פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
לפני שהמסך יירד

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%10
אהבתי
%2
מעניין
%2
לא אהבתי
%86
שם:  לפני שהמסך יירד
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: מאיה קראוס-ברדה

נותרו עוד שלושה שבועות, חשבתי לעצמי, שלושה שבועות וכאילו לא הייתי כאן מעולם.

אף אחד בעצם עוד לא יודע, אמא ואבא עסוקים תמיד, אחותי הקטנה עסוקה עם בעלה ושלושת ילדיה. ולי אין כל כך חשק לספר. כי ברגע שאספר, אצטרך להתחיל מהתחלה, וההתחלה היא לא משהו שהורים יהודים גאוותנים יאהבו לשמוע.

להורים שלי חשוב איך כולנו נראים מבחוץ. בילדותי, דאגו שיהיו לי את הבגדים הכי יפים, הילקוט הכי חדש, אופניים חדשים. הבית תמיד היה מסודר ומוכן לאורחים לא קרואים. אנשים אף פעם לא יכלו לראות את מה שקורה בפנים, כי מבחוץ הכל נראה יפה ומסודר. ומה שבפנים לא חשוב, גם אם הוא רקוב.

אז חשבתי לעצמי, אם עוד שלושה שבועות, הכל ייגמר. אולי כדאי שאספר בשבוע האחרון. לפני שהמסך יירד על חיי.
כך לא יהיה להם זמן להציק לי, לשאול שאלות ולתת לי להרגיש שאני כבר לא חלק מהמשפחה. יש לי עוד שלושה שבועות, אז שבועיים אחיה בכייף, בלי דאגות, עם המון שמחה בלב ואנסה להיות מאושר עד כמה שאפשר, לחגוג את החיים שלי כמו שהם. חיים מבויימים.

החלטתי שארוחת ליל הסדר, יהיה העיתוי הטוב ביותר לספר להם. בכל חג, הגעתי לישראל, לחגוג עם הוריי. בדרך כלל חגגנו רק המשפחה, אני, אמא ואבא, אחותי מיכל, בעלה ושלושת ילדיהם. בדיוק האנשים שאני רוצה לספר להם.

שבועיים עברו, בהם נפרדתי מכל חבריי לשלום, סגרתי פינות בבירוקרטיה של מדינת ישראל, אפילו העלתי חיוך על פניו של מנהל הבנק, כשבאתי לשלם את המינוס הישן שנותר ולסגור את החשבון בבנק. אף אחד לא שאל שאלות ואני שמחתי בחלקי.
למען האמת, לא היה לי כל כך ממי להיפרד, כי הרבה חברים אין לי, אולי שניים ממש טובים שאיתם שמרתי על קשר. אז פגישה עם שניהם על כוס קפה, סוגרת את הפינה. קבעתי איתם ספונטנית. המפגש היה שמח, לא סיפרתי דבר על תוכניותיי ועל חיי, הם לא הפסיקו לספר על חלומות והגשמתם, על הישגים בחייהם והאושר ששוכן אצל כל אחד מהם.
והלקוחות העשירים שחלמו על גינה סטייל הוליווד, בסיום העבודה בביתם לא שמרתי איתם על קשר , אז לא היה ממש ממי להיפרד.

ההכנות לארוחת החג היו בעיצומן, אחותי עזרה לאימא שלי במטבח ואני, אבא שלי ויוסי, בעלה של אחותי, ישבנו במרפסת, בהינו ברחוב המתרוקן מאנשים, אנשים הממהרים למשפחותיהם, לחגוג את חג החירות. אני את החירות שלי אקבל בעוד שבוע, חייכתי חיוך מריר.
צלצול בפעמון הדלת בישר על אורחים. אורחים שלא ציפיתי, אמא שלי צעקה מהמטבח שנפתח את הדלת כי הדודים מכפר סבא הגיעו. משפחה נחמדה, אמא, אבא, שלושה בנים.
לא אוכל לספר להם הערב, חשבתי לעצמי. התאכזבתי קצת, הייתי די מוכן לכל הסאגה שתתרחש אחרי שאספר להם. מצד שני, אוכל לחזור ולשנן את התשובות לכל השאלות הצפויות מראש שישאלו. אספר כבר מחר, נאנחתי.

התיישבנו סביב השולחן ואבא שלי החל בקריאת ההגדה. במשפחה שלנו לא ממש מקפידים לקרוא הכל, אנחנו מדלגים על המילים הקשות, הסיפורים הארוכים, קוראים את מה שנדמה לנו שחשוב, בעיקר את הקושיות, שותים לחיים, שרים כמה שירים קצרים שאנחנו זוכרים את המילים שלהם ומתנפלים על האוכל.

ארוחת החג התנהלה בעצלתיים, בני הדודים סיפרו כל אחד בתורו על חוויותיהם בצה"ל, על הלימודים, על בחורות, הדודים, כרגיל התבכיינו על מדינת ישראל בכללותה.
הוריי הקשיבו בנחת ללא רצון להגיב. הנהנו בראשם מתוך נימוס. ואחותי הייתה עסוקה עם ילדיה. ולי נותר זמן לתכנן, איך לספר למשפחה שלי.

הבוקר עלה, התעוררתי עם החלטה להזמין את ג'ימי, שהמתין לי בבית המלון, אלינו לארוחת צהריים. חשבתי שיהיה לי יותר קל לספר להם כשג'ימי בסביבה. כמובן שעידכנתי את ג'ימי על המהלך שלי וביקשתי שיבין וישתף פעולה ככל הניתן.
ההורים שלי אהבו כשהבאתי חברים הביתה, לא חשבתי שיתנגדו. ואכן, הם שמחו כמו שחשבתי.
ג'ימי השתלב די מהר, אמנם הוא הכיר אותם מהסיפורים שלי וידע עם מי לדבר על מה ונראה היה שהם ממש נדלקו עליו.
אחרי הארוחה, ישבנו כולם בסלון לקינוח ופיצוחים, זה הזמן חשבתי ולקחתי נשימה עמוקה.

התחלתי כבדרך אגב, לספר להם איך הכרתי את ג'ימי בטיול להודו, באחד המנזרים, הכרתי קבוצה של כמה חבר'ה, ביניהם את ג'ימי, היה לנו הרבה במשותף, שוחחנו כל לילה, עד אור הבוקר והחלטנו להמשיך לטייל ביחד.
הצצתי בהוריי וחיוך של גאווה נמרח על פניהם, הם כל כך גאים בבן שלהם שעשה טיול כזה גדול והכיר שם חברים. כשחזרנו מהטיול, עברתי לגור עם ג'ימי, הוספתי בהססנות.
אמא שלי נראתה מבולבלת, היא לא ראתה את ג'ימי אצלי בבית מעולם, כשהגיעה לבקר, אך מיד חייכה בנחת ואמרה ששותף לדירה זה טוב, זה חוסך בכסף על שכר דירה.
הנהנתי והבטתי בג'ימי שחייך.
כן אמא, לא ממש שותף לדירה, הוא שותף לחיים.
אמא שלי תפסה בידו של אבא שלי, שבהה בנו עם פה פעור. אבי היקר, שהיה גאה בבן הקצין שלו, הניח יד על ליבו ולא האמין למשמע אוזניו.
היתה דממה. דממה שזעקה בין הקירות הצבועים בלבן, נחבטת אל השולחן המסודר היטב, חולפת על פני המזנון המסודר לתאפרת כמוזיאון צרפתי ונוחתת שוב ביננו, על השטיח שעבר שטיפה טובה לקראת החג.
אחותי לא הגיבה, הנחתי שהיא שמה לב לזה כבר קודם, היה לה ברור ולא היה לה אכפת כל כך.
השתיקה חדרה לכל נים בגופי.
לא ידעתי איך להמשיך, לא ידעתי איך לספר להם שנשאר לי שבוע לחיות, שנדבקתי באיידס.

הנחתי לשתיקה ולהלם לחבור יחד ולתת להם מרחב. קמתי מהספה, יצאתי אל המרפסת והזיכרון הראשון שהבזיק במוחי היה הבשורה של הרופא, לאחר שג'ימי שכנע אותי לתרום דם ונאלצתי לעשות בדיקות דם מקיפות. "חיובי" הוא אמר ולא הוסיף דבר, הוא לא היה צריך להוסיף דבר. ידעתי מה זה אומר. הרגשתי איך האדמה נפערת תחת רגליי ואני צונח מטה ללא מצנח ביטחון. הסתחררתי לרגע ומיד ניערתי את המחשבה מראשי.

הבטתי דרך חלון הזכוכית אל הסלון, אף אחד לא הביט בי, אף אחד לא יצא אחריי למרפסת. בשלב הזה ציפיתי שלפחות אמא שלי, שהייתה העוגן של חיי תצא ותחבק אותי. אבל למה ציפיתי את זה בכלל? הרי שמרתי את הסוד הזה כל חיי. ואולי זה כלל לא היה סוד, אלא סוד ידוע אך קבור היטב תחת מעטה הנורמאליות של המשפחה שלי. אולי היא ידעה ולא העזה לחשוב על זה, שמא זה יופיע ככתובית זוהרת על מצחה.

נזכרתי איך המשיך הרופא ואמר שכבר מאוחר, שאי אפשר לטפל, שאין תרופה בשלב הזה. ואיך לכמה רגעים רציתי לטבוע בביצת החיים ולא להשקיע עקבות, רק בועות על קו המים של הביצה יעידו על חיים שנבלעו כאן. אך התעשתתי די מהר. הוא אמר שלושה שבועות. והחלטתי ששלושת השבועות הבאים יהיו הטובים ביותר. כי מגיע לי לפחות את זה.
בדרכי הביתה ניסיתי לחשוב איך נדבקתי בנגיף, הרי ג'ימי עשה בדיקה לפני כשנה, כשהחליט יום אחד לתרום דם, דרשו ממנו לבצע בדיקות דם מקיפות, הוא יצא נקי. ואני הרי לא קיימתי יחסי מין מעולם, לפני ג'ימי. הדרך היחידה שנראתה לי הגיונית היא הפעם היחידה שקיבלתי עירוי דם היה כשנפצעתי בלבנון, איבדתי את ההכרה ואיני זוכר הרבה מאותה פציעה. הייתכן שהנגיף היה רדום כל כך הרבה זמן?! ואם כן, למה התפרץ עכשיו?! לא כעסתי. על מי אני יכול לכעוס שלושה שבועות לפני שאני מזדכה על גופי ונשמתי ?!
חזרתי הביתה וסיפרתי לג'ימי, הוא בכה, אם בגלל הבשורה שאני עומד למות ואם בשל העובדה הדי ברורה שייתכן שגם הוא נדבק. אני בכיתי איתו, מאותן סיבות. כשמסך הדמעות ירד ויכולנו לראות קצת יותר ברור, החלטנו יחד לחרוט זיכרונות על אבן חיינו, לחיות. לחיות לפחות שלושה שבועות.

הצצתי שוב אל תוך הסלון, הדממה עדיין שכנה מעליהם כאבן כבדה המאיימת ליפול על ראשיהם. קרני שמש אחרונות חדרו אל הדממה וריסקו אותה לחתיכות קטנות של אשמה, שנאה, אהבה ומבוכה. קרן שמש אחת האירה את פניו של ג'ימי שישב במבוכה, מוקף באנשים שהכיר מסיפורים, אנשים שאולי מאשימים אותו, אנשים שאולי שונאים אותו. המבט שניבט מעיניו כשהביט בי מבעד לזכוכית, הזכיר לי למה התאהבתי בו.

את ג'ימי הכרתי לפני חמש שנים בטיול להודו, הייתי אז בן עשרים וארבע, אחרי צבא וכמה שנים של עבודה למטרת טיול גדול בעולם. היעד הראשון שלי היה הודו, שם, ידעתי שאוכל להתחבר למיניות שלי ולהבין מה אני עושה עם זה, שם בהודו, יכולתי להיות אני, בלי כל המסכות שצברתי בחיי. כי עד אז הסתרתי את הסוד הגדול הזה די בטבעיות, הבאתי חברות הביתה להראות להורים שיהיו רגועים, ידידות רבות הסתובבו בבית הוריי, כי "אם יש בנות בסביבה סימן שהוא גבר" ולמדתי מהטובים ביותר, הוריי, להראות מבחוץ שהכל נורמאלי.
הגעתי לדרמסאלה ונרשמתי לקורס ויפאסנה, עשרה ימים שבהם קיוויתי שאתחבר לעצמי, לא אוכל לדבר עם אחרים, לא אוכל לכתוב או לתקשר בכל צורה שהיא, אפילו לא באמצעות העיניים. אהבתי את הרעיון, כי רציתי להיות לבד. פירוש המילה ופיאסנה היא לראות את הדברים כפי שהם. וזה מה שרציתי, לראשונה בחיי, לראות את עצמי כפי שאני.
לאחר שלמדנו שלושה ימים את המדיטציה, היינו עוד שבעה ימים ספונים בתוך עצמנו, עם מחשבותינו, לבד. ערב אחד כשחילקו ארוחת ערב מבטנו הצטלבו. הלב שלי נצבט, ראיתי אל תוך עיניו את נשמתו הטהורה ולראשונה בחיי התאהבתי. לא יכולנו להסיר את המבט זה מזה. שנינו ידענו שאנו עוברים על אחד החוקים שנקבעו לנו בתחילת הסדנא. ובכל זאת המשכנו לטבוע זה בעיניו של זה. אכלתי את ארוחת הערב, כמו בכל ערב בסדנא, מדי פעם הצצתי בו כשמבטי מושפל אל צלחתי וגיליתי שוב ושוב את עיניו הכהות.
במדיטציות ישבנו קרובים ובמחשבותי סיפרתי לו עליי, על ילדותי, על הוריי, על שנותיי בצבא ובעיקר על אהבתי למין הזיכרי שמעולם לא מימשתי, שמעולם לא באמת השלמתי עם האהבה הזו, על כך שאף אחד מלבדי לא יודע על כך ועל הפחד הנוראי שעטף אותי בכל יום, אם יתגלה הסוד שלי. ימים אחר כך הוא סיפר לי שגם במחשבותיו הוא סיפר לי על עצמו. לכן כשהכל הסתיים, הכרתי אותו יותר טוב מכל אדם קרוב שהכרתי בחיי.

בתום הסדנא, כשאיסור הדיבור הוסר, שתקנו.
שתקנו, כי דיברנו על הכל, בשתיקתנו. את הכמיהה לאהבה שחווינו כל ימי חיינו עד אותו יום גורלי, החלפנו באהבה ממשית.
המשכנו לשתוק יום אחד נוסף, לאחר שהסדנא הסתיימה וכל האנשים סביבנו ישבו בקבוצות והחליפו חוויות, סיפרו על הארות שחוו, על שינויים בתפיסה, על הבטחות לשינויים בחיים.
אנחנו ישבנו תחת עץ עב גזע, ענפיו הצלו על האהבה שנרקמה בשתיקה תחתיהם. הבטנו זה בזה שעות ארוכות, ללא מילים, ידענו, אני ידעתי והוא סיפר לי אחר כך שגם הוא ידע, באותו רגע, תחת העץ, שהתאהבנו לראשונה בחיינו.

טיילנו שבועות ביחד, הייתי מאושר ומאוהב. לא רציתי שום דבר יותר, כל תוכניותיי נגוזו ככל שהאהבה נחרטה יותר ויותר עמוק על אבן ליבי. הוא הציע שאצטרף אליו למיאמי, שם אוכל ללמוד מה שארצה, לעבוד במה שארצה ולחיות לצידו. התוכניות שהוא רקם עבורנו, נראו אמיתיות יותר כשסוף הטיול קרב, וידעתי שרק מחוץ לטווח זכוכית המגדלת של הוריי, אוכל לאהוב באמת. הסכמתי ושכנעתי את הוריי, זה לא היה קל.

עיצוב גינות היה מקצוע מבוקש בפרברי העשירים במיאמי, אז עבדתי כמלצר בערב ובבוקר למדתי עיצוב. כעבור שנתיים הייתי מעצב הגינות המבוקש ביותר, המומחיות והעין המקצועית שלי, הטאצ' המיוחד והלקוחות המרוצות, עברו מפה לאוזן.

ג'ימי אהב אותי מאד והבין את הצורך שלי להסתיר את זהותי המינית מהוריי וכך, בכל פעם שהם הגיעו לביקור, ג'ימי עבר לגור שבוע עם אחותו. במשך שנים הוא לא העיר לי ולו פעם אחת על הסוד שאני מסתיר מהוריי ומכל מי שאני מכיר. מעולם לא ביקש שאצא מהארון, הוא פשוט אהב אותי אהבה טהורה.
ועכשיו כשהבטתי בעיניו דרך חלון הזכוכית של המרפסת, האהבה הטהורה הזו נבטה מתוך עיניו ושלחה את ענפיה קרוב אליי, נכרכה סביבי ועטפה אותי בחום. קיבלתי כוחות מחודשים ונדמה היה ששאר הדמויות בסלון התחילו לעכל את הבשורה הראשונה. לא ידעתי אם יקבלו אותי כך. אך לא נותר לי זמן רב וקיוויתי שהוריי לא יחליטו להתעלם ממני וישמעו את דבריי.

בצעדים מהססים חזרתי אל הסלון ובכל צעד הבטתי בעיניו של ג'ימי והתחזקתי, קיבלתי ביטחון ויכולתי לצעוד עוד צעד ועוד אחד, עד שהתיישבתי שוב מול הוריי ההמומים.
ניסיתי להחזיק את ידה של אימי, אך היא משכה אותה וחיבקה את כתפיה. עברה בי מחשבה רגעית שאולי היא חוששת שזה מדבק, זה שאני הומו, מדבק. אך ניערתי את המחשבה מראשי, לא ייתכן שזה מה שהיא תחשוב, אני יודע שהיא אינטלגנטית מדי לחשוב כך.

רציתי לספר לכם עוד משהו, לחשתי והמילים בקושי הגיעו אל אוזניהם. הם הרימו את עיניהם והביטו עליי בפנים חתומות. האכזבה הייתה מרוחה על פניהם כמו לשלשת של עורב.

אמא, פניתי לאימי, אני חולה. היא הביטה עלי כעל מצורע וזיהיתי בשפת גופה שהיא מנסה להתרחק. לא נותר לי זמן רב לחיות, המשכתי והבטתי אל אבי. ניסיתי לגעת בהם עם מילותיי, אך שריר לא זע בפניהם.
אני יודע על זה כבר שבועיים, המשכתי בלחש. הרופא ניבא לי שלושה שבועות. אימי הסירה את ידיה מחיבוקה את עצמה ושיפשפה את כפות ידיה על ברכיה, כמו ניסתה לחמם אותם. או ניסתה להגיד משהו ולא הצליחה להוציא הגה מפיה.
רציתי לצעוק, נותר לי רק שבוע ! רק שבוע לחיות!! ואתם שותקים?? יושבים כמו פסלים ושותקים? לא אכפת לכם ממני? לא אכפת לכם מהבן שלכם? מה שאכפת לכם זה רק מה השכנים יגידו? הרי זה מה שכרגע עובר בראש שלך , אמא, מה סוניה מקומה שניה תגיד! ומה יקותיאל מהקומה למעלה יספר לאחרים ששמע !!! זה מה שמדאיג אתכם? לא מדאיג אתכם כלל שאני לא אהיה בחיים בעוד שבוע???

לא צעקתי.

במקום זאת, קמתי והתיישבתי ליד ג'ימי, רציתי להרגיש את חום גופו, את אהבתו אלי, את הביטחון שהוא נוסך עלי במבטו, את הכמיהה לנפש שלו.
ג'ימי ואני ישבנו על ספה מול הוריי והשתיקה קרעה את מיתרי הקול של המציאות. סדקה את עור התוף של העבר והעתיד ורק ההווה עמד מעלינו ופרש את כנפיו מאיים למוטט את כל השנים שעברו.
ידעתי שהזזתי אבן שגרמה למפולת הרים בתוך הוריי. ידעתי שאני לא בסדר שהסתרתי כל השנים את זהותי המינית מהם, שלא סיפרתי על ג'ימי, אהבת חיי הראשונה והאחרונה. ששיקרתי להם ובעיקר לעצמי כל העת הזו. אך זה נגמר ועם קומץ אנוכיות אני ממש זקוק בשבעה ימים שנותרו לי, לאהבה האמיתית שהוריי היו צריכים להעניק לי בכל השנים האלה וגם בשנים שלפני ג'ימי, אהבה אמיתית ולא אהבה מבויימת עבור קהל השכנים. קיוויתי. אך השתיקה שלהם אמרה הכל. ולא נותר לי אלא להיפרד יפה לשלום ולחזור למיאמי עם אהוב ליבי. הייתי רגוע לפחות שאזכה לקבורה מכובדת, קבורה של אני האמיתי.
לא, אני לא רוצה להיקבר בישראל, חשבתי. הרי אעשה בושות להוריי, שהבן שלהם ימות
מאיידס ?! מי שמע על דבר כזה? הם וודאי ישקרו. הם יספרו על מחלה סופנית, על גידול ממאיר וכנראה יצביעו על ג'ימי שיבכה מעל קברי ויספרו לכולם שהוא חבר ללימודים ממיאמי. אני לא רוצה את זה.
אני לא רוצה זר שקרים מעל קברי. זה לא מגיע לי.

אחזתי בידו של ג'ימי והבטתי בעיניו, ללא מילים הוא ידע מה כוונתי. דיברנו המון ללא מילים, עוד מאז ימי המנזר סיגלנו לעצמנו את השיחות בשתיקה. שיחות מהלב, מהנשמה.
קמנו מהספה וצעדנו לכיוון הדלת. הסתובבתי לרגע וחיבקתי את אחותי, שכל אותה עת עמדה בפינת המטבח ומיררה בבכי. היא חיבקה אותי בחזרה ולחשה שהיא אוהבת אותי. ידעתי שהיא באמת אוהבת אותי.

מבט אחרון על דמותם של הוריי היישובים בגבם אלי. מבט אחרון על צילם של שני אנשים שהביאו אותי לעולם ולא מוכנים אפילו להביט בעיניי ולהיפרד.

הנחתי את ידי על ידית דלת הכניסה ואז לפתע שמעתי אותה זועקת בלחישה , אל תלך.
לא הייתי בטוח ששמעתי נכון, הבטתי בעיניו של ג'ימי והוא הנהן. הסתובבתי לאחור וראיתי את אימי עומדת לצד אבי, בוכה וחוזרת כמנטרה על שתי מילים, אל תלך, אל תלך, אל תלך.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. You've got to be kid Teige 4/21/2016 1:27:01 PM
3. It's a plsuaere to f Johnette 4/19/2016 3:26:27 PM
2. Boom shaaalkka boom Mena 4/19/2016 11:20:30 AM
1. מאיה קראוס/ לפני שהמסך ירד אילנה בר-שלום 12/28/2013 1:54:20 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign