הירש 1/26/2015 1:58:35 PM
21. ציון 10 מעיין 1/24/2015 6:59:25 PM
20. ציון 10 נטלי 1/24/2015 6:56:27 PM
19. יצירה עשירה ליסה 12/30/2014 9:58:53 PM
18. מילים של ציפורים תמר סגל 12/24/2014 12:30:49 AM
17. ציון 10!! מסדה הייזלר 12/22/2014 8:30:41 PM
16. מילים של ציפורים דורון 12/13/2014 3:33:22 PM
15. סיפור צבעוני, מלא חיים מרגש ומרתק. נירה 12/12/2014 3:39:28 PM
14. נירה ברקאי 12/12/2014 3:34:12 PM
13. וואו! תודה על סיפור מרגש ענת 11/30/2014 9:41:57 PM
12. 10. תודה מסע מרתק קרן זורע 11/29/2014 6:15:09 PM
11. מענין ומרגש לילך סטמבולצ'יק 11/19/2014 2:01:21 PM
10. עונג צרוף נתי 11/17/2014 4:11:50 PM
9. בכאב הלופת בו כמקור הבז אורי שפירא 11/16/2014 11:27:34 AM
8. איכותי וסוחף הילה 11/15/2014 10:08:44 PM
7. סיפור שיש בו הכל! שולמית 11/15/2014 9:27:57 PM
6. 10!!! חיים 11/15/2014 6:55:44 PM
5. מקסים איריס 11/15/2014 5:11:22 PM
4. תענוג רונית 11/15/2014 3:52:34 PM
3. כתיבה איכותית לילך 11/15/2014 12:39:04 PM
2. 10 יוגב 11/15/2014 12:18:06 PM
1. נירה ברקאי 11/14/2014 9:27:19 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign