פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
עורבים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%31
אהבתי
%0
מעניין
%2
לא אהבתי
%67
שם:  עורבים
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: איליה קוזבה

אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש בני יוצא לטייל. למען האמת, לא בדיוק לטייל, אלא נשלח למשימה קטנה. המשימה, היא להגיע לחנות בגדים הקרובה ביותר, אשר לא קרובה כל כך ולקנות נעליים בשביל אביו, שיהיה לו נוח לצאת ל"דרכו האחרונה". כן, מן מנהג מטופש שכזה, לנעול לגופה נעליים מיוחדות, שנועדות לגופות בלבד, בלא לדבר על חליפה חדשה של שלושה חלקים, איפור וניקיון. למה גופה צריכה נעליים, בני מתקשה להבין ומהסס לשאול. מקבל בני מאמו את סכום כסף הנדרש ויוצא לדרך.
זהו אמצע דצמבר, אך באופן מוזר חם מהעונה, אבל את בני זה לא מעניין, כמו כן ישנם מעט מאוד דברים שנראים לו מוזרים. אך דבר אחד ויחיד שבאמת נראה לו מוזר וחדש, הוא זה שאור המגדלור נכבה, למרות שבני היה בטוח באופן מוחלט ביותר, שמגדלורים לא נכבים אף פעם. ילד נע לאיטו, טובע בדייסת שלג חומה מעורבבת עם בוץ. הוא מרוכז בכל צעד שלו. צעדיו כל כך דומים אחד לשני, שנראה לו שהוא צועד במקום, אשר משמח אותו מאוד, כי ככל שהוא רחוק יותר ממטרתו, כך קטן יותר פחדו. בני הולך ברחוב הראשי של העיר וכל בניין מוכר לו כאן, כל חנות וכל דוכן. הוא מסתכל למטה על המגפיים שלו, המערבלים בוץ ובקצה העין על רחוב בניסיון לנחש איזה מהבניינים יופיע הבא. הוא לא מצליח לנחש לא פעם אחת. שורת עצי אשוח בצידי המדרכה מכוסים בשלג. העצים עומדים ללא ניע ומזכירים פסלים או קרסי קברים. אין רוח. למרות רעשי העיר למיניהם ושכשוך של המוני הרגליים בשלוגית, בני לא שומע לא קול אחד, פרט לשכשוך מגפיו. הוא מדמיין לרגע, שעומד בגיגית, כאשר מכנסיו מגולגלות עד הברך וסוחט ענבים. מסביב שותתות בחורות צעירות עם ערסלי ענבים בידיהן. משמאלו, בני מבחין באנדרטה למען חללי המלחמה עם "אש הנצחית" במרכזה ולוחות שחם עם שמות החללים מסביבה. ילד ניגש קרוב וקורע לידה. בני סופג את חום המדורה וחושב לו עד כמה שזה נפלא שיש כזאת מדורה נצחית בעיר: מחממת בחורף ואילו בקיץ מרגיעה ומושכת עין. בני קם, ניגש לאחת הלוחות וקורא: אבדיינקו יו. יא., אבסטפייב ג. מ., אגפוב פ. ס., אזוטוב ק. א., אייזק י. מ., אקסיונוב ס. פ., אקסלרוד ר. ס. וכו'. לפתע, עיניו מתחילות לרוץ על פני הלוחות בחיפוש אחרי אות "ק". הלוחות מודבקים לארבעת הצדדים של מרובע, לכן עיניו של בני לא מצליחות לעקוף את כולן. בני מתחיל לרוץ ביניהם בחיפוש אחרי ה"ק" הנחשקת, אך האותיות מתמזגות אחת בשנייה בגלל המהירות. ילד יודע שכך הוא לא יצליח למצוא את האות ואת שם המשפחה שמחפש, אבל לא יכול לעצור את ריצתו, עד שמחליק על הבוץ ונופל. כן, הדבר שעוצר אותו הוא מקרי לחלוטין, אם ניתן לזהות את ההתחממות ובעקבותיה את שלוגית כמקרית. בני שוכב על הגב בין הלוחות ומתנשף בכבדות. השמיים גבוהים ונקיים, ללא ענן. אך בכל זאת בני מבחין בנקודות שחורות של עורבים והן מזכירות לו צימוקים בתוך גלידת וניל השלגית. אז מתחשק לו לאכול את הגלידה, אבל להימנע מצימוקים ואם יבלע אף צימוק אחד אז ייחנק וימות. בני מרגיש את הקור החודר לגופו, הוא קם על רגליו ומבין שמעילו נרטב. הוא מתיישב ליד אחת הלוחות ובוהה ברשימת שמות של החיילים המתים. מה המשמעות שלהם, חושב בני. מתבונן בשמות ובאותיות שוב ושוב, עובר עליהם עם העצבה, מריח אותם, מלקק, מצמיד את האוזן לשמות אנשים האלמוניים האלה. הוא לא רואה בהם שום דבר מלבד צירופים של סמלים חסרי משמעות קרים ומתים, המובלטים על חתיכת אבן דוממת. הם חיו פעם, האנשים האלה, היו להם משפחות או שלא היו, עסקו במשהו, אהבו או נלחמו, יצרו או הרסו, - כולם כאחד הפכו לצירופי אותיות על לוח שחם קרה, המוצבת במרכז של עיר אלמונית. בני בוהה בהם עד שעיניים מתחילות לדמוע, הסמלים מתמזגים זה בזה וזורמים לאן שהוא. הם חולפים על פני הילד, הוא חולף על פניהם.
בני יושב על המיטה ליד אביו. אבא שוכב ומשמיע גניחות קלות. אחת הידיים שלו במקביל לגוף והשנייה מחזיקה במצח.
- אבא, איך אתה מרגיש?
- לא טוב, בני, לא טוב.
- אבא, האם אני יכול לעזור במשהו?
- לא יודע, בני, לא יודע.
קולו הולך ונחלש, הוא כמעת לוחש. אימא, פעם נעמדת בפתח חדר השינה ומסתכלת על אבא, או שותתת בדירה מפינה לפינה בלא למצוא מקום.
- הראש... הראש מתפוצץ. תרטיב את המגבת במים קרים.
- טוב, אני כבר חוזר.
בני חוזר עם מגבת רטובה בידיו ושם אותה בעדינות על מצחו של אבא.
- ככה טוב, אבא?
- טוב... מרגיש שהראש הולך להתפוצץ.
- איפה הרופאים הארורים! – צועקת אימא. אני הולכת להשתגע.
הטלפון מצלצל ואימא לוקחת את השפופרת.
- כן, פאשה, לא טוב, ממש לא טוב... לא, עוד לא הגיעו, מחקים יותר מחצי שעה... לאמריקה!? לישראל!? אתה מדבר שטויות, איך אתה מתאר את זה לעצמך? במטוס...
נשמע צלצול בדלת ואימא רצה לפתוח, כאשר השפופרת נשארה להיות תלויה באוויר. רופא צעיר עם מזוודה ביד ועמיתו הנראה צעיר עוד יותר נכנסים פנימה.
- אוקיי, אז איפה החולה שלנו?
- כאן, כאן, תמהרו! יש לו לחץ דם גבוהה, עכשיו גבוהה מאוד...
הרופא מוציא את המכשיר ומודד את לחץ הדם. אבא מסתכל בתקרה, ובקושי מתמודד עם הכאב.
- כן, לחץ הדם שלו באמת מאוד גבוהה – 260 על 150. צריך לעשות זריקה. הרופא פותח את המזוודה ואימא מיד משתנה בפנים כאשר מסתכלת לתוכה. היא כמעט ריקה מתרופות.
- לא חושב שיש לי את התרופה הנדרשת,- פולט הרופא. האמת היא שאני לא יודע איזה זריקה ניתנת במקרים כאלה, אך ננסה את זאת. הוא לוקח אמפולה כל שהיא מהמזוודה הארורה, מנסר את הקצה שלה, שובר ו שואב את הנוזל עם המזרק.
- טוב, זה הכול. אם המצב לא ישתפר בחצי שעה הקרובה תתקשרו ותזמינו מומחים למחלות לב. להתראות
שני הרופאים מסתלקים במהרה מהבית. אימא, בעודה עמומה מהמתרחש ניגשת למיטתו של אבא ומתיישבת לידו.
- אתה מרגיש יותר טוב?
אבא שותק, עיניו כמעט עצומות. הוא לוקח את ידה ולוחץ, אבל אימא לא מרגישה את לחיצתו כלל.
- סאבה, תענה לי, תגיד משהו!
- נראה לי, שזה הסוף,- בקושי משיב אבא.
- לא, אתה תתגבר, אני... אני הולכת לצלצל לרופאים.
אימא רצה לטלפון ומסובבת את הדיסק עצבנית. בני עומד לידה ובוהה בדלת כניסה.
- בית חולים, בית חולים, דחוף מומחים למחלות לב לקוייבישבה 36, דירה 15. דחוף!
לאחר מכן, שניהם חוזרים לחדרו של אבא ונעמדים ליד המיטה.
- סאבה, איך אתה?
- בני יעלה לישראל בקרוב, אני יודע... הוא עבר את הטסט.
- בטח יעלה ואנחנו ניסע מיד אחריו.
- כן... אך השאלה מי זה "אנחנו".
- כולנו, סאבה, כולנו: אתה, אני וענת.
- אני...
משפתו נקטע, העיניים שקעו, לא ברור אם הוא נושם או לא.
- איפה הרופאים הארורים, הם אף פעם לא כאן כשצריכים אותם,- מתפרצת אמא.
פתאום צלצול בדלת. בני נרעד עם כל הגוף, מקבץ את האגרופים ורץ לדלת. הוא רץ, כפי שאף פעם לא רץ, כמו שור בזמן הקופייה. רגליו מתחלקות על השלג והמבט, מבט חודר את הדלת הנחשקת. דלת, אשר זיהה בין כל הדלתות שבסביבה, הדלת המובטחת, הדלת הראשונה שקלטו עיניו, דלת של בית שממול לאנדרטת "חללי המלחמה". בני חושב שאם לא יגיע ולא יפתח אותה בזמן יקרה הנורא מכל. ילד מחליק על השלג הבוצי ונופל... מתחלק על הבטן ונתקע עם הראש בתוך ערמת שלג. מרים את ראשו ולא רואה יותר את הדלת מולו, אלא רק את עצי שואח וקני טרמיטים החומים של ערמות השלג, שמזדקרות מעליו כהריסות של ציביליזציה מחורבת.
- אבוד, הכול אבוד... לא הספקתי, לא אספיק לעולם... פסגות האלפים, פסגות שלא השגתי, לא אשיג, בלתי מושג... אבני ענק מתגלגלות, לא מפסיקות, דורסות, שוברות, משמידות... קטן כל כך, זעיר, בלתי נראה, חסר כוח מול, מול, מול מה?!
פקעת מגושמת של מרה נתקעת בגרון. מרגיש שהאיברים הפנימיים תכף יתפרצו החוצה. מרגיש, שמאוד רוצה שזה יקרה. רוצה להתפרץ, להתרוקן, להתהפך ולהפטר מהפנים הזב במרה. מרגיש שסרח, נרכב מבפנים. הוא מקיא ומקיא עד התשישות וכמעט מאבד את ההכרה, אך לא רוצה להפסיק, לעולם. הוא מרים את ראשו לרגע ובוהה בערמות השלג שנראות לו כערמות ענקיות של צואה רכוב מסריח ומזמין. בני נכנע תחת החשק העז להיכנס אל תוך אחד מהן ולטבוע, להעלם, כך ששום דבר ממנו לא יישאר בחוץ כולל הראש. הוא חופר בור באחת ערמות השלג, נכנס אל תוכו ומתרווח בנוחיות. אחר כך סותם היטב את פתח הכניסה עם השלג הבוצי. נשכב ובוחר בתנוחה הנוחה ביותר, הקרובה לזאת של עובר. לאט לאט הוא נרגע במקלטו הטבעי, הדומה לרחם, רחם של אמא אדמה. חום ורוגע מתפשטים בגופו והוא נרדם בשכחה.
הם נוסעים ברכבת – בני ואבא. בני יודע, שנכשל בטסט לתוכנית ה"נעלה", כמו כן, אביו חושד בכישלונו. הם יושבים בשקט. בני יושב ליד החלון, אבא מימין לו. הבן מסתכל באדישות קדימה על מנת שלא להיפגש עם עיניו של אבא, ואילו אבא מסתכל שמאלה מעבר לחלון, כך שבני נכנס חלקית לשדה הראייה שלו. בני, לעתים, פוזל שמאלה או למטה עם אותם עיניים חסרות ההבעה. הוא מזיע זיעה קרה, הוא מאוד לחוץ. שלושת השעות של הנסיעה הילד מחכה לתגובתו של אביו, למרות שיודע, כי הוא לא יגיב עד קבלת התוצאות הממשיות ורק אז יחליט להעניש או לזכות. אבא, הרי חכם ורציונאלי ולא ממהר עם מסכנותיו. בני, למרות זאת, מתכונן לתסריט הגרועה ביותר בשבילו, משום שיודע, כי נכשל בטסט מתוך כוונה, לכן קשה לו להיפתר מהפחד מעתיד. אבא, כמובן, לא מודע לכוונתו של בני ולא ידע לעולם. בני מתקשה לתאר את תגובתו של אביו בבואו הזמן, אך בטוח שהיא תהיה קטלנית בשביל שניהם. חוש הצדק של אבא, החזק טבעית יקרוס תחת לחץ של האובססיה החולנית, יתפוגג ברגע כלא היה כלל. אבא מפנה את ראשו לבני בעודו מסתכל לו ישירות בעיניים, שם את ידו השמאלית על הרגל של בני ולוחץ כל כך חזק שהילד מפסיק להרגיש אותה. בני מתעורר. רגל ימין שלו קפאה ונורא כואבת.
בני, קפוא ורטוב, יוצא מה איגלו המאולתר לאור. הראש מתפוצץ מרוב השינה והמחשבות. הוא שכח כליל לאן הלך. השמיים בהירות ושקופות כפי שהיו. העורבים, באופן כאוטי קורעים את לבן השמיים, בעודם מבצעים פעלולים אוויריים שונים. גלידת וניל הרותחת. ואז רק הצימוקים ושום דבר חוץ מהם. בני לא מסוגל להוריד את עיניו מהשמיים, הוא ממשיך לנוע לאן שעיניו מועדות. הוא נע כסהרורי המכושף לידי ההצגה השמימית תחת ליווי מוזיקלי המונוטוני של מגפיו המשכשכות בשלוגית. הוא נכנע תחת תחושת הכאוס של העיקום. בני מרגיש כ"חלקיק ברואן", אשר על פי קפריזת הגורל נזרק אל תוך מכונת תופת של כאוס. רק שכשוך מגפיו מזכיר לו על הקשר שלו עם אדמה. המגפיים שלו ושום דבר ואף אחד פרט להן. בדידות בלתי אפשרית ובלתי נסבלת נוחתת עליו כ"שלג על ראשו". והעורבים עפים מצד לצד וצובעים את השמיים בשחור. נראה שהם השתגעו במקצת עקב ההתחממות בתחילת החורף.
- ז'קה, לאן הולכים?
- לא חשוב, לאן שבא לנו.
- תשמע, אני לא מבין למה שאבא שלך לא יקנה לך אופניים, היינו רוכבים ביחד.
- לא יודע, כנראה, משום שיצטרך לקנות שני זוגות בבת אחת: לי ולאחי. אם יהיה רק זוג אחד לשנינו, צפה קורבנות. אתה מבין?
- כן, נראה לי...
- אז, לאן הולכים?
- קודם כל לקיוסק, נקנה סיגריה.
- אם מישהו תופס אותנו עם סיגריה, הלך עלינו.
- אל תדאג, ז'קה, במקרה הכי גרוע אני לוקח הכול על עצמי.
- אז, איזו ניקח?
- רציתי לטעום את "סאלם מנטול". מה אתה אומר?
- יאללה.
- אפשר "סאלם מנטול" אחת ובקבוק "טרחון"? תודה, זהו בוא נסתלק. שים את הסיגריה בכיס, תזהר לא לשבור.
- למה אני?
- אני אקח את הלימונדה וחוץ מזה יש לי חור בכיס.
- טוב, לאן הולכים?
- נבקר את הבנות, אלא לאן?
- יאללה.
אז הולכים הם בשד' לנין, פונים לרחוב סוסנובאייה ופתאום... בני רואה את אביו, שמתקדם בהליכה איטית לכיוונם. די מוזר לראות אותו אחרי צהריים כל כך רחוק ממקום העבודה, חשב לעצמו בני.
- שלום, אבא.
- שלום לכם.
- מה אתה משוטט כאן?
רוח חמימה ויבשה נושבת, אך בני, בעודו מחכה לתשובתו של אבא שם לב, שעלי העצים שמסביב נשארים ללא ניע. הכול כאילו קופא מסביב. התשובה לא נשמעת. אבא משתנה בפנים. פניו הופכות אפורות וחיוורות בצורה בלתי רגילה, כאילו לפתע מגיע הסתיו. רוח משונה מאוד, חושב בני, העצים משותקים, כאילו אין רוח כלל ואילו אבא מחמיץ את פניו, כאילו הרוח נושבת עליו בלבד. הוא מפנה את ראשו כך, שעיניים מתחילות לפזול לכיוון בני איך שהוא מלמלה ובאותו הזמן לאן שהוא לאינסוף בלי לראות את בני. לאט לאט, ההבנה המעורפלת של המתרחש פורצת אל תוך מוחו של בני. הוא מתחיל לרקד על רגליו, בלא למצוא מקום לעמוד בו. הוא מרגיש את טיפת זיעה זעירה והקרה בוקעת מתוך נקבוביות העור וזורמת בתוך בקע של עמוד השדרה ומדגדגת אותו. הטיפה מתקרבת לעצם הזנב, נעצרת שם לרגע ונשפכת אל בין האחוריים, אך לא מתעכבת שם זמן רב. כוח כבדה הלא רחום מושך אותה אל הקרקע והנה היא כבר זורמת על הרגל של בני וכך הלאה, עד שמגיעה לקצה הגרב ונספגת בבד הרך שלה. בני מצטער, שהוא לא יכול להיות לטיפת זיעה הזעירה שכזאת שכהרף עין מסוגלת להיעלם, להפוך לכלום כל כך מהר, כפי שהופיעה.
- תגיע הביתה ונדבר, הבנת אותי?
- כ-כן, אבא.
פתאום, כפי שתמיד קורה במקרים כאלה, פלופ ועל הראש. העורבים לא נמים לרגע, לאומתי, חושב בני. אבל, למה אני, במה הראש שלי יותר טוב מאחרים? לא, בכל זאת זה מקרי לחלוטין. זה קורה באופן בלתי נמנע לכל "המפהק", העיקר הוא לא לפהק באמת, כפי שמקובל לפהק. אך, מצד שני, אפשר להספיק להתחמק מזה, משום שהראש והעיניים מתרוממים מלה כשמפהקים. כן, אבל איך אפשר לדעת, שמה שנופל מהשמיים ברגע זה הוא באמת קקי של ציפור, הרי לא כל מה שנופל מהשמיים בהכרח עובר דרך מערכת עיכול כל שהיא. בסוף, זה לא חשוב כל כך אם זה קקי או לא קקי, הרי כדאי להתחמק מזה בכל זאת, כי הסיכוי שייפול משם משהו נחמד ויתרה מזאת משהו אכיל הוא קלוש למדאי. בלא לדבר על הצואה הקפואה של בני אדם בגודל של טיל "שמיים-קרקע", שמסלקים מהמטוסים ברגע שהשירותים מתמלאים. במקרה כזה אי אפשר להתחמק ממנו: אם הוא החליט להשיג אותך אז כך יהיה, לא תחמוק מהגורל.
עטה הרוח, חזקה, כמעט סוערת, שמפזרת את העורבים אל מכסות. גלידת וניל, אך ללא צימוק אחד, איזה תענוג, חושב בני. הרוח, קרה ו"שורפת" חודרת אל העצמות. הצוואר קופא. צעיף, איפה הצעיף!? האם נשאר אי שם בהרמת השלג! לא אחזור לשם, למרות שהייתי יכול לדחות את ההגעה לחנות בעוד זמן מה. בני מתעטף בבגדיו עד כמה שיכול: מרים את צווארון החולצה ואז של המעיל. הוא מחזיק אותם צמוד לצווארו, אבל הידיים קופאות והוא מחזירן חזרה לכיסים. החיבוק הקרחי של רוח החורפית. הצוואר קופא מקור. ההרגשה – כאילו הוא תפוס במלחצים שבאופן משונה מזכירה לו את הקיץ.
קיץ, כפר של סבתא. שניים בתוך הפריים – אבא ובנו, האחות מאחורי המצלמה. אבא מחבק את בנו. אם כל החיבוקים היו כאלה "עדינים", אז צווארים החלשים יותר היו נשברים כגפרורים. צווארו של בני עמד בלחץ, אך הפנים לא הצליחו להימנע מהבעה המעורבת של כאב, מרות, אהבה, שנאה והבנת העובדה שיחסו של אבא לא יחזור לקודמו. בספק שהאחות שמה לב על משהו, משום משחקו המציין של אבא ואילו בני תמיד היה מזוהה עם פרצופים שכאלה. בני היה בר מזל, מאחר ושהיית ההורים בכפר הייתה קצרה. בכל זאת, אבא הספיק לנזוף בבנו, בלצרף מספר שמות תואר, שנחרתו חזק בזיכרונו של ילד. כן, אבא היה מאוכזב קשות. בני היה יכול לספר לו את האמת, אך ללא שום השפעה על רגשותיו של אבא, היות ומה שבאמת אכזב והדאיג את ההורה, הוא חוסר יכולת העצמית שלו לעלייה לארץ. אבא פשוט לא היה מסוגל לתאר לעצמו איך שהוא עוזב את הכל ובשנות החמישים לחייו מחליף את מולדתו במדינה אחרת. כל המשפחה הייתה מודעת לזה ושותקת על זה.
ובני היה היחד מביניהם, אשר "שילם על האימפוטנציה" של זולתו. ההורים חזרו אל העיר, אך מזג האוויר באזור "הר האבנים" בנפשו של בני לא בישר על מפולת הסלעים.
שוב העורבים ושום דבר חוץ מהם. העורבים והכלום. ייתכן והם גם חלק מהכלום הזה בעוד שאפשר להעמיד את שניהם באותה השורה. ייתכן, והכול יכול להיות חלק מהכלום, זאת אומרת כל ה"קיים" באותו הזמן גם לא קיים. גם אני לא קיים, ואבא שלי, וגופתו ונעלי העור בחנות הנעליים, שבחיים לא הגעתי אליה.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. Way to use the inter Davian 4/21/2016 1:39:11 PM
2. Your posting is abet Nelia 4/20/2016 3:18:45 PM
1. Inmfooatirn is power Karsen 4/19/2016 9:14:21 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign