פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
וילון

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%20
אהבתי
%0
מעניין
%0
לא אהבתי
%80
שם:  וילון
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:
מאת: דניאל דהאן

סתיו בחוץ. עלים אדומים נגררים על המדרכות. אין רוח, ובכל זאת. ליאורה אמרה שהיא כבר לא אוהבת אותי. הדברים נעים ברחוב כמו מעצמם. הוילון התכול נושם, החוצה ופנימה, כבטן בשנתה. הזוג הטרי מהדירה שממול פוסעים בטיילת. מצחקקים קצת, שותקים הרבה. מבוכה חוששת-רוגעת שכזו. הבטחון שבחשש, יציבותם של הגלים הקוצפים, האומץ של הפחדנים. הים נוהם מתחת לסיפי השמיעה, קרוב לא נראה. ליאורה אהבה אותי בעבר. גם אני. אותי, אותה. ועדיין. יש גם את התקווה הרוחשת מתחת לפני הדברים. המחברת החומה פתוחה על השולחן, שוב. צמרות הברושים בשדרה נעים מעדנות. רק בחוסר הריכוז אפשר לחוש בתנועה שלהם. רק כשהמחשבה לא מנסה לאחוז. לא עוקבת, קושבת, פתוחה לשינויים. כשהייתי צעיר ניסיתי לעקוב אחר תנועת קו האור על שולחן העץ של בית הכנסת, יום אחרי יום. אי היכולת לראות את השינוי שיגעה אותי, הטריפה דעתי. ועכשיו פתאום מבין. יש ריח באוויר. רוח קלה מתרגשת, הוילון מתנער רגע, כמו ממלמל מתוך שינה. האם אני ישן עכשיו? יתכן. כי פתאום כבר אין כל כך הרבה לבד בכל החדרים בדירה הקטנה. פתאום נקי לי. הקיר הלבן. הדף. הריח. הצלילות המשונה. העיר השקטה, יום ראשון בבוקר. ליאורה עכשיו במכונית, נוסעת. נוסעת, לאן? נוסעת. תמיד נוסעת. תזהרי, בבקשה תזהרי. שלא להגיע למקום הלא נכון. תמיד לא אוהבת. לא אוהבת וצוחקת, לא אוהבת ומחייכת. לפעמים המילים מסוכנות לי. אני מעדיף את סתיו על פני לא אוהבת. אבל משתיהם אני חושב שאני הכי מעדיף את אמת. לא גדולה. בלי ה' הידוע. אולי מוטב, כנות. ולפעמים אני מבין שלא זה ולא זה. אולי רק וילון. כן. וילון עדיף לי. וליאורה תתקשר היום בערב. ונדבר. מילים פשוטות. טיפה. גל. אבן. מוזר שיש אבנים בעולם. אם היתה רק הרוח, הלהבה והמים, הכל היה לי מובן יותר. הרי התנועה השקטה הזו, הלא פוסקת, היא הכל. הכל. ופתאום אבן. או קרח. או לבד. צריך לצאת, לנשום אוויר, להגיע לאנשהו. מקום יפה ומואר. כזה שיתן לליאורה מקום לחשוב קצת. אפילו לא, סתם מקום. כן, היא צריכה מקום. אני מקום? אני ישן. ולא יודע. המקום מרחם עליהם, אומר אבא.
המקום ירחם עליהם בתוך שאר חולי ישראל. בבית הכנסת במקלט האוויר כבד ומחניק, ואין וילונות, רק צוהר קטן פורש קו אור על שולחן העץ שלי ושל אבא. ומלחמה בחוץ, נכון. בחוץ, ובפנים. כי בחוץ הזעקה ובפנים עוד מלבין חדר ההמתנה בבית החולים. עכשיו סתיו ועלים אדומים נגררים על מדרכה. אז מלחמה. ופתאום בין החוק לישראל, השטיחים, המאוורר של הרפת שהובא מהמושב הקרוב, הגליונות הזולים הדבוקים אל הקירות וזועקים לכבות את הטלפונים, לא לדבר בשעת התפילה, לשמור על הצניעות, לא לראות בעין רעה, פתאום בין הזקנים המאררים, הנשים הניבטות, הצעירות בסידורים, הילדים המנסים את כוחם בשיר השירים ובפסוקי דזמרה, פתאום בין הקול קורא והבמדבר הדביקיים על השולחנות – יושבים צעירים מפיצים ניחוח סיגריות, יושבות נשים לבושות מכנס הדוק, מסתובבים ילדים בהירי עין וגלוחי ראש. טוני מהבית ליד מביטה ביראה בארון הקודש, שיערה אפור מדובלל. וורה בת השלושים נשענת על מעקה עזרת הנשים, עוטפת עצמה במטפחת במבוכה, עיניה מחפשות את אבא. דוד בן האחת עשרה יושב על שולחן העץ הזול, מנדנד ברכיים במכנסיים קצרים. חיים לבוש החליפה מספיג את זיעתו, סמוק מבט, משפשף את כיפתו השחורה, ממלמל לעצמו בעצבנות. יורם רכון על שולחן העץ שהצוהר מצייר בו קו אור, כותב במחברת חומה בקדחתנות. בחוץ עוד נוכח ההד האילם של מה שנותר מהיללה האכזרית, הצורמת, שבאה בחלונות בטורפנות והבהילה את כל השכונה אל מקלט בית הכנסת. אבא עומד לפני התיבה, יציב על אף חריצי הסבל החדשים והשערות הלבנות שנמזגות אל הזקן. יציב ומחייך חיוך קטן, המקום מרחם עלינו בתוך שאר חולי עמו ישראל. שונה אל החלל העמוס, הממלמל עצבנות, וחוזר אל התהילים. איך מרחם תגיד איך מרחם, אומרת טוני פתאום, אתה ודבורה שלך שככה, ואני עם שלמה שלי, שאתה הרי מכיר. החלל הממלמל דומם פתאום. יורם מרים מבט. למה שירחם, גוער פתאום חיים, למה שירחם ואתם ככה הולכות, השם ישמור, איך ירחם וילדים יהודיים מסתובבים גלוחי ראש כמו עמלקים, איך ירחם ובשבת שלו יש רעש וצפירות וחנויות. המילים של חיים נבלעות באוויר ומלבינות. דוד בן האחת עשרה המנדנד את רגליו, צוחק בחוצפה ואומר בקול צרוד התבגרות, ועליך מרחם חיים, נכון, ראינו איך טובה שלך שוטפת את החדרי מדרגות בזמן שאתה יושב פה ומקלל. טוני מפליקה לדוד. מבטו המורם של יורם נעווה על מקומו, ידו רועדת על הדף. אתה סתום, אם שלמה היה פה לא היית מעז להוציא מילה, גוערת. וורה הנשענת על מעקה עזרת הנשים אומרת פתאום בכאב, מילא רק מלחמה, הרב, מילא רק חיילים. חס ושלום, אבל מילא. שיכעס המקום שלך, שיכעס, יכה שם, איפה שמכים, ויעזוב. אבל מה פתאום תאונה, לעזאזל? ולא דבורה לבד. הכל. כולם. בכל מקום. סובלים. מתים. חולים. ומה עם הגרושות, המשוגעים? והרווקות? כמה בדידות, השם ישמור, הרב, כמה בדידות. אבא מביט בציבור הרועד, ושותק. שותק בלי לחייך, כי באמת אמא פתאום במכונית, ולא טוב, אומרים הרופאים. ובלב הידיעה הפשוטה מסרבת להתקבל, ונאחזים בכל צילה של תקווה בחדר ההמתנה הלבן בבית החולים. שותק, נאנח, וממלמל, לעצמו, חמול, חמול על מעשיך. יורם משפיל מבט, וחוזר וכותב בקדחתנות. רעם מרוחק עולה, וכותלי בית הכנסת רועדים פתאום, האור הצהוב מהבהב. סמאלה, מקללת טוני ערבית, וחוטפת תהילים משולחן קרוב.
חומל, חומל. אני אומר. וליאורה שואלת, אבל יורם, איך אפשר ככה. כל יום משהו אחר. הכל נע, נע כל הזמן. וכל הזמן מרגישה. מרגישה, בלי סוף רגש. כואב ועצוב ושמח ואוהבת וכבר לא ושקטה. ולפעמים צועקת למראה, משוגעת, משוגעת את. על כל הראש. נוסעת ונוסעת, אין לאן לברוח, אין מקום, כביש שש ואז עירון ואז חיפה, ולקפוץ רגע למזרע ולברוח כי כבר אין כוח לפציינטים. אין מקום! במוח רצים לי ילדים של מהגרים יד ביד עם ילדים תכולי מבט יד ביד עם בני פריפריה. הארץ נמרחת לי על החלונות כמו כבסים מעורבבים במכונת כביסה. ופתאום שואלת את עצמי, מעניין מה הרזולוציה של החלון. ואם נתקרב מספיק קרוב, אולי סוף סוף נראה את הפיקסלים? כמו בטלוויזיה הישנה בבית בתל אביב. נראה? אני שואלת, נראה מה מרכיב את כל העולם הזה? נראה מה פאקינג מרכיב את העסק המחורבן הזה? משוגעת. משוגעת. סליחה. קצת רחמים יורם, קצת חמלה.
חומל, חומל. איך אפשר שלא, עם הריח והסתיו והוילון. איך אפשר כשהכל נושם ככה. חבר אמר פעם שבישראל אין סתיו. באסה. אז לא. המחברת החומה מהימים ההם פרושה לפני, אבא על דוכנו חרוט בה. ואיך זה שהכל מתחלק פתאום לליאורה וללפני ליאורה. ולמה הכל פשוט מדי, וחג. עולם, שלום ומלחמה, ליאורה ויורם, אבא ואמא. הכל חג ואז נשבר: יורם בלי ליאורה. אבא בלי אמא. הזוג הטרי נשען על המעקה. הים מתלקק למולם. היא צופדת כתפים בלי להבחין. הוא טובע בסמארטפון. מעשה ראשון של נסירה. למה בכל חדש יש כל כך הרבה עתיד מאיים. ואם כבר, למה ככה, למה מהר מדי. אם יציב אז דומם, אז סלעי, אז בעיקר לבד, ואם נע אז בעירה גדול, עד כלות. וכל הזמן מרגיש. מרגישה. מרגיש ומרגישה יצאו לטייל בפרדס. לרעות בגנים. ללקוט שושנים. למצוא ח"ן. ויחזו בדיין האמת מלקט את שושניו על כביש 2, בקו מול החוף, בידיו של נהג מ"פ שעודו בגדר גמול אם, ובשושן הנאבק על משכבו בחדר בית חולים מלבין. ואיך ששושן אחד יותר מדי נחרט על המחברת החומה וחסם לי את כל הדרכים, חסם שכבר אי אפשר לצאת לטיול ולנשום בה בעת. ועכשיו די, עכשיו מבקש לצאת, לנוע, לטייל. איתך. ונצא מזה בלי פגע? לא יודע, אני לא יודע. אבל כמה כמיהה יש למקום, למעלה, לאוויר. כמו בועה כמהת חמצן, לעלות, להתפוקק.
וורה חופנת פנים בעצבנות. הצעיף נשמט בלא אכפת. טוני ממלמלת שברי פסוקים וקללות בערבית מספרון התהילים. חיים מזיע בפינתו. דוד בועט ברגלי שולחנות. הלבנונים האלה, ימח שמם. אבא סוגר את הספר, מביט בדאגה בדלת המקלט. יורם מניח את המחברת החומה בפינת השולחן, מבטו באביו. זה היה קרוב. מאוד. צריך ללכת לראות אם יש נפגעים. מי יצא לראות הכלו המים? יורם קם, מסמן לאביו. הבן ואביו יצאו. עולים בגרם מדרגות הבטון, שתמונת הרב כדורי משקיפה עליו במבט חומל. דף a4 מודפס בחופזה, ביבשות, משגיח על שממון בית כנסת שהפך באבחת צופר לעיר מקלט. בחוץ ריח חריף של אש, ואור כתום שפוך מכסה את עין הארץ. הבתים נאלמים בשפיפה, כמו מצפים לראות מה יעלה. הלם המכה, או שלוות האין נפגעים של הרדיו? בעיקר, לא יודעים. האב והבן ממהרים במעלה הרחוב, יללה מרוחקת וכהה מתעוררת פתאום כמו תינוק באמצע הלילה. מי ישקיט, מי ירגיע, מי ינחם? יש אש ויש עצים. רק שה לעולה צריך. ואבא אומר לבן בלי מילים, בכאב מבטו, הרי אלוהים כבר ראה לו לעולה, בני. גרוע מבסיפורים, עכשיו כבר אף מלאך לא יציל אותנו. אבל אבא, איך אבדת כך, ועדיין זו רק חרב חדה על צוואר. אנחנו היודעים. ואולי?
אולי. קחי את הזמן. ומה נראה לך, אני לא לומד לאהוב? לומד. לומד ומרגיש ופוחד. מתרוצץ בין מים עליונים לתחתונים, מבקש. אני איתך בנסיעה ההיא, את יודעת. פותח לך חלון, נושם עמוק במקומך. הפציינטים יכולים לחכות, שם, במזרע. מבינה? הפעם לא אוותר בכזו קלות. הו לא. שונא את המחברת הארורה מהימים ההם, שכל כך הרבה זמן כלאה את זכר הנסיעה ההיא של אמא, הרחק. ויודעת מה? נמאס לי לכלוא את המילים בכוחים. לדחוף, לעצום עינים, לחכות שיעבור. לשתוק ולחכות, לבכות ולחכות, להסס ולחכות. לחכות שהמקום ירחם. נכון, מרגישה וזה. ומדי, נהר שלם יותר מדי. רק אומר, מכיר, ולא אוסיף. הוילון מסתער על פני עכשיו. הזוג שקוע איש ברעותו. העלים האדומים במחולותיהם על המדרכות. הים עובר את גבולי השמיעה, זועק נוכחות, כאן, כאן. כן! גם אני כאן. עכשיו. אני. לא רוצה לשמוע אותך. רוצה שתסעי. תמשיכי. לא ניפגע, לא הפעם. מבטיח, אני מבטיח. קומי, סעי, נועי, שירי, חושי, תסערי, צאי מתוך ההפיכה הזו, אני איתך גם בלעדיך. בטח, מבינה, הפעם לא מוותר בכזו קלות, לא כשצלול ככה בחדרים הלבנים שלי. לא כשנפתח לי המקום, נפתח לי המקום.
אב ובן מחישים צעד ברחוב המוכר. הריח מושך את אפיהם, חורך את ליבותיהם. כל צעד מאשר את הזוועה: זה הרחוב, זו הסמטה. מגיעים הרבה לפני מכבי האש; אב ובן ובית בוער. העציצים של אמא. השביל של אמא. כסא הנדנה של אמא. שלט העץ של אמא. ענן הכבוד סר מן הבית, נוכח פנינו. אני תופס בבשר ירחי, ולוחץ עמוק, חודר, רגע ואקרע את הבד. מימיני אבא מביט, דומם. אניצים לבנים עולים בזקנו. חריצים מכופפים את פניו. קומתו שחה. אך פתאום הוא מניח יד על כתפי, מחייך ברטט, תראה את הלהבות האלה, ה' ירחם. ולחשוב שהיה אברהם שעבר בהם, וחיי. אבל אותנו שורף, דיין האמת, שורף, הא? ריבונו, אב הרחמן, שורף, שורף פה, הא?
למרגלותי המחברת החומה בוערת. אני נושם סיגריה. עשן לופף אותי, בפנים ובחוץ. רוח גדולה עוברת. הזוג הטרי נכנס אל הבית, שלובי זרוע. ליאורה מתקשר אליך. כל המשברים והגלים, נוכח פניי. סעי, יקירתי, קומי צאי. את הטיול הזה עוד נסיים.
הברושים נועעים ברוח הגדולה.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. Always a good job ri Biana 4/21/2016 1:40:24 PM
2. An answer from an ex Holland 4/20/2016 3:20:09 PM
1. Your articles are fo Tommy 4/19/2016 9:42:02 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign