פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
אני ודודי

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%46
אהבתי
%2
מעניין
%2
לא אהבתי
%50
שם:  אני ודודי
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: יוחנן אוחיון

זה היה מצומצם בדיוק כמו שאני אוהב. אשתי ושלושת ילדיי: בני החייל, הבן שבכיתה יוד וביתי הבכורה שהביאה עמה את בחיר ליבה . ככה חגגתי את יום ההולדת החמישים ושלוש שלי. אכלנו ארוחה משותפת, עוגה ובסופה פתחתי את המתנות. אשתי קנתה לי את המתנה המסורתית מזה שנים, ספרים. שני רומנים היסטוריים וספר ביוגרפי אחד על "סטלין הצעיר". לקראת חצות פרשתי למיטתי, הם המשיכו לשבת בסלון ולשוחח בטון נמוך יותר. את שני הרומנים הנחתי בספריית העץ הגדולה ולקחתי איתי את הביוגרפיה אל המיטה. הדלקתי את מנורת הלילה לקרוא על סטלין הצעיר, אך העייפות הכריעה אותי והעדפתי להירדם על דף קליל יותר מאשר ספר היסטוריה. במגירה השנייה של השידה שכבו כל היומנים שכתבתי בצעירותי. חלק נכתבו על מחברות רגילות של חברת "דפתר" שהצהיבו, חלק על יומניי שנה וחלק על מחברות ספירלה גדולות שנראו לי פתאום לא שייכות כלל לכתיבת יומן. מאז שהשתלבתי בקצב החיים המהיר מידי הפסקתי לכתוב, אני מקווה שלא נכנעתי להתרשמויות הלקוניות מחוויות החיים, כאלו שלא מניחות מצע רחב לכתיבה אלא מסתכמות בהודעה קצרה . עד גיל שלושים עוד כתבתי לפרקים, אבל מאז שום מחברת לא הצטרפה למגירה. בחרתי לי את המחברת עם הכריכה הירוקה הקשיחה, זו שהייתה אמורה להיות מחברת היסטוריה, אם זכרוני אינו מטעה אותי. את היומן הזה התחלתי לכתוב כשהייתי תלמיד תיכון בבית הספר "רוגוזין" בעיר. פתחתי את היומן מהסוף, בדף האחרון שבו כתבתי על דוד שלי. זה שסיים את מסע החיים שלו בגיל חמישים ושלוש, בערב שבו הרופא הצעיר יצא עם פנים נפולות ממחלקת טיפול נמרץ והודיע לנו על מותו. אני נכנסתי באותו הערב להיפרד ממנו, הוא כבר לא שמע כמה אני אוהב אותו. רבות כתבתי על דודי במחברת זו. על דפיה מפוזרות תקופות שונות שלי ושלו מהעבודה המשותפת בשוק ועד המפגשים שהיו לנו לפני כעשרים שנה. אני הכרתי את דוד שלי טוב, בחופש של כיתה יוד הכרתי אותו, ומסתבר גם שאת עצמי, טוב יותר. חודשיים עבדתי אתו בשוק הפירות והירקות של אשקלון. הוא עבד אצל האח שלו דני אז באופן רשמי עבדתי אצל דני, רק באופן רשמי. באותו החופש הכרתי גם את הפועל עאבד, את שתי הפועלות הערביות שעבדו בקטיף ואפילו את המוכתר של בית להייה. כל שבוע מערב שלישי ועד ליל חמישי עבדתי עם דוד שלי. החופש ההוא הפך אותי לשביעיסט ודוד שלי הפך אותי להרבה יותר. " הערב ישבתי עם שמעון בממלכת הציפורים שלו" כתבתי . "גן עדן, הוא קרא לה גן עדן ".
"אהלן.. מה עניינים, בוא בוא כנס"
"מה נשמע דוד? בקעו גוזלים?"
"כן, שני גלוסטרים יפים" אמר דוד שלי שמעון בזמן שפער את מקורו של אחד מהם והאכיל אותו בדייסה מתוך מזרק פלסטיק. הוא החזיר את הגוזל בעדינות אל תא העץ המיוחד שצירף לכלוב והוציא את הגוזל השני, ליטף ברוך את הפס הזהוב שמעל הכנף החומה, האכיל גם אותו והשיבו אל הכלוב.
"שב, נשתה קפה ביחד".
"תסיים ונשב" נעניתי להזמנה.
דוד שלי הניח את המזרק בכיור. הוא פנה אל הפח השחור שהכיל תערובת של זרעים שונים: שיבולת שועל, פשתן, ניגר, חוח ופירורים של אגוזי מלך. "אני נותן להם את התערובת הכי טובה" הוא אמר לי. הוא מילא בתערובת את קעריות הפלסטיק הקטנות התפוסות בדפנות הכלוב. לאחר מכן הוא ריסק ביצה עם קליפתה והניח בכלובים אחרים. בין ברזלי הכלובים של הפינקים הוא הניח עצם של דיונון, "זה בשביל הסידן" הוא הסביר.
בינתיים הסתובבתי בגן העדן של ציפורים שבנה לעצמו דוד שלי שמעון. יחידה שלמה הצמודה לבית הקרקע החדש שבנה הפכה לביתם של עשרות ציפוריו. טורים סדורים של כלובים מקבלים את פני הנכנס בשריקות נעימות של חוחיות וקנריות בצבעים מרהיבים. בצד ימין ניצב כלוב גדול של פינקים צבעוניים ומצד שמאל, ליד דלת הכניסה, נמצאים כלובים של בנדוקים, פרי תערובת של קנריות וחוחיות, בעלי כנפיים שחורות וצהובות. אלו מסלסלים אל דודי, הדמות היחידה שהם מכירים מרגע הבקיעה בקן החם שבנה להם, שירה עליזה שהוא אוהב לשמוע. הרבה שנים חלפו מאז השתחרר דוד שלי מהכלוב הגדול שבנה לו אחיו דני במושב בית שקמה. החיים של דוד שלי היו מסע לא פשוט. שליש מתוכו הוא העביר בעבודת הפרך של השוק. דווקא בשליש הזה זכיתי להכיר אותו היכרות קרובה שהובילה לאהבה גדולה. המחויבות למשפחה הפכה את דודי היקר לשבוי בכלוב של בית ועבודה שהציע לו אחיו, כלוב שכלא את מסלול החיים שלו ואסר את כל חלומותיו לעשרים שנה. ובתוך הכלוב הזה אני ערכתי מסע היכרות קצר עם דודי במשך חודשיים של חופשת הלימודים. את הכבוד הוא הניח כמו ביצה מרוסקת בתחתית הכלוב לכמה שנות עמל שגבו ממנו כוחות גוף ונפש. לאחר שנים של עבודה קשה הוא עזב את הבית, את המושב, את השוק ונשם לרווחה.
דודה שלי נכנסה עם שני כוסות קפה וצלוחית של עוגיות מבצק פריך וממרח תמרים. היא הניחה אותם על שולחן הפלסטיק, הדליקה סיגריה מהמצת של דוד שלי ויצאה החוצה. אנחנו התיישבנו לשוחח לרקע השריקות של ציפורי גן עדן. אני לוגם מהקפה המהביל, עוצם את עיני ושוקע אל תוך מסע של זיכרונות.
"חנן, קום ..יאללה בויה קום" העיר אותי דודי משנתי הקצרה.
"אני קם.. אני קם" השבתי לדודי במהירות.
קמתי מיד , התלבשתי בחיפזון ושטפתי את פני המותשות. כוס קפה מהביל ושתי עוגיות תמרים חיכו לי בשולחן העץ שבמטבח. אני ודודי שותים את הקפה ועולים על המרסדס המסחרית בדרך אל שוק של יום חמישי. הבוקר של יום חמישי מתנהל בעצלתיים ומאפשר לי לעצב את הבסטות כמו רכס הרים צבעוני שימשוך את עיני הקונים. דודי משעשע אותי בסיפורים מקומיים על סוחרי השוק בזמן שהוא מכין לנו שני באגטים עמוסי כל טוב לארוחת הבוקר. אני מביט בו בזמן שהוא מגיש לי את הבאגט העמוס ותוהה איך האדם הזה שהתחתן עם אחות של אמי הפך כל כך קרוב אלי.
שעות הבוקר המנומנמות התעוררו וקולניות המונית של סוחרים וקליינטים מילאה את השוק לקראת שעות אחר הצהריים. בין צעקה של מחיר לשקילה של שקית ירקות ראיתי את עאבד, הפועל הערבי של דני, משוחח עם חמיד מהבסטה הסמוכה. הוא עיוות את פניו, שמט את ארגז המלפפונים וחיפש את דני, חמיד מיהר חזרה אל בסטת האבטיחים בה עבד.
"יא דני.. יא דני אבא שלי מת" אמר לו עאבד בפנים מכומרות.
"מה מת? איזה מת עכשיו? בוא לפה תניח את המלפפונים מתחת לבסטה שלא ימותו בחום הזה, יאללה מהר!"
"אבא שלי מת, אני צריך כסף ללכת הביתה". עאבד ניגב את דמעותיו בשרוול מלוכלך של מדי ב' צהליים.
"איזה בית עכשיו? אתה נורמאלי? יום חמישי היום, השוק חזק"
"אני רוצה ללכת..."
"יאללה חלאס, חכה תמות גם אימא שלך אז תלך, ותכסה את העגבניות מאחורה."
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי רוע אמתי כל כך קרוב. משום מה עלתה במוחי תמונתה של המורה לטבע מבית הספר היסודי "אור החיים", נזכרתי איך היא נהנתה מהצמדת האצבע והאגודל שלה לבשרו הרך של תלמיד שהעז לדבר בשיעורה המשעמם. היא השהתה את האצבעות העוקצות כמה שניות וניתקה מגע במשיכה סיבובית אחורה, רק לאחר שווידאה שהכאב הגיע עד העצם. כמה התפללנו לאלוהי הבשר המכחיל שגורלה יהיה כגורל דבורה לאחר עקיצה, אך תפילותינו לא נענו והיא מאריכה שנותיה בנעימים עד עצם היום הזה. הסתכלתי על דני והרגשתי עקיצה כזאת בלב, מסכן עאבד. גם ההתעללות של כמה פרחי פשע בתלמיד המוזר ניסן עלתה במוחי פתאום. ההתנהגות שלהם לא הייתה התגלמות הטוב, בלשון המעטה, אבל הרוע שראיתי הבוקר הוא מסוג שונה, אמתי יותר. איך שניהם יצאו מאותו הרחם? שאלתי את עצמי.
בשוק הומה אדם של יום חמישי בצהריים, עאבד הצעיר חס על עגבניות התמר ומכסה אותן בברזנט השחור שהיה מוטל לצדן. הוא מהלך במהירות בין דמעותיו ומרוקן ארגזים של מלפפונים ועגבניות ושקים של תפוחי אדמה על הבסטה, מעמיס על העגלה ארגזי פלסטיק ריקים שקיפל וממהר אל המסחרית להחליפם בארגזים עמוסי סחורה.
דני מחכה שעאבד יסיים לפנות את הארגזים האחרונים מהמרסדס המסחרית שלו. הוא זורק מבט אל הבסטה הגדולה ומנגב את ידיו הדביקות בצדי מכנס הברמודה שלו. את הגרעין הוא משליך על הרצפה ומרחיק שני ציפורי דרור שנאבקו על תולעת מתה. את שתי הקופות הוא מרוקן מכל השטרות הגדולים ומצרף אותם לערימה התפוחה שבכיס חולצתו הפתוחה. הבטתי נפעם בערימת השטרות הממאנת להתקפל, דני קלט את מבטי וצחק לעברי.
"יאללה מהר כבר" הוא צעק לעבר עאבד כאילו כלום לא קרה. זה הזיל דמעותיו על שק תפוחי האדמה האחרון שפרק מהמסחרית, את אביו הוא כבר לא יקבור היום.
הערב יורד על השוק ואתו המחירים. אחרוני הלקוחות עוזבים את השוק עם שקיות עמוסי פירות וירקות.
" תוציא את הברזנט ותתחיל לקפל את הברזלים." אמר לי דודי שמעון והחל בעצמו לקפל את הגנרטור ואת המשקל. כזה הוא דוד שלי, נותן הוראה וממהר לבצע אותה יחד איתי. הוא מעמיס איתי יחד את המשאית ויחד איתי פורק אותה, את הפירות והירקות אנחנו מסדרים על הבסטה יחד .בין לבין, בארוחה משותפת על שני ארגזי פלסטיק או בשתיית הקפה הראשון שהעיר אותנו ואת השוק הוא משתף אותי במחשבותיו. הוא מספר לי על הבית שהוא רוצה לבנות ועל ממלכה גדולה של ציפורים, על הילדות שלו ועל המשפחה שלו שאני לא מכיר. חוץ מדני שעליו הוא לא אומר דבר, אני יודע מה הוא חושב עליו . גם אני מספר לדודי הכול. אני מספר לו על הבית ועל הלימודים, אפילו על התלמידה מכיתה יב שאני כל כך אוהב. והוא, צוחק ונותן עצות. כזה הוא דוד שלי שמעון, הדוד שאתו חלקתי את הסודות הכמוסים ביותר של נעוריי.
"אני בא" אמרתי לדודי והתחלתי לחתוך את החוטים שקשרו את הבד אל סוכות הברזל. עאבד התחיל לזרוק את הירקות שלא שרדו את החום אל פח האשפה הגדול שעמד בפתח היציאה מהשוק. בדרך הוא קרס כמעט תחת הנטל של שלושה ארגזי עגבניות ואני מיהרתי לעזור לו.
"כיף חאלק? איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו.
"חיים זבל" הוא השיב לי והשליך את העגבניות אל ההר הצבעוני שהתנשא מתחתית הפח, למרגלותיו בררו שתי נשים כפופות שרידי ירקות ופירות לתוך סלים מפלסטיק.
טפחתי על כתפו והוא הודה לי בעיניו.
"החיים לא זבל עאבד, אנשים זבל" אמרתי לו ומיהרתי חזרה אל הבסטה לקפל אל המסחרית עוד חמישי עמוס של עבודה.
המרסדס המסחרית עוזבת אתנו את השוק. עאבד קבור בתא המטען החשוך בין ברזלי הסוכה לבין ארגזי הפלסטיק הריקים. אני יושב בתא הקדמי בין דודי שמעון לבין דני הנהג. לאחר נסיעה של רבע שעה הוא עוצר לי בתחנת האוטובוס שליד ביתי.
"חכה רגע" הוא אומר לי ומתחיל לצחוק בקצב איטי. הוא שולף אחת מערימות השטרות המקופלים שלו. אצבעו המיומנת מעבירה את שטרות המאה הבהירים, את שטרות החמישים הסגולים ואת הירוקים של העשרים. אחר כך הוא סופר חמש עשרה שטרות מקומטים של גולדה ונותן לי אותם.
"קח.. מגיע לך.. חה.. חה". כמה שנאתי אותו ואת גולדה באותו הרגע. מאה וחמישים שקלים עלובים על כל העבודה הזאת, מאה וחמישים שקלים בחמש עשרה שטרות של גולדה.
הדבר היחיד שהרגיע אותי באותו הרגע, שמונה דברים יותר נכון, היו שמונה שטרות סגולים שהיו תחובים עמוק בתוך שתי הגרביים שלי. ש"י עגנון ודוד שלי שמעון מסתכלים עלי במבט יודע סוד ומחייכים.
"מגיע לך.. חה.. חה" חשבתי לעצמי וקפצתי אל המדרכה.
*
ליל רביעי, כמעט חצות. אני ודודי נוסעים בדרך עפר מפותלת אל בן דודו של המוכתר של בית להיה. חברו הטוב של דני. פנסי המרסדס המסחרית כבויים, ודודי, על אף עין הזכוכית, מכיר את הדרך על בוריה.
"אם תראה אורות כחולים תגיד לי "
"טוב" אמרתי בלב פועם. פחדתי יותר להגיע ליעד, או חלילה לא לחזור ממנו. אנחנו נוסעים להעמיס את המסחרית בארגזי ענבים של המוכתר.
"אתה מפחד או מה ?! חה חה חה" אמר לי דודי והציע לי סיגריה.
"בכלל לא!" מיהרתי להשיב והצטערתי על הקול הסדוק. "מה פתאום" ניסיתי לאטום את הסדקים.
"הפחד או הסיגריה? קח אני לא אגלה" דוד שלי הכיר אותי טוב מאוד. הוא ידע שאני מעשן בסתר ומפחד בסתר.
הדלקתי את הסיגריה שלי והשבתי לו את המצת שנפל מהקפיצה של האוטו. נשפתי עשן סמיך אל חלל האוטו בתקווה להסתיר מדודי היודע כל את פנטזיית בין הערביים המביכה של יום שלישי. זה היה עוד סבב של הברחת סחורה מהרצועה . עוד סבב שיביא לכיסו התופח של המרוויח הגדול שטרות רבים של כסף. לאחר חצי שעה של נסיעה מתוחה, הקנרית היפה שהייתה תלויה על המראה הפנימית האטה את תנודותיה ונעצרה מול מבנה גדול מאבן. פעיית כבשים משוחררים ונביחה של שני כלבים מאיימים התריסו לעבר האורות הגבוהים שהבהבו.
"אהלן , אהלן ביק" אמר המוכתר לדודי ולחץ את ידו.
"אהלן, אהלן כיף חאלק יא מוכתר?" השיב לו דודי והעביר לו ערימת שטרות מגולגלת.
"שוקראן יא שמעון, מה שלום דני? הוא שאל.
"וואלה בסדר גמור, חמדו אללה" השיב לו דודי והקפיד גם הוא על השלום בין השפות.
יאללה" צעק המוכתר לעבר שלושה צעירים שישבו על ארזים הפוכים. הוא הכניס את גליל השטרות אל כיסו מבלי לספור. איזה פשוט לתת אמון חשבתי לעצמי. שלושת הצעירים כיבו את הסיגריות והחלו להעמיס את ארגזי הענבים. עמדתי לחוץ בתוך תא המטען הארוך וצופפתי את הארגזים במהירות כדי לקצר את הביקור. דודי נפרד לשלום והניע את האוטו. פיח המסחרית התערבב עם האבק שעלה מהקרקע. הבטתי במראה האחורית וראיתי נצנוצים של ארבע סיגריות בתוך הערפל הסמיך.
הלילה עוד ארוך. עוד חצי שעה של נסיעה מתוחה, עוד שעה של פירוק הסחורה בשוק הרדום, ועוד עשרים דקות של נסיעה מתישה אל המיטה בביתו של דודי.
*

עאבד יורד ממונית הטרנזיט הצהובה עם עוד תשעה פועלים בצד הכביש הראשי המוביל אל מושב בית שקמה בימי שלישי בערב. בכביש הישן החוצה את המושב הם מתפזרים בין הבתים המנומנמים, ועאבד נכנס לסככת הירקות הגדולה שמאחורי ביתו השני של דני. זה יהיה משכנו עד לבוקר יום שישי, בו היה עולה על המונית שתיקח אותו ואת שאר הפועלים חזרה אל המחסום. הוא משכיב את המזרן המאובק מתחת לשולחן העץ הגדול. מניח שקית קטנה של בגדים על המזרן ופורש עליו את הפוך החרוך שכיסה את סיר החמין של דודתי בחורף האחרון. בפתח השני של הסככה, זה הפונה אל מטע האפרסקים, שכנו באוהל מאולתר, עשוי בד וניילון קשיח, שתי פועלות צעירות מכוסות מכף רגל ועד ראש. הן עבדו אצל דני בקטיף האפרסמונים והשזיפים. את האוכל הן היו מבשלות מחוץ לסככה על מדורה קטנה, ואת הפיתות היו מכינות על הסאג' שמתחת לעץ הרימונים הבודד. גם אני הייתי מגיע למושב בימי שלישי בערב בקו שש- עשרה של חברת אגד, מתמקם בביתו של דודי שמעון והולך אל הסככה לעזור בסידור הארגזים ליום השוק שלמחרת. זה היה השבוע השלישי לחופש הגדול של כיתה יוד. לאחר שרוקנתי את תיק הבגדים בחדר מיהרתי אל הסככה.
"אהלן" אמרתי לשתי הצעירות שישבו בסככה לאחר יום קטיף ארוך . אחת מהן ערבבה תבשיל בשרי בתוך סיר שחום, והשנייה זרקה לתוך הסיר חתיכות גסות של תפוח אדמה מקולף.
"אהלן" הן ענו לי בנימוס והשיבו מבטן לסיר. עשן סמיך נכנס אל הסככה וקרא לאחת מהן לבוא אל הסאג', שתי תרנגולות התרחקו מהסיר, לפחות ליממה הקרובה.
"תתקרב יא חביבי" קראה לי השנייה אפופת עשן. עיניה הגלויות קוראות לי מתוך הבורקה החומה לבוא ולגלות טפחיים.
היא הניחה את המצקת הגדולה בתוך הסיר ונכנסה אל האוהל, קילפה מעליה את כל הבגדים הכהים במשיכת יד אחת וחשפה את מחשבותיי על מערומיה מהשבוע החולף. בתקרת האוהל תלויים אשכולות של ענבים אדומים ולבנים שהגיעו מהמוכתר של בית להיה. היא נשכבה על מצע מתנפץ של אפרסמונים ושזיפים בשלים שנשרו מהמטעים הסמוכים. ענן סמיך של התבשיל מתערבב עם ניחוח הפירות המתוקים והיא שואפת אותו מתוך נרגילה גבוהה. חץ דק של עשן יוצא משפתיה הבשרניות ותולה את בגדיי על דופן האוהל. אני נשכב לידה, מחשבותיי עירומות כיום היוולדי וגופי מגיב לקרבתה החמה . היא מאכילה אותי תבשיל של בשר ומניקה אותי בחלב משדיה הקטנים. אני רוכן על מערומיה הכהים ומחלל את יצועי דתי ומולדתי.
"אה.. אהלן" גמגמתי אליהן ופניתי ליציאה.
פתחתי נבוך את הדלת המרושתת ודוד שלי יצא דרכה לכיוון השולחן.
"איזה גוזלים יפים.. בוא שב תשתה את הקפה, הוא מתקרר"
דוד שלי התיישב על הכיסא, לגם מהקפה והגיש לי עוגיית תמרים. "מה עם בית?" הוא שאל "הלכת לבדוק משכנתא? למה אתה מחכה למה?"
"קבעתי כבר עם מתווך דירות, מחר הוא יראה לנו כמה בתים" אמרתי לדודי
"יופי, אם אתה צריך כסף תגיד לי, אמרתי לך קודם כל שיהיה לך ארבע קירות, ארבע קירות"
"תודה דוד, מחר אני הולך". סיימנו את הקפה, נישקתי את דודי וחזרתי ליחידת הדיור הקטנה ששכרנו אני ואשתי ברחוב התמר, עוד שעתיים היא תחזור מהעבודה. הוצאתי את המחברת הירוקה מהשידה וכתבתי כמה שורות על מפגש נוסף עם דוד שלי, אלו היו שורות אחרונות שכתבתי במחברת הזאת ובכלל.
חצות ועשרה, סיימתי לקרוא את השורות האחרונות. הזיכרונות התערבבו יחד עם מלל עמום שהגיע מהסלון. הנחתי את משקפי הקריאה על הכריכה החדשה של "סטלין הצעיר". לקחתי עט מהמגירה וכתבתי על גב הכריכה האחורית, יומן מסע: כל אחד ממשיך במסע החיים שלו. אני פגשתי את כולם בנקודת זמן אחת בחופש הגדול של כיתה יוד: את דני, את עאבד ואת שתי הפועלות הערביות ובעיקר את הדוד הטוב שלי שמעון. כל אחד ממשיך במסע החיים שלו, בנו של דני ממשיך את דרכו של אביו במסע בלתי נלאה לצבור עוד ועוד כסף. מטע האפרסקים שהיה במושב כבר לא קיים. העצים שנעקרו פינו מקום למחסן ענק של איש עסקים מפוקפק שקנה מדני את השטח. גם הסככה נעלמה ולקחה אתה את הפועלות הערביות ואיתן כמה פנטזיות שלי מהחופש הגדול של כיתה יוד. הבן שלו מחזיק בבעלות של כמה בסטות בשוק החדש שנפתח באופן מתוזמן כחודש לפני סיום מסע הבחירות האחרון של ראש העיר. עובדים מהמזרח הרחוק מתרוצצים בין הבסטות העמוסות, הם יסיימו את המסע שלהם בארץ הקודש כאשר יפוג אישור השהייה שלהם בארץ, הם דחקו את הפועלים מהמזרח הקרוב אל מעבר לגדר המערכת שנמצאת כמטחווי קסאמים מהשוק. גדר השנאה הכתה שורשים וחצתה את השביל שנהג להוביל אותנו בלילות רביעי אל המוכתר של בית להיה. היא עשתה רע לעסקים של המוכתר והשנים שחלפו טשטשו את עקבות המרסדס המסחרית שהבריחה ממחסנו טונות של ענבים שנסחטו היישר אל חשבונו השמן של דני. עאבד היתום כנראה מנסה לחיות אי שם מאחורי הגדר באחד ממחנות הפליטים שברצועה, או לחפור מנהרה מתחת לשביל כדי לנקום בבני עמו של דני, אני ממשיך במסע החיים שלי. סיימתי מזמן את התיכון, את השירות הצבאי ואת הלימודים. אחר כך התחתנתי והבאתי לעולם שלושה ילדים. אני זוכר שדוד שלי שמעון היה הראשון מבני משפחתי שהכיר את אשתי. הוא אהב אותה, אהב אותה מאוד, והיא אהבה כל כך לבוא איתי אל גן העדן של דוד שלי. הוא עכשיו בגן עדן. הוא נפטר בגיל חמישים ושלוש, רק המסע שלו הסתיים מוקדם, מוקדם מידי.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. So much info in so f Quiana 4/21/2016 1:46:44 PM
4. If my problem was a Destrie 4/21/2016 12:19:19 AM
3. I'm imedspser. You'v Kasara 4/20/2016 12:10:20 AM
2. כתוב טוב, אבל אורי שפירא 11/14/2014 8:03:20 PM
1. מושלם יגאל 11/13/2014 7:32:52 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign