פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
כשהריקנות מתרוקנת

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


שם:  כשהריקנות מתרוקנת
מחבר:  תמנע קורץ

תאור:

"אתה חושב, שאחרי שהכל מתרוקן, עוד יכול להישאר בכלל משהו?"
"כן. בדיוק כמו שליקום אין סוף, כך יהיה גם הרִיק. תמיד יהיה עוד משהו אחרי שהמשהו האחרון נגמר – את לא חושבת?"
"אני לא יודעת... זה נשמע לי קצת מתפלסף."
"בואי נתערב שאת לא תעיזי להיכנס עד למעמקי הריקנות. בואי נתערב, שאת תתקעי כבר בשלב הראשון."
"אתה קצת ממעיט בערכי, אני הרי מומחית בחללים ריקים!"
"את?! חחח... הצחקת אותי! את רק מרגישה את המשאבה של הריק מתחילה לעבוד ואת כבר בורחת למקום מבטחים ומחפשת לך תעסוקה לרוב, כדי לא להרגיש את ההתרוקנות."
"אתה בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. בדיוק עכשיו אני בימים כאלה של ריקנות. לא כותבת, לא מחפשת, לא עושה ולא רוצה. רק מחכה. מחכה שהכל יתרוקן כדי שדברים חדשים יוכלו לבוא. מפנה מקום."
"את רואה?! את לא מתרוקנת בשביל לחוש את הריקנות, את מתרוקנת בשביל דברים חדשים. את לא חווה באמת את שלב הביניים. את לא חודרת אל נבכי הריקנות ויושבת באפלה הריקה של הריק."
"מה – אתה מנסה להפחיד אותי? מה זה כל המילים האלה – ריק, ריקנות, ריקה, מתרוקנת – תזהר שלא תשחק את המילה הזאת. היא עוד תתרוקן לך מכל המשמעות שלה!"
"את חושבת שזה מצחיק? בואי נראה אותך צוחקת אחרי שתמצאי את עצמך בעלטה גמורה, כשאף אחד מחושיך אינו יכול יותר לבוא לך לעזר. אז נשמע אותך צוחקת!"
"אתה רוצה להתערב איתי?"
"זה בדיוק מה שאמרתי בהתחלה. שאני מוכן להתערב איתך שלא תחזיקי מעמד אפילו רבע שעה בתוך המקום הזה – ואני נמנע מלומר את המילים המפורשות, שלא יפחידו אותך יותר מדי."
"עכשיו אתה מנסה להתבדח על חשבוני – תזהר! אתה עומד להפסיד את המכנסיים שלך!"
"יאללה, קשקשנית. תתחילי. לפי מה שאת אומרת, זה לא צריך להיות קשה מדי. את ממילא בתקופה כזאת, אז את רק צריכה עוד דחיפה קטנה ומיד את מגיעה אל היעד המבוקש."
"יש לך כמה טיפים בשבילי? אתה הרי המומחה למסע בריקנות הגדולה."
"התשובה בגוף השאלה. זה מה שאת צריכה לזכור – את לא במסע. וזאת העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך. עכשיו, מספיק לדבר. קדימה. היכנסי."

הדלת נפתחת.
רוח מנשבת על פני. עוברת במשב מצמרר, נשאבת החוצה או אולי פנימה, לא הייתי בטוחה.
בפנים אין דבר. הכל ריק. מן חלל שחור משחור – אך לחלוטין אינו שחור.
לצבע הזה, אין שם. זה רק חלל. חלל עצום ואין-סופי, שמהמקום בו אני עומדת אי אפשר לראות את סופו או את תחילתו.
בלי לשים לב, אני כבר בתוך החלל והוא סוגר עלי מכל הכיוונים.
אם היתה כאן דלת, היא נעלמה ואיננה. אין כלום בחלל הזה. גם הרוח הפסיקה לנשוב ברגע שנעלמה האפשרות היחידה לחזור לאחור ולוותר על כל החוויה.
הרגשתי את נשימותיי הולכות ומכבידות על חזי. היה נדמה לי כי החלל כולו נושם ומתכווץ עם כל נשימה שלי.
עם כל שאיפה – החלל סגר עלי וחשתי את גופי נמעך אל תוכי.
עם כל נשיפה – התרחב החלל והרגשתי את אבריי מתפזרים לכל עבר ואיבדתי כל תחושה לכיוון או מקום.
ליבי הלם בחוזקה.
לזה לא התכוננתי. איך הוא ידע? הממזר...
לאט, לאט התחלתי לשים לב לדברים:
ראשית, נעלם האור. אך גם העלטה הכבדה ששררה בחלל הריק, היתה שקופה. בדרך כלשהי יכולתי לראות דרך האפלה, אך בריקנות הגדולה, ממילא לא היה מה לראות!
אחרי האור נעלמו הקולות והרחשים והריק הפך לווקום דומם ואפל.
אחד אחרי השני כבו חושיי. הריח, הטעם, הראייה – נשארו רק חוש השמיעה, שהלך ודעך ככל שהריק העמיק והתרוקן וחוש המישוש, שכעת היה החוש היחידי שיכולתי להסתמך עליו.
מאור עיניי כבה גם הוא. כעת גם לא ראיתי דרך האוויר הדחוס, אם היה זה בכלל אוויר, כי ריח לא היה לו. בחלל הריק לא נישא כל ניחוח. ובגרוני שיבש וניחר, לא היה שריד וזכר לטעם כלשהו.
ליבי הלם כמטורף ודמי הציף את ראשי. הפחד השתלט על כולי.
החלל שהקיף אותי יצר תחושה של חוסר מגע כללי. לא היה לי חם ולא היה לי קר,
אך משום מה הרגשתי עירומה לחלוטין. כאילו הוסרו כל בגדיי ועורי חשוף.
יכולתי להרגיש כל שערה קטנטנה שעל גופי, עומדת וסומרת מרוב פחד.
צמרמורת הזדחלה בגבי והתפשטה לכל עבר, מעבירה זרמים בכולי וכל תא עצב שהיה קיים בי, שלח אותות מצוקה אל מוחי.
המרחב היה ריק – ואני הרגשתי את תוכי מתרוקן ממני.
הפחד שאחז בי התחלף באימה נוראה, שנפלתי למלכודת של עצמי.
"איך יוצאים מזה?" אני זועקת לחלל הריק.
אין תשובה.
אין קול ואין עונה, אין אפילו "קול דממה דקה".
כלום. אפס.
אני מנסה שוב.
"איך יוצאים מכאן?" וחזק יותר – "איך יוצאים מכאן?? מכאן... כאן... כאן...."
שאלתי מהדהדת בראשי.
רק בראשי. מהדהדת בתוכי, נהדפת בין כותלי גופי, רצה מאוזן אחת לשניה, מחרישה את עור תופי, פעם משמאל ופעם מימין, מחרישה אותי לכל רחש או צליל,
שממילא לא נשמעו, אך אני כבר הייתי עיוורת וחרשת למתרחש סביבי.
רק האימה שבתוכי צורחת בי את הידיעה, שהריקנות בלעה אותי לתוכה.
אני אבודה.
עכשיו אני יודעת למה תמיד פחדתי ממנה, למה תמיד נמלטתי מפניה, למה לעולם לא רציתי לחדור אל עומקיה – "וכאשר יגורתי, בא לי!"
אין מפלט מזו השממה, האימה.
אני כושלת על ברכיי, נופלת אל הקרקע, שמן הסתם נשמטה תחת רגליי.
אם כלו כל הקיצים, אזחל ואגשש את דרכי, כתינוק בן יומו המפלס את דרכו מרחם אימו ורק יצר ההישרדות הוא זה שדוחף אותו להתקדם ולצאת מתוך אותה מחילה אפלה וחונקת.
בכפות ידיי אני מגששת את האפלה הריקה. בראשי ממשיכים לצווח אותם הקולות, הספקות וכל הפחדים שאי פעם נוצרו במחשבותיי ועומדים עתה לכלותני.
לאן אני בכלל מתקדמת?
גם ידיי אינן יודעות לומר לאן, כי הן אינן נוגעות בדבר מה שניתן בכלל להגדירו.
אין זו דרך או שביל שאפשר לנוע עליו, רק ריק אחד ארוך שעליו אני הולכת לאיבוד.
"ומה אם אתקל בדבר מה ואפצע את עצמי או אפול לתוך בור ריק ואפל?" חולפת מחשבה מצמררת בראשי. "איש לא ידע, איש לא ישמע שנפלתי ונעלמתי. לנצח אהיה אבודה בחלל הזה..." היאוש מכה בי ומרוקן כל שביב של תקווה שאי פעם היתה קיימת בי.
אני קורסת אל תוכי. ריקה כולי.
"מה זה משנה אם אפול, ממילא אני כבר אבודה כאן בריק הזה ובעצם, אם זה רק חלל ריק, אם אין כאן דבר, הרי שגם בורות לא יהיו כאן..."
מחשבה חדשה חולפת פתאום בראשי.
הכל עוצר. כל כולי מרוכזת בתובנה המופלאה שזה עתה התפלחה לה.
"...תזכרי שאת לא במסע..." שמעתי שוב את קולו בראשי, רומז לי, נותן לי את המפתח לשהייה ממושכת ומוצלחת ביקום של ריקנות.
מה שקרס בתוכי לפני רגעים אחדים – שב ומתמלא מעצמו. ופרץ חדש של תקווה מגיח מאי שם.
אני שבה ורוכנת על ברכיי וכפות ידיי שבות למשש את הריק.
אם אין על מה ללכת או לאן להתקדם, אם אי אפשר לראות ואי אפשר לשמוע דבר,
למה אוכל להקשיב?
אם לרגע אחד אוכל להשתיק את המחשבות המבוהלות בראשי, אולי אצליח להקשיב לדבר מה. אני מנסה. בפעם הראשונה בחיי, אני באמת מנסה.
אט, אט פוחתת ההמולה בראשי. עור התוף באוזניי נרגע ואינו מכה יותר את עצמו.
מחשבותיי נסוגות לאחור, נעלמות אל מקומות שלא ידעתי שקיימים במוחי.
המחשבה האחרונה שנעלמת משאירה אחריה שובל של רמזים – אם אין לאן ליפול ואין ממה להיפגע, אז גם לא נשקפת כאן כל סכנה.
אין צורך למהר, אין צורך להוכיח דבר, הרי אינני עומדת למבחן או משפט.
רק צריכה להפסיק ולחשוב ולהקשיב לריקנות, היא כבר תספר לי הכל.
אלה כבר לא היו סתם מחשבות, אלו היו תובנות נפלאות שהגיעו מתוך השקט.
תקווה נוספת נתנה את הכח להשתיק את אחרוני הקולות וסוף, סוף השתרר לו שקט אמיתי בתוכי.
יכולתי להרגיש שוב את הריקנות עוטפת אותי בשמיכה עירומה, מפשיטה אותי מבחוץ ושוטפת אותי מבפנים.
לא היה בי כלום ולא הייתי דבר.
מתוך החלל הריק שעכשיו כבר הייתי לחלק ממנו, הגיח לאיטו צליל מוכר.
קבוע, מונוטוני, קצוב.
צליל חלוש, שהלך וגבר ככל שהיטבתי להקשיב ולהתרכז רק בו.
כעת לא היה דבר ביקום הזה, חוץ מאותו צליל, שמרגע לרגע נהיה לי יותר ויותר צלול וברור.
תָ-תַם, תָ-תַם, תָ-תַם, תָ-תַם... הלם הצליל הקצוב, כהלמות ליבי הפועם בחזי.
"הקשב לליבך כשהוא קורא לך!" הדהדו בי מילים משיר ישן והלמות ליבי החלו להדהד בכולי ופרצו את גבולות גופי ומילאו את כל החלל והמרחב הריקים ולא היה דבר אחר ביקום הזה מלבד ליבי הפועם.
אני נפרשת לכל עבר בתוך הריקנות והיא מחבקת אותי.
כבר אינני מרגישה עירומה ולהפתעתי הריקנות ממלאת אותי. איזה אבסורד!
אבל כל כך אמיתי! ונכון.
כבר אינני פוחדת ורק שוכבת לי כך, נכנעת לליטוף העדין של הריק, מקשיבה לליבי שמספר לי על המקום המופלא הזה שנקרא ריקנות...

קרן אור חודרת מאי שם.
אני ממצמצת בעיניי, שאינן מורגלות באור יום.
אני מתמתחת וגופי חש את מגעם של בגדיי והשמיכות, את רכותה של המיטה. כבר מזמן שלא חשתי דבר.
אוזניי קולטות צליל טיפות גשם, מכה על גגות ואפי מזהה את הניחוח האהוב של בוקר גשום. על לשוני מתגלגל לו אותו טעם יבש, של כל בוקר...

אני מציצה בשעון. שעת בוקר מוקדמת.
בלוח השנה חלפו להם שלושה או ארבעה שבועות מאז אותו היום שבו נכנסתי אל הריקנות ושום דבר לא ממש השתנה.
אותם הבגדים, אותו הבית, אותה העבודה.
אולי שום דבר לא השתנה, אבל אני חזרתי שונה. שקטה. נקייה. נחושה. ברורה.
צלחתי את הריקנות ועכשיו אני מוכנה.

התלבשתי, מחייכת לעצמי חיוך ממזרי –
מישהו הולך להפסיד את המכנסיים שלו היום...

 © כל הזכויות שמורות

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign