פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
המסע אל

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%25
אהבתי
%10
מעניין
%10
לא אהבתי
%55
שם:  המסע אל "כוכב" החרדות
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: איילה סבאג

המסע נסלל עבורי וללא ידיעתי. לא תכננתי אותו, ערכו אותו עבורי,
חישבו מסלול ובו ברגע נזרקתי לדרך לא מוכרת...ללא מצפן ומים,
נטולת אוהל ושק שינה. תנאי השטח היו קשים ומכשולים רבים נקרו על
דרכי.
צויידתי "בכלי" אחד בלבד על ידי מדריך "הדרך"- כלי שיבלבל ויקשה
את דרכי, כלי שיהפוך את חיי לגיהנום! לכלי הזה קוראים
פוסט-טראומה אשר הושתלה לראשי ומעטרת את מצחי כאות "קיין".

המסע החל ב- 11/02/2011, בשעה 19:45 לערך. סירבתי לצאת למסע,
ניסיתי לחמוק, נסתי על נפשי! אך מדריך ה"דרך" היה חזק ממני, הוא
רדף אחרי...לכד אותי וגרר את גופי אל ה"צוק" הגבוה ושם השליך
אותי אל הוואדי הנמוך ביותר שהכרתי אי פעם בחיי. גופי נוחת
במהירות, נזרק מצד אל צד ונתקע בסלעים ובגזעי עצים שבדרך לתחתית,
גופי מטולטל כואב וזועק. בדרך לתחתית האור נעשה עמום, נכנסתי
לחור השחור, החושך שולט והערפל מקשה על נשימותיי אשר הופכות
כבדות וקצרות. אני נלחמת על האוויר, זעקת דממה משולחת מגרוני,
יבבות נפלטות מגרוני ללא שליטה ומתנגשות בהד השקוף, החבטה גדולה
ועצומה. אני שכובה על הקרקע, ממששת בידיי את השטח הלא מוכר, זוהי
אדמה בוצית. אני שוקעת, נבלעת ,בכי גדול פורץ מתוכי בקול רם,
בזעקות שבר הוא נשמע מכול (מקול) עבר, קולי שלי וקולו של ההד
שולח זרועות של בכי.
איני יכולה להתרומם ולעמוד על רגליי, האדמה הבוצית פוערת את פייה
ובולען לוגם את גופי פנימה למעמקי אימא האדמה, מתחת לפני השטח.
אורות עמומים מבצבצים, הם לא יציבים. בכל שנייה דולק אור ונכבה
ממרחקים. אני ניצבת במערבולת של חושך, רק האופק מואר לרגעים.
אלבום תמונות נפתח אל תוך גלגלי עיניי, "אצבע" אלוקים כסופה
ומעוטרת בפנינים מעבירה לכבודי את דפי האלבום, ילדיי מוצגים
בתמונות, נכדיי מחייכים אלי.
גופתי טמונה באדמה והצל שלי מתהלך על פנייה ללא שליטה ורצון.
ברגע אחד רוחי חודרת לגופתי וברגע אחר רוחי מרחפת ומתחברת לצל
שלי שמתהלך בסהרוריות ונושא את אות "הקיין" פוסט-הטראומה. הוא
הלך לאיבוד ולא מכיר את מסלול המסע, הוא מדדה ונחבא לקירות
ולפינות, חושש ומבוהל, נאנס להשתתף במסע. הצל מתעופף ללא כנפיים,
נוסק לאוויר ונכנס למינהרה. כפות ידיי מזיעות ונוטפות מי מלח, הן
רועדות ומתנועעות, הן לא נשמעות לי. איבדתי את ה"כפתור" שאחראי
על מרכז הפקודות. האם הוא נמצא בגופה הטמונה באדמה הבוצית? האם
הוא טמון "בצל" המרחף באוויר שהלך לאיבוד?
אני מנסה להשתיק את ידיי המבוהלות בעזרת חיבוק. הן לא נענות
לפקודתי, לרצוני הפנימי העמוק אשר זועק ומתחנן, ידיי שבויות
ב"תמרור" החרדה הראשונה שניצבת מולי במסע הארור אל תוך עולם
החרדות, ידיי הקטנות "קלועות" בכפות ידיו האלימות
והגדולות,האלימות המכות והגוררות של מדריך "הדרך". הצל מרחף
פנימה למנהרות ממנו משתקפת לשוני הדבוקה לחיקי. היא בדממת אלחוט,
בעילפון חושים, אינה מוצאת את מקומה, משותקת בבהלה.

תמרור זוג רגליים ניצב לפניי, הוא מורה לי לעמוד על רגליי, הן
מרחפות, אבדו התחושות. הקרקע שמוטה, הן יחפות, חבלות כחולות,
אדומות וסגולות מעטרות אותן. ה"קשת" ירדה לתחתית מן השמיים,
מרכינה ראשה כאות הזדהות וכמרי נגד האלימות...החרדות שוחקות
ומתחלפות, הן מכות בעוצמה ובעוז.
ממרומי התהום הצל צופה בגופתי השמוטה מתחת לאדמה, חוסר אונים
זורם מן הראש אל הלב בשקיפות מלאה. הצל שקוף וחוסר האונים שחור.
וריד ראשי נצבע בשחור, מוליך ומוביל את "מר" חוסר האונים, מסע
בתוך מסע ומסלולים יש להם פנים.
המסע עובר כסרט נע...אני באמצע שום מקום, מביטה קדימה ולא מכירה
את הדרך, חוששת להביט, מביטה אחורה ואני מבוהלת...היכן היציאה???
ודאי יחפשו אותי ויבואו להציל אותי, ומה הסיכויים שימצאו את
גופתי הטמונה באדמה המרוחקת שאינה ידידותית לסביבה, והצל? הוא
אילם ושקוף, לא נראה, ומי יזהה אותי?
קבוצת מדריכי "הדרך" המורחבת יודעים שנשלחתי ל"מסע", הם ודאי
יתעניינו, הם יבקרו, ישאלו, רק הם יודעים את מקום הימצאי, יש להם
את הכתובת...ועכשיו מבקרת ומופיעה גברת חרדת "החרם". הם מפנים
אלי אגודל "ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם"!!! המסר נשלח
בדואר "טלפתי" לבי מגמגם... משתולל ,מקפץ מכאב, קוצי הצער
ננעצים ודוקרים את ריקמתו הדקה והשריר נטש את מילות השיר...זרימת
הדם האטה את הקצב האחיד והקבוע, חדרי הלב שוממים, הם לא מסוגלים
למלא את תפקידם ומזמינים את קוצר הנשימה. הנשמה נעתקת, אני
מתנתקת, מנותקת, נעלמת...שומעת ממרחקים, לא רואה, מביטה בעיניים
פקוחות, רואה צלליות, נקודות שחורות משתובבות להן, הן משוחחות
ושואלות: "את לא מכירה את הדרך? זו שכונת ילדותך! כאן היה ביתך!
מחפשת דרך מילוט ומביטה לשעון היד בעיניים דקה ושתיים, מפנה מבטי
ולא זוכרת את השעה שרק לפני רגע הייתה המטרה.

אל המסע התלוותה אלי "גברת" פוסט-הטראומה, היא לא עזבה אותי לרגע
והייתה "נאמנה" לי לאורך כל המסלול, ו"שמרה" עלי מכל משמר. היא
צעדה יחד איתי ובדרך אספה ומילאה שק גדול לכבודי, ולהמשך המסע
אני נושאת משא כבד על גבי.
המפגש הטיפולי האחרון עם הבוס- פסיכולוג –מנהל, בעיצומו .הוא
רוקח כמויות גדולות של "חרדות" והן נמזגות לכוסיות ביד רחבה
ובזרועה נטויה. החושים האבודים מצאו את מקומם וסבבו סביב כורסת
"הכבוד", הכורסה אליה הוזמנתי ועליה התיישב "מנהל מדריכי הדרך".
הוא נע ונד מעלה ומטה, גופי קפא! לא קמתי ללכת...שיתוק, ניוון
שרירים ואיבוד החושים יצרו את "מרת" הבושה והכלימה שהתלבשה על
גופי כגלימה, גלימה בעלת שובל ארוך של זיכרונות ופלשבקים עמוסי
עצב ובגידה.
יצא בת קול מן השמיים וקראה בשמי...הזמינה אותי להגיע ל"פגישה" חשובה והודיעה
"אם תירצי להשתחרר מהמסע עליך להתגייס ל"יחידת "היום המובחרת שם תשהיי מספר חודשים
בחרתי בשמחה מהולה בחששות כבדים להתגייס ליחידת היום, נרשמתי מילאתי טפסים והוזמנתי לפגישה נוספת
שבה נאמר לי שאיני יכולה להתגייס ליחידה, התאכזבתי חששתי מהנורא מכל שיהיה עלי להמשיך לנוע במסע החרדות הכואבות אשר משמבות את החיים...בהמצלת מפקד היחידה הוצע לי לנסות שוב להתגייס והפעם הפגישה הייתה עם ה"רמתכ"ל", איש חביב מקושט בטבעות ובתכשיטים, שוחח איתי וביקש לדעת את קורות המסע....לאחר מספר ימים קיבלתי תשובה מהמפקד שאכן התקבלתי ליחידת היום המובחרת ועלי להתייצב במוצב בתאריך 7/4/2013.
את פניי במוצב קיבלה רומן קצינת היחידה, אישה חמימה ונעימת הליכות, גדולת מימדים חיוך גדול מרוח על פנייה אשר חושף טור של פנינים לבנות ומבריקות אשר בלטו בגלל צבע עורה השחור והיפה למראה. רומן ציידה אותי "בנשק" להגנה מפני האויב אשר הורס כל חלקה טובה הפוסטראומה, אני חוששת להצטייד ב"נשק" איני יודעת להשתמש בו וכיצד להפעיל אותו, מחדרה של רומן אני מופנת לחדרה של גוטמן סגנית הרמטכ"ל היא תלמד אותי כיצד משתמשיחם "בנשק" נגד מי , באיזו מידה ומתי עלי להפעילו, הפוסטראומה אורבת בדרך כלל כשהחושך יורד היא אויבת ערמומית ואכזרית ומשמידה כל חלקה טובה, את האימונים ערכה לי גוטמן ב"ארגז החול" שם היא לימדה אותי להשתרע אל מול האויב ולקטול אותו, שיחזרתי את המסע בארגז החול והפחד היה גדול זה הרגיש כאילו אני שוב במסע האמיתי והחרדות קפצו מן העבר הלא רחוק אל חדרה של הרמטכלית גוטמן ונתמזגו אל הארגז. שעה חופשית במוצב וכל ה"חיילים" המגוייסים נפגשים על כוס קפה רובם פצועי מלחמות, עטורי דרגות וצלשים של החיים, מלחמות ישראל לדורותייה. ניצבת מולנו גברת מסבירת פנים היא לבבית ומרוחקת "אשת צבא" מנוסה אשר הג'נדת הצבא זורמת בעורקה, שפי מלמדת את הגדוד ביחד ווגם כל אחד לחוד, להכיר את האויב על כל צדדיו, מיקומו, סיבת הגעתו ומטרותיו, בידיי היא נתנה מפה מסורטטת לדרך קצרה ואחרת שתסייע לי לצלוח את המסע תחת התקפת הטילים והסקדים במזג אויר סוער ובחום הקיץ הלוהט. השהייה במוצב מערערת ומעוררת מחשבות רבות החשש גדול מעצם הגיוס ליחידה, ומצד שני עדיף במוצב הגבוה מאשר במסע הלא צפוי ולא ידוע....
המפקד רון שבע רצון מתפקודי הוא מקבל דיווחים חיובים הם עוקבים אחרי ה"חיילים" ביחידה כאילו היינו בבית האח הגדול. הגדוד נשלחים למסימה ולכל אחד תפקיד אישי ויחודי, אני מעבירה הרצאה בפני הגדוד על העוני בישראל....אני נסערת, נרגשת, כולי רועדת אני נזכרת איך לפני המסע אל עולם החרדות הייתי זו שעזרה לכל פגועי המלחמות, אני מספרת על הילדים העניים שהולכים לישון רעבים ועל הקשישים שנאלצים לבחור בן תרופה למזון, על הקיצוץ האחרון בקיצבאות שעשה ביביהו על מחוסרי הדיור ועובדי הקבלן....אני מספרת ונרעשת....רעש אדמה עולה מתחת לרגליי ומציף את גופי שנחלש מהמסע הלא מתוכנן, המסע שהביא אותי הלום ליחידת היום , אני פצועת מלחמה ולא מסוגלת לצאת לרחובות לשאת את דגל העוני ולזעוק את זעקתם של המוחלשים המדוכאים והרעבים, ליבי איתם אני צופה בהם ורואה כיצד הם נמוגים אל מול שלטון אכזר שמפנק ומטפח את התייקונים בתספורות ובהטבות, אני רואה את האתיופים אשר מובלים כצאן המובל לטווח אל שכונות המצוקה וכיצד חבלי הקליטה מתהדקים על צווארם וחונקים אותם. ....
מיחידת היום שוחררתי לכתפיי העניקו כנפיים ביקשתי והתחננתי להישאר במסגרת הצבאית רק עד שיחלוף זעם בתי המשפט אשר מותיר את עיניי פקוחות לילות ארוכים, "עוד קצת" עוד חודש או חודשיים ואז אני לבד אפרוש את הכנפיים" אך המפקת הצוערת טטנבאום סירבה בתוקף לבקשתי, את שלה היא עשתה עבורי באחת הפעמים כאשר הפוסטראומה התעוררה והפכה אותי על פניי אמרה לי טטנבאום "המדריך פושע ובן זונה" כל כך אהבתי אותה על דברייה אלה שעוררו בי רצון להמשיך ולהלחם באלימות הבלתי פוזקת של גברים נגד נשים.
את הסיפור אני מקדישה לכל הצוות ביחידת היום המובחרת באהבה ובברכה.
לכל הנשים המוכות בכל אשר הן.



 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
1. המשתתפים בתחרות "מסע" 2014 איילה סבאג 11/27/2014 6:20:00 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign