פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מסעותי עם אמא

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%30
אהבתי
%2
מעניין
%2
לא אהבתי
%66
שם:  מסעותי עם אמא
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:
מאת: חיה בנצל

מיתוס ידוע קובע בהחלטיות שלא ניתנת לערעור, שברגע האחרון לפני מותך, כל מהלך חייך חולף ועובר לנגד עיניך.
תמיד תהיתי על כך.
אם באמת מתת והגעת לעולם אחר, לא קיימת שום דרך הידועה לי בה ניתן להעביר מידע מסווג זה לבני מינך המהלכים עדיין על פני האדמה. אם נותרת בחיים, על אחת כמה וכמה שאין בידך שום מידע המאשש את המיתוס הנתון.
תחילתו של מסע זה נעוצה בקלות הראש הבלתי ניתנת לתיאור, האפיינית לבני הטפש עשרה. באמצעותה יצאתי למסע הבלתי מתוכנן המתואר בזה, מסע שקורותיו לא יישכחו ממני לעולם.
נכנסתי לשחות לים סוער, גבה גלים, בעיר חוף הרחק מעיר מגורי. לפליאתי הרבה, מצאתי את עצמי עד מהרה במרחק בלתי סביר מחוף מבטחים, נסחפת על גבו של זרם נסתר מעין אל מערבולת ענק הפושטת זרועות לקראתי.
במצב הנתון, מפרפרת אין אונים בלב ים, בלב המערבולת אליה נסחפתי, ניתנה לי ההזדמנות הנדירה לבחון את אמיתות אותו מיתוס ידוע.
למעשה, כל מה שהעסיק אותי ברגעים אלו, שנראו בעיני ארוכים כנצח, היה הרצון לשרוד. הסרט העוסק במהלך חיי, שהייתי אמורה לחזות בו, עדיין התמהמה אי שם, במעמקי מגירה סודית, נעולה היטב.
מיתוס נוסף, אותו שמעתי לראשונה ממורה השחיה שלי, ציין באופטימיות מרובה את כללי ההיחלצות ממערבולת.
הדרך הבדוקה, כך אמר, היא לא להלחם בה אלא לצלול מתחתיה ולשחות אל היציאה המשחררת. לאחר מספר נסיונות כושלים נאלצתי לקבוע שמשום מה, המיתוס הזה אינו ישים לגבי. נראה היה שהמצב האומלל שהייתי שרויה בו כעת הוא ללא מוצא.
כיושבת בנדנדת אימים, הייתי שוקעת ועולה לסירוגין. כל פעם ששקעתי, היו המים הגועשים מכסים את ראשי והמליחות שחודרת לפי ולנחירי, צורבת ללא חמלה ומכווצת וממזערת את שרידי תקוותי. לחילופין, כאשר היה ראשי מתרומם ומבצבץ מעל פני המים ויכולתי שוב לשאוף אוויר במלוא ריאותי, היתה גם תקוותי מתעוררת מחדש.
החוף היה מרוחק עד להפתיע, הרבה מעבר למקום בו שחיתי קודם לכן. הזרם שהיה כנראה מוסווה היטב, נשא אותי בזרועותיו למרחק שמעולם לא הייתי מעזה או יכולה להגיע אליו בכוחות עצמי.
טבעת הזהב המשובצת באבן טופז גדולה, שרק שבוע חלף מאז שזכיתי לענוד אותה ושלא רציתי להפרד ממנה אף בכניסתי למים, העניקה נופך של טרגיות לכל המעמד.
הטבעת הייתה מתנתם של הורי ליום הולדתי השמונה עשרה, שחל במין גורליות מוזרה בדיוק היום. היא הייתה אמורה לסמל את כניסתי לחיים הבוגרים וללוות אותי במהלכם.
הטבעת, שלא עייפתי במשך השבוע האחרון מלהביט בה ובנפלאותיה, נצצה בעצב, מותירה זהרורי אור רוטטים במים. גם היא בוודאי לא שיערה שנועדה לשמח אותי זמן כה קצר.
שימרי עליה ועינדי אותה תמיד, אמר אבא והזהרורים בעיניו מרצדים כמתחרים עם הטבעת הנוצצת.
המים הקוצפים חגגו פעם נוספת מעל לראשי. ידה של המערבולת הייתה שוב על העליונה. ככל שחלף הזמן, מאמצי נראו יותר ויותר סיזיפיים וחסרי תכלית.
לא יכולתי לאמוד כמה זמן עבר עלי בנסיונות הכושלים לחלץ את עצמי. הזמן היה עכשיו בעל משמעות שונה מהרגיל.
בדבר אחד הייתי בטוחה. הייתי כבר מאד עייפה.
פיתוי מסוכן, להרפות מהמאבק הבלתי שקול שנראה שתוצאותיו נקבעה כבר, הלך והשתלט עלי. אי שם, בקצה הכרתי השתובבה השאלה האסורה: אולי אין זה נורא כל כך להרפות?
בדיוק כשעמדתי להרים ידיים ולהיכנע, הרגשתי לפתע שאני לא לבד.
למרות המים המלוחים שצרבו את עיני עד לכאב, דמותה של אמי החלה מסתמנת לפני בבהירות מפתיעה, אף שהיתה מרוחקת ממני כמטחווי נגיעת יד בלבד, לא יכולתי לגעת בה.
אמא הייתה מתבוננת בי בצער, שערה השחור והחלק מצל על עיניה וכפות ידיה תומכות בראשה. העצב הגדול שנשקף מפניה והדמעות הגדולות שהיו מתגלגלות במורד לחייה, היו מוחשיים עד להפתיע.
לא יכולתי שלא לתמוה על נוכחותה. היא לא הייתה אמורה להיות כאן. למעשה, לו הייתה נשארת בבית, קרוב לוודאי שלא הייתי נקלעת דווקא ביום ההולדת שלי לקרב הגדול ביותר שהיה לי עד היום, על חיי. אמא נסעה בתחילת הקיץ לביקור אצל אחותה שבאמריקה והיתה אמורה לחזור רק בסופו. מזה מספר שנים הייתה התכתבות נרגשת ביניהן, בעקבות הגילוי האקראי שברונקה שרדה את השואה והקימה משפחה עם פליט שואה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
רק בקיץ זה, לאחר שנאסף כל הכסף המיועד לכרטיס הנסיעה, פרוטה לפרוטה, הפכה הפגישה ביניהן למציאות.
המכתבים שקיבלנו מאימי לאורך הקיץ, העידו כאלף עדים על חוויותיה מהפגישה המרגשת.
מוזר ככל שהיה וללא כל הסבר הגיוני, אמא היתה כעת כאן, במים הסוערים, לצידי.
כאם פולניה טיפוסית, ידעתי בוודאות וללא כל ספק שהיא תרה עכשיו במוחה בקדחתנות אחר האשמים במצב אליו נקלעתי.
את אמא לא ניתן היה להאשים בכך. להיפך. תמיד טרחה להבהיר לי שבזכותה אני קיימת ולאו דווקא בגלל העובדה המובנת מאליה שבעצם לידתי הלא מתוכננת, העניקה לי חיים.
הייתי ילדה חולנית ולא פעם ניצלו חיי לא רק בידי הרופאים, אחריהם חיזרה ללא רחם, אלא בעיקר בזכות דאגנותה המופרזת.
מאז שזכרתי את עצמי, היה באמא פחד, כמעט מיסטי, מהים.
הסיבה היחידה שבכל זאת הוא לא נפסל לחלוטין כמקום בילוי, היה התיאבון הבריא שפיתחנו, אחותי ואני, לאחר הטבילה במים.
הדאגה הכנה לתזונתינו, היה תמיד מבצע מסובך שתבע מאמא כושר המצאה בלתי רגיל. כמעט כל אמצעי היה כשר להשגת מטרה נאצלה זו.
בגד הים של אמא, זכה לאריכות ימים הראוייה לציון בהשוואה לבני מינו שהשתזפו ארוכות בשמש הקיץ הלוהטת והומלחו כיד המלך במי הים לאורך שעות. הוא נשמר בקפידה ולא זכה מעולם להגשים את יעודו, לטבול כהלכה ולטעום במלוא פיו מן המלוח, מלוח הזה.
מאחר ולא ניתן היה להעלות על הדעת שנורשה להשתכשך במים ללא השגחה צמודה, הייתה גם אמא נאלצת להכנס לים בעקבותינו.
היא היתה ניצבת במי האפסיים שהגיעו לכל היותר עד ברכיה, מקפצת בפחד עם כל גל, קטן ככל שיהיה, שאיים להגביה אל מעבר לגבול המותר.
כובע קש גדול היה סוכך על ראשה, כמגן הכרחי מהשמש. לא שחששה מקרינתה ומהנזקים הבריאותיים להם אנו ערים היום. הם לא היו ידועים באותם הימים של סגידה לשמש.
דאגתה העיקרית של אמי הפולניה, היה הפחד הקדמון, מורשת קדושה מאמה שלה, שהזהירה אותה עוד מילדותה, לשמור על עור פניה הצח משיזוף יתר, לבל תדמה לשיא שיאי המיאוס, לצועניה פרועה, חס ושלום.
כאשר גם אבא היה מצטרף למסע המפרך לים, עמוס תיקים גדושים בכריכים, שתיה ופירות, היתה דאגתה גדלה ומתעצמת. אבא היה חובב ים ושחיה. מיד עם כניסתו למים, לאחר שלא הצליחה לשדל אותו להימנע מכך, הייתה מתייצבת בסמוך לסוכת המציל, מלווה בדאגה את דמותו המתרחקת, נכונה להתריע מיידית על העלמותו מעיניה התרות.
אמא שלי חששה מהים וראתה בו סכנה מתמדת לשלום הקן השמור שלה.
מוזר ככל שיהיה, האם יכלה לחזות מראש את שצפוי להתרחש עכשיו? חלפה בי מחשבה פרועה.
אמי, מוחשית עד מאד, היתה עדיין מתבוננת בי. ידיה היו מונפות כעת אל על בתחינה בעוד שערותיה חגות סביב ראשה, ככלי משחק בידיה של המערבולת.
העצב העמוק שהיה שפוך על פניה, נעלם לפתע. את מקומו תפש חיוך מהסס. ידיה היו מנופפות כעת לעברי, רומזות בהבטחה אילמת. מה היא אומרת? מה היא יודעת שאינני יודעת? בכוחותי האחרונים נופפתי גם אני נואשות לקראתה. אמא מעולם לא נטשה אותי בעת צרה.
למרות זאת, הייתה דמותה נמוגה אט -אט ונעלמת, כחיוכו של החתול בעליסה בארץ הפלאות.
עד מהרה נשארנו רק שנינו. אני והמערבולת. עצמתי את עיני בהשלמה וחדלתי מהמאבק.
אם אמא לא הצליחה, וודאי שהכל כבר אבוד.
ידיים חזקות היו אוחזות בי לפתע, מושכות ולא מרפות. לפתע הייתי מוטלת, על ביטני, על משטח קשיח ולא מזוהה. זו היתה ה"חסקה" של המציל. מסתבר שניצלתי.
לא הייתי מסוגלת עדיין לחוש בשמחה. חשתי רק בעייפות איומה, בזרועותי הכואבות ובצריבה הנוראה בעיני ובגרוני. רק על החוף ההומה מאדם שהשחיר כנגדי באלפי עיניים סקרניות, אבדה הכרתי.
הדבר הראשון בו הבחנתי כשפקחתי את עיני, הייתה אצבעי העירומה. טבעת הזהב הגדולה כבר לא התנוססה עליה. האצבע היתומה ניצבה חפויית ראש מולי, כמתנצלת על שלא היטיבה לשמור על הפיקדון היקר שהופקדה עליו.
מתנתו של אבא הייתה לקורבן על מזבחו של אל הים. היא אבדה לנצח. אמא הייתה קוראת לזה :"כפרה", כמובן שלא לפני אותו נאום חובה על כניסה בלתי אחראית עם הטבעת לים.
עד מהרה הקיץ חלף. אמא שבה הביתה ממסעה הארוך.
לא היינו מורגלים לפרידה כה ממושכת והפגישה בנמל היתה רווית דמעות וחיבוקי שמחה.
משחלפה ההתרגשות הראשונה, היתה אמא משקיפה היישר אל תוך פני, במבטה הכל יודע, ידה ממששת את לחיי ופולטת בידענות: "רזית. בוודאי לא אכלת כמו שצריך".
לא יכולתי שלא לחייך לעצמי. לו רק ידעה מה באמת עבר עלי ומה טוב שאינה יודעת...
אמא העיפה בי שוב את אחד ממבטיה הבוחנים. כצפוי, המבט גרם ללחיי הבוגדניות להאדים. מעולם לא הייתי טובה בהסתרת דברים ממנה. על ראשי היה מונח מטען של אשם כבד. בחוסר זהירותי כמעט והרסתי את מפעל חייה. כמעט הרגתי את ילדתה.
"אני בטוחה שמשהו קרה", אמרה ועיניה סוקרות ללא הרף את לחיי הבוערות.
"לא,לא", התגוננתי בשפה רפה,"הכל בסדר. למה את חושבת שמשהו היה צריך לקרות?"
"אני לא חושבת",אמרה בהחלטיות,"אני יודעת. כשתהיי אמא, גם את תדעי", פלטה תוך שהיא בוחנת בקפידה את פני.
"ידעתי שקרה לך משהו ביום ההולדת שלך. תגידי שלא...".
במצב רגיל הייתי מתייחסת לאמירה זו כסתם נסיון של גישוש באפילה והייתי מבטלת אותו מיד במחאה חריפה.
"מה פתאום?" ניסיתי להתחכם, חשה שאני ניצבת בפניה עירום וערייה, כתינוקת חסרת ישע.
אמא היתה מתבוננת היישר לתוך עיני, כמנסה לדלות מתוכי את הווידוי המלא.
"אני רואה שלא אצליח לחלץ ממך שום דבר", אמרה בוותרנות לא אופיינית, ערה לארשת ההקלה הגלויה שהיתה שפוכה ללא בושה על פני.
לפתע החלה היא לספר.
"את יודעת", אמרה ופניה מביעות שלווה מופלאה, "באמריקה, ליד ביתה של ברונקה, ממש בסמוך לו, עובר הנהר. ביום הולדתך מצאתי את עצמי יושבת על הגדה. לא שחשבתי לשחות בו. את הרי כבר מכירה אותי. היה זה משהו אחר לגמרי ובלתי מובן שמשך אותי לשם.
באותו בוקר השתלט עלי צער עמוק ובלתי מוסבר. אבן כבדה היתה מונחת ומעיקה על ליבי. לא היתה שום סיבה נראית לעין שגרמה לכך. לכאורה הייתי מאד מאושרת.
האיחוד עם ברונקה, אותה לא ראיתי מאז היינו ילדות, היה אחד הדברים המופלאים שקרו לי ויחד עם זאת , חשתי בבהירות רבה שמשהו נורא עומד לקרות. משום מה נדמה היה לי ללא כול ספק שאת נמצאת בסכנה. צער עמוק על שאינני ניצבת לצידך העיק על ליבי שהחיש לפתע את קצבו.
כל שיכולתי היה לבכות ולבקש את אלוהים שרוע הגזירה יוסר ואת יודעת היטב שמאז השואה לא יכולתי להתפלל יותר.
הפעם התפללתי וגם הבטחתי.
ברונקה כעסה עלי.
"מה את בוכה? וכי לא טוב לך איתי?" שאלה בתרעומת גלויה.
לא עניתי לה. לא הייתי מסוגלת אפילו לדבר עמה על כך.
רק שעה ארוכה לאחר מכן הרפה ממני אותו כובד נורא ורק אז חשתי בבירור שתפילתי נענתה.
"אל תדאגי, אמא, אמרתי וליטפתי את פניה. אני כאן, כולנו כאן. בסופו של דבר, כלום לא קרה".
היתה זו אחת מהפעמים הנדירות בהן לא התקשיתי להבין אותה והיא מצידה לא ניסתה להביא אותי לווידוי המלא.
נראה שפעם נוספת, בדרך שנפלאה מבינתי, נאבקה על מנת להעניק לי מחדש את חיי.
לא סיפרתי לה את שקרה לי, גם לא שאלתי אותה מה הבטיחה בתפילתה. עדיין היה מוקדם מדי לכך.
דבר אחד היה ברור לי בוודאות.
התקווה שביום מן הימים, כשהכל יהיה מרוחק יותר, כל התהיות והשאלות הפתוחות יתבהרו לכולנו.
חלפו שנים רבות. אמא יצאה מכבר אל המסע הגדול שאין חזרה ממנו.
אני עדיין מחכה.



 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
12. Okay I'm coedincnv. Diandra 4/21/2016 1:44:35 PM
11. I relaly needed to f Takeo 4/19/2016 11:22:59 PM
10. מסעותי עם אמא וילהלמינה 11/28/2014 7:23:36 AM
9. שושיה בארי דותן 11/28/2014 6:47:11 AM
8. מסע ותי עם אמא מאת חיה בנצל אדלינה קליין 11/27/2014 8:05:57 PM
7. יפה לורנצי 11/20/2014 1:54:11 PM
6. יפה לורנצי 11/19/2014 8:27:41 PM
5. סיפור שכתוב בצורה מעניינת שושנה ויג 11/14/2014 11:36:05 PM
4. טווית יפה את חוויות היציאה שושנה ויג 11/14/2014 11:27:44 PM
3. שפה מליצית מדי אורי שפירא 11/14/2014 7:57:20 PM
2. תגובה דויד סמוכה דודי 11/13/2014 6:14:07 AM
1. מסעותי עם אמא אירית סלע 11/13/2014 1:45:06 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign