פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
תוך כדי תנועה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%33
אהבתי
%7
מעניין
%0
לא אהבתי
%59
שם:  תוך כדי תנועה
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: מילי

החודשיים האלה התחילו בעצם לפני חודש, מה שהופך אותם לשלושה, כששקעתי לשנת חורף בתהום והימים התחילו להשחיר. מאז השחרור מהצבא הייתי בתל אביב לבד ועובד במלונות באותה עבודה כל הזמן, והמלון האחרון לא היה שונה. עבדתי בבריכה, מלצר. אלה היו ימי הקיץ החמים של תל אביב אלפיים ואחת עשרה, חמים בגלל אינספור גופים מתנועעים כשטף אחד ברחובות בזעם עצור. מתנועעים, אבל עומדים במקום. הסתכלתי וידעתי שזו לא תנועה. הרי אי אפשר לעמוד, תוך כדי תנועה.
מצידי רק השתוקקתי למשהו שונה לגמרי, לתנועה אמיתית. כל חיי השתוקקתי לנוע כמו כל מטורפי הדרכים שעשו את דרכם במסלולים מפותלים על פני העולם כולו, מחפשים ומחפשים ומחפשים. השתוקקתי לשינוי, והאנשים הצועדים ברחובות תל אביב לא יכלו לספק אותו.
"מהפכה", הם קראו לזה: צדק חברתי שבו כולנו שווים אי שם בתחתית בלי שום יכולת להגביה. הם דרשו חברה סוציאליסטית. התאכזבתי, כמו הרבה אחרים, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לצעוד. צעדתי לבד בעיר שהפכה זרה לי ושמעתי באוזניי המנון ישן מאוד וחסר משמעות: אחווה, חירות, שוויון.
מעבר לזה שנאתי את העבודה שלי, כי איך אפשר שלא? המחאה נגררה ונמשכה כמו גופת מת על ידי כרכרת התליין. ידעתי שעכשיו, כשאני אמור לקבל סכום די גדול של כסף, זה הזמן לזוז באמת. רציתי להיות הכי רחוק שאפשר. בפשטות, לא האמנתי באף אחד או בעצמי. להמשיך בכתיבה מקצועית לא יכולתי בגלל שזה כל כך יקר, והספר שלי לא המריא לשום מקום. איתו לא קרה שום דבר, ואיתי לא קרה שום דבר. התפטרתי, ושבוע אחר כך כבר לא הייתה לי ברירה.

המטוס עמד בחושך וחיכה בסבלנות, דומם חוץ מקולות הרגליים של האנשים בבטנו. ישבתי צמוד לחלון והסתכלתי החוצה במשך רוב הטיסה מחכה להצצה ראשונה בעולם חדש. נדמה שעברו שנים מאז שנגעתי במטוס... ואז שמעתי את השריקה הזאת: השריקה הארוכה, הדקה כמו שיערה, מחוררת כל, שריקה של לוויתן מפלצתי. השריקה הזאת. המטוס צבר מהירות והמראנו, עלינו מהר מעל הארץ והחוצה מכאן. החוצה החוצה החוצה גבוה מעל כל מקום. זו הייתה שעת שחר כשעברנו את העננים וראיתי את הערים שלהם: בין גבעות כל ענן מתחבאת עיר שלמה על כל תושביה. ערים מלאות גורדי שחקים או שקעים או תלמים או שבילים. העננים האלה היו אדמה, ומעליהם ריחפו עננים אחרים בתפקיד השמיים. עננים מפוזרים וארוכים, חסרי גוף, כאילו מישהו קרע כרית ופיזר את תכולתה כמו אבקת סוכר על התכלת. אלה היו העננים שעה שהפלגנו דרך הכחול.
ולבסוף, נחתנו דרך הכחול.
שדות. יערות ענקיים. עצים עצומים בגובהם. בתים. נהר נחשי מתפתל. כבישים. עולם חדש. הגלגלים פגעו במסלול בחבטה מטלטלת והמטוס שעט קדימה כמו חיה משתוללת, מהר מהר מהר, ונראה כאילו עוד רגע הוא יסטה או יעוף או יתהפך על הגב, יבצע סלטה באוויר או ילך על חבל. ואז הכל נעצר. אחרי הכחול וים העננים הלבנים, השמיים כאן היו אפורים כמו שרק אפור יכול להיות. ברוכים הבאים לבוקרשט, רומניה, העיר המכוערת בעולם.
המחשבה הראשונה שלי הייתה למצוא חדר שבו אוכל להניח את התיק הכבד ובלילה גם את הגוף. כל אותו זמן מסביב השמיים אפורים והבתים בנויים בצורה הכי מגושמת שראיתי אי פעם, הכבישים מלאים מכוניות ולראשונה בחיי, חשמלית: אוטובוס מחובר לכבל שמתוח מעליו, אבל עם גלגלים על הקרקע. חשבתי איך זה יהיה להידרס על ידי אחד כזה. לבסוף החלטתי שלא להידרס על ידי החשמלית והמשכתי לשוטט, רק כדי לנוע. הסתכלתי בכל דבר, בכל אדם, בכל חנות. רומניה היא הנגטיב של העולם, צבועה באפור עמום והאנשים בה מכוסים והרוח קרה. הכבישים היו מפורקים מעבודות. האנשים שקטים ברובם. הפועלים יושבים לפעמים בצד הדרך עם אפודים זוהרים והכובעים שלהם, אוכלים, מובסים. והאנשים חולפים על פני הכל.
נכנסתי למלון קטן ועמדתי מול הדלפק. הפקידה יפה כמו כל נשות הרחוב שראיתי, ולכן החלטתי שהדבר הכי יפה ברומניה הוא הנשים. האדם שניצב לפניי מול הדלפק ניסה להסביר משהו במבטא ישראלי מובהק, אז שתקתי. כשהגיע תורי דיברתי עם הפקידה על מחיר החדר, ומיד החלטתי לקבל מה שנקרא "חוות דעה שנייה". הסתובבתי והבניינים הסתכלו עליי מלמעלה ודיברו רומנית בשלטים. איך מכל השפות בעולם, דווקא רומנית הם בחרו לדבר? בהצטלבות כביש משתפץ עם כביש לעתיד, הגיח מלון.
"גרנד מג'יק הוטל". נכנסתי. הוא לא ממש גרנד, בטח לא מג'יק, אבל הוא מלון. ומאחורי הדלפק, פקידה ג'ינג'ית שמנמנה הסתכלה בי. הסתכלתי בה. המלון היה זול יותר מהקודם והיא אמרה שאוכל להשתמש במחשב, כך שהסכמתי להישאר ללילה אחד ויצאתי לחפש משהו לאכול. ממש מחוץ למלון, על שביל העפר עמוס הפועלים שהיה עתיד להפוך לכביש רומני סלול, מצאתי דוכן שווארמה. לך תבין...
"מה נשמע? הכל בסדר. בטח!" המוכר הפגין את כישורי העברית שלו כשהבין מאיפה באתי. מסתבר שחברותיות היא תכונה משותפת לכל מוכרי השווארמה ולכן, לראשונה, צחקתי. התנועה היא התרופה הטובה ביותר לדיכאון של השגרה, זה שאתה זוכה בו כשנדמה שהכל עצר מלכת. התנועה למקומות חדשים מחדדת את העיניים והאוזניים עם גירויים, ומי שמתקדם על הרגליים בסופו של דבר מתקדם גם בראשו. הוכחתי את זה. אין מה להתעצב, תוך כדי תנועה.
ישבתי על המדרגות מחוץ למלון, אכלתי והסתכלתי באנשים. צעירים עם סרגלים שחזרו אולי מאיזה בית ספר מקצועי. אנשים מבוגרים פשוטים כהי עור, עטופים כנגד הקור שירד ברגע על העיר וחלף רגע אחד אחר כך. אדם עם מעיל כחול ועל החזה שלו כתוב "אהוד ברק" בעברית. אל תשאלו אותי. לא שאלתי אותו. כלב התקרב אליי. ילדה שהלכה עם אמא שלה הסתכלה. ואני הייתי מטייל אלמוני מאיזשהו מקום שכבר הלך ונשכח, יחד עם התנועה. והייתה לי הרבה תנועה לעשות: הטיסה בחזרה לארץ הייתה אמורה לצאת בעוד חודשיים וחצי, מפריז. פריז, צרפת... ואני בבוקרשט, רומניה. כך שבהחלט היה צריך לזוז.
הבחורה הנחמדה מעבר לדלפק במלון אמרה שאני יכול להגיע להונגריה ברכבת ותחנת גאר דה נורד לא רחוקה מאיתנו, ולשם הלכתי. זה היה קצת מסובך כי בכל זאת, קרוב לתחנה עצמה הייתה גם תחנת מטרו שנקראת, בהתאם, גאר דה נורד. הרומנים לא חשבו על זה כנראה. וכך, אחרי שירדתי אל תחנת המטרו ושאלתי את הפקידה על רכבת להונגריה, היא כיוונה אותי אל תחנת גאר דה נורד האמיתית. עליתי בחזרה אל הרחוב ולא ראיתי שום דבר שנראה כמו תחנת רכבת חוץ מבניינים מזרח אירופאים ישנים שרואים רק בסרטים וברחובות בוקרשט. אחרי עזרה מאנשים זרים מצאתי סוף סוף את התחנה, שם יכולתי לברר הכל ולדעת לאן אני הולך. העיקר, מערבה.
זה היה הבניין הכי בולט באזור, אבל לך תדע שזאת תחנת רכבת. גאר דה נורד נראתה כמו אחוזה עתיקה ומחוצה לה היו רק כלב וזקנים ולכלוך, ובחורה עם שיער צבוע שדיברה עם החברים שלה. האזור היה מלא בדוכני פרחים שהסתירו הכל ולא רחוק משם אנדרטה גבוהה המציגה חייל אוחז רובה ביד אחת ואת אשתו ביד שנייה. הילד שלהם עומד ביניהם ומסתכל אל אביו, שיוצא למלחמה ולא יחזור. בצד שמאל של האנדרטה היו מפוסלים שני רומנים גאים עם חזה נפוח, ראש מורם ושפם עבות, אוחזים בכלי עבודה. ועל במה גבוהה בין החייל לפועלים ניצבו שני אנשים, ואחד מהם אוחז מעל ראשיהם טבעת כמו הילת מלאכים. זו הייתה אנדרטה לזכר מלחמת העולם הראשונה שצמחה אל עבר השמיים ומילאה אותי בתחושת גבורה למראה הדמויות המפוסלות בה: העם הגאה שיוצא למלחמה.
נכנסתי למבנה הגדול שאמור להיות גאר דה נורד ושנראה שומם למדי. היחידות שנכחו היו קופאיות משועממות שחיכו רק לי. בערך. ואני שהייתי חייב למלא את התפקיד, ניגשתי לאחת מהן כדי להפריע לה בשאלות. המטרה הייתה הונגריה, כמובן, שבמערב. הייתי צריך לנסוע דרך היבשת כולה עד לצרפת ולמרות שעוד לא ידעתי בדיוק באיזו דרך לנסוע, ידעתי את הכיוון שלה לפחות. אי שם מעבר להרי הערפל של רומניה ידעתי שהונגריה מחכה, וכשאהיה שם כבר אחשוב איך להמשיך.
כל יום ברבע לשלוש יוצאת רכבת להונגריה. היא עוברת דרך ערים ועיירות רומניות, עושה את דרכה צפונה ומשם למערב, חוצה את הגבול ומגיעה לבודפשט. המחשבה על זה הייתה נהדרת. ידעתי כבר שלמחרת אעזוב את רומניה, עזיבה איטית וממושכת של שלוש עשרה שעות, אבל ברכבת. רכבת היא הכלי הטוב ביותר לתנועה חוץ מהרגליים שלך: לפעמים נדמה שהיא טסה דרך חורי תולעת ממקום למקום, שום דבר לא חסר בה ואתה יכול להירגע. אין מה לדאוג, תוך כדי תנועה. הנוף הופך לציור מטושטש בתנועה כמו ג'קסון פולוק וכשהוא מתבהר, אתה במקום אחר לחלוטין. חיכיתי לנסיעת הרכבת הארוכה בחיי, שעות על גבי שעות אל תוך העולם הזר הזה על כל חלקיו. וככה קניתי כרטיס וחזרתי למלון.
פקידה אחרת ישבה שם, רזה וכהה שמדברת אנגלית בקושי. כשירדתי מהחדר ושאלתי איך מפעילים את המים החמים, היא קודם כל לקחה אותי למקרר כדי שאוכל לקנות בקבוק מים. חוסר הבנה שכזאת. החדר שלי היה במעלה המדרגות ומיותר לציין כמובן שלא ראיתי אף אחד אחר במהלך השהייה. נדמה שכל הבניינים ריקים והאנשים נמצאים ללא הרף ברחובות. החדר שקיבלתי הספיק לי, וסוף סוף ישנתי.
מה ההבדל בין יום ללילה? כשפקחתי את העיניים הכל היה אפור. שכבתי במיטה מוקף בתחושה של אנונימיות מוחלטת... לקח לי רגע להינתק מהחלומות של אותו לילה ולהיזכר איפה אני. מבחוץ שמעתי מכוניות וידעתי שבניגוד אליהן, אני לא זז. אור בלתי מורגש הסתנן דרך הוילונות. זכרתי שבלילה, כשהצצתי מהחלון, כבר לא היה אף אחד בחוץ והחנויות היו סגורות. שכבתי במיטה ואולי נרדמתי שוב והתעוררתי שוב. ישנתי חמש שעות בסך הכל. לבסוף החלטתי לצאת מהמיטה ולמצוא אוכל ואת דרכי אל הרכבת שצריכה לצאת בצהריים, וככה עזבתי את ה"גרנד מג'יק הוטל" הקטן ויצאתי אל הרחוב. השמש זרחה והשמיים היו בהירים. היה חם יותר, ובאור הזה בוקרשט הייתה קצת יותר נעימה למרות שהבניינים נשארו מכוערים. הבחורות נשארו יפות.
תחנת גאר דה נורד חיכתה לי באותו מקום. חלפתי על פני הקופות דרך חלל גדול וארוך שנפתח אל חצר הרציפים, מלאה בדוכני אוכל ואנשים. המקום נראה מיושן ודומה יותר לתחנת אוטובוס והכניסה חופשית. הרציפים היו קווי בטון ישרים נמוכים, מקבילים אחד לשני וביניהם הפסים שממשיכים קדימה בלי לחכות ומרשתים את כל רחבי רומניה, ואת דרכי שלי. כלב חצה את הפסים לאט מרציף לרציף כאילו היה חוצה את הכביש, והזקנה שלו בעקבותיו. הם לא מיהרו. מספרי הרציפים נכתבו על שלטים שהיו תלויים מעליהם, אבל במקום כזה שבו אתה יכול פשוט לעבור בקלות מרציף לרציף, תהיתי מה בכלל ההבדל ביניהם. כולם היו פתוחים לפניי, בלי מעברים תת קרקעיים או מדרגות.
הסתובבתי חסר מעש באווירת ההמולה הכללית עד שהרכבת הגיעה סוף סוף לרציף חמש. אין צליל יפה יותר משקשוק גלגלי הרכבת. מישהי לבושה במדי רב חובל וכובע עם מצחיית פלסטיק ירדה מהקרון הראשון. וידאתי איתה שזאת באמת הרכבת והתחלתי לחפש את הקרון שלי. אדם שסיים באותו רגע לעזור למישהי אחרת פנה אליי והציע עזרה, וכששעט קדימה מיהרתי אחריו. עלינו על הרכבת וצעדנו במסדרון צר על פני התאים, כשהוא מציץ מדי פעם לאחור רק כדי לוודא שאני עוד שם. "בודפשט?" שאלתי. "יס!" הוא לא הסתובב. הוא מצא את המקום שלי ודחף את התיק הגדול אל המדף שמעל המושב. בכל תא כזה יש שישה מושבים שמסודרים אלה מול אלה, חלון ודלת הזזה ווילונות. ואז פנה אליי הבחור וביקש בירה על העזרה. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק אבל הוא היה רציני, ומאחר שעזר גם נתתי לו שטר של חמש. "בירה עולה עשר. זה לא שווה כלום." הוא אמר. אז נתתי לו שטר של עשר והוא אמר תודה והסתלק. עכשיו יכולתי לשבת בשקט ולהציץ מחוץ לחלון באנשים שעוד חוצים את הפסים לאט כמו חולמים, ולדעת שעוד מעט ורומניה תיעלם בדיוק כמו תל אביב, ואני אהיה במקום חדש לגמרי.
ובעשרה לשלוש יצאנו לדרך! כלומר, יצאנו לדרך. הרכבת הייתה איטית מאוד ונראה שלקח לה יום שלם רק לעזוב את הרציף ואת התחנה, אולי כי חששה מהמסע. ישבתי במקומי וניסיתי לעודד אותה במחשבות שכנראה לא הגיעו לשום מקום, אבל לפחות ניסיתי. עזבנו את בוקרשט סוף סוף בשעת צהריים והתחלנו בנסיעה נינוחה על פני הארץ. לרגע חששתי: אם רכבת לא צוברת מספיק מהירות, היא לא מסוגלת לשבור את המחסום ולהגיע ליעד. אבל החשש התחלף בהתרגשות כשהמהירות גברה, ואני נשענתי על החלון.
כמעט ואין נוף שלא נשקף מהחלון שלי. יערות חסרי גבולות של עצים ירוקים ואדומים. כבישים. חוות ושדות. אפילו ארובה גדולה של תחנת כוח. מבנים מכוערים של מתכת ובטון מנקדים יופי כפרי חסר ליטוש. בחור התיישב לידי. ראיתי כפרים רומניים מבולגנים: לכל בית יש חצר ובכל חצר ערימה גבוהה של קש ומראשה בולט מקל, כאילו היה הראש הקטוע של מטאטא ענקי. אולי מתישהו ענקים הלכו על האדמה הזו וטאטאו לתוכה את כל האבק והאפרוריות שיכלו למצוא ברחבי היבשת, ואחר כך נרדמו והפכו להרים אפורים מכוסי עצים, שהתנשאו מעלינו לצד הפסים. הבחור שישב לידי ירד באחת מאינספור תחנות בלי שם שבהן עצרנו להפוגה קלה. אבל אין זמן לנוח, תוך כדי תנועה.
באחת התחנות שמעתי קול גרירה וקבצן ישוב על הרצפה הופיע בפתח התא שלי כדי לבקש כסף. אמרתי שאין לי. יושב על התחת, הוא פשוט המשיך לזחול קדימה. הרכבת גם היא המשיכה מתנדנדת על הפסים, חוצה גשרים או חולפת תחתיהם. הרים הרים הרים. כפרים ובחזיתם ערימות של בולי עץ שנראו כמו הכנה למלחמה. צבא שהיה מגיע עם סוסיו היה בוודאי חייב לזנוח אותם בכניסה ולפלוש בצורה מנומסת יותר. חוטבי עצים נראו לכל אורך הדרך. בתים עם גגות פח ואלומיניום. בתים עשויי עץ. ראשי ההרים היו מכוסים עננים כמו צעיף על צוואר, כנגד הקור שלמעלה. ואז הנהר. הנהר! אני לא יודע איזה אבל נהר רחב חלף לידינו ואנחנו דילגנו על גשרים מעליו. המים היו כחולים לגמרי ובמקומות מסוימים שיקפו את הירוק והאדום של העצים שעל הגדה. הוא זרם במפלים קטנים ולפעמים התרחב, נגד כיוון הנסיעה. וכשהמים היו שקופים לחלוטין יכולתי לראות את קרונות הרכבת משתקפים במהופך, ולשכוח שזו אותה הרכבת. הרים כוסו בגדרות שנמתחו כמו ערסלים באוויר כדי למנוע הידרדרות אבנים. חלפנו גם על פני עצים ששורשיהם באדמה, אבל בגלל שהיינו גבוהים כל כך לא ראינו אותה ולא את הגזעים העבותים אלא רק את צמרות העצים הדקיקות, מכוסות ענפים בפיזור.
החלטתי לחקור את הקרון וקודם כל לראות את השירותים. הגיע הזמן באמת. בחוץ השמש הפכה ליצור כתום והחלה בירידה אל הארץ. רק מספר אנשים בודדים נמצאו מחוץ לתאים שלהם במסדרון הצר: אדם אחד היה בדרכו לשירותים ואחר החליט להסתכל דרך החלון בעולם החולף. הסתכלנו בכפרים וביערות ובאנשים עובדים וחשבנו כל אחד על חייו. על מה חושבים האנשים בארץ העגומה הזאת שנחה יפה בייאושה? בלונדינית יפה חלפה במסדרון ושנינו סובבנו ראשים אחריה, מביטים בגבה עד שנעלמה. מעניין אם הוא חשב עליה או נזכר באשתו, אם הוא נשוי... הבחור כהה העור הקירח שחזר מהשירותים נעמד בצד השני שלי, ושלושתנו בהינו בנוף רומניה הכפרי עוקבים אחר השמש הצונחת, עד שחזרנו כל אחד לדרכו ולא החלפנו מילה. אין מה לדבר, תוך כדי תנועה.
חושך מוחלט עטף את הרכבת בדרכה. האורות הכתומים של יישובים נוצצים במרחק היו יכולים להיות אפילו ישראל או כל מקום אחר. נתתי לרכבת להחליט בשבילי. בשלב מסוים כיביתי את האור בתא והתפרשתי על שלושת המושבים, ונרדמתי עד שאיש גדול העיר אותי בגלל שטעה וחשב שזה המקום שלו. הוא מיהר החוצה בקול נחירה בדיוק כשבחורה הציצה ונכנסה. היא ביקשה שאעזור לה לאחסן את התיק מעל המושבים והתיישבה. יפהפייה, עור כהה, אף מוזר ועיניים גדולות שבוהקות בירוק מתחת עפעפיים עבים, תחומות בשחור. זרה מוחלטת, שותפה למסע. כששכבתי בחושך ואור הפלאפון שלה זרח על פניה היא נראתה כמו ערפד. תמונה עם עיניים מסתוריות ותווי פנים ברורים. ישבה שם עטופה במעילה השחור. אחרי כל אותן שעות לבד, וגם בבוקרשט עצמה הייתי לבד הרי, הייתי מוכרח לדבר איתה ולספר על המסע כולו... מה שלא לקח הרבה זמן, בהתחשב בעובדה שהוא היה די קצר בינתיים. חלק הארי עוד ניצב לפניי, אבל לא היא ולא אני ידענו את זה אז. היא ציינה שהחלק של בוקרשט שבו הייתי הוא לא חלק טוב במיוחד, הוסיפה שגם היא לא אוהבת את העיר, ואמרה שהייתי צריך לראות את הים השחור שבמזרח. האנגלית שלה טובה מאוד. היא גרה ביישוב לא רחוק מהעיר שבה עצרנו, מוקף בהרים, ואחרי בודפשט הייתה אמורה לנסוע לעבוד בוינה.
"אז במה את עובדת?" שאלתי.
"כוכבת פורנו." היא אמרה.
לרגע היה נדמה לי שהיא צוחקת או שפשוט לא שמעתי טוב. רכנתי קדימה ושאלתי: "מה?"
"כוכבת פורנו." אמרה שוב. "אבל כבר לא. עכשיו אני עושה רק תמונות, ריקודים, מופעים..."
היא לא צחקה.
קראו לה רָאלוּקָה, ומספטמבר עד ספטמבר היא עבדה בתעשיית הסרטים והספיקה לעשות שמונים סרטים עד שפרשה, ולא היה אכפת לה לספר. היא אמרה שבסרטים יש רק תסריט בעל פה וכולם צריכים לדעת את התפקיד שלהם, מה שנשמע הגיוני, אבל לא רק זה אלא גם להיות תמיד עם הפנים למצלמה. סרט של בין ארבעים דקות לשעה מצלמים יום שלם וזה לא כיף בכלל, אבל זו דרך נוחה להרוויח כסף וכשנמאס לה היא פרשה. פשוט ככה. עכשיו עשתה את דרכה לוינה, שם היא תהיה במשך שבוע מטעם הסוכנות שלה כדי להופיע. לא שאלתי איזה סוג של הופעות. היא הייתה בת עשרים ואחת, צעירה אפילו ממני, וניסתה בסך הכל למצוא דרך אל מחוץ לכפר ולמדינה הענייה שלה. עשתה את דרכה ברכבות ביום ובלילה וחיפשה וחיפשה וחיפשה. מוכרחים לחפש, תוך כדי תנועה.
הטיול הנוכחי לא היה שונה. היא יצאה מהבית בשעת לילה מאוחרת אל הערפילים הקרים של רומניה ועברה את הדרך שבין ההרים עד לתחנה עצמה. שם היה אפשר לראות את הפסים שנמשכו לאחור, אל עומק רומניה, עד שנעלמו בחשיכה. מהכיוון הזה הייתה אמורה לבוא הרכבת שלה, שלי, ולה היא חיכתה. האור היה עמום והתחנה ריקה כמעט, חוץ מאותו שמן שבטח ישב שם והביט בה ממקומו, כי הייתה יפה כל כך. כשפנסי הרכבת פרצו סוף סוף אל המימד הקטן שלהם דרך חור התולעת, שניהם עלו. הוא חיפש את מקומו והיא מצאה את שלה, בתא שלי. הרכבת שוגרה שוב אל תוך הלילה והיינו בדרכנו. זה קרה כל כך מהר עד שאפילו לא שמתי לב לזה, כמו שקורה תמיד כשכיוון התנועה משתנה פתאום.
בעוד אני נסעתי כדי להתחמק מהחיים שלי, ראלוקה נסעה כדי למצוא את חייה. שנינו השארנו משהו מאחור ושנינו לא רצינו במיוחד לחזור לשם. בכל זאת ידעתי שבמקרה שלי אהיה חייב לחזור, אבל ראלוקה הייתה דוגמה לכל מי שיוצא בלילה לחפש את גורלו. הסתכלתי בה יושבת שם בנינוחות למרות גילה הצעיר, מוכנה לכל. היא רצתה לכתוב את סיפור חייה אבל חששה שלא תצליח להרוויח ממנו כסף, ואני הייתי שם כדי לשנות את דעתה. סיפרתי לה על הספר שלי שיצא לאור בארץ, ובעוד אני מעודד אותה לכתוב בעצמה הרגשתי איך גם דעתי משתנה. אולי לא הכל אבוד, אבל עוד הייתי צריך זמן לחשוב על זה. וזמן היה לי מעל מעבר, במיוחד באותו לילה שנמתח ונמתח עד שנדמה שקפא, עם ראלוקה בתא הבודד.
הרצף נקטע כשמשמר הגבול ההונגרי הגיע לבדיקת דרכונים. מצד אחד חששתי כתגובה טבעית, אבל מצד שני ידעתי שאין לי סיבה לכך. אני רק מטייל והם ידעו זאת. תוך רגע הדרכון שלי הוחתם והוחזר לי וכך גם אצל ראלוקה. עכשיו היינו סוף סוף בהונגריה, והרכבת עשתה את דרכה על פני היבשת הקרה ממעבר הגבול עד לבודפשט היפה. שם יחכה לראלוקה הרכב מהסוכנות שייקח אותה לוינה. אני לא אוכל להצטרף, כמובן. כמה חבל.
כשנגמרו ענייני הבירוקרטיה הלכנו לישון, היא על ספסל אחד ואני על האחר. לקח לי הרבה זמן להירדם והחלומות נמלטו ממני כששמעתי את קולה. ראלוקה העירה אותי ממש מחוץ לבודפשט והתחלנו להתארגן לירידה. הצצתי מחוץ לחלון אבל לא יכולתי לראות שום דבר. האם הרכבת באמת נשאה אותי לכל רוחבה של הארץ? עזרתי לראלוקה עם התיק הכבד וירדנו לרחבת תחנה גדולה. זה ממש לא נראה כמו גאר דה נורד הרומנית, והמקום מצא חן בעיניי מיד כי היה מלא אנשים וגדול ולא נטוש וריק כמו שחשבתי שיהיה. הוא היה מלא במסדרונות חשוכים שהקיפו את רחבת הרציפים, ומהחלונות חדר אור פנסי הרחוב בפסים רחבים שצבעו את הקיר. הצללים שלנו היו גדולים הרבה מאיתנו. השעה הייתה חמש וחצי בבוקר ושרר עדיין חושך מוחלט על ראשה של הונגריה.
ליוויתי את ראלוקה אל היציאה האחורית, שם היא נתנה לי כמה עצות כמו איפה למצוא אינטרנט קפה פתוח ובאילו חלקים של העיר לא כדאי להסתובב. למרות השעה הכבישים היו מלאי מכוניות ואנשים התהלכו בין שלטי חנויות זוהרים. האוויר היה קר מאוד ועם כל נשימה הזכיר לי שאני אכן נושם. ראלוקה בטח הייתה רגילה לקור הזה, ולכן לא זכרה. עמדנו בראש גרם מדרגות האבן העתיק עד שהיא מצאה את הרכב הלבן שחיכה לה. ראלוקה הסתכלה בי ונפרדה לשלום. אולי היא תבקר בישראל ונוכל להיפגש, אבל עכשיו הייתה בדרכה למקום אחר. היא נעלמה בתוך המכונית והם נסעו משם, הלכו והתרחקו, הלכו ונעו דרך העולם. נשארתי לבד בראש המדרגות והרגשתי קצת מוזר, כי כבר התרגלתי אליה ולקולה הבוטח. מיהרתי בחזרה פנימה למצוא את המקום החשוב ביותר אחרי לילה ברכבת: השירותים. האיש שגבה כסף בכניסה דיבר אנגלית די טובה למרות התלונות של ראלוקה על האנגלית הגרועה של ההונגרים. "אני אסתדר." אמרתי לה.
היה שם גם אינטרנט קפה וחיכיתי שייפתח. סוף סוף מצאתי מקום לנוח בו ולחשוב על המשך הדרך לפריז. דרך שוויץ? גרמניה? איטליה? באוטובוס או ברכבת? והאם כדאי לתפוס טרמפים במקום הזה? ובכלל, כמה זמן אשאר בהונגריה?
מדהים איך תנועה, ולו הקלה שבקלות, יכולה לשנות את מהלך חייך. לפעמים למקום קצת קשה יותר ולפעמים למקום נוח יותר שבו אתה יכול למצוא שלווה, אבל בכל מקרה, לחיוב. תחנת הרכבת הגדולה של הונגריה שהיוותה למעשה מעבר בין מציאות אחת לאחרת, סיפקה לי תחושה של נוחות בקשר למדינה החדשה. ישבתי על ספסל לבדי וצפיתי במתרחש, מקליט כל מראה וכל צליל, כל דבר ששרר באוויר ונכנס למוחי. אני עדיין יכול לראות את המקום כשאני יושב במרפסת לפעמים, בלילה, עוצם את העיניים ומרגיש את הרוח הקרירה. בהונגריה הייתה רוח כזו בדיוק... לא, לא בדיוק. קצת אחרת.
על הספסל, מערכת הכריזה מדווחת בהונגרית בלי הפסקה. רכבות זזות. אני מחכה לשחר.
אי אפשר למות תוך כדי תנועה.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
25. That's really sherdw Emanuel 12/15/2015 10:56:00 PM
24. Well maiadamca nuts, Marie 12/12/2015 2:59:01 AM
23. Last one to utilzie Ansh 9/12/2015 11:51:43 PM
22. לגמרי שווה 10 אדוארד גוייכמן 12/13/2014 7:44:36 PM
21. ציון 10 הילה אלטמן 12/13/2014 7:35:02 PM
20. תוך כדי תנועה ,מאת מילי נעמי גוטמן 11/25/2014 10:59:46 PM
19. תוך כדי תנועה,מאת מילי נעמי גוטמן 11/25/2014 10:56:29 PM
18. תגובה על תוך כדי תנועה מאת מילי נעמי גוטמן 11/25/2014 10:53:04 PM
17. אין על מילי אנה 11/24/2014 8:09:21 PM
16. נראה כי שכחתי לתת ציון... 10 ! תומר אליאס 11/24/2014 11:10:26 AM
15. טוב שיש חברים שמגיבים משה 11/24/2014 10:29:36 AM
14. תוך כדי תנועה / הסיפור של מילי פנינה קליגר 11/24/2014 12:32:54 AM
13. 10 בסולם אסתר שמי 11/23/2014 1:52:16 PM
12. לגמרי 10. הדס סלוין 11/22/2014 5:30:00 PM
11. תוך כדי תנועה ליאת ברון 11/22/2014 1:28:04 PM
10. ציון 10 - סיפור שלוקח אותך לטיול בעולם איה 11/22/2014 1:20:29 PM
9. שוב אותו מנהג אורי שפירא 11/22/2014 1:05:36 PM
8. 10 מתוך 10 אוה איזנברג 11/22/2014 12:18:58 PM
7. אני מעניק לסיפור את הציון 10 איל גרנט 11/22/2014 12:16:44 PM
6. נהדר! 10 מ10 יובל 11/22/2014 12:09:23 PM
5. הסיפור של מילי אתי הלפרין 11/22/2014 10:49:06 AM
4. הסיפור של מילי חיה גינסברג 11/17/2014 1:04:40 PM
3. מעולה תומר אליאס 11/15/2014 11:23:16 PM
2. ציון 10 אודליה סיטבון 11/15/2014 9:15:29 PM
1. תוך כדי תנועה - מילי איציק שרירא 5/12/2014 12:11:13 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign