פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
איטס אימפוסיבל

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%31
אהבתי
%19
מעניין
%3
לא אהבתי
%47
שם:  איטס אימפוסיבל
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: אירה ויניצקי

נפלתי עליה בהפתעה. לא חלמתי עליה אף פעם, לא תכננתי את הפגישה, לא ציפיתי לה ובכלל לא ידעתי איך נסתדר, הודו ואני. אמרו לי שהיא שווה אבל לא נמשכתי אליה מעולם, היא לא הטיפוס שלי חשבתי. אבל פתאום
היה חורף מוזר כזה, חורף שהתחיל בשבילי במסיבת סוף השנה של החברה ההיפסטרית בה עבדתי אז באיזה מועדון שנשכר בדרום העיר.

זו היתה מסיבה טיפוסית של חברת הייטק נוצצת ונחשבת עם הרבה אלכוהול משובח ויקר ואוכל מקייטרינג מפורסם ובתוכי כבר ידעתי שזו המסיבה האחרונה שלי איתם. מבחינתי כבר היתי עם רגל אחת בחוץ. ההתלהבות הראשונית של המיקום המדליק וארוחות הבוקר על הגג והמסיבות המגניבות והאנשים המעניינים עברה ונשארו העייפות מהעבודה חסרת התכלית והתהיות של מה אעשה כשאהיה גדולה. חשבתי שאתחיל לחפש עבודה חדשה ברגע שאעזוב. אז חשבתי. גם חשבתי שאני אדישה ולא יכולה להתאהב. אז חשבתי. עד שהגיעה אחת ובילבלה אותי. היא נכנסה לסלון שלי כאילו היא מכירה את דרכה. לא ממש מסתכלת לצדדים, אך רואה את הכל ומפנימה. היא נכנסה ואמרה שהשטיח שלי זה הצהרה. זה שטיח קילים מסיני, קניתי אותו אחרי שמישהי העירה שהדירה שלי נראית כמו דירת סטודנטים. אז כן, השטיח היה הצהרה. הייתי עם ההיא שאמרה שהבית שלי נראה כמו דירת סטודנטים כשאותה אחת פנתה אליי בצ'אט. היא פנתה אליי ועניתי לה. היא עניינה אותי כי היא אמרה שפעם היא חלמה להיות סופר רוסי. אז אמרתי לה שאני עדיין חולמת להיות סופר רוסי, אבל במקום זה אני מעבירה את זמני בכלוב הזהב של תעשיית הייטק, כי המשכורות נוחות ואפשר לשלם שכר דירה בצפון הישן של העיר ולנסוע לחו"ל כמה פעמים בשנה ובכלל תירוצים זה דבר נוח ולקטר זה כייף. ואמנם ראיתי שהיא צרה צרורה עוד באותו הערב, ברגע שפתחתי לה את הדלת, אבל לא דאגתי כי הרי חשבתי שאני אדישה. אז חשבתי. אבל כשהיא הלכה בבוקר הייתי כבר קצת פחות אדישה. ואחרי כמה שבועות, כשכבר הייתי עם שתי הרגליים מחוץ לעבודה ובלי המשכורת הנאה, ואותה אחת באה והלכה ובאה והלכה, עד שפעם אחד הלכה ולא באה שוב, כבר לא הייתי אדישה. וגם לא ממש חשבתי. ולא ממש חיפשתי עבודה. כלומר, ממש לא חיפשתי. בעיקר ישנתי הרבה בימים ויצאתי בלילות וחיכיתי שאולי היא בכל זאת תחזור.

ואז היה יום אחד בחורף ההוא כשההבנה שהיא כבר לא תחזור שקעה במעמקי התודעה וידעתי שאני חייבת להתקדם ולנסות להוציא את עצמי מהבור הזה, ידעתי שהגיע הזמן לדייט שלי עם הודו. הבנתי שבא לי להכיר אותה, להזמין אותה למשקה אולי ולראות מה יהיה. ביקשתי מרן שיארגן לי איתה דייט הכי מהר שאפשר. רן אמר שהכי מהר שהוא יכול להכיר בינינו זה בעוד שבועיים כי היא רוצה שאבוא עם וויזה. חשבתי טוב נו, משחקת אותה קשה להשגה, אינבעיה, נזרום. אז בנתיים סיבלטתי את הדירה והתחסנתי וישנתי הרבה בימים ובלילות יצאתי עם אחרות ואחרי שבועיים זרקתי קצת בגדים לתרמיל ובאתי. ונפעמתי.

נפעמתי מערב רב של אנשים בשדה במומבאי. אנשים שאני לא מורגלת בהם, בכל הצבעים והבגדים שלא רואים בשדה בפרנקפורט, למשל. כהים, בהירים, מכוסים, חשופים, מקועקעים, מגולחים. זקנים כתומים של גברים שחוזרים מחאג'. תחרה עדינה של קעקועי חינה עלי ידיהן של כלות מתימן. עיניים ירוקות על פנים בצבע זית של תיירים מאירן. יחפים, בכפכפים, בסנדלים, בנעלי ספורט. נשים בסארי צבעוניים, גברים בסרונג. חליפות משי זולות, מלבושים אפריקאיים, חליפות ביזנס של הייטקיסטים צעירים מבנגלור. ילדים, זקנים, משפחות. מזוודות, תרמילים, סלים. אנדרלמוסיה רועשת אבל גם מרגשת.

נפעמתי מהריחות הזרים, הלא מוכרים והמפתים. ריח של פרחי יסמין לבנים שזורים בשיער עורב שחור משחור של נשות טאמיל נאדו. וריח שמן הגי שנמשח עליי בידיים שחומות רזות וחזקות בזמן עיסוי איורוודי. אני בעצמי כבר מריחה כמו מנה ענקית של בריאני. וריח קטורת בשיעור היוגה היומי על מחצלות שפזורות על החול בין הנהר לבין הים, מתחת לדקלי הקוקוס בפאלולםן. וריחות של קארי, דוסה, צ'אפטי טרי, נאן ממולא, צ'אי תבלינים ושאר המאכלים המשגעים. וריח של פלפל שחור, קרדמון, כוכבי אניס, מקלות קינמון, שורשי ג'ינג'ר ועוד ערימות ריחניות שפרוסות על סדינים לבנים לייבוש ברחובות של ג'ו טאון, שפעם היה הגטו היהודי של קוצ'ין ועכשיו רובע סוחרי התבלינים.

נפעמתי מהצבעים. ברקת בוהקת של מטעי התה במונאר. ורוד עדין מהול בתכלת של ענני חמש אחר הצהריים של השקיעות בגואה. זהב לבן של חול. וזהב מלכותי של מקדש הינדי. פז של צוקי וורקלה כששמש אדומה ענקית טובלת אל תוך הים הערבי בסופו של עוד יום עצל. טורקיז של האוקיאנוס ההודי. ירוק בקבוק של תעלות הבק-וואטרז של קרלה . אדום של חורבות האמפי. ירוק זרחני של שדות האורז אינסופיים מאחורי החורבות. צהוב עני ומאובק של מישורי טאמיל נאדו. תכלת ירוקה של הרי קודאייקאנאל. לבן של פרות יפות יפות עם עיניים שחורות עמוקות ועצובות וקרני סהר מזדקרות לעבר התכלת האין סופית של השמים. מגוון הצבעים העזים של סארי שלובשות הנשים. ערימות הצבעים הזוהרים שמעיפים עליי ילדים ביומיים של טירוף ססגוני משוגע של פסטיבל ההולי. צבעים חדים, חזקים, שמחים, משמחים, פותחים לי את העיניים, את הלב ואת הצ'אקרות.

נפעמתי מהצלילים. של חול לבן שנטחן תחת רגליי היחפות ברשרוש עדין כמו של שלג טרי. ושל קטאקלי - ספק ריקוד, ספק הצגה, ספק פנטומימה בת שלוש מאות שנה. ושל ציפורים ששרות ומעירות בבקרים בקולות לא מוכרים. ושל צווחות הקופים שמתגנבים למסעדה שעל גג ההוסטל לתפוס בננה מהצלחת של תייר שאנן ואולי גם להוריד בגד מחבל כביסה, סתם ככה, לשעשוע. ויללות עדינות של נמייות שמיד מחזירות אותי לספר הג'ונגל של קיפלינג ואני רוצה לראות כבר את ריקי טיקי טאבי של ילדותי, אבל הוא ביישן ורק עיניו הבורקות מציצות אליי בחושך מהשיחים של הבית הקולוניאלי בסמטה שקטה של אלאפי.

ונפעמתי מהטעמים העזים של הדרום. צ'אפטי טרי, נאן ממולא ירקות או גבינות. דגים שנמשו זה עתה מהים וכבר הובלו אל החוף הלבן בסירות עץ ארוכות, תובלו בעדינות, נאפו בטאבון ענקי ומוגשים על ערימות אורז לבן עם ניחוח לימוני. פירות טריים הנסחטים אל תוך הכוס בזרימה של מיץ מרענן. לאסי במגוון טעמים. דוסה ענקית מגולגלת לגליל אוורירי לצד צלוחיות מתכת גדושות בצ'אטני וסאמבר. לביבות הל קטנות שחולק איתי הזוג המבוגר היושב לידי על מושב האוטובוס המתפרק בדרך למונאר. הם לא יודעים מילה באנגלית. מדברים בעיניים מחייכות ובלביבות הביתיות שעדיין קצת חמות ואני מבינה את השפה הזאת יפה מאד. קוביות ארומטיות של אננס שלם שתוך שלושים שניות קולף ונחתך במצ'טה ענקית במיומנות מפחידה ע"י דודות בסארי צבעוניים שמסתובבות בחופי גואה עם סלים מלאים בפירות טריים ומפתות את התיירים בשירת ה"צ'אאאאאאי, מנגו, מנגו, מנגו, אננס. ניאם ניאם ניאם".

ואני נפעמתי ופקחתי את העיניים והצצתי אליה, אל הודו הזאת, וראיתי אותה קצת, והרחתי וטעמתי וחשבתי - וואלה, יש מצב שיהיה בינינו קטע. ושיהיה מגניב.

בהתחלה התחבאתי קצת, גם מעצמי וגם ממנה, בכפר קטן וחמוד למרגלות הצוק מעל הים הערבי. כפר יפה ונקי, לא הסטריאוטיפ המבולגן שחושבים עליו כשאומרים כפר הודי. אפילו פרה אחת לרפואה לא הסתובבה ברחובותיו המטופחים בין הבתים המקושטים בבונגוויליה. רק כמה כלבים ידידותיים פה ושם שכל מבוקשם הם ליטוף מדי פעם וביס קטן מהדג שהגיח מהטאבון. אבל די, חלאס. כבר עברו כמה שבועות של ים, בטלה, מסאג'ים, אוכל אורגני בלתי מתאמץ, ופתאום נגמרו כבר הספרים שהבאתי וגם אלה שלקחתי בהחלפה. ובקצב האיטי הזה איכשהו הזמן עבר כאילו החוף נזל דרך מסננת ענקית של שעון חול. וגם נגמרו התירוצים. וגם לא רוצה להתחבא יותר, אני רוצה דייט שני, להכיר אותה קצת יותר לעומק.

בשביל זה אין מנוס אלא לצאת לדרך ולקחת רכבת אל היעד הבא. הרכבת הידועה לשמצה של הודו. לא נורא, אקנה את הכרטיס הכי יקר שממילא עולה גרושים ואסע כמו מלכה בקרון המסודר והממוזג בלי הדוחק וההמולה של המחלקה הזולה. להפתעתי, תחנת הרכבת של הכפר גם שקטה ונקיה ומטופחת. לאחר המתנה קצרה בתור אני מבקשת כרטיס לקרון היקר. ואז זה מגיע:

- איטס אימפוסיבל מאם.

וזה מלווה בניענוע הראש המוכר הזה כבר. כזה שאומר גם "כן" וגם "לא" וגם "אולי מחר" וגם "לא יודע מה את רוצה מהחיים שלי בכלל, אני סתם מחייך אלייך כי אין לי מושג אבל אני מנומס". טוב, אמנם לא רציתי לגגל עליה לפני הדייט הראשון, כי אני אוהבת מסתוריות ולגלות לבד, אבל בסוף נשברתי וקניתי לונלי פלאנט יום לפני הטיסה. אז באתי מוכנה יחסית ואני יודעת שיש גם עוד מלא סוגים של כרטיסים "יקרים" לפני שמדרדרים למחלקת הבקר. מבקשת את הכרטיס היקר הבא, מקבלת ניענוע ראש ושוב - "איטס אימפוסיבל מאם". אבל למה? אין כרטיסים? אין מקומות? אין רכבת? מה נהייה. אז מבקשת את הכרטיס למחלקה עוד יותר זולה. אותה תגובה. וכך מתדרדרת לה השיחה עד שמגיעים לכרטיס הזול ביותר. עכשיו ניענוע הראש פוסק לשנייה והוא מושיט יד לקחת את השטרות של 80 רופי. ואז מנענע את הראש שוב, אבל הפעם זה אומר "נו יופי, סוף סוף הבנת וקנית כרטיס, שמחתי לעזור לך, ועכשיו תפני את המקום להבא בתור". אבל, ראבק, לא יכולת להגיד כבר בהתחלה שיש רק כרטיסים למחלקה הזולה?

הרכבת , נחש ברזל ארוך ועייף, מפתלת את גופה המתכתי לאט לאט אל תוך התחנה. אני והתרמיל תופסים מקום מתחת למאווררים שלא מסתובבים בדרגש התחתון, בין גבר מאפיר לבין אישה בסארי סגול. מתחילים בתנועה, אני נושמת לאט את הלחות הכבדה של קרלה, מנסה לתפוס בריזה מחלונות פעורי הפה. כמו באוטובוסים, אין זכוכיות בחלונות כי חם ואין מזגן וכבר עדיף ככה. הגבר שלצידי לא יכול להתאפק - הזדמנות לדבר עם תיירת בהירת עור. הוא מודיע לי בגאווה לא מוסתרת כי הוא דוור מגוג'ראט שזה נסיעה של יממה וחצי מקרלה והוא חוזר מוועידה ארצית של איגוד הדוורים. שומעים סיפוק וגאווה מקצועית בקולו.
הדוור מגוג'ראט שואל למי אני שייכת.

- מה זאת אומרת למי אני שייכת?, לא הבנתי את השאלה.
- מאיפה את מאדאם?
- אה, מישראל. שייכת למדינת ישראל.

הדוור מסתכל עליי בעיניים מעריצות.

- אתם עם של חכמים ונבונים.

כנראה שלא מגיעים הרבה ילדים אחרי צבא לכפר שלו בגוג'ארט.

- ומי אחראי עלייך פה בהודו?
- אה? - שוב פעם לא הבנתי את השאלה.
- את לבד פה? כשאת מטיילת מי אחראי עלייך? יש לך חבר או מדריך טיולים, יש מי ששומר עליך?
- אה לא, אני מטיילת לבד.

עינייו נפערות בהערצה רבה עוד יותר. גם מישראל בה כולם חכמים ונבונים וגם אישה שמטיילת לבד!

- Indian ladies don't leave the village on their own. It's impossible
טוב נו, אני עונה, אולי הן החכמות והנבונות ויודעות משהו על נסיעות ברחבי הודו. הוא צוחק ומציג אותי לחבריו הדוורים שבדיוק עוברים בקרון שלנו. הם כל כך הרבה וכולם מתלהבים ללחוץ יד לאישה לבנה סתומה שמסתובבת לבדה ברחבי הודו בלי אף אחד שיהיה אחראי עליה. עד שאומרים שלום לכולם הרכבת כבר עוצרת באלאפי, התחנה שלי.

נסיעה קצרה בטוקטוק ואני מגיעה להוסטל - בית קולוניאלי לבן חד קומתי, עם גג מעוטר במבוק, יושב לו נינוח בצל עצי המנגרוב באמצע גינה מטופחת. נווה של שלווה ירוקה בקקופוניה של עיירה הודית מחוזית טיפוסית מפוייחת ורעשנית. דקה אחריי מגיע אנדריאס הברלינאי. רק אנחנו בהוסטל היום. אנדריאס מצהיר שהוא לא בקטע של לעשות דברים מתויירים ושואל אם בא לי להצטרף להפלגה על המעבורת של מקומיים. בטח שבא לי! יאללה יוצאים. כבר צהריים ושנינו פיספסנו ארוחת בוקר היום אבל בטח נמצא משהו בדרך. מנהל ההוסטל עושה קולות קלושים של התנגדות כשאנחנו שואלים איפה המעבורת

- הו איטס אימפוסיבל פור טוריסטס! לא כדאי לכם, זה מאוד בסיסי, זה להודים.

אבל אנחנו נחושים ותופסים טוקטוק לכיוון התחנה. מגיעים לטרמינל מוזנח, חולדות שורצות בין ערימות הזבל. מעבורת עץ ישנה יושבת נמוך במים העכורים. כעבור כמה דקות המעבורת עושה קולות של מאמץ, נושפת עשן שחור סמיך מנחיריה וגם מהתחת יוצא לה עשן ומתחילה לנוע בכבדות בין תעלות הבק-וואטרז. אנחנו משייטים באיטיות בין החיים שמתנהלים על המים בצבע ירוק בקבוק בין גדות התעלות. אישה עושה כביסה מחוץ לבית וורוד. ממול גבר וילד מתרחצים בתעלה. בכפר הסמוך אישה בסארי ירוק יושבת על הגדה עם חכה מאולתרת מזרד. לידה קערת מתכת עם כמה דגיגונים שכבר שוחים את רגעיהם האחרונים לפני שיהפכו לתבשיל. ולידם רובצת חתולה במראה אדיש, אך עיניה מהפנטות את הקערה. נזירים מתהלכים עם תופים במקדש מעוטר צריחי זהב. איכר מוביל שני שוורי בפאלו בין שדות האורז הירוקים. ואנחנו כבר רעבים רעבים רעבים.

תכננו לרדת באמצע מסלול המעברות ולתפוס טוקטוק או אוטובוס או אפילו מונית חזרה לעיר. אבל תוך כדי התנועה אנחנו מבינים כי לרדת באמצע כבר לא ייקרה. כי האמצע הוא אמצע שומקום בעצם. המעבורת עוצרת במלא תחנות שהן כולה סככה בשדה. אין שום כלי תחבורה ממונע הנראה לעין, אין כבישים אפילו. אין ברירה, חייבים להגיע לקוטאיאם, התחנה הסופית. בנתיים מעבירים את הזמן בבהייה בנופים השלווים ובשיחה עם מוכר הספרים היושב לידינו. מוכר ספרים זה מין מקצוע כזה במקומות בהם לא מורידים ספרים לקינדל ולא קונים אותם באמאזון.

כעבור שעתיים וחצי של הפלגה איטית עוצרים בחריקת שיניים בין פרחי הלוטוס הנמים על המים. הגענו לתחנה הסופית בקוטאיאם והיא נראית בדיוק כמו הקודמות - סככה באמצע שדה אורז. ההבדל היחידי - יש דרך עפר שכרגע היא דרך בוץ ויש שיירה של טוקטוקים האורבים לנוסעים.
טוב - כבר השלמנו עם העובדה הרעבה שיש לנו עוד שעתיים וחצי עכשיו של אותה הדרך חזרה אז מרגיעים את הבטן המקרקרת בבננה רקובה והרבה מדיטציה ומחכים שהמעבורת תסתובב ותתחיל את דרכה האיטית לאלאפי. אלא מה, אין שום סימן לתזוזה. המעבורת התיישבה לה בנינוחות בין פרחי הלוטוס ולא מראה סימנים של חיים.

- מה קורה? אנחנו יוצאים חזרה לאלאפי?
- הו נו, איטס אימפוסיבל. החזרה רק בעוד שעתיים.
- וואט?? אבל אנחנו מורעבים

פה הבנו את פשר הטוקטוקים הממתינים ליד המעבורת כמו נשרים לגוויה טריה. הנה הם עטים עלינו בשתדלנות נמרצת ומציעים לקחת אותנו לתחנה המרכזית של קוטאיאם תמורת 150 רופי ומשם יש אוטובוס חזרה לאלאפי.

- כל כמה זמן יש אוטובוס?

מקבלים נענוע ראש עם חיוך סתום בתשובה. אנחנו מהססים. מצד אחד רעבים נורא, מצד שני לא יודעים מה מצב האוטובוסים מקוטאיאם לאלאפי.

- יש פה איזה מסעדה באזור שאפשר לאכול שם בזמן שאנחנו מחכים למעבורת חזרה?
- הו נו, איטס אימפוסיבל. אין כאן כלום באזור, יש רק בקוטאיאם.

אנחנו עושים חישוב זריז בראש ומניחים שאפילו אם יש אוטובוס רק פעם בחצי שעה אנחנו עדיין נחזור לאלאפי שעה לפני המעבורת וקופצים לטוקטוק. תוך חצי דקה של נסיעה נגלה לפנינו כפר שוקק עם מלא דוכני אוכל ובתי תה. יכולנו בכיף להעביר פה שעתיים וגם לשבוע מאוכל רחוב שנראה כרגע מפתה במיוחד. אבל הטוקטוק מטרטר ברעד נמרץ לכיוון התחנה המרכזית של קוטאיאם. עוד עיירה טיפוסית רעשנית ואפופת עשן שחור סמיך של התחבורה המקומית. בתחנה המרכזית מוצאים את האוטובוס שלנו, למזלינו הוא כבר יוצא לדרך. אנחנו נדחקים על מושב תלת מושבי בין שני הודים ומתחילים נסיעה מרעידה חזרה לאלאפי, מאושרים מזה שנגיע שעה וחצי לפני המעבורת וסופסוף נאכל!

חזרנו להוסטל גוססים מרעב ומנהל המשמרת מודיע בשמחה כי אפשר להזמין טייק אווי ממסעדה מקומית. הוא מושיט לנו חביל עבה של דפים מודפסים מהודקים בסיכה ואנחנו מתלהבים מהבחירה המרובה, עד שמבינים שזה תפריט של שני עמודים שהודפס חמש פעמים והודק לחבילה אחת. לא נורא, גם בשני דפים אפשר למצוא מלא אוכל. אני בוחרת בריאני עוף ואנדריאס הולך על בריאני צמחוני. בעל ההוסטל מנהל שיחה טלפונית ארוכה עם המסעדה ובסופה מודיע בניענוע ראש שמח משהו - "ביריאני, איטס אימפוסיבל". אנחנו מנסים עוד כמה מנות מהתפריט רק בשביל לקבל כל פעם אותה תגובה.
"אוקיי אוקיי, אולי תחסוך מאיתנו את ההתלבטות המיותר ותגיד מה כן אפשרי?". יש רק אורז, אלו גובי וצ'אפטי. מעולה, שיביאו את כל אלה כפול שתיים ובהמתנה למשלוח אנחנו הולכים להתקלף מהבגדים, להתקלח ולהוריד את הלכלוך של התחבורה הציבורית שדבקה בנו במהלך היום הארוך.

וכשאנחנו נקיים ויושבים בגינה המטופחת, מקשיבים לרעש הציפורים שמנהלות את השיחה האחרונה שלפני השינה, מגיע השליח עם חבילות האוכל בעטיפות נייר כסף. השליח השחום מחייך בחיוך לבן שיניים ועל הטי-שירט שלו הדפס של סמל האום וכתוב משהו בסנסקריט וליד התרגום לאנגלית. ובאנגלית זה יוצא השם שלה, של אותה אחת שבאה בחורף, הוציאה אותי מהאדישות והלכה. שאלתי את השליח לפשר המילה והוא אמר, אה זה רק משהו בבודהיזם. אבל מה זה אומר המשהו הזה, שאלתי אותו, מה המשמעות שלו?

- המשמעות זה אשליה, את יודעת, אילוזיה.
- אילוזיה?
- כן, אילוזיה, בועה, משהו לא אמיתי, שלא ממש קיים, תרמית. יש הרבה דברים בחיים שלנו שהם אשליה ואם נדע להפריד בין האמיתי לבין האשליה אז יש סיכוי להגיע להארה. אם עושים הרבה יוגה ומדיטציה כמובן, ולא אוכלים בשר בקר הוא מוסיף וקורץ לי בעליצות מתבדחת.

והנה הוא בא, חיוך הטיולים מאיר לי על השפתיים. החיוך הזה שעולה לי הרבה כשאני מסתובבת בעולם וזה הפעם הראשונה שהוא בא לי בהודו. פתחתי את עטיפות נייר הכסף ובתוכן האוכל הכי פשוט וגם הכי טעים. ואני מחייכת את חיוך הטיולים שלי ויודעת שגם כששום דבר בלתי אפשרי הכל מסתדר בסוף. וגם יודעת שיהיה לי ולהודו קטע טוב ושהכל יהיה בסדר איתי. והכל פתאום נראה פשוט, טעים ואפשרי ביבשת האיטס אימפוסיבל המוזרה הזאת.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. Cool! That's a cleve Cami 4/21/2016 1:46:20 PM
3. Well I guess I don't Bryson 4/21/2016 12:18:46 AM
2. I'm so glad that the Jonni 4/20/2016 12:00:35 AM
1. כתיבה קולחת וטובה אילה דנוך 7/12/2014 10:50:53 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign