פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
ועד זיכרון לא עוצרים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%38
אהבתי
%14
מעניין
%5
לא אהבתי
%43
שם:  ועד זיכרון לא עוצרים
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: עדינה בן-חנן

"הכביסה לא התייבשה", אני צועקת אל חיים מהמרפסת.
"תכניסי אותה למייבש ונזוז", אני שומעת את קולו מתרחק במורד המדרגות.
"למייבש? הוא מרעיש נורא. אתה הרי אף פעם לא מוצא זמן לתקן אותו, ועכשיו השכנים עוד עלולים לחשוב שזו אזעקה".
"אין לנו ברירה". חיים מרים אליי את קולו מהקומה התחתונה.
אני מורידה את הכביסה, מכניסה למייבש ומפעילה. תוך שניות המייבש מרעיש בצווחה הדומה לאזעקה שהופעלה כאן לפני כשעה.
"מה? זה עד כדי כך?" הוא שואל מתנשף מהריצה חזרה במעלה המדרגות.
"נו, מה חשבת? שסתם אני מנדנדת לך שתתקן אותו".
"יש בעיה עם אחד המסבים", הוא אומר.
"דיאגנוזות עוד לא תיקנו אף מכונה", אני עונה, אחר כך משתתקת.
חייבים להספיק לארגן הכול ומהר. אני סוגרת את השמשות שאף שכן לא יתבלבל וירד בטעות למקלט, ובזמן שהמייבש צורח חיים ואני מתרוצצים בבית, מסדרים מיטות, שוטפים כלים, מכינים סנדוויצ'ים וממלאים מזוודה ושני תיקים שהעמדנו באמצע הבית.
אני מכניסה לתוכם: מכנסי שבע שמיניות, מכנסיים קצרים, נעלים וחולצות טריקו חצי שרוול בצבעים שונים, מעיל קל ושלושה ספרים שהיו מונחים על המעקה: "מחזיר אהבות קודמות" שהתחלתי לקרוא, "תורת הפנג שואי" ו"תהליך הרייקי". חיים מכניס לתוכם פחות בגדים, כלי רחצה, גיליון אחרון של סיינטיפיק אמריקן, מאמר שהוא עובד עליו, סנדלים, כובע לבן בעל שוליים רחבים ועוד חפצים שאולי יהיה להם שימוש במסע הלא ידוע שאנחנו יוצאים אליו.
"נצא בחושך", אני מציעה.
"בחושך?"
"כן, הם אף פעם לא שיגרו קטיושות בחושך".
ועד החושך אנחנו זורקים שלושה פחים, מגיפים תריסים ומסדרים את החצר. חיים סוחב את המזוודה והתיקים למכונית. אני עוברת בכל החדרים לוודא שלא השארנו מאוורר פועל או אור דלוק מלבד האור שאנחנו תמיד משאירים ורדיו על רשת ב לעשות רושם שאנחנו בבית, במיוחד עכשיו כשכמעט לא נשארו שכנים ברחוב. אני מגיפה את התריס בכניסה, האחרון שנשאר פתוח, ויוצאת להקשיב אם שומעים את הרדיו בחוץ כשהדלת נעולה. חוזרת ומגבירה קצת. יוצאת שוב, חוזרת ומחלישה קצת, ושוב מגבירה. שישמעו. עדיף שיחשבו שאנחנו בבית, בין כה וכה מי שנמצא שומע כל הזמן חדשות. יומיים חלפו מאז שהחלו ההפגזות על מגדל, והגנבים שחוששים מסיומן המהיר כבר פרצו לבית אחד ברחוב שלנו.
אני לוקחת תיק אחרון ובקבוק מים, יוצאת מהבית, מנשקת את המזוזה, דבר שמעולם לא עשיתי קודם, מתפללת שנחזור בריאים ושלמים ונועלת את דלת הכניסה. אחר כך יורדת במדרגות מסביב לבית לבדוק אם ברז המים האחורי סגור. החתולה שהפכה את החצר לביתה, ממקמת את גוריה על הטרסות לצד המדרגות לשנת לילה ונוהמת לעברי בזעם. אני חשה כלפיה כבוד רב ולא מסלקת אותה. אחרי הכול, היא זו שנשארת, אני זו שעוזבת.
זהו, הכול סגור, אני יוצאת מהשער, עוברת את בתי השכנים החשוכים והדוממים בצדה האחד של המדרכה, מריחה את שיחי אלת המסטיק בצדה השני, דורכת על מחטי אורן שנשרו. הולכת לאט. איך אפשר ללכת מהר את הדרך מהבית שאינני יודעת מתי אחזור בה?
במכונית פוגשת את חיים שלא מבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע.
אנחנו יוצאים לדרך ועד זיכרון לא עוצרים.
שם חונים בפעם הראשונה ומבקרים חברים שלא מופגזים.

16.7.2006
הטלפון בבית של אבי מצלצל, מפר את השקט השורר כאן בחדרים, כאילו הוא אחד מדיירי הבית. אני מרימה את השפופרת. שפרה, אחת מקרובות המשפחה הבודדות של אבי, על הקו והיא דורשת בשלומי.
"שמעתי את החדשות אתמול", היא מספרת לי.
"נפלו קטיושות על מגדל ובטלוויזיה הראו כמה דירות שנפגעו. הכול בסדר איתכם?"
"כן, ברוך השם. באנו לאבא עד שההפגזות ייגמרו".
"חשבתי שאחת הדירות שלכם, היו בה תמונות ופסלים מקרמיקה".
"לא. לא הדירה שלנו", אני מדגישה.
"לקחתם מזכרות מהבית?"
"רק בגדים וכמה ספרים".
"לא לקחתם אף מזכרת?" קולה של שפרה עולה, "תכשיטים או תמונות?"
"לא. לא היה מספיק מקום במכונית, ותכשיטים לא מעניינים אותי".
"אפילו לא מזכרת קטנה?"
"את החיים לקחנו", אני מתריסה כנגדה, ונזכרת שבכל זאת היו כמה דברים יקרים ללבי שאפשר היה לקחת, אבל בחיפזון שעזבנו איך אפשר היה לחשוב על כך.
"אלבומים לקחת?" היא ממשיכה.
כן, אלבומים הייתי לוקחת, אני חושבת ושותקת לשפופרת, גם ערמת ניירות שבהם תכתובת מֵיילים שהדפסתי המונחת באחת המגרות מתחת שולחן הכתיבה.
"במלחמת המפרץ כשעלינו מגבעתיים לירושלים לקחנו מזכרות מהבית", אני שומעת אותה מספרת לי מעבר לקו, ומתארת כל מזכרת ומזכרת.
לא עזבנו את הבית כמו שצריך, אני חושבת בזמן ששפרה ממשיכה לדבר. לא לקחנו אלבומים ולא דרכונים ולא אף מזכרת אחת.
"ומה שלום רן?" שפרה חוקרת, ואחר כך שואלת גם על שאר בני המשפחה.
לבסוף אני מודה לה שהתעניינה בשלומנו, מניחה את השפופרת וחוזרת לשקט שאוחז פה בכל. השקט שהופך גם את ההרהורים הפנימיים למוחשיים עד כדי מישוש. הם יושבים איתי על הספה החומה, זו שאבא שלי לא צריך אף אחרת במקומה, אל מול קירות שכל סנטימטר בהם מכוסה בתמונות משפחתיות ורק החלון המרובע יוצר בניהן הפסקה, דרכו רואים עלי אגוז מתנועעים ברוח וכל תנועה שלהם משנה את גוון הירוק לירוק נוסף.
כשמתבוננים בתמונות שמים לב שהדמויות המצולמות אינן רבות, אבל כל דמות משוכפלת עוד ועוד. אחד הנכדים בגיל ארבעה חודשים מחייך מהסל-קל, בגיל שנה באמבטיה ובגיל חמש מעיף בלוני סבון. תמונות לכל נכד ולכל נכדה ותמונה לכל חתונה של כל בת. באחת התמונות הישנות אנחנו, הבנות ואבא, על המדרגות בפתח הבית, היכן שנהגנו לשיר בלילות הקיץ. בתמונה אחרת בני המשפחה מסודרים בשתי שורות, הגבוהים מאחור והנמוכים מלפנים במסיבת יום ההולדת של סבא. תמונה ועוד תמונה עד שנוצר מעין טפט עמוס של צילומים משפחתיים, שהצופה בהם יכול לקבל רושם שהתגוררה כאן משפחה מרובת נפשות, בבית, שעבור אמי, אף פעם לא הייתה בו מספיק משפחה.
אני ממשיכה להתבונן בתמונות ובחפצים, פוגשת על אחד המדפים שהלכּה מתקלפת בפינותיו, בין אלבומים המונחים בערמה לבין כרכים של כתבי שלום עליכם את הפמוטים שאמי הדליקה בהם נרות כל ערב שישי ואבי כיבה ברבע לשבע כשהלכנו לארוחה החגיגית בחדר האוכל. כשחזרנו אמי הדליקה אותם שוב שיבערו עד תומם.
כמה בקשות שמעו הפמוטים הללו, כמה תחינות, איחולים ותפילות. כמה שמות נלחשו מהשפתיים של אמי לידם. פמוטי כסף בעלי רגל אחת שממנה מתפצלות שלוש זרועות המסתיימות כל אחת בכותרת ירקרקה. מאז שהסתיימו ארוחות ערבי השישי בחדר האוכל הם דלקו ברציפות, אבל גם כשאבי כיבה אותם הייתי בטוחה שהתפילות והבקשות של אמי נשמעות היטב. אמי, שבכל פעם שיצאה מהבית או חזרה אליו נישקה את המזוזה, דבר שאני עשיתי לפני יומיים לראשונה.

22.7.2006
לשכנים הודענו שאנחנו נוסעים לסוף שבוע, אך סוף השבוע בבית של אבי בכפר זכריה מתארך מיום ליום. עוד לא פרקנו לגמרי את המזוודות וכל יום מחדש שוקלים אם להישאר או לחזור. בני משפחה שחוששים לשלומנו מפצירים שנישאר, אבל ההרגשה שלא עזבנו את הבית כמו שצריך לא עוזבת אותי אחרי השיחה עם שפרה. לא לקחנו מספיק בגדים, לא מספיק ספרים, לא מסמכים ולא את העבודות שהייתי בעיצומן. אך מה שמטריד אותי יותר מכל אלה, אחרי מראה הדירות הפגועות החשופות לכל מאן דהו במהדורות החדשות, הוא האפשרות שאם תפגע הדירה שלנו מישהו עוד עלול לקרוא את הדפים בהם הדפסתי את תכתובת המֵיילים שיחזקאל ואני החלפנו בשעות מאוחרות. גם גישושי ההתקרבות וגילויי הנפש, גם ההטחות והעלבונות ייחשפו לעיני הצופים של רשת סי.אֶן.אֶן, בי.בי.סי, ערוצי הטלוויזיה הישראלים ואֶל-מָאנַר.
בִּן-רגע יחסים שלא סיפרתי עליהם גם לחברים קרובים ביותר, יהפכו לנחלת כלל תושבי כדור הארץ, למעט שבטים נידחים על גדות האמזונס או בשולי הַסָּהָרָה. רק לא זה, אני חושבת, וכשבוע אחרי שהגענו לכפר זכריה הספקות בנוגע לחזרה הביתה מתקשחים בי להחלטה שאי-אפשר לחזור ממנה.
בחמש וחצי אחרי הקפה אנחנו יוצאים צפונה למסע חזרה. כשעה מאוחר יותר אנחנו על כביש שש והכביש עמוס. אנשים נוסעים מהמרכז שוקק החיים אל הצפון המופגז. הם נוסעים כי יש להם סידורים שמצדיקים את הנסיעה או עבודה או משפחה. אבל אני? אני, לכל הרוחות, נוסעת במהירות של 150 קילומטר לשעה כדי לקרוע ערמת ניירות שבהם תכתובת מֵיילים. אני מתקשה להאמין שאני עושה זאת, אבל השתקפות פניי במראה הצדדית והנוף החולף במהירות מעידים שזה מה שאני עושה. מביטה בנוסעים שבמכוניות החולפות, מנסה להבין מי בכלל יוצא למסע הזה, וככל שמצפינים מתמעטות המכוניות. עוד סיבוב ועוד סיבוב, אנחנו מנסים לדהור את המרחק. מגיעים לפאתי מגדל, נוסעים עד הכיכר המרכזית, עולים לשכונת מצפה, עיקול אחרון אל מגרש החניה וזהו. גם הפעם, ליתר בטחון הגענו בחושך.
הולכים מהחנייה לבית, ומהרגע שנכנסים לתוכו מתרוצצים באָמוֹק, כאילו מישהו לחץ עבורנו על סטופר. פורקים את התיקים, מכבסים, זורקים אוכל שנרקב, מנקים, מדיחים כלים.
בנוסף, אני יורדת לחדר העבודה, מתיישבת ליד שולחן הכתיבה הכבד ומוציאה מהמגרה שתחתיו את ערמת הדפים שבהם תכתובת המיילים, קורעת אותם לפיסות משוננות וזורקת לפח. אני יוצאת מהחדר רק אחרי שאקרע את כולם עד האחרון שבהם, אני מבטיחה לעצמי, וקורעת וקורעת.
תחילה לרבעים, אחר כך לשמיניות ולחלקי שישה עשר ויש דפים שאף ליותר. אחרי זמן מה אני שמה לב לצליל שמלאכה זו מפיקה, כמעין אוויר שנסדק או צליל אבוב עמום.
מצדי האחד ערמת דפי נייר הולכת וקְטנה, מצדי השני ערמת פיסות נייר משוננות הולכת וגְדלה, אפילו הפח לא מספיק לה ואני עורמת אחת נוספת על הרצפה. מפעם לפעם אני עוצרת, קוראת אחד המיילים, נזכרת, מהססת אם לקרוע וממשיכה. דף אחר דף נבקע האוויר לגזרים, עד שכל חלל החדר מתמלא בפיסות נייר קטנטנות, משוננות שכמעט אפשר לשאוף, מתעופפות, מסתלסלות כמו נוצות מכר שנקרע.

23.7.2006
הבוקר חיים גוזם את הדשא, משקה עצים ומטפל בעציצים אחרי הלילה השקט שעבר על מגדל והרגיע אותנו. בקומה התחתונה אני טוענת את התנור הקרמי שהתכוונתי לטעון לפני שנסענו בכלים ובפסלים. בזהירות מכניסה לתוכו פסל אישה שממלא את מרבית החלל ומעליו מדף נוסף להמשך הטעינה שאינני מצליחה לייצב, והוא נשאר רועד מעט. אני מסיימת לטעון את התנור, מפעילה אותו ואז מפלחת את הבית אזעקה עולה ויורדת. שנינו רצים למקלט שלנו, השירותים שבקומה התחתונה, לשם הכנסנו: מזרון, כריות, שרפרפים, רדיו, כף חשמלית, כמה בקבוקי מים ומאוורר. אנחנו מתיישבים על השרפרפים ומחכים. כשנגמרת האזעקה אני מפסיקה את פעולת התנור. אנחנו עולים לקומה העליונה, פותחים תריסים ומחפשים מאיזה כיוון עולה הפעם עשן, והפעם זה מאתיים מטר מאיתנו ברחוב המקביל, שכל אחד מהדרים בו אנחנו מְכירים. עד הצהריים עוד חשבנו להישאר, אבל אשליית ההשארות בבית שעלול להיות מופגז נגוזה, וחוץ מזה הוא כבר לא מכיל יותר ערמת דפי נייר דליקה.
שוב אנחנו מתכוננים לְמסע. "הפעם נעזוב כמו שצריך", אני אומרת לחיים ובנוסף לבגדים, לספרים ולכלי רחצה, אנחנו אורזים דרכונים ותעודות למקרה שנצטרך לשהות בכפר זכריה זמן רב. מכל האלבומים לוקחים איתנו שניים ואת שאר התמונות בנגטיב בלבד, תוך ניסיון לצמצם את הזיכרונות למינימום הכרחי. הם בין כה וכה רק מכבידים.
ל"מקלט" שלנו אנחנו מכניסים את היקר לנו ביותר שנשאר בבית: שאר האלבומים, עבודות של הילדים כשהיו קטנים, כמה עבודות קרמיקה שאני אוהבת במיוחד וכמה גיליונות כתבי עת שחשובים לחיים. לבסוף אני מכניסה לשם ספר שיחזקאל נתן לי עם הקדשה אישית, סוגרת את ה"מקלט", עולה במדרגות ושנינו יוצאים.
שוב עוזבים לקראת חושך, ושוב עד זיכרון לא עוצרים.
אחרי כשעתיים וחצי מגיעים למרכז המואר, השוקק חיים שנראה כמו מדינה אחרת, דרומית לנו, במקרה מדברים שם באותה שפה, ולמזלנו יש לנו בה קרובי משפחה.

25.7.2006
שבע בבוקר, השמש לוהטת בחלון. אני מגיף את התריס ומדליק טלוויזיה. עוד פעם הפגזות בצפון. השכן מעליי גורר כורסה ואני לא מצליח לשמוע איפה נפלו קטיושות. אני הולך למטבח להרתיח מים. מתי זה ייגמר? ולמה עינת לא מתקשרת? מוזג מים רותחים לכוס, מערבב עד שהקפה מקציף והולך לספה מול הטלוויזיה. השדרן כבר עבר נושא ושוב לא שמעתי איפה נפלו קטיושות. אני מסיים לשתות ונכנס למקלחת. אחרי המקלחת פוגש את עצמי משתקף במראה אפופת אדים, בגופיה לבנה ממנה יוצאות שתי ידיים שעירות. האחת אוחזת בשיניי מסרק חדות ומונפת אל על לסרק את השיבה שזרקה בשערי, השנייה מסדרת את כתפיות הגופייה המגולגלות הדבוקות לגופי. כשהאדים מתפזרים פוגש גם את החריצים העמוקים במצח, את הגבות האפורות העבות ואת הקמטים סביב העיניים. לובש את הג'ינס הישן, מכפתר חולצה וחוגר הכול בחגורה. אני חייב עוד טלפון אחד לאמי שהיום עוברת חדר בבית אבות, מצלצל והיא לא עונה.
כשעה מאוחר יותר אני בבית הקפה הקבוע עם מחשב נייד, מתיישב ליד שולחן פנוי ליד החלון וכותב את הכתבה הבאה ל"העיר". בשולחן סמוך זוג אוכל ארוחת בוקר, בשולחן נוסף יושבות שתי נשים שהתאימו את צבע הלק על ציפורניהן לצבע הליפסטיק, שתיהן באדום בוער. בשולחן רחוק יותר שתי נשים ושלושה גברים משוחחים ואחת הנשים מסכמת הכול בבלוק נייר שמולה.
גבר בחולצה ומכנסים הדבוקים לעורו ואגלי זיעה על פניו נכנס לבית הקפה. הוא מבקש מהאישה בסרבל השחור שתזיז את הארבע על ארבע שלה מהמדרכה בכניסה לחנות שלו, כדי שיוכל לפרוק מהטנדר את הסחורה. היא לא ממהרת לקום מהכיסא, יש לה זמן, בסוף מתרצה והולכת בעיכוס מודגש להזיז את הארבע על ארבע.
המלצרית מציעה לי מאכל חדש שהם מכינים. אני חוכך בדעתי ומזמין, כותב כמעט חצי כתבה, לוגם מהקפה ונזכר במריבה שעינת ואני רבנו בפעם האחרונה כשישבנו כאן. כמעט בכל פגישה אנחנו רבים. כמעט בכל פגישה מישהו משנינו נפגע, מישהו מתרגז, מישהו מתקשר אחרי יומיים וחוזר בו, וחוזר חלילה.
אני יוצא החוצה לעשן, פוגש את החום שאופף הכול, שכמעט נוטף מהאוויר. עומד בצל פיקוס ענק ומוציא מהכיס חפיסת סיגריות, שולף אחת, מדליק ושואף את העשן. הציפורניים וקצות האצבעות כבר הצהיבו לי מהסיגריות. מכוניות חולפות על פניי, אוטובוס אחר אוטובוס עוצר בחריקה בתחנה הסמוכה ואני נזכר בה. חש איך נפער בגופי חלל התחום בקו המתאר של גופה. שנתיים אני מסתובב בעולם עם החלל הזה, שנתיים אני תשליל של אדם אחר. בכל יום שאני לא פוגש אותה או לא מדבר איתה התשליל גדל. אולי בסוף תעלם התבנית שמחזיקה אותו ורק הוא יישאר. באופן המוזר ביותר, התשליל הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי.
ועכשיו כשההפגזות בצפון לא מפסיקות, למה היא לא מתקשרת? לא לשיחה ארוכה, שתגיד מילה, שתיים. פעם נהגה לנסוע אליי את כל הדרך כמו במסע עם בקבוק מים ותיק גב.

26.7.2006
שוב מפגיזים את מגדל, אחרי כשעה עוד פעם. אני שולח לה מייל נוסף. היא לא משיבה. היא לא פותחת את תא הדואר? אולי בכוונה לא עונה? איפה היא? אני צריך לגמור את הכתבה שהתחלתי אתמול על הספר "ההתנגדות הפוליטית בספרות", ובימים אלה הכתבה תהיה ממש במקום. ככול שאני קורא בספר יותר, הפוץ שכתב אותו מרגיז אותי יותר. כזו שטחיות ואת הסיפור שלי הוא אפילו לא מזכיר, אחד הסיפורים הכי משמעותיים בנושא. ניחא, אבל ההגדרות הלא מדויקות בספר והכללות המיותרות נמאסו עליי. במערכת מחכים לרשימה כמה שבועות ואני חייב למסור אותה תוך יומיים. לצערי, אין לי מילים טובות לומר על הספר הזה. לא אעשה שקר בנפשי, אכתוב כל מה שאני חושב עליו.
אני פותח את האי-מייל. אין תשובה ממנה. היום שקט בבית הקפה, כמה שולחנות אפילו ריקים. מזמין עוד כוס ומביט דרך החלון באנשים החולפים. התגבש בי רעיון איך לסיים את הרשימה ואני לא מתכוון לוותר לו, לפוץ. זהו, אני כותב טיוטה אחרונה. שותה לגימה מהקפה, קורא שוב ומתקן תיקונים אחרונים. מחר אמסור את הרשימה.
בשולחן הצמוד יושב היום זוג אחר. אני מנסה להסיט את הזיכרונות שחוזרים ותוכפים, אך ללא הועיל, חש שוב איך קו המתאר של גופה נפער בתוכי. לפעמים אני סוחב אותה כמו בור. ואיך לכל הרוחות סוחבים בור? ואיך זה שסביבי איש לא חש בכך? ורק אני כבד מיום ליום.

7.8.2006-27.7.2006
ככול שמתארכים ימי ההפגזות, אנחנו מנסים ליצור סדר יום כלשהו בתנאים הצפופים, שאנו אסירי תודה עליהם: בבוקר טיול סביב כפר זכריה, ארוחת בוקר, לפעמים שחייה. על פרטיות אין מה לדבר, ההפגזות כפו עלינו צוותא משותפת שאנו מתאמצים לעמוד בה ומחכים שתיגמר. רוב שעות היום מצטופפים תחת משב רוח קריר שנושב מהמזגן בשלושה החדרים הקטנים של אבי, מוגנים מהחום המהביל של קיץ 2006 שממתין לנו בחוץ.
בבקרים ובערבים יושבים במרפסת הכניסה. מצד אחד של המרפסת בגומחה שבין הבית של אבי לבית השכנים, בין חפצים מפוזרים כמו: מכונת כתיבה חלודה, מזרון מקופל, עגלת קניות ומקרר ישן, מונחת קופסת קרטון מרופדת בסליל חבל רך. כל לילה, כמו בטקס של בני אצולה, חתול אפור בעל כפות רגלים לבנות נכנס לתוכה. מראהו והליכתו הנינוחה יוצרים רושם שמדובר באדון המסתובב בגרביים צחורים על שטיח בסלון ביתו, ולא בחתול רחוב ללא בעלים. מצִדה השני של המרפסת, בתוך מריצה מרופדת בקש העומדת תחת חופת ענפי שסק, ישן כל לילה חתול שפרווה שחורה מכסה את גופו.
עם הזריחה החתול האפור יוצא מתוך קופסת הקרטון, מותח כל רגל בנפרד, מפהק ארוכות ומשפשף ביסודיות את פניו, כמי שיוצא לקראת יום עבודה במשרד. אחר כך פוסע כמה פסיעות לגומה סביב עץ השסק ומגרגר לעבר החתול השחור שעדיין מנמנם. החתול השחור מביט בו מקצה המריצה מטה וחוזר לנמנם. כיוון שלא נענה ממשיך החתול האפור בדרכו למדרגות, עולה בהן, עובר לחצר נוספת ונעלם מטווח הראייה שלי. כרבע שעה אחר כך החתול השחור מתמתח בהנאה, מגרגר, קופץ בגמישות מהמריצה ופוסע בדשא כמי שכל זמנו בידו.
היכן הם אוכלים, החתולים האלה? האם מאכילים אותם באוכל אורגני וטרי בלבד ובדיוק בכמות הנחוצה, כפי שמעיד המראה שלהם? עוד לא שמעתי משניהם יללה ולא צפיתי באף מריבה. החתולים בכפר זכריה מתנהגים על פי כללים אחרים מחתולי הרחוב במגדל. עבורם גם אמצע השביל הוא מקום ראוי להשתרע, וכשאדם עובר בשביל ברור להם מי צריך לסטות הצִדה. כל חתול כאן שומר על כבודו ופרטיותו של האחר, אין מאבקים על שטחי מחייה ולא על משהו אחר. מתהלכים בשבילים ללא מורא, בהכרת ערך עצמם, עד שלמתבונן בהם נדמה שכל חתול כאן הוא אינדיבידואליסט בעל השקפת עולם סדורה.

9.8.2006
היום אני שומעת לראשונה מריבת חתולים, אך רק לזמן קצר. בשכונת מצפה במגדל מריבות החתולים קולניות וארוכות ואחריהן כמה מהם מסתובבים שרוטים וחבולים בעיניים דלוקות. חתולים רזים, אחוזי תזזית, נלחמים בזעם על שטחי מחייה, אך במקביל מקיימים הסכמים קיבוציים למען מטרות משותפות, כמו השגת אוכל מפח האשפה או העברת מידע על חצרות מוגנות מכלבים.
כשהולכים לפח השכונתי אפשר לראות לפעמים חתול יושב על קיר התוחם את הפח בזמן שחתולים אחרים מחפשים בו אוכל. כשאחד השכנים מתקרב השומר הנאמן נותן סימן לשאר החתולים וכולם מסתלקים בריצה.
בתשדורת המִסְרוֹנים של החתולים מסומנת בוודאי החצר שלנו, אחרת אי-אפשר להבין איך בחצר התחתונה שמאחורי הבית, במסלעה שאף כלב אינו יכול להיכנס אליה, יש המלטה אחת לפחות כל אביב. אף אחת מהחתולות אינה בבעלותנו, אבל תמיד יש חתולה שבוחרת להמליט שם, ולפעמים אף שבה למסלעה בשנים הבאות. כל אביב החצר שלנו מתמלאת בחתלתולים סקרנים שיונקים, משחקים, מתכרבלים זה בזה וישנים בעיגול.
כשהגורים גדלים החתולה מספקת להם אוכל מפח האשפה, חתיכת שניצל שמישהו זרק, שוק של עוף או סנדוויץ' נגוס עם פסטרמה. בשלב מאוחר יותר מלמדת אותם לצאת מהחצר ולהשיג מזון באופן עצמאי, מסדרת אותם בשורה עורפית ומצעידה אותם לעבר המדרגות. כולם עולים ומחכים בתורם ליציאה למסע אל העולם הגדול שמסתכם בחמישה רחובות של השכונה שלנו. כל חתלתול בתורו קופץ על הגדר המקיפה את החצר ובודק אם אין בשביל חתול רעב או כלב משוטט. ואם אין הם קופצים מהגדר לשביל המוביל לפח האשפה. אך גם אחרי שלב זה הם שבים אלינו לצורך מנוחה או החלמה מפציעה בשדה הקרב.

10.8.2006
רבע לשמונה בבוקר. אני מדליקה את הטלוויזיה. שוב אזעקה ואחרי כמה דקות דיווח על מקום הנפילה. השדרנית מודיעה שנפלו קטיושות במגדל. אני נזכרת באישה המפוסלת שבתנור הקרמי ובמדף המתנדנד מעליה. רק שלא ייפול עליה, אני חושבת. מונחת בעלטה כל תקופת ההפגזות ומחכה לשריפה שתהפוך אותה מחומר פריך לקשה, וההפגזות נמשכות.
אני מצלצלת לחברה במגדל.
"מה שלומכם?" אני שואלת, "ואיך במגדל?"
"הרבה נסעו ואלו שנשארו רוב הזמן בבית", היא משיבה.
"איפה נפלו קטיושות הפעם?"
"ברחוב המגביל לכם".
"זו כבר הקטיושה השלישית שם", אני מציינת ושתינו משתתקות.
"יש נפגעים?"
"ברוך השם אין", היא עונה ואחרי הפסקה שואלת: "את רוצה שאשקה את העציצים והגינה שלכם?"
"השתגעת, את צריכה לסכן את עצמך". אני ממהרת לענות ודורשת בשלום בני משפחתה ושכנים.
אנחנו מסיימות ב"להתראות" שהפעם מכאיב יותר מאשר מעורר ציפיות.
אחר כך אני מטלפנת לידיד מהרחוב שהופגז. הוא לא עונה.
אני מניחה את השפופרת, מכבה את הטלוויזיה וחוזרת לשקט השורר כאן שרק כנפי מאוורר התקרה מפרים ברשרוש חדגוני. יושבת כמו בכל יום מאז שהגענו על הספה החומה שניצבת במקום שניצבה לפני שני עשורים. הספה החרדלית שקדמה לה, המתקפלת והמסמורטטה נמצאת בחדר הסמוך ומשמשת אותנו, פליטי הצפון, לשינה.
אחרי כשעה מצלצלת אליו שוב, לידיד מהרחוב שהופגז. הוא עדיין לא עונה.

11.8.2006
בחמש אחרי הצהריים בריכת השחייה שבכפר זכריה מוצלת מהאורנים הגבוהים שסביבה. אבי, חיים ואני, לבושים בבגדי ים ובחולצות טריקו, הולכים לבריכה. עוברים את שער הכניסה ומתקבלים בחיוך של המציל, שמכיר את אבי שנים.
על הדשא יושבים כמה חברים ותיקים של כפר זכריה, קוראים עיתון ומדברים. אנחנו מניחים את המגבות על אחד הספסלים ונכנסים לבריכה. כשאני יוצאת מהמים השמש כמעט נעלמת, המים מקפצים ומתיזים. עוד שוחים מגיעים לבריכה. אני מצטרפת לאבי שיושב עם החברים הוותיקים, לרגליו קבקבים, גופו עדיין רטוב ועל כתפיו מגבת דהויה. לידו רחל, פניה בהירים ושלווים, שערה סרוק, לבושה מוקפד, יפה אולי יותר משהייתה צעירה. מדברים אליה והיא לא עונה. אחרי רבע שעה מטפלת פיליפינית נכנסת לשער הבריכה, מובילה על כיסא גלגלים חברה מבוגרת נוספת. מבט מבוהל על פניה שמשתנה אחרי כמה דקות כשהיא מזהה את המקום. לפני כחצי שנה פגשתי אותה מטיילת ודיברתי איתה. עכשיו היא בכיסא גלגלים מול הבריכה. שתי הנשים עבדו פעם יחד, עכשיו הן מביטות זו בזו כזרות, אחר כך מביטות במי הבריכה המתנועעים ונרגעים. אחד החברים שבא לבריכה מברך אותן לשלום והן לא עונות ולא מחייכות. כמה דקות אחר כך מגיע חבר נוסף על כיסא גלגלים עם בתו, וגם הוא מצטרף לשורת הכיסאות מול הבריכה. אט אט נוצרת שורה של מקימי כפר זכריה היושבים ומביטים במי הבריכה, תחת צל האורנים הגבוהים היוצרים יחד כיפה ענקית של מחטים.

13.8.2006
בשעות הבוקר המאוחרות אני חוזרת מהטיול היומי ואבי מודיע לי שאדם שאיננו מכיר טלפן הבוקר, ציין בפניו את דאגתו אליי והשאיר מספר שאתקשר.
פתאום הוא דואג לי. מצב רוח כזה עשה לי קרוב לארבעה חודשים. לֶמה בדיוק הוא דואג? ולך תאמין לו אחרי מה שהיה.
אני מתקשרת חזרה. בוודאי שאני מתקשרת. ממתי יש לי "אופי" לא להתקשר אליו.
"שלום יחזקאל", אני פותחת,
"עינת, את בסדר?"
אני שותקת.
"צלצלתי כי הייתי מוכרח לדעת מה איתך",
הוא ממשיך.
- מוכרח - וכשהוא הריץ אליי מיילים שבכל אחד מהם ניסיון נוסף להשפיל אותי, איפה הייתה אז הדאגה שלו? לא דואג ולא בַּטִיח. ואם דואג? דואג לשמור על מקומו בחיי. מין צורך זכרי קמאי שהתעורר בו ולנוכח ההפגזות הפך לדאגה.
שלושה ימים ושלושה לילות נמשך מרוץ המיילים בינינו שדמה יותר למרוץ לפידים הנמסרים בוערים מיד ליד מאשר למידע ענייני שבו דנו, ניסוח כתבה בנושא התפתחות הכד הקרמי שעסקתי בה. מרוץ שהחל בבוקר שבו חיכיתי לתשובותיו בנוגע לכתבה. למען הדיוק, הוא החל בשתיים וחצי בלילה, כיוון שבשבע כשפתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני פגשתי חמישה מיילים רגוזים שנכתבו במרווחי זמן שבין דקה לשלוש, מחכים לי משתיים וחצי בלילה, בהם הוא נוזף בי ונסער משאלותיי, שמתוך טעות נדירה הבלעתי בהן שמץ עד שַמְצוּץ ביקורת על דעתו. כשפגשתי אותם הבנתי שנפל בינינו דבר אך עדיין האמנתי שהוא ניתן לתיקון. מתוך מחשבה, שהתבררה מאוחר יותר כחסרת תוחלת, לפייס אותו, עניתי מיד; ומיד קיבלתי תגובה רגוזה לא פחות שנכתבה בחיפזון, ללא נקודות או פסיקים, בניסוח מסורבל שאיננו מתאים ליחזקאל או מתאים לו כשהוא כועס כל כך.
יחזקאל ער משתיים וחצי בלילה, חלחלה לתוכי ההבנה כשקראתי את תגובתו. גם הפעם עניתי וגם הפעם נעניתי, ובכל תשובה זעם נוסף מתפרץ, גועש ושוצף.
אחרי מספר הטחות מיילים רצופי עלבונות שנמסרו בינינו ככדור פינג פונג לוהט שאיש אינו רצה לאחוז בו, התחלתי לחשוש שעוד כמה מסירות יהיו הכוויות קשות מדי להמשיך במשחק הסאדו-מזו הזה.
ואז אחרי שלושה ימים ושלושה לילות כשהבנתי שאפסו הסיכויים לפייס אותו, ביקשתי ממנו במייל נוסף, למען הדיוק, התחננתי אליו: "בוא נשוחח על כך בטלפון לפני שאנחנו מפסיקים לדבר". עברו שלוש דקות והמייל האחרון הגיע, ובו מילה בודדת, "לא" נחרץ וחסר הסברים. ועכשיו הוא דואג לי.
האם אני צריכה להודות להפגזות שבגללן צלצל אליי? האם הדאגה שלו מתעוררת בימי מלחמה ושוככת בימי שלום?
"תודה על הטלפון", אני נזכרת לומר, "נדבר כשאחזור הביתה", ומנתקת.

14.8.2006
חודש אני משתדלת לא להיזכר בבית כמו לא להיזכר באהבה שאי-אפשר לממש, ופתאום מודיעים על הפסקת אש. אנחנו אורזים בזריזות ותוך שעה מוכנים למסע. בכביש שש נוסעות מכוניות מעטות. אנשים עוד לא בטוחים שהפסקת האש תחזיק מעמד. הקודמת נמשכה ארבעים ושמונה שעות בלבד.
מתי ייגמר מסע הדילוגים הזה ממגדל לכפר זכריה וחזרה, ממני ליחזקאל וחזרה, מהקיץ המהביל של 2006 לזיכרונות, מתי?
בכניסה למגדל שמשות מנופצות, בעליה לשכונת מצפה שרידי שריפה, שדה שחור וזית חרוך. מגיעים לחנייה, אני יוצאת מהמכונית והכול נופל לי. אני אוספת את החפצים מהמדרכה והולכת סוף סוף הביתה.
מגיעה לדלת הכניסה. כמה נעים צליל סיבוב המפתח במנעול הבית. בבית אנחנו פותחים חלונות, עוברים בין החדרים, ותודה לאל, לא נפלה אצלנו קטיושה ולא ביקרו אותנו גנבים.
במסך הטלוויזיה עדיין טנקים רבים, חיילים, מצביעים, פרשנים. אנחנו מנקים, מסדרים, מבשלים. שקט ברחוב. החתולה וגוריה עזבו לטובת חצר שהדיירים נשארו בה, את פינת המרזב כבשה יונה שבנתה קן ומגדלת בו גוזלים.
אחרי כשעה חוזרים שכנים מהרחוב המקביל ומתווכחים בקולי קולות כמו לפני ההפגזות. "זהו!" אני אומרת לחיים, "אם השכנים רבים המלחמה נגמרה. הפעם הפסקת האש תחזיק מעמד".

15.8.2006
בבוקר חיים הולך לעבודה ואני יוצאת לקניות במרכז מזון לוי, בדרך פוגשת שכנים נוספים ששבו. כשאני חוזרת משקה את הדשא שהצהיב, מצלצלת לרואה חשבון, מדליקה את התנור הקרמי שפסל האישה עדיין בתוכו ומכניסה בגדים מלוכלכים למכונת הכביסה.
במשך היום חוזרים עוד שכנים, וכולם מנקים, מסדרים, מבשלים.
מאוחר יותר מוציאה את הכביסה מהמכונה לקערה, אבל מה שהבטחתי לעשות...
הטלפון על השולחן ואני לא מצלצלת.
פתאום אני מצליחה לא לחייג אליו. ואולי כבר אין צורך?
הרי אין יותר סיבה לדאוג לי, נגמרו ההפגזות.
אני מניחה את קערת הכביסה הסחוטה על שרפרף.
שיצלצל הוא, אני חושבת,
ותולה בגד אחר בגד על החבלים המתוחים במרפסת.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
13. I'll try to put this Wednesday 4/20/2016 3:22:23 PM
12. Not bad at all fella Bertha 4/19/2016 10:20:11 PM
11. תגובה לסיפור. ציפי 1/27/2015 1:42:03 PM
10. סיפור אנושי מרגש הנע בין האישי לחיצוני חן 1/18/2015 9:21:03 PM
9. הסיפור סחף אותי לאור המסע שלי בקיץ צוק איתן ענבל 1/14/2015 9:33:22 PM
8. סיפור מיוחד ונוגע ללב רחל 1/14/2015 9:03:13 PM
7. תיאור מציאותי, עשיר, מנקודת מבט ייחודית. גדי 12/26/2014 7:20:33 PM
6. סיפור עם נוכחות ישראלית מעניין יפה מלי ירושלמי פנקובסקי 12/21/2014 11:17:36 PM
5. סיפור סוחף UP 11/21/2014 7:26:35 PM
4. דיווחי אורי שפירא 11/13/2014 5:43:07 PM
3. תגובה על הסיפור של עדינה בן חנן גילה גלעד 11/13/2014 10:48:12 AM
2. תודה על סיפור מיוחד אהובה שבח 9/12/2014 12:04:56 PM
1. "את החיים לקחנו" - משפט שייחרט בזיכרוני יוסף 6/12/2014 10:32:21 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign